<h1>נמוקי יוסף</h1>
<h2>דף ב.</h2>
יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות לשבת. ובגמרא מפרש דהכנסות נמי קרי יציאות. הואיל ומוציא מרשות לרשות. שתים שהן ארבע בפנים. לאותן העומדין בפנים. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה דבעל הבית. ובפרק הזורק [צ"ו ע"ב] נפקא לן מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו', לא תפיקו מרשות [היחיד לרה"ר], להביא נדבה למחנה לויה. ויום שבת הוה כדיליף התם. ועל אלו חייב חטאת על שגגתן ועל זדונן כרת ועל התראתן מיתה ככל מלאכות שבת. שהן ארבע, מדבריהם הוסיפו שתים לכתחילה, ואם עשה פטור. ולקמן מפרש לה ואזיל. ושתים שהן ארבע בחוץ. שתים מן התורה הוצאה והכנסה דעני העומד בחוץ, ושתים מדבריהם כשמלאכה נעשית ע"י שנים זה עוקר וזה מניח. לכתחלה אסור ואם עשה פטור אבל אסור, כדיליף בגמרא [ג' ע"א] שנים שעשאוה פטורין. פשט העני את ידו. וחפץ בתוכה. ונתן לתוך ידו וכו'. דעביד ליה עקירה בר"ה והנחה ברה"י. או שנטל מתוכה והוציא. והניח בר"ה, דעביד ליה עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים. העני חייב. שעשה מלאכה שלימה והרי שתיים מן התורה לעומד בחוץ. ובעל הבית פטור, לגמרי. ואפילו לכתחלה מותר, דהא לאו מידי עבד. והכי מפורש בגמרא. פשט בעל הבית וכו'. בעל הבית חייב. שתים מן התורה בפנים. פשט העני וכו'. דעביד ליה עקירה. ונטל בעל הבית מתוכה. והניח בפנים. דעבד ליה בעל הבית הנחה. או שנתן לתוכה. דעבד ליה בעל הבית עקירה. והוציא העני והניח בחוץ. שניהם פטורין. שלא עשה האחד מלאכה שלימה. אבל אסורין לעשות כן לכתחילה שמא יבואו כל אחד לעשות מלאכה שלימה. הרי שתיים מדבריהם, א' לעני בחוץ וא' לבעל הבית בפנים. ותימה שתיים הן לכאו"א, עקירה לעני ועקירה לבעל הבית הנחה לעני והנחה לבעל הבית. ושמונה הן לפטור ודוק ותשכח. לקמיה פריך לה, ומשני דלא חשיב אלא עקירות שהן תחילות המלאכות, דאיכא למיגזר שמא יגמרנה. ואם תאמר מאי טעמא פלגינהו רבנן להוצאות דעני ודבעל הבית בתרתי. והא שם הוצאה אחת היא, וכדמקשינן בשבועות [י"ד ע"ב] גבי ידיעות הטומאה שתיים שהן ארבע דהא שם טומאה אחת היא. תירץ ר"ת ז"ל דלא דמי. דהתם ודאי אחת היא, שאוכל קדש בטומאה או נכנס למקדש אי אתה צריך להודיעו אלא שהוא טמא. אבל הכא כיון שהוצאות משתנות זו מזו, שהעני כשמוציא מקרב אותו לעצמו ובעל הבית כשמוציא מרחיק אותו מעצמו, מנו אותן חכמים בשתים. והיינו דגרסינן בירושלמי דפירקין [פ"א ה"א] א"ר יוסה עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים בשתים. כלומר לפי שהן הוצאות משתנות.
<h2>דף ג.</h2>
גמרא. הטעינו. שהיה גופו ברשות היחיד, והטעינו חבירו, דאיהו לא עקר מידי. אוכלין ומשקין. אורחא דמילתא נקט, דבר הצריך לשבת ודרך בני אדם להתעסק בהן בשבת. עקירת גופו. שעקר רגליו מן הבית לאחר שנטען. ואינו דומה לידו. הפשוטה לפנים וגופו בחוץ, ונתן בעל הבית לתוכה, שפטר ביה תנא דמתניתין אף לעני שהוציאה. ידו לא נח. הכי גריס רש"י ז"ל. ידו לא נח ע"ג קרקע ומשום הכי פטור. וא"ת א"כ אף כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית או שנטל ממנה והוציא יהא פטור, שהרי לא עקרה ולא הניחה בקרקע, דידו לא ניחא. י"ל דהתם כיון דידו וגופו ברשות אחת, כיון דגופו נוח ע"ג קרקע אף ידו כמונחת. אבל היכא דגופו ברשות אחת וידו ברשות אחרת אין ידו באותה רשות אחרת כמונחת. ולפי גירסא זו אפשר שאם הניח ידו בקרקע ונתן בעל הבית לתוכה והוציא העני חייב. אבל ר"ח ז"ל גריס ידו בתר גופו גרירא, אף כשהניחה בקרקע איננו כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. מיהו הני מילי לאביי דס"ל דאגד יד שמיה אגד, כדאיתא לקמן בפרק המצניע [צ"ב ע"א]. אבל לרבא דאמר התם דאגד יד לא שמיה אגד, כל למטה משלשה חייב.
<h2>דף ד.</h2>
לאותה חצר. שהוא עומד בתוכה. מותר להחזירה. אבל לחצר הסמוכה לה אסור לזורקה. אבל הוציא ידו במזיד, אפילו באותה חצר אסור להחזירה. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מה' שבת. לכי תיכול וכו'. בבדיחותא אהדר ליה. כשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר. דבר אחר לכשתאכל עלה כור של מלח לא תוכל להשוותם זו לזו. לא איתעבידא מחשבתו. מחשבתו שנתכוין לפנותם מחצר זו לא נתקיימה. אבל לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו וגזור דילמא זימנא אחריתי שדי להו לרשות הרבים.
הדביק פת. בשבת בשוגג, ונזכר שהוא שבת קודם שתיאפה. וקיימא לן [קי"ז ע"ב] דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה ושבות היא. אם התירו לו. איסור דבריהם וירדנה קודם שתיאפה ויתחייב משום אופה שהוא אב מלאכה. או לא התירו. לרדות להוציאה מן התנור. ולא אידכר. קודם אפייה על שגגתו, או שהוא שבת, או שמלאכה זו אסורה. למאן התירו. הא לא מסיק אדעתיה לבוא לפנינו להשאל על כך. ואלא דהדר ואידכר. קודם אפייה. מי מחייב. חטאת על אפייתו. תחלתן וסופן. תחלת המלאכה וסופה, שלא נודעה לו שגגתו עד שנגמרה עבירה. לאחר. אחר שראה ובא לפנינו לישאל לרדותה קודם שיבוא חבירו לידי חיוב חטאת. וכי אומרים וכו'. עמוד וחטוא איסור קל כדי שלא יתחייב חבירך עונש חמור. וא"ת והא אמרינן בפרק בכל מערבין [ל"ב ע"ב] דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא כי היכי דלא לעביד ע"ה איסורא רבא. וי"ל התם כדי שלא יאכל ע"ה טבל על ידו, דאמר לו מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי. אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרין לו חטוא אפילו איסור קל כדי שלא יבא חבירו לידי איסור חמור. ואפילו המדביק עצמו לא גמרינן מההיא שיוכל לחטוא. דהתם הוא שמצילו מן האיסור. אבל הכא כבר נעשה האיסור, והאפייה ממילא אתיא. והא דאמרינן בהשולח [גיטין מ"א ע"ב] דמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו שיעשהו בן חורין כדי שיקיים פריה ורביה, ואע"ג דכל המשחרר עבדו עובר בעשה. היינו משום דמצות פו"ר שאני. וכה"ג אמרינן [שם ל"ח ע"ב] משום מצוה דרבים שנכנס רבי אליעזר בבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו שישלים לעשרה.
איסור סקילה. ואם לא יתירו לו לרדותה אע"פ שתיגמר האפיה לא מיחייב סקילה. כיון שאינו בא לידי איסור אלא ע"י מה שאנו אוסרין לו. וכדאמרינן בעלמא [פסחים צ"ב ע"א] העמידו דבריהם במקום כרת, ולא מיחייב כרת הואיל ורבנן אסרו ליה למיעבד פסחא. וא"ת היכי מצי אתי לידי סקילה אפילו אם התרו בו, הא הויא התראת ספק, דבשעה שהדביק שמא יש בדעתו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה, ומה שלא רדה, שמא שכח ההתראה. וי"ל כיון שהדביק בתוך כדי דיבור של התראה במקום שודאי תיאפה אם לא ירדנה, לאו התראת ספק היא, דודאי אין דעתו לרדותה עד שתיאפה, ואין האפיה מחוסרת שום מעשה אחר. והתראת ספק היא כשמחוסר מעשה אחר חוץ ממעשה זה שמתכוין עליו, כנוטל האם על הבנים [מכות ט"ו ע"ב], דכשהתרו בו בשעה שנטל האם על הבנים, אם תטלנה ותשחטנה תלקה היינו התראת ספק, דשמא לא ישחטנה או לא ישבר כנפיה וישלחנה עדיין מחוסר מעשה השחיטה לאו התראה היא, דלא שייכת התראה אלא בשעת מעשה כשעבר הלאו. וכן שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו, ואוכל לאיסורא, לא שייך התראה. דשמא לא יאכל התנאי, והוא מחוסר עדיין מעשה זה של אכילת ככר התנאי. וכשאוכל ככר התנאי לא שייך בו התראה, אלא בשעת עשיית האיסור שהוא אכילת ככר האיסור.
<h2>דף ה:</h2>
מחנות. מרשות היחיד. פלטיא. והיא ר"ה. דרך סטאו. מקום אצטבאות, שיושבין שם סוחרים, ותורת כרמלית עליו דלאו להילוכא הוא כר"ה. חייב. הואיל ולא עמד בסטאו לינפש אין כאן הנחה אלא בפלטיא. ובן עזאי פוטר. כדמפרש, דקסבר מהלך כעומד דמי ונמצא עוקר מרשות היחיד ומניח בכרמלית ועוקר מכרמלית ומניח ברשות הרבים. כי האי גונא. דמפסקא רשותא אחריתי. דחייב. דילמא לא חייב רחמנא אלא במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בהדיא. וא"ת ולבן עזאי נמי היכי משכחת מעביר ד"א בר"ה דחייב, לימא כל היכא דאזיל כעומד דמי ולעולם ליכא ד"א ופטור. וכן נמי ר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה, זורק ד"א בר"ה היכא משכחת לה דחייב, נימא בכל דוכתא כמי שהונחה. י"ל דד"א בר"ה גמרא גמירי לה ולא גמרינן מינה. שבירושלמי [פ"א ה"א] מקשו הכי. על דעתיה דבן עזאי אין אדם מתחייב על ד"א בר"ה לעולם, דהרי הוא כמי שהונחה על כל אמה ואמה. ומשני משכחת לה בקופץ. ומדלא מקשו הכי בגמרא דילן ש"מ דלא חשו לפירכא, דלא צריכי לשנויי בקופץ, משום דגמרא גמירי לה כדאיתא פרק הזורק [צ"ו ע"ב]. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
<h2>דף ו.</h2>
אצידי ר"ה. מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צידי ר"ה. ופליגי בה רבי אליעזר ורבנן בעירובין בפרק כל גגות [עירובין צ"ד ע"א], ואמרו רבנן דלאו כרשות הרבים דמי, ואפילו הכי כי אפיק מרשות היחיד לרשות [הרבים] דרך שם חייב. וא"ת והיכא אשכחן דהוה הכי במשכן וחייב. ואי מסברא היכי פשיטא ליה צידי רשות הרבים טפי מסטאו. י"ל דצידי רשות הרבים אשכחן במשכן. דודאי אוהלים דידהו לא היו מכוונים. דאוהלים דהני נפקי והני עיילי. והוה ליה צידי רשות הרבים. הילכך כי מפקי להו למחנה לויה מרשותא דידהו דרך צידי רשות הרבים מפקי. א"ר יוחנן מודה בן עזאי בזורק. אע"ג דא"ר יוחנן הכי, קיימא לן כרבנן דמהלך לאו כעומד דמי. ור' יוחנן גופיה לא ס"ל כבן עזאי. אלא פרושי קא מפרש וליה לא ס"ל. ותדע לך דהא רבי יוחנן גופיה הוא דאמר המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור. ואילו לבן עזאי חייב, כדמוכח בכתובות בפרק אלו נערות [כתובות ל"א ע"ב]. הילכך כרבנן קיימא לן דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטאו חייב. וכ"פ הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות שבת. עכ"ל הרנב"ר ז"ל. המכניס והמוציא פטור. דמהלך כעומד דמי.
ארבע רשויות לשבת. גדר. כותל. גבוה עשרה ורחב ארבעה. דהוי ראשו רשות היחיד. סרטיא. מסילה שהולכין בה מעיר לעיר. פלטיא. רחבה של עיר. שמתקבצים שם לסחורה. כרת. בלא התראה. בקעה. שדות הרבה. קנפני"א בלעז. אסטונית. שלפני החנות שיושבים שם סוחרים. והכרמלית. בגמרא פריך לקמן, אטו כל הני ים ובקעה לאו היינו כרמלית. אינן לא כרשות היחיד. משום דדמיין לרשות הרבים, שאין להם מחיצות. ולא כרשות הרבים. דאין דומין לדגלי מדבר, דלאו הילוכא דרבים נינהו. אין נושאין ונותנין בתוכן. כלומר [אין] (ה)מטלטלין בהן אלא בתוך ארבע אמות, משום דדמיין לרשות הרבים, וגזור רבנן בה אטו רשות הרבים. ואם הוציא והכניס פטור, וזו היא כרמלית האמורה למעלה. חצירות של רבים. שפותחים לחצר בתים הרבה, וחצר פתוחה לרשות הרבים, ובני הבתים יוצאים דרך החצר לרשות הרבים. שאינן מפולשין. שראשם אחד סתום, וחצירות הרבה פתוחים לו ובני חצרות יוצאים דרך המבוי לרשות הרבים. עירבו כל הבתים יחד בפת. וכן לענין מבוי אם עירבו החצירות הפתוחות לו ביחד. מותרין להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר ומן החצרות למבוי. לא עירבו אסורין. להוציא מן הבתים לחצר מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות לכולן. ונמצא מוציא מרשותו לרשות חבירו. וגזרו רבנן מרשות לרשות. אע"פ ששתיהן רשות היחיד, לעשות סייג לתורה, להרחיק אדם מן העבירה, שלא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. והא מילתא לאו מחילוק ארבע רשויות הוא, דבין ערבו בין לא ערבו רשות היחיד הוא, והמוציא מתוכו לרשות הרבים חייב. ולפיכך לא חשיב להו רשות באפי נפשייהו, דמדאורייתא רשות היחיד גמור הוא והא תנא ליה רשות היחיד. ומהאי טעמא נמי לא חשיב רשות חמישי, דלגבי קרפף, יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שדינו חלוק מאלו, שאין מטלטלין אלא בארבע אמות והמוציא מתוכו לרשות הרבים חייב, וכדאיתא לקמן [ז' ע"א]. משום דההיא נמי רשות [היחיד] מדאורייתא אלא שחכמים החמירו עליו. על האסקופה נוטל וכו'. זה מקום פטור המוזכר למעלה, שאינו חשוב רשות לעצמו, לפי שאינו רחב ארבעה, כדמפרש לקמן, ובטל אצל רשות הרבים ואצל רשות היחיד. ובלבד שלא יטול וכו'. דמזלזל באיסורי דשבת לכתחלה, דגרים הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, וגזרינן דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרשות היחיד לרשות הרבים.
<h2>דף ז.</h2>
אטו כולהו. ים ובקעה ואסטונית לאו נינהו ככרמלית שהוזכרה במנין ארבע רשויות. והא קתני אינן לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד ואין מוציאין וכו'. ש"מ זוהי רשות שלישית. לא נצרכה. והכרמלית דקתני אלא לאוסופי כרמלית אחריתי, כגון קרן זוית, שהכניס בית שלו לתוך שלו, והניח מקרקעו סמוך לר"ה. דלא ניחא תשמישתא. שאין יכולין להכנס לה בהדיא דרך הילוכן. אי נמי בתים שלפניו עומדים באלכסון. שזויתו אחת סמוכה לרשות הרבים, והשניה משוכה מרשות הרבים לפנים, זוית הבולטת מעכבת את הרבים מליכנס לה בהדיא בתוך כניסה של זוית אחרת. פחותה מארבעה. רוחב. ואי לא, מקום פטור הוא ומותר לכתחילה לר"ה ולרה"י. ותופסת. בגובה, עד עשרה.
<h2>דף ז:</h2>
ואקילו בה רבנן. בכרמלית. הואיל ואיסורה מדבריהם אקילו בה. מקולי ר"ה ומקולי רה"י. רב דימי נמי אשמועינן מקולי רשות היחיד. כי היכי דרשות היחיד ליתיה פחות מארבעה ברוחב והמכניס מרשות הרבים עליו פטור, כרמלית נמי לא הוי ומותר לכתחלה להכניס מר"ה ומרה"י עליו. ורב ששת אשמועינן דמקולי ר"ה אקילו עלה, דאינה תופסת באויר למעלה מעשרה כרשות היחיד אלא למטה מעשרה כתורת ר"ה. וקרויו. עביו של גג. על גגו מותר. דרשות חשוב הוא. בתוכו אין מטלטלין. כיון דלא חזי לדירה אין המחיצות מועילות. אלא כמי שאין לו מחיצות דמי, וחשבינן ליה כקרן זוית שמעכב את הרבים ליכנס, ומקרי כרמלית. ואם חקק בקרקע הבית. באמצעיתו ארבעה באורך וארבעה ברוחב. והשלימו לעשרה עד קרויו, נעשה כל הבית כולו חורי רשות היחיד, כמו כותלי רה"י ובהם חורים כלפי רה"י שהם רשות היחיד. והני נמי כיון דכנגד החקק רה"י, אינך הוו פיאות של תשמישי רה"י. חורי ר"ה. חורים שבכותלים כלפי ר"ה. לאו כר"ה דמו, אלא רשות לעצמן הם, ואם רחבים ארבעה ולא גביהי עשרה הוו כרמלית. ואי לא, הוו מקום פטור. אע"ג דגביהי עשרה, כיון דלית בהו ארבעה על ארבעה. וכן נמי אי אית בהו ארבעה על ארבעה וגביהי עשרה הוו להו כרשות היחיד, כיון דפסיקנא דלאו כרשות הרבים דמו. ונראה טעמא, דתשמישו לא כדרך תשמיש ר"ה, שבוקעין בו רבים. עלה דהא דאמרינן אם חקק בו דע"ד ומשלימו לעשרה וכו', הקשה ריב"א ז"ל, אמאי לא בעינן מחיצות תוך שפת החקק בפחות משלשה, כדאמרינן פ"ק דסוכה [ד' ע"א] לענין סוכה שאינה גבוהה [עשרה] וחקק בה כדי להשלים, שאם יש משפת החקק ולכתל ג"ט פסולה. ותירץ דשניא סוכה דבעינן שיהיו מחיצות סמוכות לסכך, דדפנות ילפינן התם [ו' ע"ב] מבסכת ובסכת בסכות. הילכך בעינן פחות משלשה כדי שיהו סמוכות לסכך שכנגד החקק. אבל לענין שבת לא בעינן מחיצות אלא כדי שלא יהיו רבים בוקעין שם, וכיון שחקק זה מחיצות עשרה מקיפות אותו מבחוץ לא חיישינן אם הם סמוכות לחקק או מרוחקות ממנו. וקיימא לן הכי. ואע"ג דהך מחיצה היא בין חקק ומחיצה, קיימא לן דמצטרפין, דרב חסדא דאמר בפרק המביא תניין [גיטין ט"ו ע"ב] גדר חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין אידחיא לה התם ואיפסיקא הלכתא בהדיא דמצטרפין. והיינו נמי דא"ר יוחנן בפרק הזורק [צ"ט ע"ב] בור וחולייתא מצטרפי לעשרה, ותניא כותיה.
נעץ קנה. סתמיה אינו רחב ארבעה. וזרק. מר"ה. חייב. כמונח ע"ג קרקע דלא בעינן הנחה ע"ג מקום ארבעה. וכ"כ רבינו חננאל ז"ל דברשות היחיד לא בעינן הנחה ע"ג מקום ארבעה. וא"ת והא בסוגיין דלעיל [ד' ע"א] פרכינן בגמרא והא בעינן עקירה והנחה ע"ג מקום ארבעה [על ארבעה], ומוכחא ההיא סוגיא [ה' ע"א] דאפילו ברשות היחיד בעינן הכי. י"ל דכי אמרינן הכא דלא בעינן הנחה ע"ג מקום ארבעה, דוקא כמו קנה נעוץ שהוא ברה"י עצמה, אבל באדם שהוא ברשות [היחיד] שאינו רשות היחיד עצמה, בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה. הרנב"ר ז"ל — ויש דרך אחרת בפירושי רבינו יהונתן. עד לרקיע. כל אויר שכנגד רשות היחיד שם רשות היחיד עליו.
<h2>דף ח.</h2>
כוורת. עגולה היא. גבוהה עשרה. כלומר אפילו גבוהה עשרה, אם אינה רחבה ששה באמצעיתה חייב, דאכתי חפץ בעלמא היא ואינה רשות לעצמה, דלא הוי רשות דאורייתא אלא גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה. דאמרינן בעירובין [נ"א ע"א] דכל שיעורין דשבת צריך הן ואלכסונן. ודבר עגול כי מרבעת ליה מתוכו ומפקה עיגול מסביב הריבוע לא משכחת ביה בארבעה על ארבעה מרובעים, אי לא הוי עיגולין קרוב לששה. כדאמרינן גבי סוכה העשויה ככבשן [סוכה ז' ע"ב] דעל כרחין צריך שתמצא בתוכו אלכסון של ארבעה על ארבעה, דכל טפח בריבוע טפח ותרי חומשי באלכסונא הוי חמשה טפחים ושלשה חומשין. ואביי לא דק, ולחומרא הוא דלא דק, ולהפרישו מאיסור שבת. אבל מיהא לענין קרבן לא מייתי אי הוי חמשה טפחים ושלשה חומשין.
רחבה ששה פטור. דהוי רשות לעצמה. ואנן ממשכן גמרינן. שהיו זורקין מחטיהם במלאכתם זה לזה, ולא היו זורקים רשויות. וא"ת בלא גבוה עשרה נמי הויא רשות לעצמה, דהא שמה כרמלית. ההוא לאו רשות לעצמה אלא מדרבנן. ולא להקל על ד"ת באו, כגון זה שיפטר מחטאת. כ"כ רש"י ז"ל. ולא דק ולא מחוור, דהא אינה רחבה ששה חייב קאמר, וחייב משמע בשוגג חטאת ובמזיד והתראה סקילה. וכיון שכן, חומרא דאתי לידי קלקול הוא. לפיכך נראין דברי ר"ח והריא"ף ז"ל שפירשו דרחבה ששה עם הדפנות קאמר. ודל חומש לדופן זה וחומש לדופן זה בששה, פש חמשה טפחים ושלשה חומשים בחללה כדי לרבע ארבעה על ארבעה. ואע"ג דגבוהה עשרה דקאמרינן, בהדי שוליים הוא, דאי גביהה עשרה בלא שוליה אמאי חייב באינה רחבה ששה, הא אגידא במקום פטור למעלה מעשרה בשעת הנחה כמו קרומיות לרבא. התם היינו טעמא משום [דגדור] (דגובה) תל חמשה ומחיצה חמשה על התל מצטרפי. אבל עובי הדפנות אינו מצטרף לרוחב. אי אפשר לקרומיות. הואיל וגבוה עשרה אי אפשר שלא יהיו הקרומיות של השתי שגבוהין מחביריהן של ערב ועולין למעלה מעשרה של אויר, והוי מקום פטור. וכיון דלא נחה כולה בר"ה לא הויא הנחה לאיחיובי.
כפאה על פיה וזרקה. אשאינה רחבה קאי. שבעה ומשהו חייב. אם גבוהה שבעה ומשהו עדיין הוא חייב, וכל שכן פחותה מכאן. אלא אפילו גבוהה שבעה ומשהו דאיכא למימר הואיל ומחיצותיה למטה וקיימא לן הלכה למשה מסיני דאמרינן בהו לבוד, אכתי כולה נחה בר"ה, דכי מטיא פחות משלשה סמוך לקרקע ואמרת בהו לבוד, אכתי מנחא באויר ר"ה וחייב. אבל גבוה שבעה ומחצה. וה"ה לשני משהויין. פטור. דכי מטיא לפחות משלשה סמוך לקרקע אמרינן לבוד במחיצתם, והרי היא כמונחת, ונמצאו שוליה למעלה מעשרה, ואינה נחה כולה בר"ה. ובשלא כפאה ליכא למימר לבוד, דלא גמרינן לבוד אלא במחיצות. והא מילתא בין לאביי בין לרבא, דאביי נמי מודה דבעינן הנחת כל הכלי ברשות הרבים. אלא דאביי לא חשיב קרומיות. אבל בהא מודה. לתוכן עשויות. להניח בהן, ולא לכופן כלפי מטה. הילכך אין כאן תורת לבוד. וא"כ כולה באויר ר"ה. תשעה. דוקא נקט, דחזי לכתופי. דאינו לא גבוה ולא נמוך. וזורק. מתחלת ארבע לסוף ארבע. דרסי ליה. וכקרקע ר"ה הוא חשוב. משלשה ועד תשעה. אינו נמוך שידרסו שם דרך הילוכן, ולא גבוה כ"כ שיהיה ראוי לכתף עליו. לפיכך אינו תשמיש ר"ה אלא ככרמלית ופטור. מכתפי עליה. וכיון דצריך לרבים ר"ה הוא בין רחב בין קצר. גומא מאי. גבי רשות היחיד דעשרה תניא לעיל [ו' ע"א] עמוק כגבוה, דקתני חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה הוי רשות היחיד הכא בגומא שהיא עמוקה מאי. מי אמרינן מנחי ביה בני ר"ה חפצים שבידם עד דהדרי ואתי דרך שם ושקלי להו, נמצא שצריכים לו, הילכך ר"ה הוא.
<h2>דף ח:</h2>
הילוך ע"י הדחק וכו'. והכי תנן בגמרא, אם היה רקק מים ור"ה מהלכת בו הזורק לתוכו חייב וכמה רקק מים פחות מעשרה טפחים, והדר תני אחריתי ורקק מים שר"ה מהלכת בו הזורק לתוכו ד"א חייב. ובגמרא עביד צריכותא מרקק רקק תרי זימני, חד משום ימות החמה וחד משום ימות הגשמים. כלומר דבכל ענין חייב. אלא תרי זימני הילוך אמאי צריכי. ופירש דאיצטריך לרבויי דדוקא הלוך אפילו ע"י הדחק הוא דהוי חשוב הלוך וחייב, אבל תשמיש לא חשוב תשמיש אם הוא ע"י הדחק. הילכך לאו צורך רבים הוא.
זירזא דקני. חבילה של קנים. כגון שהיתה מוטלת על הארץ והגביה הקצה האחד, והקצה האחר מונח על הקרקע, והעמידה והשליכה לפניו, וחזר והגביה הקצה שהיה מונח בארץ והעמידה והשליכה לפניו, אפילו כל היום כולו לא מיחייב, שהרי לא עקר אותה מעל הארץ. כך פירש הריא"ף ז"ל. וכתבו בתוספות דבין העביר בדרך זה ד"א בר"ה בין הוציא מרשות לרשות מיירי, כיון שכשעוקר ראשו האחד והוליכו או הוציאו עדיין ראש השני מונח במקומו, וכשחזר והגביה ראש השני לא נעשה מלאכתו בבת אחת, ודמי להא דאמרינן לקמן בפרק המצניע קופה שהיא מליאה פירות וכו' שלא עשה מלאכתו בבת אחת. אבל אם תפש את החבילה ומשכה עד שהוציא כולה לר"ה או חוץ לד"א חייב, לפי שעשה כל מלאכתו בבת אחת ולא הונחה בינתים עד שגמר מלאכתו. כדאמרינן לקמן בפרק המצניע [צ"א ע"א] גבי גונב כיס בשבת, היה מגרר ויוצא פטור משום גניבה וחייב משום שבת. הלכך המגלגל דבר עגול כגון חבית, אם גילגלו חוץ לארבע אמות (והניחו) [והוציאו] מרשות היחיד לרשות הרבים חייב. ודומה למגרר ויוצא. אבל דבר מרובע כגון תיבה היינו דומיא דרמא וזקפה ופטור. וא"ת האי מילתא דרמא וזקפה פשיטא דלא מיחייב, כיון שאינו עוקר ראשו אחד ממקומו לעולם. י"ל שאע"פ שחפץ זה אין דרכו לטלטלו בענין אחר מפני כובדו וס"ד אמינא כיון דאורחיה בהכי ליחייב, כדאמרינן לעיל [ה' ע"א] בעמד לכתף דלא הויא הנחה כיון דאורחיה בהכי קמ"ל. ע"כ. וכתב הרנב"ר ז"ל כך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שבת.
אסקופה ר"ה. כגון אסקופת מבוי שאין עליה תקרה ואינה גבוהה שלשה מן הקרקע, ולחי שבמבוי לפנים הימנה. אסקופת רשות היחיד. כגון שהיא עומדת תחתיו או לפנים מן הלחי או גבוהה עשרה ורחבה ארבעה. אסקופת כרמלית. אינה גבוהה עשרה, אבל רחבה ארבעה. היכי קתני נוטל לכתחלה, סוף סוף איסורא דרבנן איכא. מקום שאין בו ארבעה. מקום מסויים שיש בו רוחב קצת, וגבוה הוא שלשה, ועומד סמוך לר"ה ולרשות היחיד. והכי מוקים לה בעירובין [ט' ע"א] בגבוה שלשה. ובלבד שלא יחליפו. והכי נמי קתני לעיל שלא יטול מן העני ויתן לבעל הבית. שאותו חפץ שהיה מונח בר"ה אסור שיכנס ברשות היחיד אע"פ שבא ממקום פטור שם. ויש מן המפרשים דיהיב טעמא, גזירה דילמא לא מנח ליה במקום פטור אלא דרך אויר, ולא סבירא לן מהלך כעומד דמי, והוי חייב חטאת, ע"כ.
<h2>דף ט.</h2>
משמשת שתי רשויות. אוקמה רב יהודה באסקופת מבוי שהכשרו בקורה. וקורת המבוי שיעורה רוחב טפח בפ"ק דעירובין [י"ג ע"ב]. והאסקופה ועובי הפתח רחבים הם. נמצא חציו של עובי הפתח מקורה וחציו אינו מקורה. וכגון שהניח הקורה כלפי פנים לצד המבוי. הילכך פתח פתוח כלפנים, מחודו החיצון של קורה ולפנים. וסבר לה כמ"ד מותר להשתמש תחת הקורה, אי משום טעמא דהיכירא בלבד, כדמפרש פלוגתייהו בעירובין [י"ג ע"ב]. אי משום דקורה משום מחיצה דאמרינן חודה החיצון יורד וסותם. פתח נעול. והדלת שוקף בפני האסקופה הפנימיים. וכל האסקופה חוץ לדלת מבחוץ, ואפילו תחת הקורה. דכיון דנסתם המבוי בטלה לה קורה, וליכא למימר יורד וסותם. דכל מחיצה שאין בה חלל מחיצות ארבעה אינה מחיצה, ולא שייכא בה תורת גוד אחית. ולהכי לא אוקמה באסקופת בית, דסתם בית פתח שלו יש משקוף מלמעלה, ונמצא עובי הפתח כולו מקורה, ואפילו פתח נעול אמרינן יורד וסותם, שהרי יש בכלל עוביו ארבעה.
<h2>דף ט:</h2>
מתניתין. לפני הספר, להסתפר שערו. סמוך למנחה. בגמרא מוקי לה במנחה גדולה, שהיא שש שעות ומחצה, דאתחיל שמשא להעריב, וסמוך לו הוא תחלת שעה שביעית. עד שיתפלל. שמא ישכח ולא יתפלל. והא אפילו בחול נמי קאסרה, והא דתניא הכא משום דדמיא להא דתני לא יצא החייט במחטו ערב שבת סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא משתחשך תנא הא דתפלה. והא דאקדמה, כיון דזוטרן מילייה פסיק ותני להו, והדר מאריך במילי דשבת. ולא יכנס סמוך למנחה. לא למרחץ וכו'. טעמא דכולהו שמא ימשך עד שיעבור זמנה של תפלה. ואם התחילו. אחת מכל אלו. אין מפסיקין. אלא יגמרו ויתפללו. ובגמרא מפרש בדאיכא שהות לגמור קודם שיעבור הזמן. וראיה מדאמרינן בגמרא [י' ע"א] במנחה לא שכיחא [שכרות], אלמא דאי שכיח מפסיקין. בפרק לולב הגזול [סוכה ל"ח ע"א] נמי מוקי הכי הא דתנן הכא אין מפסיקין בדאיכא שהות ביום. וכן כי אמרינן אם התחילו אין מפסיקין, אפילו התחילו משהגיע הזמן קאמר. וראיה מדאמרינן בגמרא למ"ד תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה, ופרכינן למ"ד חובה מטרחינן ליה, והא תפלת המנחה חובה היא ותנן אם התחילו אין מפסיקין. ואם איתא דאין מפסיקין משום שהתחיל קודם שהגיע זמן גבי תפלת ערבית שהגיע כבר זמנה מאי פריך. אלא ודאי משמע דבתפלת מנחה נמי משהגיע זמן קאמר. וכן משמע פרק לולב הגזול גבי הא מי שבא בדרך כשיכנס לביתו נוטלו על שולחנו. ומצות לולב מצפרא הגיע זמנה ופרכינן לה מהא דתנן אם התחילו אין מפסיקין. אלמא דבהגיע זמן נמי מיירי.
ומפסיקין לק"ש. דאיתיה מדאורייתא. ואין מפסיקין לתפלה. ובגמרא פריך הא תנא ליה רישא אם התחילו אין מפסיקין. ומתרץ סיפא אתאן לר"ת שאם היו עוסקין בתורה אותם שתורתם אומנותם כגון רשב"י וחביריו אין מפסיקין לתפלה. וכתב הרנב"ר ז"ל דאפילו אכילה לא נפקא מכללא. וכל מדאורייתא מפסיק אע"ג דאיכא שהות. מיהו ה"מ בדאתחיל בתר דמטא זמן חיובא או סמוך לו. אבל התחיל מקמי הכי אפילו בדאורייתא כיון דאיכא שהות לא מפסיק, דהא קדוש היום דאורייתא הוא, ואפילו הכי תנן פרק ערבי פסחים [ג' ע"א] במי שהתחיל מבעוד יום אין מפסיקין לשבתות דברי רבי יוסי, כלומר גומר סעודתו ואחר כך מקדש. והא רבי יוסי לא פליג אמתניתין דמפסיקין לק"ש, ולא אמתניתין דלולב הגזול [ל"ח ע"א] דיטול על שולחנו. אלא ודאי הא דאמר אין מפסיקין משום דאתחיל מקמי דמטא זמן חיובא. ואע"ג דאסיקנא התם אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש. התם היינו טעמא משום דקידוש במקום סעודה מקמי סעודה אתקין. אבל בשאר מילי דאורייתא מכי אתחיל מקמי זמן חיובא טובא אינו מפסיק, ע"כ.
מנחה גדולה. וסמוך [לה] תחלת שעה שביעית. הא איכא שהות [ביום] טובא. שהרי זמן מנחה קטנה בתשע שעות ומחצה, שהיו רגילין שלא לאחרו יותר מכאן כדאמרינן בתמיד נשחט [פסחים נ"ח ע"א]. שמא ישבר הזוג. (והיה) [ויהיה] צריך לתקנו ויעבור הזמן. הילכך צריך שימתין עד שיגיע זמן המנחה, שעברו שש שעות ומחצה ויתפלל, ואחר כך יסתפר. להזיע. אפילו להזיע, שהוא דבר מועט, עד שיתפלל. יתעלפה. ויחלה ולא יוכל להתפלל. לעיוני. אפילו לעיוני בעלמא שאין כונתו לעמוד שם אלא מעט. חזי פסידא. שמא נתקלקלו בתוכה העורות ויצטער ולא יתפלל. אתי לאימשוכי בסעודתיה. וישתכר ולא יוכל להתפלל. בגמר דין. שכבר נשאו בדבר ויודעים מי הזכאי ומי החייב. ולכתחילה אמאי לא. הא אין בו עיכוב כלל אלא שיאמרו פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב. חזי טענתא. שמעי טענתא אחרינא שאינה סותרת טענה ראשונה. דהא קיימא לן [ב"ב ל"א ע"א] דאינו טוען וחוזר וטוען. זה פסק הריא"ף ז"ל להחמיר כרב אחא בר יעקב (להחמיר), דאפילו סעודה קטנה אפילו סמוך למנחה גדולה אסירא. וכ"פ הרמב"ם ז"ל. בתוספות כתבו סעודה גדולה היינו סעודת אירוסין ונישואין, סעודה קטנה סעודת כל [אדם].
מאימתי התחלת תספרות. דנימא שוב אין מפסיקין, כדתנן אם התחילו אין מפסיקין. מעפורת. סודר. ונותנו על ברכיו, שלא יפול השער בבגדו. משיערה מעפרתו. סודרו. הוא ראשון להפשטת בגדים. בין כתפיו, את בתי זרועותיו שקורין בְרַצֵיר. הא לן והא להו. בני בבל היו חוגרין עצמן בחוזק, וכשאוכלין צריכין להתירו. ובני א"י לא היו נוהגין כן בהתרת חגורה קודם לנטילת ידים. תפלת ערבית רשות. מפני שהוא כנגד הקטר חלבים ואימורים שאין מעכבין כפרה. כיון דשרא. וכו' לא מטרחינן ליה. להפסיק, אלא יגמור ואח"כ יתפלל. וכתבו בתוספות, מכאן נראה שצריך לאזור חלציו כשמתפלל. ובמחזור ויטרי כתוב דאין צריך, דהא דבעינן לאזור חלציו היינו משום שלא יהא לבו רואה את הערוה, ואנן אית לן אבנט ומכנסים, ולהם לא היו להם מכנסים כי אם כיס אחד כמדת אברו. ומשום הכון לקראת [אלהיך] היה מצוה לאזור ע"כ. רשות. וא"ת כיון דרשות הוא לא יתפלל כלל. י"ל כיון דיעקב אבינו ע"ה תיקנה אין לבטלה בחנם אלא משום דבר מצוה, או כי הכא דאיכא טירחא. מטרחינן ליה. בתמיה.
<h2>דף י.</h2>
לא שכיח שכרות. אין דרך להשתכר מבעוד יום. לפיכך יגמור ואחר כך יתפלל. אבל בלילה עשויין להשתכר בסעודתן. ואע"ג דבפרק בתרא דתענית [כ"ו ע"ב] אמרינן מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא שכרות, ענין נשיאות כפים שאני, דאפילו לא שתה אלא רביעית אסור לישא כפיו. מירתת. מתירא שמא יעבור זמן, הזמן של מנחה, ולא אתי לאישתכורי. וכתב הרנב"ר ז"ל, הגאונים ז"ל אומרים דאי צלי ליה לערבית חדא זימנא קבלה עליה כחובה. ואין דבריהם מחוורים. אלא שאין מקום להאריך, ולפי דבריהם כתב הריא"ף ז"ל דהאידנא אע"ג דשרא המייניה מטרחינן ליה. וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא שרא המייניה בלחוד מטרחינן ליה, אבל התחיל לאכול אינו מפסיק. הילכך לתפלת ערבית אינו מפסיק כשהתחיל לאכול אע"ג דשוינהו חובה. אבל לק"ש דאורייתא מפסיק, שקורא אותה בלא ברכותיה ואחר כך גומר סעודתו וקורא אותה בברכותיה ומתפלל. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
הכון. התנאה לפניו. רמי פזמקיה. נותן אנפלייאות חשובות ברגליו, קלצונ"ש בלעז. שדי גלימיה. משליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב. פכר ידיה. חובק את ידיו באצבעותיו, טרוצי"ר בלעז, כאדם המצטער מאימת רבו. חיי עולם. תורה. חיי שעה. תפלה צורך מזונותיו ורפואה ושלום. מסרהב. ממהר לעמוד. מסיר אזנו. כתב הריא"ף ז"ל ודוקא מי שתורתו אומנותו כגון רשב"י וחבריו. משיתעטפו הדיינים. הדיינים מתעטפין כשפותחין בדין מאימת שכינה, ושלא יפנה ראשו לכאן ולכאן ותהא דעתם מיושבת עליהם. דעסיקי ואתו. בדין אחר, וכבר מעוטפים [הם]. וכשנגמר אותו הדין בא לפניהם דין אחר סמוך למנחה, הויא התחלתן משיפתחו בעלי דינים בטענתם. דהכא ליכא למימר משיתעטפו. ביני עמודי. שעליית בית מדרשו נכונה עליהם. מאן דאית ליה דינא. מכאן משמע דדיין מומחה כ0אֵלו, דיניהם עדיף מתלמוד תורה, כ"כ בתוספות. חליש דעתייהו. מצטערים שלא עסקו אותו היום בתורה. תנא להו. שאינם צריכים לישב בדין כל היום, אלא מקצת יום. ומה שנאמר במשה מן הבקר עד הערב, מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית שנאמר בו בקר וערב. אמת לאמתו. לאפוקי דין מרומה, אע"פ שעדים מעידים עליו. לודים שקורין קאנליב"ש, ואוכלי בשר אדם הם והם רעבתנים. מאכל יורשים. יורשי הון רב ולא טרחו בו, והם אינם עוסקים ואינם דואגים לשוט אחר מזונות ולעסוק במלאכה. אבן לחמת. קשה לגוף. ולי נראה לא קשה ולא יפה. כתב רבינו אלפסי ז"ל עד זמן סעודה דאמרן היא שעה ששית שהוא מאכל ת"ח. בבית המרחץ. מרחצאות שלהם שלשה חדרים היו [להם]. פנימי להזיע ולהשתטף, אמצעי שיוצא לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו, ויוצא לחיצון וגומר לבישתו, ונח שם מיגיעת המרחץ. שאלת שלום. מפרש לקמיה משום דאיכא שם קדושה. חולץ תפליו. מראשו, ואצ"ל שאם אוחזן בידו שאינו [מניחן] בראשו.
לשון הריא"ף ז"ל וכן הא דגרסינן בפרק אין עומדין להתפלל [ברכות ל"א ע"א], א"ר אלעזר משום ר' יוסי בן זימרא כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, מפרשי לה רבנן בתענית חלום בלבד, אבל תענית אחרת אסור להתענות בשבת. בתעניות ירושלמי [פ"ג הי"א] ר' אחא ר' אבהו בשם ר' יוסי בר' חנינא אסור להתענות עד שש שעות בשבת. א"ר יוסי בר' בון מתניתין היא קודם חצות לא ישלימו, עד כדון צפרא הוא. לאחר חצות ישלימו, כבר עבר רובו של יום בקדושה ע"כ. ופירוש קודם חצות, ההיא מתניתין איתמרא על היו מתענים בעבור גשמים וירדו גשמים קודם חצות ולא ישלימו התענית, שהרי עדיין לא נתקדש היום בתענית כלל, שהרי ביום אחר גם בלא תענית ששית מאכל תלמידי חכמים. ואע"ג דאמרינן ארבע זמן סעודה לכל אדם מלבד תלמידי חכמים, הם הבטלנים, אבל בעלי בתים שהם עצמם טורחין לכל צרכם זמן אכילתן כתלמידי חכמים, מה שאין כן בפועלים שאוכלים בשעה חמשית מפני שבעל הבית טורח בעבורם. והא תנא ליה. אם התחילו אין מפסיקין. וגם תפלה קיימא, ולמה ליה למיהדר ולמתני ואין מפסיקין לתפלה. אתאן לדברי תורה. מילתא אחריתי קא נקיט. מפסיקין לק"ש. דאורייתא. דכתיב ובשכבך ובקומך. אבל כגון אנו. הואיל ואנו מפסיקין תורתנו מפני אומנותנו כל שכן שנפסיק לתפלה. עיבור שנה. (שהוא) [שהיו עולים] שבעה לעלייה, ונושאין ונותנין אם שנה ראויה וצריכה להתעבר, כדאמרינן בסנהדרין [י"א ע"ב] על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה. וכתב הרנב"ר ז"ל, סיפא אתאן לדברי תורה, כתוב בספר המאור דאע"ג דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות ביום, וכדכתיבנא לעיל, האי אין מפסיקין דאתאן לד"ת אפילו בשאין שהות קאמר, לד"ת אין מפסיקין כלל ועוקרין את התפלה לגמרי. כמו שהיו עושין בעיבור השנה, שהיו עוקרין את הכל מפני חישוב העיבור. ודוקא בחברים כגון רשב"י. והיינו דקאמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רשב"י וחבריו אבל כגון אנו וכו'. ואי בדאיכא שהות כגון אנו למה מפסיקין. וכי אסור לעסוק בתורה קודם שיתפלל. אלא ודאי כדכתיבנא ע"כ. כגון רשב"י. והא דלקמן פרק במה מדליקין [ל"ג ע"ב] אמרי' כי הוה יתיב רשב"י במערתא כי מטא עידן צלויי לביש ומכסי ומצלי, ההוא מצלי היינו ק"ש. (והא דאמרינן) כגון אנו. [והא דאמרינן] וקרי ר' זירא עליה דר' ירמיה מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, התם אפשר דלא היתה שעה עוברת. אי נמי באותו זמן היתה תורתו אומנותו.
<h2>דף י:</h2>
ויקרא לו. גדעון להקב"ה י"י שלום. הימנותא. להזכיר אמונה בבית הכסא. אלהא מהימנא. כתבו התוספות תמה י"י שלום נמי מתרגמינן דעבד ליה שלם. י"ל דודאי מתרגמינן דעבד ליה שלם, דלהכי נקרא שלום על שם שהוא עושה שלום. אבל אי הוה בעי למימר י"י שלום "השם העושה השלום" אם כן הוה ליה למימר "שלמן". צריך להודיעו דרך כבוד, "מתנה פלונית אתן לך". שמא יתבייש לקבלה. וכן אם נתנה בביתו שלא מדעתו צריך להודיעו שמידו באה לו, שמתוך כך יהיה אוהבו. וכתבו בתוספות, דוקא מתנה לעשיר, אבל לעני מתן בסתר יכפה אף. לדעת. להודיעם אני בא שאני מקדשם. שאיף ליה. ישפשפנו בשמן בין עיניו. דבר הנראה. ומתוך שתשאלנו אמו מי עשה כך יאמר פלוני עשה וגם פת נתן לי. מליא ליה כוחלא. נותן כחול סביבות עינו. לכשפים. שתחשדנו שכשפו. משקל שני סלעים מילת. בשם רבינו יצחק הלוי, כתונת פסים. כלומר לא היתה כולה של מילת אלא סביב פסי ידיו. ואפילו הכי נתקנאו בו.
<h2>דף יא.</h2>
לרומם וכו'. פירש הריא"ף ז"ל, כשם שהמרומם בית אלהינו מעמיד את החרב, כך מי שאינו מרומם בית אלהינו מחריב את העומד. בירניות ומגדלים. להתבצר בו מפני האויב. וכתבו התוספות, יש אומרים דבתים שלנו נמי לית לן בה, לפי שאין משתמשין על הגגות. מיהו היכא דרוב הגג גבוה ממנו אסור, כיון שמשתמשין בעלייה שמתחת הגג. ויש אומרים שאם בנה ביתו גבוה מבית הכנסת כופין אותו להשפילו. ומביאין ראיה מהא דאמר רב אסי אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה, דמשמע שכפאם להשפיל הבתים. דאי ס"ד לומר שנתן להם עצה שלא להגביה מאי רבותא אתא לאשמועינן עכ"ל. יפה תענית ואפילו בשבת. פירשו בו, לפי שהתענית תענוג לו יותר, שיודע שנתבטלה הגזירה הקשה בעבור תעניתו. שאם היה אוכל היה מצטער ומתירא מחלומו. עגלא תלתא. שלישי לבטן, שהוא משובח, מפני שהבהמה בקטנותה אינה עדיין בכחה, והולד הראשון והשני אינו מכח הבריאה.
לוזיף מר. כתב הרנב"ר ז"ל מכאן נראה דאפילו קבל עליו ואמר יום זה לוה ופורע. דאי לאו הכי היכי אמר ליה בהדיא לוזיף, מנא ליה דלא אמר יום זה. והכי נמי משמע מפרק קמא (דעירובין [דערכין ו' ע"א]) דאמר אפילו באומר סלע זה לצדקה כל שלא באת לידי הגבאי לוה ופורע, וכן דעת הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל. אבל יש מי שאומר דביום זה אינו לוה, וכי אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע, דוקא בשקבל עליו בו ביום תעניות ולא פירש ימים ידועים, ואחר כך נדר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן הימים, דכיון שאותו יום אינו העיקר וכשהוא לווהו עדיין נשאר עיקר נדרו קיים, בכה"ג לוה ופורע. אבל אמר בתחלת נדרו יום זה אינו לוה. והכא דרך מוסר היה מחזר שיאכל אצלו ואמר לו, שמא לא יום זה אמרת, ולוה ותפרע. והכי מוכח בירושלמי פרק קונם [נדרים פ"ח ה"א], דביום זה לא. דגרסינן התם, נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו, רב אמר בשם רבנין הא דאמר יום סתם, אבל אמר יום זה מתענה ומשלים ע"כ. והביאו הריא"ף ז"ל בהלכותיו פ"ק דתענית. ומשמע דטעמא דאבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע, אבל ביום זה דלא שייך למימר לוה ופורע משלים. והתם נמי מייתי לעיל מינה ההיא דלוה אדם תעניתו ופורע. עכ"ל ז"ל. וכן פירש רבינו יהונתן.
לא יצא החייט. מפרש בגמרא אפילו תחובה היא בבגדו, שמא ישכח ויצא בה, ואומן דרך אומנותו חייב בשבת. וגזרינן סמוך לחשיכה שלא יצא, כדי שלא ישכח ויצא בשבת, שדרך האומנין לתוחבן בבגדיהם כשרוצים לצאת בשוק. ולא הלבלר בקולמוסו. התחובה אחרי אזנו כמנהג הסופרים. וא"ת ואפילו ישכח מאי הוי. בשבת לא מחייב אלא במלאכת מחשבת. כדאמרינן פרק כיצד הרגל [בב"ק כ"ו ע"ב] היתה אבן מונחת בחיקו ושכחה לענין שבת פטור. וקיימא לן כרבא דלא גזרינן גזירה לגזירה. ואין לפרש שמא ישכח שבת ויזכור מחט, מדשרי בגמרא בתפלין משום דחייב למשמש בהם כל שעה מדכר דכיר להו, ומאי נפקא מינה מאחר דחיישינן שמא ישכח שבת. וצריך לפרש דהכי קאמר שמא ישכח המחט עד שיהא שבת. ובשבת יזכור מחט וישכח שבת. ובתפלין כל דדכיר להו יחלוץ אותם קודם שישכח שבת, משום דשבת לאו זמן תפלין הוא. ולא יפלה. בליל שבת. יפלא מבער הכנים. תרגום ביערתי פלאתי. שמא יטה. הנר שיאיר יפה, וחייב משום מבעיר. ומהאי טעמא לא יקרא לאור הנר. באמת אמרו. בודאי התירו. החזן. חזן הכנסת המקרא את שבעה הקורין. או מלמד התינוקות רואה היכן יתחילו פרשיותיהן למחר. אבל הוא לא יקרא עמהם שמא ישכח כדאמרן ואמרינן בגמרא אבל תינוקות קורין משום דאימת רבן עליהן ולא אתו לאטויי. כיוצא בו. שעשו הרחקה להטייה, עשו הרחקה לאיסור כרת. עם הזבה, אם יאכלו בקערה אחת, שמא יבואו לידי הרגל עבירה. ולא הוצרכו לגזור לטהור עם הזבה, שישראל זריזים לשמור. אבל לזב וזבה שניהם חולים וטמאים הוצרכו לגזור, דאפילו הכי שמא יבואו לידי הרגל עבירה.
לא יעמוד אדם וכו'. ויושיט פיו וראשו לרשות האחר לאחוז כלי לשתות. גזירה שמא יוציא הכלי אליו ונמצא מחייב חטאת. בכרמלית. כגון בקעה, מדרבנן הוא [להכניס] ולהוציא לה. מהו לעמוד ברשות הרבים או ברשות היחיד, ויושיט ראשו לכרמלית וישתה. היא היא. כשם שאסרנו זו במשנתנו כך זו אסורה. דאע"ג דסבר אביי דלא גזרינן גזירה לגזירה פ"ק דיום טוב [ג' ע"א], הכא בהוצאה כיון שהיא קלה בעיני כל אדם, שברשות היחיד מותר לפנות חפצים מזוית לזוית, סבירא ליה לאביי דמחמרינן בה וגזרינן בה גזירה לגזירה. היא גופא גזירה. אפילו יוציא הכלי מתוכה לרשות היחיד או לרשות הרבים, גזירא בעלמא דרבנן היא. ואנן ניקום וניגזור. הושטת ראשו אטו הוצאת כלי. והלכתא כרבא. ומי שהושיט ראשו מאחד מן הרשויות לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם שותה אע"פ שלא הכניס ראשו ורובו. וכן פסק הרמב"ם בפט"ו מהלכות שבת. וכן בהושיט ראשו ורובו למקום שהוא שותה, מוקי לה רב יוסף פרק בתרא דעירובין [צ"ט ע"א] בחפצים הצריכים לו, כלומר שאותו החפץ ששותה בו צריך אליו, ומתוך כך יבא למושכו מרשות היחיד לרשות הרבים או איפכא. הילכך אסור אא"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. ואפילו רבנן דפליגי אדרבי מאיר התם, מודים בהא. אבל בחפצים שאין צריכים לו מושיט ראשו מרשות היחיד לרשות הרבים או איפכא וישתה אע"פ שלא הכניס ראשו ורובו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר. וא"ת ואמאי שרי, כיון דגופו ברשות אחר, הרי לוקח המים מרשות הרבים ומביאן לתוך בטנו שהוא ברשות היחיד או איפכא. דכה"ג אמרינן התם פרק בתרא דעירובין [צ"ט ע"א] השתין ורק חייב חטאת. וי"ל דמיד שבולע המים חשיבי כמונחים אע"פ שעדיין לא באו לתוך מעיו, דמתבטלי אגב גופו, ויש כאן עקירה והנחה בחד רשותא, דבית הבליעה במקום שהוא שותה קאי. והכי מוכח בכריתות פרק אמרו לו [י"ג ע"ב], גבי אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות וכו', דכל שהוא בבית הבליעה חשוב כמונח. אבל אפשר דהנחה בפיו לא חשיבא הנחה, ומשום הכי מיבעיא לן התם פרק בתרא דעירובין, פי אמה ברשות היחיד מהו. ועוד דהתם שאני שלאחר שעקר השתן אינו נח בפי האמה. ויש לחוש ברק. כן העלו בתוספות. עם חשיכה. ולא חיישינן דילמא נפיק בהו משתחשך. וקיימא לן דשבת לא זמן תפילין הוא. לפי דכתיב והיו לאות, ושבת הוא עצמו אות.
<h2>דף יב.</h2>
והיה על מצחו. קרא יתירא הוא להך דרשה, דהא כבר נקבע לו מקום והיה על מצח אהרן. הלכתא רבתי, דבר גדול יש כאן להפרישו מאיסור שבת. דבני מחוזא. מפנקי ולא עבדי מלאכה בשדות, ובגדיהם רחבים כשל נשים. חקלייתא. עם שמלאכתן בשדות, ובגדי האנשים קצרים. אלא בזקנות. רבינו אלפסי כתב בגדי בני מחוזא לבנים הם, ושל זקנות קצרים כשל אנשים, ודומים זה לזה, וחיישינן שמא יטה. אבל בילדות. ארוכים הרבה, ואין של אנשים דומים להם. אפיקטוויזין. דבר המביא האדם להקיא מה שבבטנו. ברשות הרבים בחול. מפני הכבוד. של עוברים ושבים, שלא יקוצו ושלא ימאסו.
מולל וזורק. בשבת, להתיש כחן, שלא יחזרו אליו. ובלבד שלא ימלול. בדוחק ויהרגם. דסבירא ליה הריגת כינה שבות, וליכא למיגזר שמא יהרוג. אבא שאול וכו'. כרבי אליעזר ס"ל דאמר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת ומחייב חטאת. הילכך גזר מלילה אטו הריגה. הלכה מולל. ולאו דסבר דאסור להרוג, אלא מפני שזהו כבודו אפילו בחול. והכי קיימא לן דשרי להרוג כרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר. ומשום הכי אמרו בגמרא דרבה ורב ששת מקטעי להו ורב נחמן מפקד להו לבנתיה דליקטלינהו, וכל הני עובדי בשבת הוו. והכי מוכח בירושלמי [פ"א ה"ג]. והא דשרינן הוא מאכולת או כינה. דבהא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר דילפי מאילים דפרים ורבים אף כל דפרה ורבה וכינה אינה פרה ורבה. אבל פרעוש, כיון דפרה ורבה אפילו רבנן מודו דאסור, כדאיתא פרק שמונה שרצים [ק"ז ע"ב]. אלא שצריך לדעת מהו פרעוש, ומהי כינה. ובתוספות יש סברות. יש מי שאומר שהכינה היא הקופצת. ויש מי שאומר שכינה היא הרוחשת ויוצאת מן הזיעה ופרעוש היא הקופצת. וא"ת ולמה היא אסורה שהרי מן העפר היא יוצאת ואינה פרה ורבה. י"ל שלא פטרו מאילים אלא כגון כינה שהיא מן שבאשפתות ובדברים המוסרחים שהויתם מן העיפושים, אבל היוצא מן העפר חיות גדול להם כמי שפרה ורבה וחייב. שכן ההורג עכבר שהשריץ מן העפר חייב. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פי"א מה' שבת. ולפי"ז הא דאמרינן פרק שמונה שרצים והרי פרעוש פרה ורבה, ה"ק כפרה ורבה. ולזה נוטה דעת הרנב"ר ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, דפרעוש דגמ' מין הוא שפרה ורבה. אבל שחורה זו הקופצת, הנקראת בערבי אל ברגו"ת, כיון שאינה פרה ורבה כלל, לא דמי לעכבר שיש במינו פרה ורבה. הלכך זו הקופצת לכתחלה נמי מותר בין לצוד בין להרוג. דבכלל מאכולת הן. ולזה הסכים הרשב"א ז"ל. אין הורגין וב"ה מתירין. משום דאינה פרה ורבה אלא מבשר האדם היא יוצאת.
אין משדכין. בשבת, משום ממצוא חפצך. וב"ה מתירין. קסברי חפצך ולא חפצי שמים. ואין מנחמין. משום דמצער עצמו עם המצטערים. שבת היא מלזעוק. צריך שישמח אותם כדי שלא יצטערו. יכולה היא שתרחם. אם תכבדוה מלהצטער תזכו בעבורה. והקשה רבינו תם ז"ל מה מועלת תפלה זו לרבי מאיר ורבי יהודה, הא תניא פ"ק דר"ה [ט' ע"א] הכל נידונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דברי ר"מ, רבי יהודה אומר הכל נידונים בר"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד בזמנו וכו' ואדם ביוה"כ, רבי יוסי אומר אדם נדון בכל יום. ואמרינן התם אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי. אלמא לרבי מאיר ולרבי יהודה לא מהניא צלותא. וי"ל דסבירא לן כלישנא אחרינא דהתם דאמר ואי בעית אימא לעולם כרבנן וכרבי יצחק דאמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.
<h2>דף יב:</h2>
בתוך חולי. שמתוך שכוללו עם רבים תפלתו נשמעת בזכותם של רבים. שבנא. אדם גדול היה בירושלים ששמו שבנא. שבתו לשלום. תנוחו ביום שבתכם לשלום. שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתכם. בקושי התירו. מפני שמצטער. בתפיחא. בחולה. שאין מלאכי השרת מכירין. צריך עיון שהרי היה נראה שאפילו מחשבות הלבבות יודעים. ומצינו בסוטה [ל"ג ע"א] דפריך עלה דהא דאין מכירין מיוחנן כהן גדול דשמע קול מבין קדשי הקדשים אומר נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא. ומשני ההוא גבריאל הוה, דאמר מר בא גבריאל ולימדו שבעים לשון. שנראה מזה ששאר מלאכים אין מכירים ממש. לא ישב ע"ג וכו'. כתבו בתוספות היינו כשהחולה שוכב בארץ, שלא יתכן שיהיה יושב בגובה יותר ממראשותיו של חולה. וכ"כ הרנב"ר ז"ל בשמם. סועד. סומך תשות כחו.
ואפילו גבוה. דליכא למיחש להטיה, כיון דגזור רבנן לא פלוג במילתייהו. הא תרי. שאם יבא להטות יזכירנו חבירו. בשני ענינים. בשתי פרשיות. הואיל וכל אחד מעיין לעצמו אינו מרגיש במעשה חבירו. ובמדורה. מדורת אש גדולה, אסור לקרות לאורה, דהואיל ויושבים רחוק זה מזה ועוד שזנבות האודים סמוכים להם, לא ירגיש חבירו בבא השני להבעיר ולחתות בידו או ברגלו. מה שאין כן בנר. חשוב הוא מותר. לקרות לאור הנר. שאינו רגיל להטות נר בחול מפני חשיבותו. כאן בשמש קבוע. הא דתני בודק בשמש קבוע, דלא מירתת שמא יעבירוהו אם אינו בודק יפה. והא דתני לא יבדוק, הוא בשמש שאינו קבוע, דדייק טפי לבדוק יפה, דמרתת שמא יעבירוהו. וזוהי גרסת הריא"ף ז"ל ופירושו שפירשו לו התוספות. ופירוש רש"י ז"ל בהפך ששמש קבוע דייק טפי. ולפיכך לא יבדוק שמא יטה. אבל שמש שאינו קבוע לא אתי להטות, הילכך בודק. הא והא בשמש שאינו קבוע. זו גירסת רבינו חננאל והריא"ף, ופירושו וכי תימא אם כן אמאי בודק, הא אתי להטות. הא בדמשחא, לא יבדוק, שאינו מאוס ולא נפיש נהוריה ואתי להטות אבל בדנפטא שהוא מאוס ונפיש נהוריה לא אתי להטות לפיכך בודק.
איבעיא להו שמש קבוע בדמשחא מאי. זוהי גרסת הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל לפי מה שפירשנו לגרסת הריא"ף בעי. כיון דשמש קבוע אינו חושש והיא לטיבותא. ובמשחא איכא ריעותא, דכיון דלא נפיש נהוריה ולא מאיס איכא למיחש שמא יטה. מאי. וכתב רבינו אלפסי ז"ל שמעינן השתא דבין שמש קבוע בין שמש שאינו קבוע בודק קערות וכוסות לאור הנר. ודוקא בדנפטא. דמאיס ונפיש נהוריה ולא צריך לאצלויי, אבל בדמשחא שמש שאינו קבוע ודאי אסור ליה. שמש קבוע פליגי ביה, והלכה בודק, ואין מורין כן עכ"ל. ורש"י ורבינו חננאל ז"ל גרסי, שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי. ופירש רש"י ז"ל בדמשחא מאי, כיון דאינו קבוע אינו מטה ואפילו בחול והילכך בשבת מותר, או דילמא בדמשחא הואיל ולא מאיס דרכו להטות בחול עכ"ל. גירסת הרמב"ם ז"ל איבעית אימא הא והא בשמש קבוע, ול"ק הא בדמשחא הא בדנפטא, איבעיא להו שמש קבוע בדמשחא מאי. ופירשו ז"ל שמש קבוע א"צ להקריב לאור הנר להכיר אם הם כוסות או קערות. הילכך לא אתי להטות. אבל שמש שאינו קבוע אינו מכירן וצריך עיון הרבה ואתי להטות. ובשמש קבוע לא יבדוק נמי בדמשחא, שמא יסתפק ממנו, כיון שאינו מאוס. וא"ת א"כ אמאי בעיא בתר הכי שמש קבוע בדמשחא מאי, והאמר ל"ק הא בדמשחא, ואשמש קבוע קאי כפי גרסתו. וי"ל דמיבעיא ליה אי קיימא לן כל"ק ושמש קבוע יכול לבדוק אפילו בדמשחא. או כל"ב ודוקא ברנפטא. ולגירסת הריא"ף ז"ל בעיא שפיר, משום דאי בעית אימא הא והא לשמש שאינו קבוע, ובעי בשמש קבוע. ורבינו חננאל ז"ל, דגריס באיבעית אימא בכולהו שמש שאינו קבוע, הוא בהפך הרמב"ם ז"ל. ומיבעיא ליה אי קיימא לן כל"ק ושמש שאינו קבוע אינו יכול לבדוק אפילו בדנפטא. או כל"ב דבמשחא דוקא הוא דאינו יכול לבדוק. שמא גרס ז"ל בדנפטא מאי, והכל טעם אחד הוא, כלומר או כלישנא בתרא ומותר בדנפטא. ולענין פסק נראה דבדמשחא אינו בודק בין שמש קבוע בין שמש שאינו קבוע, שיש לחוש לשני הפירושים. ובדנפטא הלכה ומורין כן לכל הפירושים בין לשמש קבוע בין לשמש שאינו קבוע. דאפילו לאותו שמש שיש לחוש בו שמא יטה, בדנפטא ליכא למיחש כלל. ומיהו בדמשחא להלכתא אם לא נחוש אלא לכל חד מהני רבוותא מ"מ אין מורין כן דרב אשי הכי ס"ל כדאיתא בגמרא. [וגם] מעשה מוכיח כן דאמרינן רב ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אשי קם שמעיה דרב ירמיה וקא בדיק לנהורא דשרגא אמרה ליה דביתהו דרב אשי מר לא עביד הכי אמר לה רב אשי שבקיה כרביה, דהיינו רב ירמיה, סבירא ליה. וצריכי הני רבוותא ז"ל למפלג נמי בשמעיה דרב ירמיה אי הוה שמש קבוע או לא. ומיהו לפירוש הרמב"ם ז"ל, דבשמש שאינו קבוע שצריך עיון להכיר לא איירינן ביה כלל. אפילו בדנפטא לא שמעינן ביה מידי. ואם כן מנלן להתירו בדנפטא. ולפיכך כתב הוא ז"ל פרק חמישי מהלכות שבת. לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לו וכו' בין בנר של שמן בין בנר של נפט ע"כ. וזה נראה דעתו כדאמרן. אע"פ שהרנב"ר ז"ל כתב זה לשונו הרמב"ם ז"ל שאסר לשמש שאינו קבוע אפילו בשל נפט בפרק הנזכר לא נתבררו דבריו עכ"ל. מסדר. מריצן בפיו, שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו יסייע בכולה למחר בשבעה הקוראים בנקודה ובטעמים בלחש.
<h2>דף יג.</h2>
דאימת רבן עליהן. אין פושטין יד לשום דבר אף בחול שלא ברשות רבן. הילכך אפילו כולה פרשה מסדר. וכתבו התוספות, על זאת סומכין לקרות לאור הנר בליל יוה"כ בבהכ"נ, משום דאימת יום הכיפורים עליו. ועוד כיון דרבים מצויין יחד מזהירין זה את זה עכ"ל. היא בבגדה והוא בבגדו. דאיכא שנוי, דאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ואמרינן שארה זה קרוב בשר, אמר אי אפשר אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות [מ"ח ע"א]. מה אשת רעהו. דיחוד אסור מן התורה. בקידושין [פ' ע"א] מפרש לה מאחיך בן אמך, וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית. אלא להשמיענו בא שבן מתיחד עם אמו ולא אדם אחר. וכתבו בתוספות, דאי משום יחוד מאי איריא הוא בבגדו והיא בבגדה, אפילו בבית אחד אסורין להתיחד. אלא ה"ק מדאסרה תורה ביחוד, מדרבנן ראוי לאסור הוא בבגדו והיא בבגדה אפילו בלא יחוד. כגון פתח פתוח לר"ה או בעלה בעיר. אף אשתו נדה. כתבו בתוספות דאע"ג דיחוד באשתו נדה שרי כדדרשינן [סנהדרין ל"ז ע"א] סוגה בשושנים, מ"מ בהוא בבגדו והיא בבגדה מחמרינן בנדה טפי מביחוד.
<h2>דף יג:</h2>
ושימש תלמידי חכמים. להסבירו סתומות המשנה וטעמיה. והיא נקראת תלמוד. נדותיך. כל שבעה של ראיה ראשונה. ליבוניך. כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה, וצריכה להיות טובלת במים, בתורת כהנים. וצריכה ללבוש בגדים לבנים לראות ולבדוק, שאם תראה תסתור ספירתה. מטה חדא. ורחבה, ולא קירוב בשר הואי, וסבר דשרי בהכי. סינר. שהיא חוגרת ומגיע ממתנים ולמטה.
מתניתין. ואלו הן מן ההלכות. מפרש בגמרא אין פולין ואין קורין. הן מאותן שנחלקו בהן ב"ש וב"ה. וכשבאו למנין נתרבו בית שמאי על בית הלל, והושוו כולן לאיסור. וכן נחלקו בשמונה עשר דברים ובו ביום הושוו וגזרו עליהן. ובמנין שמונה עשר דברים יש מחלוקת, וכתב הרנב"ר ז"ל המחוור שבענין מה שכתוב בספר המאור בשם הגאונים ז"ל. שמונה שפוסלין את התרומה ואלו הן, האוכל אוכל ראשון א'. אוכל שני ב'. שותה משקין טמאים ג'. הבא ראשו ורובו במים שאובים ד'. טהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלושת לוגין מים שאובים ה'. והספר ו'. והידים ז'. והאוכלין שנטמאו במשקין הבאים מחמת ידים ח'. והכלים שנטמאו במשקין הבאים מחמת שרץ או מחמת ידים ט'. המניח כלים תחת הצינור י'. כל הכלים המטלטלין מביאים טומאה בעובי המרדע י"א. הבוצר לגת י"ב. גידולי תרומה תרומה י"ג. מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי י"ד. פתן ט"ו. יינן י"ו. שמנן י"ז. יחוד בנותיהן י"ח. ופירושן, אוכל טמא אינו מטמא אדם האוכלו אלא נבלת עוף טהור, וכ"ש אוכל ראשון שאינו אב הטומאה. אבל הם גזרו באותו יום גזירה משום דזימנין דאכיל אוכלין [טמאים] ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו. והך טעמא באוכל שני נמי. וכן בשותה משקין טמאים גזירה דשדי לפומיה אוכלין תרומה ופסיל להו. והמשקים אפילו הם שניים נעשים תחלה, ועושים את מגען שני. הבא ראשו וכו'. היו טובלים במי מערות סרוחים. ולהעביר הסרחון מעליהם נותנים על גופם מים שאובים והיו אומרים אחר כך שאלו השאובים בלבד מטהרים, והם עיקר. לפיכך גזרו עליהם שיטמאו אדם אחר טבילתו. ומהך טעמא בשלשה לוגין מים שאובים, דאי לא הא לא קיימא הא. והספר. בתחלה היו מצניעים אוכלים דתרומה אצל ס"ת. אמרו האי קדש והאי קדש. כיון דאתו לידי פסידא, דעכברים מצויין אצל אוכלין ומפסידין את הספר, גזרו. אבל בחולין לא נצרכו לגזור. דבלאו הכי נמי לא היו נותנים חול אצל קדש. והידים. מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בטנופת, וגנאי לתרומה, ונמאסת לאוכליה כשנגע בה בידים מסואבות. אוכלים וכו'. היינו דאמרינן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. וכבר אמרנו ידים פוסלות את התרומה. וגזרו במשקין הבאים מחמת ידים משום משקין הבאים מחמת שרץ, גזירה משום משקה הזב, שהוא דאורייתא דכתיב וכי ירוק הזב בטהור מה שביד טהור טמאתי.
<h2>דף יד.</h2>
גמרא. עלה דהא דמייתי בגמרא דידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה, שגזרו על הידים הנוגעות בספר להיות פוסלות את התרומה, אמרו דגזרי הכי משום הא דר' פרנך. ערום, אלא ע"י מטפחת, אמרו בתוספות דיש לחוש בכל שאר כתבי הקדש דבמסכת ידים [פ"ג מ"ה] משמע דבכל כתבי הקדש מטמאין את הידים. בלא אותה מצוה. אם אוחזה כדי לקרות בה אינו מקבל שכר על מה שלמד באותה פעם, ואם בשביל לגוללו אינו מקבל שכר על הגלילה, הואיל ואוחזו ערום.
<h2>דף טז:</h2>
כלים תחת הצנור. פוסלים הכלים משום שאובה. והצנור לאו כלי הוא, דמיירי שקבעו ובסוף חקקו להמשיך מים למקוה. כל המטלטלין. אם איהל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים. מביאים להו טומאת אהל המת ליטמא שבעת ימים ולהיות אב הטומאה (כמין) [כדין] טמאי אהל. בעובי המרדע. אפילו אין בו פותח טפח. אם יש בהקפו טפח, שחוט של טפח מקיפו, דגזרו רבנן בהקפו משום עביו.
<h2>דף יז.</h2>
הבוצר לגת. אותו משקה היוצא מכשיר כל הענבים לקבל טומאה, ואע"ג דאזיל לאיבוד ההוא משקה ומשקה המכשיר הזרעים בעינן דניחא ליה כדדרשינן מקרא דכתיב כי יתן מים על זרע. גזרינן שמא יבצרנו בקופות מזופפות, דלא אזיל המשקה לאיבוד [יז:] גידולי תרומה. אם זרעה, ואפילו דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית. מה שגדל ממנו הוי נמי תרומה. וגזרו הכי משום תרומה טמאה ביד כהן שמשהה (להגביה) [לשורפה] עד זריעה. ושמא ישכח ויאכל ממנה בטומאה. לפיכך גזרו דאפילו זרעה תהא בשמה הראשון. נותן כיסו. ולא יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות, ואע"ג דשלוחו של אדם כמותו. גזירה שמא יביאנו הוא בעצמו, מפני שיהיה בהול על ממונו. פתן. גזרו לאסור פתן של גוים ושמנן ויינן ויחוד בנותיהם. והכל משום ע"ז.
<h2>דף יז:</h2>
אין שורין דיו. ששורין עפצים במים או סממנין, כדי לצבוע באותן מים. כרשינין. נמי שורין למאכל בהמה. מפני שהן קשים. וב"ה מתירין. משנתן המים מבעוד יום. וטעמא אמרינן בגמרא דב"ש אסרי כיון שהמלאכה נגמרה בשבת ע"י הכלים. דאית להו אדם מצווה על שביתת כליו. וב"ה לית להו שביתת כלים אלא דוקא שביתת בעלי חיים דאיכא צער בעלי חיים. ופריך בגמרא לב"ש, נר שאנו מדליקין מערב שבת. קדרה שאינה מבושלת כל צרכה, איך אנו מניחין אותה על האש מערב שבת. וכן גיגית שנותנין בה מים לתוך החטים והשעורים לצורך שכר, שאינו נעשה בימים מועטים, ונעשה כל זה בשבת, היכי שרי, הא איכא משום שביתת כלים. ופריק, הני אפקורי מפקר להו, לאותן כלים, ושוב אינו כלי שלו ואינו מצווה על שביתתו. וכתבו התוספות דאע"ג דבעינן בהפקר שיפקיר בפני שלשה, והכא לא עביד הכי. היינו משום שאינו צריך כן אלא מדרבנן משום פרסומי מילתא. והכא, כיון דלאפרושי מאיסורא הוא, מסתמא מפקר להו בגמר דעת. ויש מקילין להשכיר סוסיהם לסמך שמפקירין אותן. ולאו שפיר עבדי, דהכא שאני, דאי אפשר בענין אחר. והרשב"א ז"ל כתב, דהא דהכא משום הפקר ב"ד נגעו בה, דלב ב"ד מתנה עליהם להפריש העם מאיסור.
אונין. הם אגודות של פשתן, ונותנין אותן בקדרה לתוך התנור ומתלבן. שיהבילו. שיתחממו, לשון הבל. שיקלוט. הצבע. שיקלוט מבעוד יום. וב"ה מתירין. לתתה מבעוד יום. והיא קולטת כל הלילה. ובגמרא מוקי לה ביורה עקורה מעל האש, דליכא למיחש שמא יחתה. וכן שהיורה טוחה, כלומר שפניה טוחות בבצק או בטיט, דליכא למיחש שמא ינער הקדרה כדי שיקלוט הצבע יותר. הא אם לא היתה עקורה וטוחה אפילו ב"ה אסרו משום גזרה שמא יחתה או שמא יגיס הקדרה, דהיינו ינער. אלא כדי שיצודו. וא"ת ומנא ידע מתי תבא החיה. וי"ל בפורש במקום גדודי חיות דמסתמא יכנסו שם לזמן מועט. והכי איתא בירושלמי [פ"א ה"ז] דמוקי לה בפורש בחורשין. וכתב הרנב"ר ז"ל וצריך לומר שהמצודה היא בענין שאינה לוכדת אלא פעם אחת. שאם לא כן מה הועיל, כיון שיצודו מבעוד יום, הרי נצודו בה ג"כ משחשיכה. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל. אע"פ שפירש אותן בחצי היום, ולמחר ביום טוב מצאן נצודין לתוכה, לכולי עלמא אסורין משום ספק מוכן.
אין מוכרין חפץ לנכרי. ואין טוענין עמו. על החמור. ולא מגביהין עליו. משא על כתפו. וטעמייהו משום דמחזי כמסייעו לחלל שבת או מיחלף בשלוחו. למקום קרוב. כלומר שיהיה במקום קרוב, שיוכל להוליכו שם מבעוד יום. מתירין עם השמש. כיון שעדיין השמש בעולם ניכר, יכול למכור ולטעון ולהגביה. דכי קא טרח הנכרי בשבת בדידיה קא טרח, ומה לו ולחילולו. אין נותנין עורות. אע"פ שהכלי הזה הוא שמקבל מלאכה, וב"ש כי אסרי משום שביתת כלים הוא, כשהכלי עושה מלאכה, כבר אמרנו משום שגורם הוא מערב שבת תיעשה המלאכה בשבת, אי נמי משום שנראה כשלוחו ומיחלף בשלוחו של ישראל. ואיצטריך למתני הך דצריך הקדמת שלשה ימים או כפי שצריך. וב"ה מתירין אפילו בהני, ואי אשמועינן הא, משום דלא קא עביד מידי, דלא נייד, אבל מצודות שנקשר וניתר אימא ליתסר אפילו לב"ה. ואי אשמועינן הני תרתי משום דליכא למיגזר בהו, אבל אונין אימא ניגזור יורה עקורה וטוחה אטו אינה עקורה וטוחה קמ"ל.
מתירין עם השמש. וכתבו בתוספות, דוקא בשקצץ, וכדאמרינן בגמרא גבי אגרות [י"ט ע"א]. וב"ש אסרי אע"פ שקצץ. וכי אמרינן בגמרא והלא קצץ, לב"ה פרכינן וכמו שפירש רש"י ז"ל. והא דשרינן הכא קבלנות בשקצץ. דוקא קבלנות דכלים שהגוי עושה מלאכתו בביתו ולא מינכר שהן של ישראל. אבל קבלנות דבנין המלאכה נעשית בקרקע של ישראל, כל שהוא תוך התחום אסור. וכדאמרינן פרק מי שהפך [מו"ק י"ב ע"א], מקבלי קבולת תוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' שבת, ושלא כר"ת ז"ל דאמר ההיא דמי שהפך באבל דוקא. והיה סבור להתיר קבלנות בנין ממתניתין הכא. והוא עצמו לא סמך על דבריו למעשה. כתב הרנב"ר ז"ל, ומסתברא כל שקצץ אע"פ שעשה הגוי מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש כלים בשבת עצמה. ולא דמי להא דאמר פרק כל כתבי [קכ"ב ע"א], גוי שהדליק את הנר, אם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו. דהתם הוא דנכרי אדעתא דישראל קא עביד. אבל כל שקצץ כי הכא, אדעתא נפשיה קא עביד. ושרי לישראל להשתמש אפילו בשבת עכ"ל.
<h2>דף יח.</h2>
כלי לבן. מחמירין על עצמן כבית שמאי. ומשום דקשים לכבס צריך להם שלשה ימים. שטוענין. הזיתים. בקורות בית הבד ובעיגולי. ואת הענבים בעגולי הגת. שלא היו עוצרין בגלגל כמות שלנו אלא טוענין אותן בקורות כבדים. ושוין שטוענין. מבעוד יום, והמשקה זב והולך מאיליו כל השבת. ובגמרא פריך מאי שנא דלא פליגי בהא. ומפרש דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת. דכי אמרינן סחיטת זיתים וענבים אב מלאכה בפרק חבית [קמ"ג ע"ב], הני מילי בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום, דהוא מפרק דבר ממקום שגדל בתוכו, והיא תולדה דדש. אבל הני אין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין [אותן] תחלה בריחים. וכן ענבים דורכין אותן תחלה ברגל. ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא, אלא דלא נפיק שפיר כי השתא, ולא דמי לדש.
פותקין. פותחין. עושין נגר קטן משפת הנגר לגינה. ואספלנית. רטיה שיסחט מבעוד יום. מתרפאת והולכת וכו'. הקשו בתוספות, מאי איריא מערב שבת, אפילו בשבת נמי. דאמרינן לקמן פרק שמונה שרצים [ק"ח ע"ב] שורין קלורין מערב שבת ומניחין ע"ג העין בשבת. ותירצו דהתם מיירי בקלור שהוא רך צלול, מדקתני שורין, ונראה כרחיצה בעלמא שרוחץ עיניו, וליכא למגזר משום שחיקת סמנים. אבל הכא מיירי בדבר עב שמשים ע"ג העין, ושייך למגזר משום שחיקת סמנין, או משום שמא ימרח. ויש מפרשים דהכא על העין ממש, והתם ע"ג העין מבחוץ. של מים. בגמרא איכא דיהיב טעמא מפני שמשמיע קול ואוושא מילתא ואיכא זילותא דשבת. ונקט של מים וכל שכן בריחים של יד ושל חמור, דאדם מצווה על שביתת בהמתו. ורבה מוקי לה הכי. ואם כן אפילו לב"ה אסור בריחים. ואע"ג דרב יוסף יהיב טעמא משום שביתת כלים, הא קיימא לן [גיטין ע"ד ע"ב ב"ב קי"ד ע"ב] דכל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה, וכ"פ ר"ח ז"ל דאפילו לבית הלל אין נותנין חטים לתוך ריחים של מים.
<h2>דף יח:</h2>
עססיות ותורמוסין. מיני קטניות, וצריכין בישול הרבה. למוצאי שבת וכו'. כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. חבית של מים. וכונתו ללוש בהם למוצאי שבת. שמא יחתה. למהר הבישול. לא מחתה. בגחלים. קטורא. עשן העצים המשחיר את הבגדים, וקשה להם. אבל עססיות ותורמסין מפני שצריכים בישול טובא אתי לחתויי, שהחיתוי מועיל לבשל מהרה. וחבית של מים. שמא יצטננו סמוך למוצאי שבת ואתי לחתויי. זיקא. רוח. ליגזור. שמא יחתה בגחלים. עקורה. מעל האור. מגיס. מהפך בה, וחייב משום מבשל. ואפילו הכי, שחייב משום מגיס, נקט טעמא דחתוי, משום דקאי גם לצלי.
והשתא דאמר מר. דהנחת קדרה לא אסרו אלא משום חתוי. שפיר דמי. לשהותה בתנור לכתחלה מבעוד יום. והוא [מתבשלת כל הלילה] דודאי חיתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא אנחה התם. ומשום הכי לא אתי לחתויי. ואי משום צורך מחר, הרי יש לה שהות גדול. ולא דמי לעססיות ותורמוסין שאין הלילה והיום די להם. ואי נמי אי בשיל כל צרכה שפיר דמי להניחה. בשיל ולא בשיל אסור. דשמא כונתו לאוכלה בלילה, וימהר לחתוי בגחלים, דבדבר מועט תהא ראויה לאוכלה. וכתבו בתוספות, דבשיל היינו כמאכל בן דרוסאי. ולא בשיל היינו שלא הגיע למאכל בן דרוסאי. ודעת הרמב"ם ז"ל, כל שלא נתבשל כל צורכו אע"פ שמצטמק ורע לו אסור אא"כ גרף או קטם, גזרה שמא יחתה להשלים בשולו. גרמא חייא. גילה דעתו שאין בלבו לאוכלה עד למחר, ואמר השתא ודאי לא בשיל, ולא אתי לחתויי. גדיא. בשר הגדי רך הוא, וקשה ליה זיקא. שריק. פי התנור בטיט סביב כסויו, ואינו מוכן לחתותו. וכתבו בתוספות, מפרש בהלכות דמיירי בצלי. וכן מייתי לה גבי אין צולין ובשילהי פרקין גבי משלשלין את הפסח בתנור. ברחא. איל גדול, לא קשי ליה זיקא. ולא שריק. פי התנור. אסיר. כתבו בתוספות, נראה דמיירי אפילו בחייתא. דכיון דמיירי בצלי יכול לצלות שיהא ראוי לאכילה לילי שבת. הילכך חיישינן שמא יחתה. וכ"כ הרנב"ר ז"ל בשם הרב בה"ג. גדיא ולא שריק. איכא חד לאיסורא וחד להיתירא. וכתב הריא"ף ז"ל קא פסקי רבוותא כי האי ל"ב וכרב אשי. ואיכא מאן דפסק כרב ירמיה מדפתי דאסר. ואנן נמי כרב ירמיה מדפתי סבירא לן, דחזינן סוגיא דשמעתא כותיה, דאמרינן אמר רבינא האי קרא חייא וכו'. דמשמע דאי כברחא אסיר. וש"מ דברחא אסיר עכ"ל. הילכך כל מידי דקשי ליה זיקא כגדיא וקרא חייא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי. לא קשי ליה זיקא, כבשר תיש או בשר עז או בשר שור, שריק שרי, לא שריק אסיר. וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' שבת.
שאלה. בדבר החוזר בעין. הלואה. בדבר הניתן להוציא. לביתו. מבעוד יום. ואע"ג דבדידיה קא טרח מחמרי ב"ש דמחלף בשלוחו. ובכלים דלאו בני מלאכה כגון חלוק עסקינן. אבל במידי דבר מלאכה הוא אפילו ברביעי ובחמישי אסור משום שביתת כלים. הרנב"ר ז"ל. לבית הסמוך לחומה. של עיר אחרת שהגוי דר בה. שהרי יכול להניחה שם. מפתח ביתו. של ישראל. הן הן דברי ר"ע. לא בא לחלוק על דברי ב"ה, אלא על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה. ובא ר"ע לומר שלא אמרו ב"ה הכי. שיכלה קודם הפסח. כותח הבבלי נותנין בו חמץ, ואינו עשוי ליאכל יחד, אלא מעט מעט. ואינו כלה עד זמן מרובה. כל שעה וכו'. דס"ל לב"ה שלא הקפיד הכתוב בהשבתת שאור אלא מביתו של ישראל. כלומר שימכרנו. שלא יהיה חמץ של ישראל.
<h2>דף יט.</h2>
נותנין מזונות. כתבו בתוספות. ואפילו לב"ש. משום דעביד לאוכלן מיד. אבל שאר חפצים אסירי אפילו לב"ה, דלא שרו ב"ה במתניתין אלא בערב שבת, אבל בשבת לא. האי רמי עליה. כלב מזונותיו עליך. והכי אמרינן פרק יום טוב שחל [ביצה כ"א ע"ב], מוציא אני את הגוי שאין מזונותיו עליך. וא"ת א"כ היכי נותנין לו מזונות. דהא בפרק בתרא [קנ"ה ע"ב] אמרינן אין נותנין מזונות לפני חזיר משום דאין מזונותיו עליך. תירצו בתוספות דכיון דמפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום חשיב מזונותיו עליך לענין איסור טורח שבת דרבנן. אבל לענין עשיית מלאכה ביום טוב דהוי איסורא דאורייתא לא חשיב מזונותיו עליך. לשון הרנב"ר ז"ל, והראב"ד ז"ל מחמיר בדבר לאיסור, כל היכא דאיכא לאישתמוטי. משום דלא טרחינן אלא לדברים שמזונותיו עליך. והא דקיימא לן מזמנין את הגוי בשבת, לאו דספינן ליה אנן, אלא דמחוינן ליה ושקיל איהו לנפשיה, דאכיל בהדן. ע"כ.
לא ישכור. לאו משום איסור שביתת כלים. דאם כן אפילו ברביעי ובחמישי ליתסר, אלא ודאי בכלים שאין עושים בהם מלאכה, כגון מטה וחלוק, מיירי. וטעמא דמילתא משום דנראה כנוטל שכר שבת. אבל ברביעי ובחמישי מותר. ודוקא בהבלעה, כגון שמשכיר לו לשנה או לחודש. הא שכירות יום אסור. וכדתניא במציעא פרק הזהב [ב"מ נ"ח ע"א] השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את הזרעים אינו נוטל שכר שבת. הא שכיר חודש שכיר שבת נוטל ממנו שכירות שבת, ואפילו הכי בערב שבת אסור דנראה כמשכיר לן לצורך מחר וכנוטל ממנו שכר שבת. ומפני שהעיקר שם אפשר שהשמיטה כאן הריא"ף ז"ל. אא"כ קצץ לו דמים. בשכרו. דכיון דקצץ לו דמים בדידיה קא טרח. ב"ש לא מודו בקצץ, דהא לא עדיפא ממוכר וממשאיל ומנותן מתנה. אלא הא מילתא דברי הכל. ואשמועינן דבלא קצץ לא פליגי דאסור. לביתו. למי שנשתלח. הסמוך לחומה. לחומת העיר שנשתלח שם. והלא קצץ. ובדידיה קא טרח ואמאי בעי ב"ה בית הסמוך לחומה. ולב"ה הוא דבעי. ומשני כדאמרן דלב"ש לא שני להו בין קצץ ללא קצץ. הא אמרת רישא אין משלחין. אא"כ קצץ. דואר. שלטון העיר. ולו רגילין לשלוח איגרות העיר. דקביע במתא. משלחין בלא קצץ, בכדי שיגיע שליח לבית הדואר למר, או לבית הסמוך לחומה למר. ורישא דאין משלחין בלא קצץ דלא קביע במתא. ואם לא ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת. ולשון הריא"ף ז"ל שמעינן השתא דהיכא דקצץ לו דמים משלחין בין מגיע בין לא מגיע. והיכא דלא קצץ לו דמים. אי קביע דואר במתא משלחין בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. ואי לא קביע דואר במתא אין משלחין כלל אלא אם כן קצץ. ופירוש דואר, איש ידוע, שכל כתב אליו יובל, והוא משכיר ומשלח כל איגרת למי שנשתלח אליו ע"כ.
מפליגין. מפרישין מן היבשה לים. וזהו לשון ספינה, על שם שהפליג עצמו מן הישוב. ומרבינו יעקב שמעתי בעירובין, שאמצעיתו של ים נקרא פילגוס. ואף בלשון לעז פילגא. ורבינו אלפסי ז"ל כתב, היינו טעמא דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, משום ביטול עונג שבת. דכל שלשה ימים הויא להו שנוי וסת משום נענוע הספינה. כדכתיב בהו יחוגו וינועו כשיכור וגו'. ולא יכלי למעבד עונג, ולאחר שלשה ימים הויא להו ניחא ובעו מיכלא ומקיימי מצוות עונג שבת. והיינו טעמא דלדבר מצוה שרי משום דפטירי ממצות עונג. דאמר מר העוסק במצוה פטור מן המצוה, ותנן שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. ולהכי נמי אמרינן אסור להלך בערבי שבתות יתר משלשה פרסאות, דאינון שנים עשר מיל, משום דמבטל לה למצות עונג, כדמפרשא בהדיא. וה"ה שאין צרין על עיירות של גוים פחות מג"י קודם לשבת. משום דלא מתהני להו מיכלא ומשתיא תוך ג"י משום טרדא ופחדא דליבא. ולבתר תלתא יומי פרח פחדייהו ומקיימי ליה לעונג שבת. גרסינן בפ' לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"ב] אמר איבו משום ר' אלעזר בר' צדוק אל יהלך אדם בע"ש יותר מג' פרסאות אמר רב כהנא לא אמרן אלא לביתיה אבל לאושפוזיה אמאי דנקט סמיך. א"ד אמר רב כהנא לא נצרכה אלא אפילו לביתיה ואמר רב כהנא ואפילו כסא דהרסנא לא אשכחית עכ"ל. בתוספות פירשו איסור ספינה, לפי שאסור לעבור במים במעבורת אפילו בתוך התחום, משום דהו"ל כשט, ואסור לשוט גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. והיינו דאמרינן בפרק תולין [קל"ט ע"ב], חזי מר האי צורבא מרבנן דאזיל וניים במברא ועבר להך גיסא ואמר למינם קא מכוינא ואזיל וסייר פירי א"ל הערמה מדרבנן היא וצורבא מרבנן לא אתי למעבד לכתחלה. אלמא דלכתחלה שלא בהערמה אסור. ובהערמה נמי דווקא לצורבא מרבנן, הא לכולי עלמא אסור. מיהו ברביעי שרי, דכולי האי לא אחמור רבנן. ולפי פירוש זה ולפירוש הריא"ף ז"ל יש לתמוה על [מה] שנהגו עכשיו להפליג בספינה פחות משלשה ימים לפני השבת. אבל הרז"ה ז"ל כתב, בין בזו בין באין צרין על עיירות של גוים, דכולהו מקום סכנה הוא. וכל שלשה ימים קודם שבת קמי שבת מקרי, ונראה כמתנה לדחות את השבת, מפני שאין דבר שעומד מפני פקוח נפש. וה"ה למפרש במדברות ולכל מקום סכנה שאדם עובר לחלל את השבת. ועד"ז התיר הרמב"ן ז"ל למפרשי ימים ליכנס שם בשבת ולפרוש מן הנמל, ואין חוששין. דכשאסרו להפליג בספינה לא אמרו אלא כשישראל שוכר כל הספינה שכל המלאכה הנעשית בה אינה נעשית אלא בשבילו, אבל בספינה שרובו גויים, וישראלים מועטים נכנסים לתוכה. כיון דרובה גוים, ע"ש הנכרים היא נעשית. וכדאמרינן פרק כל כתבי [קכ"ב ע"א], במסיבה שרובה גויים והדליק גוי את הנר שמותר לישראלים שבה להשתמש לאורה. עכ"ל הרנב"ר ז"ל. ומצור לצידן. אינו מהלך יום. ובע"ש היה שם יום השוק. כדאמרינן בפסחים [נ' ע"ב] בפרק מקום שנהגו.
פחות משלשה ימים. משום טירדא ופחדא דליבא, ומבטל לה לעונג שבת, כדפירשנו לעיל. והריא"ף ז"ל כתב, גרסינן בעירובין [מ"ה ע"א] אמר רב יהודה אמר רב גוים שצרו על עיירות של ישראל אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי גוים שצרין על עיירות של ישראל אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהן את השבת, בד"א שבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר ומגינה על עיירות רבות מישראל יוצאים עליהם בכלי זיין אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, כדי שלא ירגילו עצמן לבא, ומחללין עליהם את השבת. דאתי ממילא כגון משקין הללו שנסחטין מאליהם. ובלבד שיתחיל מבעוד יום. בוסר. ענבים בתחלתן כשהם רכים. שלא נתבשלו מוציאין ממנו משקה לטבל בו בשר. שהוא חזק, קרוב לחומץ. מלילות. שבלים שלא בישלו כל צרכן. שריסקן. מרסקן וטוענן באבנים, ומשקה זב מהם ומטבל בו. יגמור. משתחשך. לא בידים ממש, אלא מאחר שריסקן וצברם מבעוד יום יניחם בכלים ויצאו מעצמם, ומותרים לכתחלה.
<h2>דף יט:</h2>
לא יגמור. דס"ל דאפילו מידי דאתי ממילא שאם יסחוט בשבת לא מחייב חטאת, אפילו הכי גזרינן אטו היכא שלא סחטם כלל מע"ש. ואסור להניחם מבעוד יום תחת כובדן כדי לגמור משתחשך. ואסרינן בשבת משקה הזב ממנו לאכול או לשתות. וכתבו בתוספות, מיהו א"צ לסלק הקורות והעיגולין, דס"ל כב"ה. בצריך דיכה כ"ע ל"פ. שטעינתן היא גורמת הכל. ונמצא הכל עשוי בשבת. במחוסרין שחיקה. שנדוכו יפה ואין טעינתן גורמת אלא סחיטה. והני דמתניתין מחוסרין דיכה הן וטעינתן היא דיכתן והרנב"ר [כתב], מסקנת התוספות דיגמור, היינו שמותר לגמור בידים משתחשך. דלא דמי למתניתין דלא שרו ב"ה אלא טעינת קורה אבל בידים לא. דהכא בשאין מחוסרין דיכה, כדאסיקנא, ומתניתין במחוסרין דיכה. ור' יוסי בר' חנינא נמי הכי סבירא ליה ואפילו הכי אמר דרבי ישמעאל היא. דכיון דשרי רבי ישמעאל לסחוט בידים ולא גזר אטו מחוסרין דיכה ש"מ דבמחוסרין דיכה נמי לא מחייב חטאת. וכיון שכן בדין הוא דלודי להו ב"ש לב"ה. אבל כר"ע לא אתיא, דכיון דאסר כשאין מחוסרין דיכה ש"מ דבמחוסרין דיכה חייב חטאת. ומשום לתא דידהו גזר נמי אשאין מחוסרין דיכה. וכיון שכן אסור עם חשכה לב"ש, היינו טעמא דר' יוסי בר' חנינא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פכ"א מה' שבת להא דרבי ישמעאל דאמר יגמור דיגמור בידים קאמר. הילכך לענין הלכה קיימא לן כרבי יוחנן דבמחוסרין דיכה כו"ע ל"פ דאסור, כלומר דאסור לגמור בידים. וקיימא לן נמי כר' יוסי בר' חנינא דהורה כרבי ישמעאל דכל היכא דמחוסרין שחיקה יגמור בידים, דלא פליגן כלל. ע"כ.
של בדדין. פרש"י ז"ל שמן המשתייר בזוית הבד תחת הטעינה. והריא"ף ז"ל פירש, שמן היוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת. ופירשו בתוספות שהוא משום נולד, שלא היה שמן כלל מאתמול. ומחצלאות. וכן מחצלת של בדדין שמכסין בהן את הזיתים. והריא"ף ז"ל [פירש] מחצלאות המוקצות לבית הבד. רב אסר. לטלטולינהו משום מוקצה. דסבר הלכה כרבי יהודה במוקצה. ושמואל. סבר הלכה כרבי שמעון דלית ליה מוקצה. כרכי דזוגי. זוג של מחצלאות כרוכות ומונחות לסחורה, ונקשרות שתים שתים, ונקראות זוגי, כ"פ הריא"ף ז"ל. ורש"י ז"ל [פירש] זוג של מחצלאות שמכסין בהן פרקמטיא של ספינה, ובתשובת הגאונים מצאתי דזוזי לשון ספינה בלשון ארמי. פסק הריא"ף ז"ל הלכתא כשמואל, דקאי כר"ש דלית ליה מוקצה. לחלבה. העומדת לצורך החלב, וכן רחל העומדת לגדל צמר לגזוז. דרידיא. העומדת לחרישה ולא לאכילה. דעיסקא. העומדין להוליכן לסחורה למקום אחר. פלוגתא וכו'. לרבי יהודה דאית ליה מוקצה בפירקא אחרינא [קנ"ו ע"ב] אסור לשוחטו ביום טוב אא"כ הזמינו מבעוד יום, ולר"ש שרי. בחרתא דארגיז. פירש בערוך, עיר הסמוכה לבאגדאד. והא כר"ש ס"ל. כדלקמן, ואמאי שמתיה. ופסק הריא"ף ז"ל, קיי"ל כר"ש לענין שבת, דהא איפסיקא כותיה בהדיא בפרק מי שהחשיך [קנ"ז ע"א]. והכא נמי אמרינן ההוא תלמידא דאורי וכו' והא כרבי שמעון סבירא לן, באתריה דרב הוה, ובאתריה דרב לא איבעי ליה למעבד הכי. וש"מ דהלכתא כר"ש. עכ"ל.
מתניתין. אלא כדי שיצולו. מפרש בגמרא שליש הבישול, שהוא מאכל בן דרוסאי. וכיון שהוא כל כך צלוי או מבושל מבעוד יום לא אתי תו לחתויי. אלא כדי שיקרמו פניה. בגמרא מוקי לה בפנים העליונים. שממהרים לקרום מפני הבל התנור שנופל עליו. רבי אליעזר. יש ספרים דגרסי רבי אליעזר בן יעקב. ופליג ומחמיר שלא יתן הפת [בתנור] ערב שבת אלא אם יש ביום שיעור שיקרום התחתון של פת שמדובק בתנור, שמתאחר להתבשל, שמצטנן מקום התנור מפני הבצק העומד עליו. ומשנת רבי אליעזר קב ונקי והלכתא כותיה. וצריכא בשר בצל ופת וחררה. דפת מגלה דלא בעינן בבשר בצל ביצה צליה גמורה. ופת וחררה נמי צריכי, לומר דאפילו בפת מיקל תנא קמא. ואפילו בחררה מחמיר רבי אליעזר בן יעקב. גמרא. בן דרוסאי. ליסטים היה, ולא היה מבשל אלא שליש ממה שדרך העולם לבשל. וכתבו ז"ל, דוקא צלי, שממהר להתבשל מאליו בלא חתוי ראוי לאוכלו בלילה, כיון שכבר נצלה השליש. אבל בקדרה לא שרינן לשהות ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה אלא חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבשל כל צורכו מבעוד יום. שאם לא היה מבושל לגמרי יש לגזור דילמא אתי לחתויי, דהא אינו מתבשל כ"כ מהרה ע"כ. איתמר נמי. דמאכל בן דרוסאי אפילו יגמור גוי בישולו אין בו משום בשולי גוים.
מתניתין. משלשלין את הפסח. והוא נצלה תלוי באמצע התנור. ערב [פסח] עם חשיכה. ואע"פ שנצלה משתחשך. ואע"ג דבעלמא אין צולין, כדאמרינן לעיל אין צולין בשר וכו', הכא שרי, דבני חבורה זריזים הם, ומדכרי אהדדי, ולא אתי לחתויי בגחלים. ומאחיזין את האור. מעט בעצים של בית המוקד, שהיתה בעזרה. והיא מתבערת והולכת משתחשך, כדמפרש בגמרא. בית המוקד. לישכה היא שהכל מתחממין שם במדורת אש הניסקת בה תמיד, מפני שמהלכין יחפים על רצפת שיש בעזרה. וכדתניא בזבחים [כ"ד ע"א], הואיל ורצפה מקודשת, שקדש המלך את תוך החצר, וכלי שרת מקודשים, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו ובין הרצפה [אף וכו']. ובגבולין. צריך אדם להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחז האור ברובו. אף בפחמין. בגבולין, כמו בבית המוקד א"צ להאחז אור ברובן אלא בכל שהן. והיא דולקת והולכת, שאין דרכה להיות כבה, ולא אתי לחתות בה.
<h2>דף כ.</h2>
גמרא, דכהנים זריזים. ומשום הכי לא גזור סמוך לחשיכה. שכולן היו בני תורה ונזכרין, ולא אתי לחתות. כל אחד ואחד. כל עץ ועץ. ולא תימא כיון שאחז ברוב מנין העצים סגי. ושמואל אמר כדי שלא יהא צורך לומר הבא עצים דקים ונניח תחתיהן להבעיר את אלו. תני רבי חייא. בתורת כהנים מצאתיה לגבי מנורה, להעלות נר תמיד, שתהא שלהבת עולה מאליה. אלמא בכה"ג הויא הדלקה, משום רבינו יצחק הלוי. וקשיא לי, חדא דרמי בר חמא קתני לה התם. ועוד דלאו מתניתא היא אלא הוא אמרה בפירוש דמתני'. ושאר רבותי תנו לה לענין המדורה. ואני מצאתיה בת"כ לענין מנורה. עץ יחידי. כעין צוק"ש שלנו. רוב עביו. שיכנס האור ברוב עביו מתוכו. רוב הקפו. מבחוץ. אגדן צריכין רוב. לפי שאין שלהבת יכולה ליכנס ביניהם. אבל לא אגדן עיילא בהו נורא, ולאיבדורי לא חיישינן. וכן גרעיני תמרים, אם עשה מהן מדורה אין צריכין רוב. נתנן בחותלות, שהן כלים העשויים מלולבי הדקל, וזרקו הכלי מלא במדורה, לא עייל בהו נורא, ובעינן רוב. רבב. שעוה ושומן וכל דבר הניתך. קש. זנבות השבלים. גבבא. שגובבין מן השדה. ובלעז אשטויי"ל. גפת. פסולת זיתים או שומשמין, לאחר שהוציא שמנן.
<h2>דף כ:</h2>
לא בלכש. לעשות פתילות. כל הני דמתניתין מפרש בגמרא. לא בזפת ולא בשעוה. לאו לענין פתילה קאמר, אלא לתת במקום שמן. וכל הני דמזפת ואילך פסולי שמנים הם. וכתבו בתוספות מה שהזכיר פתילות בפתילת האידן ובפתילת המדבר טפי מבאחריני. לפי שגדלין כעין פתילות. עץ בעלמא הוא. ופשיטא דלא חזי לפתילה אלא למדורה. עמרניתא. כמין צמר יש בין קליפתו לעצו. ולא נפיץ. נפיץ קרפי"ר בלעז, וכיון דלא נפיץ אין שמן נמשך אחריו. גושקרא. פסולת של משי שהוא עשוי ככובעים, והוא בית התולעת, ונופצין אותו וטווהו, ועושין ממנו בגד. ואסור לעשות ממנו פתילה, כדמפרש בגמרא בכל פסול פתילות, שהוא מפני שהאור מסכסכת בהן. כלומר קופצת ונפסקת, ואין אור ושלהבת עומדת במקומה. אחונא. ערבה. ויש כמין צמר בין קליפה לעץ. שברא. מין עשב ארוך. וי"א אורטיג"ה. אוכמתא דארבי. ירקרוקת המקובץ בספינה. כשהספינה מתעכבת במקום אחד במים גדל סביב שוליה ירקרוקת מבחוץ. ע"כ פסול פתילות. עד לא בזפת. ואפילו בשמנים כשרים. מכאן ואילך פסול שמנים. שלא יתן חתיכת זפת או שעוה במקום שמן, ואפילו בפתילות כשרות. והקשו בתוספות, והלא מעשים בכל יום שאנו עושים פתילות של קנבוס בנר של שמן, ואנן תנן [כ"ז ע"ב] כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן, משמע דקנבוס אסור. ותירצו דקנבוס מותר. ולא יוצא מן העץ הוא אלא מין זרעים. כדאמרינן במנחות [ט"ו ע"ב] קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן. ועוד מייתי רבינו תם ז"ל ראיה דלאו עץ הוא, מדאמרינן בכיצד מברכין [ברכות מ' ע"ב] כל היכא דאי שקלת לפירא ולא הדר אילנא וקא מפיק פירא לא מברכינן עליה בורא פרי העץ. וקנבוס ופשתן אי שקלת לפירא לא הדר מפיק אילנא. והא דאיצטריך מתניתין למשרי פשתן דהא לאו יוצא מן העץ הוא. משום דאקרי עץ בקרא, כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ. ומטעם זה יש להתיר צמר גפן. דלאו עץ הוא, דאי שקלת לזרע לא הדר אילנא מפיק. ודלא כפירוש רש"י ז"ל דלקמן דמפרש במילתיה דרבי שמעון בן אלעזר כל היוצא מן העץ, כגון קנבוס וצמר גפן.
פשיטא. דזפת ושעוה לאו פתילות נינהו. שעוה איצטריכא ליה. לפי שרגילין לעשות כמין פתילה, והפתילה בתוכה, כמו שאנו עושים. מהו דתימא. שאפילו עשה מן השעוה כעין פתילה, כלומר שעשה כעין נרות של שעוה, יהא אסור להדליק. קמ"ל. מכאן ואילך פסול שמנים, שאינו אסור [אלא] כשנתן השעוה והזפת על הפתילה כמו שמן. אבל כשחיברן ועשה מהן פתילה מותר, דנמשך הוא יפה אחר הנר. ומכאן יש להתיר נרות שעוה בשבת. וכן התירו בתוספות וכן דעת ה"ר יונה ז"ל. אבל חכמי נרבונה היו אוסרין, והיו מפרשין כן, מהו דתימא לפתילה נמי לא, שאפילו שם נר שעוה בנר של שמן יהא אסור, קמ"ל מכאן ואילך פסול שמנים, דכיון שיש בו שמן מותר, אבל נר של שעוה בלא שמן אסור להדליק ולא מחוור, שאם אסור להדליק בלא שמן, אפילו הניחו בשמן נמי אסור, כדאמרינן לקמן [כ"א ע"ב] כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו. אלא ודאי כי לא הניחו בשמן נמי שרי. כך העלו התוספות. אבל נמצא בתשובה לרב שרירא גאון והריא"ף ז"ל דנר שעוה אסור להדליק בו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
<h2>דף כא.</h2>
מדורה. הסק גדול, שהאחד מבעיר את חבירו. לנר. קרישאו"ל בלעז. משחא דקאזא. שמן העשוי מגרעיני צמר גפן שקורין קוטון בלעז. (אין) [לפי שאין] האור מסכסכת. אין אורו נוח במקום אחד, אלא מדלג וקופץ. ואתי להוציא הפתילה לחוץ. כמו סכין פגומה מסכסכת בבשר. ולגירסא לפי שהאור מסכסכת אינה נכנסת תוך הפתילה אלא סביב מבחוץ כמו סכסכה אבניו. שאין נמשכין. ואתי להטות. שמן כל שהו. הנמשך אחר הפתילה. לפי שאין מדליקין. בעינייהו, גזרינן הא אטו הא. ע"ג דבר שאין מדליקין. כגון קליפת אגוז וכיוצא בו. להדליק. כדי שידליק עם הדבר שמדליקין בו, כדאמרינן בשמנים. דכיון דאין מדליקין בעינייהו גזרינן גם בתערובת. להקפות. פרש"י ז"ל אינו מדליק האגוז, אלא סומך עליה הפתילה להציפה שלא תטבע בשמן. ויצף הברזל מתרגמינן וקפא ברזלא. אבל הרב רבינו אלפסי ז"ל פירש להקפות, להעבות ראש הפתילה כדי להרבות אורה. וכתבו בתוספות דלשון כרך דבר שמדליקין בו, משמע כפירוש הריא"ף ז"ל. אבל קשה קצת דהיינו להדליק כיון שכרך אותו בתוך הפתילה ומדליק הכל. וי"ל דבכונה תליה מילתא. דמידי הוא טעמא אלא משום גזירה אטו בעינייהו, השתא דמיכוין להעבות ליכא למיגזר. גם זו תשובה לתמיהת הרשב"א ז"ל שתמה על מה סמכו בדורות הללו לכרוך צמר גפן ע"ג גמי ולהדליק בעששית של זכוכית, דבכוונה תליה מילתא, אבל על מה שתירץ הוא ז"ל שנתן טעם שאפשר לומר שלא אסרו אלא אותן שראויין להדליקן בפני עצמן, ולפיכך גזרו על ידי תערובת אטו בעינייהו, אבל דבר שאינו ראוי להדליק בו בפני עצמו כורכין עליו דבר שמדליקין בו, וליכא למגזר אטו בעינייהו דהא לא חזי לאדלוקי ע"כ, דהא אגוז כתב רש"י ז"ל דלא חזי לפתילה. ולטעמיה מאי פריך בגמרא של בית אבא היו כורכין פתילה על גבי אגוז ומדליקין למאן דאסר לכרוך ולהדליק דגזר אטו בעינייהו. הא לא חזי לאדלוקי. אלא ודאי נראה דלא פלגינן בהא בין חזי מעט ללא חזי. דסוף סוף פסולי פתילות נינהו.
חלב מהותך. פונדיד"ו. וקרבי דגים שנימוחו. כתבו בתוספות דלאו היינו שמן דגים. דאילו הכא בעינן שיתן לתוכן שמן כל שהו ובמתניתין שרינן שמן דגים בעיניה בלא נתינת שמן. וחלב מהותך דומיא דקרבי דגים שנימוחו, שאינו נקרש. ומשום הכי שרי, הואיל וממשכי בעינייהו ועוד נותן לתוכן שמן כשר כל שהו. תו ליכא למגזר אטו קרבי דגים שלא נימוחו ואטו חלב שאינו מהותך. משום דהוי גזירה לגזירה, מהותך אטו אינו מהותך, ועל ידי תערובת אטו בלא תערובת. וחלב מבושל דאסר במתניתין הוא שנתבשל ונקרש. וכיון דלא ממשיך בעיניה, אפילו ע"י תערובת אסור. דכל שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם לא יתן לתוכן שמן וידליק. אמר המחבר, ראה לי שגם לפירוש רש"י ז"ל ניחא, שאנחנו גם כן כורכין צמר גפן על גבי גמי להדליק בעששיות של זכוכית כדי שתעמוד זקופה הפתילה ולא תכפוף ותטבע בשמן. כך נראה לי. הדרי בי, דלשון אינו מדליק האגוז משמע כבעלי התוספות. ומיהו אפשר שהיו כורכין האגוז בתוך הפתילה במקום שלא היה מגיע השלהבת. עד כאן לשון המחבר.
<h2>דף כא:</h2>
קסבר כבתה אין זקוק לה. דמדאמר אין מדליקין בהם בחנוכה בשבת ש"מ אסור להשתמש לאורה, ולפיכך לא אתי לאטויי. ותו דכיון דבשבת אי כבתה לא מצי מזדקיק לה ש"מ כבתה אין זקוק לה. דאי לא אדליק מדליק. פירשו בתוספות אבל מכאן ואילך עבר הזמן. הילכך אע"פ שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחלת הלילה. ואם איחר מ"מ ידליק מספיקא, ה"ר פורת. ונראה דלדידן, שאנו מדליקין בפנים ואין הכר אלא לבני הבית, אין להקפיד על שיעור זה, ע"כ.
אי נמי לשיעורא. פירש הריא"ף ז"ל שאם היתה דולקת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. ונראה מדבריו שמותר להסתפק ממותר השמן שבנר, וכל שכן הוא, שלא הקצה אותו אלא למצותו, וכשדולקת בתוך הזמן היא מצותה. הא כבתה מותר. דומיא דעצי סוכה ונוייה שמותרין לאחר החג. אבל קצת מן הגאונים ז"ל אמרו דאם כבתה ונשאר שמן בנר ביום ראשון, מוסיף עליו ומדליק ביום שני. וכן בשאר הימים. ואם נשאר בו ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו, שהרי הוקצה למצותו. ולפי דבריהם יש לחלק בין זה לעצי סוכה ונוייה, דהתם לא מקצה להו אלא לימי החג, לפי שעשויין להשאר אחר החג. ולא מקצה להו למצותן לגמרי. אבל שמן ופתילה, שעשויין להתבער לגמרי, כי יהיב להו לנר, לגמרי מקצה אותן למצותן, ודומה לעצי סוכה ונוייה שנפלו בתוך החג, שאסורין כדמוכח במסכת ביצה פרק המביא [ביצה ל' ע"ב]. ולא דמי לנר של שבת שעשוי להיות כלה למצותו ואפילו הכי נהנין אחר השבת מן השמן ומן הפתילה, משום דהתם אף בעודו דולק למצותו נהנין ממנו, משא"כ בנר חנוכה, הרנ"בר ז"ל. ופירש רש"י ז"ל, אי נמי לשיעורא, שיהא בה שמן כשיעור הזה. ומיהו אם כבתה אין זקוק לה. וזהו כפירוש השני שכתב הריא"ף ז"ל. דתרמודאי. שם (אומנות) [אומות] מלקטי עצים דקים. ומתעכבים בשוק עד שהולכים כל בני השוק לבתיהם ומבעירים אור בבתיהם. וכשצריכים עצים דקים יוצאים וקונים מהם. והשיעור כמו חצי שעה אחר שקיעת החמה. ולשון הרנב"ר ז"ל, קיימא לן דבכולהו פתילות ושמנים מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת, דאביי קיבלה, הילכך נקטינן דכבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. וכל תשמישין במשמע אפילו תשמיש של מצוה. וטעמא דמילתא, דכיון דעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה, עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל. דאם איתא דשרי לאישתמושי תשמיש מצוה בנר חנוכה, היאך מדליקין נר חנוכה בשבת בכל השמנים, והרי כשישתמש בה בסעודת שבת אתי לאטויי. אלא ודאי כדאמרן. והא דאמר שמואל לקמן [כ"ב ע"א] אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, לאו למימרא דדוקא תשמיש דרשות אסור אבל תשמיש מצוה שרי. אלא לומר שאפילו רצוי מעות שהוא תשמיש קל אסור. וכן מוכח בירושלמי [פ"ב ה"ו]. וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מגלה וחנוכה. וזה שלא כדברי הר"ז ז"ל, ע"כ.
נר איש וביתו. איש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד. ואפילו הם עשרה בני אדם בבית, בנר אחד יספיק להם בלא שיוסיפו בכל לילה. אלא שיעשו נר אחד בלבד. והמהדרין. את המצוה. נר לכל אחד ואחד. מבני הבית. וכן בכל ימי חנוכה סגי בנר אחד לכל אחד ואחד מבני הבית. והמהדרין מן המהדרין. רש"י לא פירשו. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק רביעי מהלכותיו, יום ראשון מדליק אחד לכל אחד ואחד מבני הבית. ואם היו עשרה בני אדם בבית יום ראשון מדליק עשרה, ובליל שני עשרים, ובליל שלישי שלשים. ואני אומר שלפי זה אין למנהגנו רגלים. ולפי התוספות אתי שפיר מנהגנו. אבל בתוספות כתבו, דיותר הידור יש לבית הלל כשמדליק בליל ראשון אחד לכל בני הבית, ומכאן ואילך מוסיף, ממה שיהיה עושה ביום ראשון נר לכל אחד ואחד אפילו יוסיף מכאן ואילך. משום דליכא הכר שהוא עושה כנגד ימים היוצאים. שיהו סבורים שנתוספו בני אדם בביתו. כנגד ימים הנכנסין. העתידין לבא. כנגד פרי החג. מתמעטין והולכין בקרבנות דפנחס. ימים היוצאים. שיצאו כבר, וזה שעומד בו נמנה עם היוצאים. מעלין בקדש. מקראי ילפינן לה במנחות. [צ"ט ע"א]. מבחוץ. משום פרסומי ניסא. ולא בר"ה אלא בחצר. שבתיהם היו פתוחים לחצר. דר בעליה. דאין לו מקום בחצר להניחה שם. מניחה. בפנים. כנגד חלון הסמוכה לר"ה. הסכנה. שיש להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא לע"ז שלהם. נר אחרת. לעשות הכר לדבר. ואי איכא. מדורת אש. לא צריך. נר אחרת, לפי שמשתמש לאור המדורה. אדם חשוב. שאינו רגיל להשתמש במדורה. צריך. נר אחרת להשתמש, דאי לא, לא הוי הכר הנס, דהוה אמינא דלהאיר לאדם חשוב נעשה.
מאי חנוכה. על איזה [נס] קבעוה. לשנה אחרת קבעום. וא"ת למה קבעו שמונה, והלא הנס לא היה אלא שבעה. שכבר היה בו להדליק יום אחד. י"ל שנתנוהו בלילה הראשון כולו בתוך המנורה, ולא דלק ממנו בכל הלילה כי אם השמינית. אי נמי לאחר שהוריקו השמן מן הפך בלילה הראשון נשאר הכלי מלא, וניכר הנס אף בלילה הראשון. וטעם שמונה יותר ממספר אחר, מפרש בירושלמי, לפי שהיו רחוקים מהלך ארבעה ימים ממקום שיוכלו להביא שמן ראוי וטהור. והא שלא חששו להסט הפך שהרי נכרי מטמא במשא כדין זב וזבה, משום שאם הסיטוהו לא היו מניחים אותו חתום, אלא היו שוברים אותו לראות מה בתוכו. ה"ג, עשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, לא שאסורים בעשיית מלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה, זוהי גרש"י. אבל רבינו אלפסי לא כתב אלא, עשאום ימים טובים. ויש שפירשו שלא נעשה נס כזה בישראל אפילו בלא נס של שמן. שפרעה לא גזר על דתינו, ומלכות יון הרשעה גזרה על בטול המצות. ולכן תקנו שמונה ימים כשיעור ימי החג.
ברשות. שברשות פירסומי ניסא הוציאו שם. דילמא אי מטרחת ליה. לעולם אימא לך דלמעלה מעשרה יכול להניחה בחלק מצומצם למעלה מגמל ורוכבו [אלא] דאי מטרחת ליה אתי לאימנועי ממצוה. כתבו התוספות, אע"ג דדחי ליה הכי, טוב להניחה למטה מעשרה כדאמר רבינא משמיה דרבא. וגם איכא פרסום הנס טפי כשהיא למטה, דנר העשוי להאיר אין דרך להניחה כל כך למטה. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל כרבינא, דלא שבקינן מאי דפשיטה להו לרבא ולרבינא ונקטינן מאי דאידחי בגמרא בדרך דילמא בעלמא. וכן פסק הרב רבינו יונה ז"ל, ולזה הסכים הרשב"א ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל וכן הריא"ף ז"ל בהלכותיו לא כתבוה.
<h2>דף כב.</h2>
פסולה. דלמעלה מעשרים אמה לא שלטה ביה עינא. כדאמרינן בסוכה ומבוי, וליכא פירסומי ניסא. וא"ת כי היכי דבמבוי דרבנן תני תקנתא, דתני ימעט, לימא כן בנר חנוכה שהיא מדרבנן. י"ל דהוה צריך למימר לישנא אריכא יכבנה וישפילנה וידליקנה. דאילו השפילה כמו שהיא דלוקה לא קיים המצוה, כדאמרינן לקמן הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום. מצוה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים. פי' רש"י ז"ל בחצר או בר"ה בטפח הסמוך לפתח, שמא ירחקנה להלן מן הפתח, ואינו ניכר שבעל הבית הניחו שם. מימין. בכניסתו לביתו. מזוזה קיימא לן בימין, ביתך דרך ביאתך, וכד עקר איניש כרעיה, דימיניה עקר ברישא.
אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. רבינו אלפסי ז"ל כתבה להא. ואע"ג דכבר פסק ז"ל לעיל דאסור להשתמש לאורה, וכל תשמישין משמע, הא כתיבנא לעיל דאפילו תשמיש קל כרצוי מעות אתא לאשמועינן דאסור. ואע"ג דעלה דהא אמרינן בגמרא, דטעמא דאסור, כדי שלא יהיו מצות בזויות, דמשמע דעסק של מצוה כגון לקרות בתורה הוה שרי בנר חנוכה. דינא דאסור אית לן, ולא מטעמיה אלא כדלעיל דאסור להשתמש לאורה, וכל תשמיש במשמע.
כל מילי דמר. מר אמר אביי לרבה בר נחמני. ומשום דכל מקום דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי בר מהני תלת, נקטינהו בהדי הדדי. מדליקין מנר. חנוכה לנר חנוכה. ולפי המסקנא העלו רוב המפרשים ז"ל דוקא מנר לנר ועל ידי פתילות ארוכות מותר. אבל על ידי קנסא אסור. ולקמן דמסיק תלמודא ש"מ הדלקה עושה מצוה כתבו בתוספות, ונמצא שמותר להדליק מנר לנר. והעם נהגו להחמיר. ואין לשנות המנהג ע"כ. ומתירין. ציצית מטלית ישנה לטלית חדשה. ובמנחות [מ"א ע"ב] מפרש טעמא דמאן דאסר. והלכה כר"ש. דאמר דבר שאינו מתכוין מותר בשבת. בגרירה. ואע"ג דכשגורר קעביד חריץ והוי תולדה דחורש אם עושה בשדה או תולדה דבונה אם עושה בבית.
<h2>דף כב:</h2>
היה תופס. נר חנוכה בידו. ועומד. שלא הניחה במקומה ואע"פ שהוא עומד עם הנר בידו באותו מקום, לא עשה כלום. דכל שלא הניחה במקומה לא מינכר שיהא למצוה אלא לצורכו. והוציאה לחוץ. אפילו הניחה במקומה הראוי. לצורכו הוא דאדלקה. משמע דבעינן היכירא בשעת הדלקה שהיא לנר חנוכה. ואפילו למ"ד הנחה עושה מצוה לא עשה כלום, כדאיתא בגמרא. וכל שכן [לדידן] דקיימא לן דהדלקה עושה מצוה כדאיתא בסמוך, דהדלקה במקומה בעינן, וכל שלא [הדליקה] במקומה לא עשה כלום. דאמרי לצורכו הוא דאדלקה. אמר המחבר, ונראה לי דלכל רואה מי שיהיה משמע דחיישינן שלא יאמר לצורכו הוא דאדלקה. ולכן דנתי בבית הכנסת שראיתי שהיו נרות מתוקנות לצורך חנוכה, ואחר שהדליק המדליק נר חנוכה היה מוליך החבל להגביה הכלי להעמידו במקומו המיוחד לו כל השנה. ומחיתי ביד המדליק שלא יעשה כן. שאע"פ ששומעים העומדים בבית הכנסת הברכה של חנוכה בשעת ההדלקה, מכל מקום הרואה שלא היה שם באותה שעה, יאמר לצרכו הוא דאדלקה. לכן צויתי שלא יגביה אותה, אלא שיניחנה למטה במקום שמדליקה, ושלא יהיה למעלה מעשרה. דהשתא מינכרא מילתא טפי. משום דכל השנה אינה עומדת באותו מקום. ועדיין אני חוכך אי מצי עביד הכי, לפי שעדיין משתמשים לאורה. דכיון שהרגילו כל השנה להדליק אותה לאורה, אע"פ שעכשיו אינה במקומה, כיון שאין במקומה נר אחרת, אי אפשר שלא ישתמש נר זה לעומדים שם במקום הנר שהיו רגילין בו. לכן לצורך חנוכה ראוי לחדש כלי אחר. כן נראה לי. והעולם כך נוהגין. ומה שפירש רש"י בעששית מסעייני. והוא בפנים. עד כאן לשון המחבר.
<h2>דף כג.</h2>
עששית. כלי גדול של זכוכית. לינטירנ"א בלעז. שהיתה דולקת. פירש רש"י ז"ל שהדליקה למצות חנוכה בערב שבת. מכבה. למצות הלילה. לא עשה ולא כלום. דכיון דהדלקה עושה מצוה, חרש שוטה וקטן לאו בני מעבד מצוה נינהו. היו באותו הנס. שגזרו יונים על כל הבתולות הנישאות שתבעלו להגמון תחלה. ועוד שעל ידי אשה נעשה הנס. כתבו בתוספות, הא לאו הכי פטירי, משום שמצות עשה שהזמן גרמא היא. ואע"פ שתקנת חכמים היא, כעין דאורייתא תקון. וכן ההיא [פסחים ק"ח ע"ב] דארבעה כוסות [משום דאמרינן התם] בזכות נשים צדקניות נגאלו. וכן נמי במגילה [ד' ע"א] היה הנס על ידי אסתר. ומיהו בירושלמי [מגילה פ"ב ה"ד] יש, נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו בספק להרוג ולאבד. ואע"ג דמצות סוכה זכר לענני כבוד [סוכה י"א ע"ב], כדכתיב כי בסוכות הושבתי, ונשים היו באותו הנס ואינן חייבות, בשל תורה אין לחלק בין מצות סוכה לשאר מצות ע"כ. אכסנאי. אורח. בפריטי. הייתי נותן פרוטה או פשוט לבעל הבית, שיהיה לי חלק בשמן של נר חנוכה. כיון דאינסיבנא. שלקחתי אשה ובית לעצמי והלכתי ללמוד תורה, שהייתי אכסנאי, לא נתתי לבעל הבית כלום. דהא היו מדליקין בשבילי בביתי. וכתב הריא"ף ז"ל, והני מילי לאישתתופי בפריטי. אבל אי פתח בבא לנפשיה מחייב לאדלוקי משום חשדא ע"כ. [פירוש] שיהיו חושדין לו שיש לו בית שם ואינו מדליק. וגדולה מזו אמרינן בסמוך בחצר שיש לה שני פתחים.
הרואה. העובר בשוק ורואה באחד מן החצרות נר חנוכה דולק. מצאתי בשם ר' יצחק בר' יהודה שאמר בשם רבינו יעקב הלוי, שלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה. שלש. המפורשות כאן. שתים. שעשה נסים ושהחיינו, שאין עליו לברך להדליק. המדליק מברך שתים. בגמרא בעי מאי ממעט, [ומשני ממעט] זמן. ולמעוטי נס. נס כל יומא איתיה, וזמן כולהון כנגד יומא אריכא דמו. פירוש, כיון שכל שמונה ימים הדליק מן הפך, בכל יום היה נס, ואין למעטו. אבל זמן משהגיענו לתחלת הזמן כבר הגענו. הילכך מכאן ואילך ממעט זמן. עוד בעי בגמרא, היכן ציונו, רב אויא אמר מלא תסור, ורב נחמן בר יצחק אמר משאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. מתיב רב עמרם הדמאי מערבין ומשתתפין בו ומברכין עליו ומפרישין אותו ערום, ואי אמרת כל דרבנן בעי ברכה, ערום היכי מברך, והא בעינן והיה מחנך קדוש וליכא. אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה. והא י"ט שני ספק דדבריהם הוא וקא מברכינן. התם כי היכי דלא ליזלזלי ביה. פירושו, היכן ציונו, שנברך במצותיו וציונו, הא לאו דאורייתא הוא אלא מדבריהם. תירצו, שאנו מצווים מן התורה לקיים דבריהם, ושפיר מברכינן וציונו. ורב עמרם מקשה להא מדמאי, שהם פירות ספק מעושרים, כלומר "דין מאי". ומדבריהם אנו מפרישין מעשר ממנו, ומדמפרישין אותו ערום ש"מ דלא [בעי] ברוכי. דכל דיבור בהזכרת השם אסור למי שהוא ערום משום ולא יראה בך ערות דבר. ותירץ אביי דלא דמי נר חנוכה לדמאי, דנר חנוכה ודאי מדבריהם, ודמאי הוא ספק והפרשתו מדבריהם. ויש מפרשים דאפילו מעשר ודאי או י"ט ודאי, הברכות אינן אלא מדבריהם, הילכך דמאי וי"ט שני הוי ספק דדבריהם. ובהדיא אמרינן הכי פרק מי שמתו דספק דדבריהם לא בעי ברכה. והריא"ף ז"ל כתב פרק רבי אליעזר דמילה גבי נולד מהול דצריך להטיף ממנו דם ברית, ואינו מברך עליו. וכ"מ משמיה דרב האיי גאון ז"ל. ואע"פ שעיקר מילה דאורייתא. וכתב הרנב"ר ז"ל, וכיון שכן, ספק נטל לולב ספק לא נטל, אפילו ביום ראשון חוזר ונוטלו ואינו מברך. לפי שהברכה מדבריהם, וכל ספק מדבריהם לא בעי ברוכי ע"כ. ולפי זה תירוצא דרבא דאתא בתר אביי. כדאמרינן בגמרא רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן, כלומר דדמאי לא הוי אלא חומרא בעלמא, לאו לאפלוגי אתירוצא דאביי אתא, אלא לומר דלענין דמאי בלאו הכי ניחא. ושלא כתירוץ הרמב"ן ז"ל דאמר דאתא רבא למימר דכיון דרבנן תקון דמאי, הוי ליה ודאי דדבריהם ולא ספק, והוה בעי ברוכי. אלא טעמא משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם. (דא"כ) [וא"כ] הוא הדין י"ט שני הוי ודאי דדבריהם, וכן נולד מהול וספק נטל את הלולב. דבכל הני ודאי מדבריהם צריך לחזור. ואם כן הוה בעי ברוכי. שלא כדברי הגאונים ז"ל כך נראה לי.
אלא משתי רוחות. אחד במזרח החצר ואחד במערב, דחיישינן לבני מתא דחלפי בהא [ולא חלפי בהא], כדמפרש ואזיל. אבל כששני הפתחים ברוח אחת של חצר קא חזו נר באחד מהם. דהא ידעי בני מתא ששני פתחים האלו של חצר זו הם. ולאנשים דעלמא שאינם בני מתא לא חיישינן. ומצאתי כתוב, דבשתי רוחות דצריכה שתי נרות, דלא צריך לברוכי אלא אפתח אחד. ובגמרא בעי עלה דהא דמצרכינן שתי נרות משום חשדא, מנא תימרא דחיישינן לחשדא. וכתבו בתוספות דבעי על חשד כזה לומר שלא קיים מצוה. אבל חשד ממון אשכחן טובא. כדאמרינן [ב"מ ל"ח ע"א] פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. ופשיט לה מהא דתניא א"ר שמעון בשביל ארבעה דברים אמרה תורה מניח אדם פיאה בסוף שדהו, מפני גזל עניים, שלא יראה בע"ה שעה פנויה לו ויאמר לקרובו עני הרי זו פיאה. וכשיצטרך להניחה בסוף שדהו העניים רואים גמר קצירו ובאים. ומפני ביטול עניים, שלא יהו עניים יושבים ומשמרים ואומרים עכשו מניח בעה"ב פיאה. ומפני חשד שלא יהו עוברים ושבים אומרים תבא מארה לפלוני שלא הניח פאה בשדהו, שאם לא היה צריך להניחה בגמר קצירו, שמא יתננה קודם שיגמור, והרואים שמכלה הכל לא ידעי שנתנה כבר. ומפני הרמאין, שעוברים על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה.
<h2>דף כג:</h2>
שני פיות. משום שיש לו פיות חלוקות לא מחזי מדורה, ואפילו בלא שום כפיית כלי עולה לשני בני אדם. וה"ה שאם היו לו פיות לכל ימי חנוכה שהיא עולה לכולן, כמנהגינו. אלא החידוש הוא שעולה לשני ב"א כדפירש רש"י ז"ל למהדרים שעושים נר לכאו"א, והיה נראה שהיה צריך נרות חלוקות. ויש שפירשו אפילו אינם מהדרין אלא כגון שפתחי בתי בני אדם סמוכים זה לזה בכדי שהנר הוא לכל פתח בטפח הסמוך. אי נמי כגון שני בני אדם הנכנסים בפתח אחד, והם חלוקים בעיסתן ואינם סמוכים על שולחן אחד, שכל אחד ואחד צריך להדליק. ומהו דתימא בעו נרות מחולקות, קמ"ל דבפיות חלוקות אפילו בנר אחד סגי בלא כפיית כלי, כמו בקערה בכפיית כלי. אמר המחבר, ונראה לי, דנקט בקערה לכמה בני אדם טפי מבכפיית [כלי], משום דבעי לאשמועינן דבלא כפיית כלי אפילו לאדם אחד אינה עולה, עד כאן לשון המחבר.
נר חנוכה ונר ביתו. אם הוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשתי נרות. משום שלום ביתו. הכי אמרינן לקמן [כ"ה ע"ב], ותזנח משלום נפשי זה הדלקת הנר בשבת, שבני ביתו מצטערים לישב בחושך. כי אסור להשתמש לאור נר חנוכה כדאיתא לעיל [כ"א ע"ב]. וקידוש היום. משום פרסומי ניסא, כתבו בתוספות, משמע דאי לאו משום פרסומי ניסא, תדיר קודם אפילו לדחות לגמרי את שאינו תדיר. ואם כן יש ללמוד מזה כשחל ר"ח טבת בשבת, מפטירים בשל ראש חדש ולא בנרות [דזכריה]. משום דתדיר קודם אפילו לדחות היכא דליכא פרסומי ניסא. ונראה דבקריאה ליכא פרסומי ניסא, מדקרינן בספר תורה תחלה בשל ר"ח ואח"כ בשל חנוכה. ואם איתא דבקריאה איכא משום פרסומי ניסא, השתא דחויי דחינן משום פרסומי ניסא, אקדומי מיבעיא. ומיהו איפכא מסתברא, דלעולם פרסומי שייך בקריאה, ונהי דמשום פרסומי דחינן, אקדומי לא מקדמינן. דכל היכא דאי אפשר לקיים שניהם ודאי דחינן, דפרסומי עדיף. אבל היכא דאי אפשר לקיים שניהם, כמו בקריאת התורה, תדיר קודם. דהשתא הויא קריאה דחנוכה באחרונה, והוי פרסומי ניסא טפי. הלכך בהפטרה, שאי אפשר לקיים שניהם, שאין מפטירין אלא אחת, פרסומי ניסא עדיף. ועוד כיון שקרא בשל חנוכה באחרונה יש לו להפטיר במאי דסליק מיניה. ועוד בקריאת התורה אין כל כך פרסום, אבל בנרות בזכריה איכא פרסום. לפיכך יש להפטיר בנרות דזכריה. עד כאן. וכתב הרמב"ן ז"ל, מסתברא דאף להקדים מקדימין נר ביתו לשל חנוכה, דכל התדיר והמשובח מחבירו קודם לחבירו. אבל בהלכות גדולות כתוב, היכא דקא בעי אדלוקי נר חנוכה ונר שבת, מדליק נר חנוכה והדר מדליק דשבת. דאי אדליק דשבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה משום דקבליה לשבת עליה. ותמהו עליו, דאם אמרו כן ביום הכיפורים כשאמר זמן, לא דמי להדלקה שהיא מלאכה. ולמה תהא קבלה קדושה. ולא מצינו בשום מקום שהדלקת נר תהא קבלה אוסרת. אדרבה אמרינן בשילהי פרקין [ל"ה ע"ב] הדליק המדליק שוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור. אלמא בתר הדלקת נר מותר לצלות דג. בתר דבעיא וכו'. וא"ת והיכי דחינן קידוש היום דאורייתא משום נר ביתו או נר חנוכה. וי"ל דלא דחינן ליה, דהא אפשר לקדושי אריפתא. אלא ודאי דאי לאו משום שלום ביתו ופרסומי ניסא מצוה מן המובחר טפי אחמרא, כדאמרינן [פסחים ק"ו ע"ב] זכרהו על היין בכניסתו.
בנים תלמידי חכמים. דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור תורה. דהוו רגילי. האיש והאשה. לכך אמר תרי גברי רברבי. הות רגילה. האשה לבדה, לכך אמר גברא רבה. דבי נשא. כתב ר"ת שכבר נפטר אביו. אבל מחיים הוה אמר דבי אבוה. וכן היה אומר רבינו תם בשם רשב"ם שאם אבי הכלה קיים כותבין דהנעלת ליה מבי אבוה. ואם נפטר כותבין לה מבי נשא. ונראה דאין חילוק, דאשכחן דמחיים נמי קרי לה דבי נשא, לקמן פרק מי שהחשיך [קנ"ו ע"א], דקאמר לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה לגבלא דבי נשא דקא גביל וספי לתוריה, בטש ביה, אתא אבוה אשכחיה, הילכך נראה דאין חילוק בלשון. עד כאן בתוספות. מאחרא ומדלקא. סמוך לחשכה בע"ש, כדי שיראה דלכבוד שבת מדלקה. לא ימיש. קרא יתירא הוא לדרוש הא. דהא כתיב וי"י הולך לפניהם וכו'. משלים לעמוד האש. ועדיין עמוד הענן קיים. לאקדומי. בעוד היום גדול. תנינא. אני שונה. שלא יקדים. דלא מינכרא מילתא שהיא של שבת. דרחים. אוהב. דמוקיר. מכבד. שקם מפניהם, או מהנהו מנכסיו. דחיל. ירא. והוא גדול ממכבד, שהכבוד אינו אלא בפניו ומורא אפילו שלא בפניו. אמר המחבר, כתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות מגילה וחנוכה, מצות נר חנוכה חביבה עד מאד וכו' אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ומדליק. והמגיד משנה נתן טעמו וכתב, נראה שלמדו ממה שנתבאר פ"ז מה' חמץ ומצה שאפילו עני שבישראל לא יפחות מארבעה כוסות. והטעם משום פרסומי ניסא, וכל שכן בנר חנוכה דעדיף מקידוש היום כמו שנתבאר בסמוך, ע"כ.
הואיל ולשריפה עומד. כדי שלא יבא לאכול ממנו והוא אסור. וביום טוב שחל בע"ש. דאילו בשבת, כיון שנמשך שפיר אחר הפתילה מותר היה. אבל כשחל יום טוב להיות בע"ש, והוא צריך להדליק מבעוד יום שהוא יום טוב, נמצא ששורפו ביום טוב. ואין שורפין קדשים ביום טוב. ולקמן [כ"ד ע"ב] ילפינן מקראי דאין שורפין. לפי שאין שורפין. והכי תניא בברייתא, כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן ביום טוב חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. הא נפקא לן דין מהא דלא גזרינן יום טוב למיסר השמנים דמתניתין אטו שבת. וטעמא משום שטעם איסורם פשוט, שאין נמשכין אחר הפתילה ואתי להטות. ואע"פ שידליק בהן ביום טוב לא יבא להדליק בהם בשבת. וכן דייקא מתניתין, דמדתנן אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, משמע הא בכל שאר שמנים האסורים מדליקין.
<h2>דף כד.</h2>
בברכת המזון. דבתפלה פשיטא, שהרי היא הלל והודאה וקבעום לכך כדאמרינן. אינו מזכיר. לא חייבוהו להזכיר. והא שהפסיק דין שמן שריפה בין הלכות חנוכה, משום דלרבה דקא מפרש מאי שמן שריפה סובר דבשבת אסור שמא יטה, וה"ה בשבת דחנוכה מתוך שמצוה לבערו. כיון דלא איתסר בעשיית מלאכה. והא דאמרינן בפ"ג דמגילה [כ"ב ע"ב], זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון ת"צ ות"ב קורין ג', וכל שאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח חוה"מ קורין ד'. אלמא שאין עושין מלאכה בר"ח, ההוא מנהגא בעלמא הוא שנהגו שלא לעשות מלאכה. ובירושלמי [פסחים פ"ה] נמי אמרינן, הני נשי דלא עבדי עיבידתא בריש ירחא מנהגא. ויש מקומות שנהגו גם האנשים שלא לעשות מלאכה. ואומר מעין המאורע בש"ת. תפלת תענית, מאחר שנכנס היום. והכי נמי אמר רב הונא במסכת תענית [י"א ע"ב] יחיד שקבל עליו תענית אע"פ שאוכל כל הלילה מתפלל תפלת תענית. ובתשובת הגאונים מצאתי ברייתא כך, שנו רבותינו, פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל תפלת תענית, פעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל תפלת תענית, כיצד כאן בכניסה כאן ביציאה. כלומר ערב תענית אע"פ שעתיד לאכול אחר תפלתו מתפלל תפלת תענית, וליל מחרתו אע"פ שעודנו בתענית כשמתפלל אינו מתפלל תפלת תענית. וכתבו בתוספות, וסוף דברי הגאונים כתבו, אבל אנו אין אנו רגילין לומר ערבית ואפילו שחרית, שמא יארע לו אונס או בולמוס וצריך לאכול, ונמצא שקרן בתפלתו. ומה שאנו רגילים שש"ץ אומרה שחרית, היינו לפי שא"א שלא יתענו מקצת אנשים מן הצבור. ועל מה שחששו הגאונים לשמא ימצא שקרן בתפלתו, תימה אם כן היאך לוה אדם תעניתו ופורע. ועוד דלעיל גבי רבה בר בר חנא דאמר ליה לוזיף מר וליפרע לימא ליה התפללתי תפלת תענית. ועוד נראה דכיון דבשעה שהתפלל היה בדעתו להתענות ושוב ארעו אונס לא מקרי שקרן בתפלתו. אמר המחבר, ולי הכותב צריך עיון מה שהקשו על מנהג הגאונים שלא היו רגילין לומר עננו לא ערבית ולא שחרית ולפיכך לוה אדם תעניתו ופורע, כי למי שהתפלל מנחה אין דרך ללוות, דמסתמא גומרו. עד כאן לשון המחבר. אין מחזירין אותו. דלאו דאורייתא נינהו. ואין בהן הזכרה בברכת המזון של ערבית בכניסתו. וכל שכן ביציאתו שכבר עבר היום של חנוכה במוספין. בתפלת המוספין דשבת וראש חדש שבתוך ימי חנוכה. מהו להזכיר על הנסים בהודאה. בארבע תפלות. ערבית ושחרית ומוסף ומנחה. וכיון דתפלת היום היא. לא תהיה פחותה משאר תפלות היום. אמרי מזכיר. ופסקו המפרשים ז"ל דהכי הלכתא מהא דר' יהושע בן לוי. וצריך להזכיר של שבת ולומר ותתן לנו י"י אלהינו את יום המנוח הזה ויום הכפורים הזה, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. ואע"פ שאין תפלת נעילה בשבת יום הוא שנתחייב וכו'. בחמש תפלות. יש שגורסין בארבע תפלות, והן תפלות היום בלא תפלת הלילה.
<h2>דף כד:</h2>
שליח צבור היורד וכו'. המתפלל ברכה אחת מעין שבע, קונה שמים וארץ, מגן אבות בדברו וכו'. משום סכנה. סכנת מזיקין. שלא היו בתי כנסיות שלהן ביישוב, וכל שאר לילי החול היו עוסקין איש איש במלאכתו, וכשגמר מלאכתו מתפלל תפלת ערבית בביתו, ולא היו באים לבית הכנסת. אבל בלילי שבת היו באים לבית הכנסת, וחשו שיש שאין ממהרין לבוא ושוהין עד אחר תפלה, לכך האריכו תפלת הצבור. וכתב הריא"ף ז"ל והא דאמר רב גדל אמר רב, ר"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אינו צריך להזכיר של ר"ח שאילמלא שבת אין נביא בר"ח. לית הלכתא כותיה, אלא מזכיר של ר"ח, מהא דרבי יהושע בן לוי. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות תפלה. ומן המפרשים כתבו דריב"ל הוה מודה בהא דרב גדל משום דנביא בר"ח ליכא כלל, הכא בדריב"ל איכא ערבית שחרית ומנחה. וכי היכי דמזכיר בכל הני ה"ה בנעילה. וכן נהגו שלא להזכיר ר"ח בנביא.
בשמן שריפה בי"ט. בגמרא מפרש דבבא זו נתינת טעם לולא בשמן שריפה ומה טעם קאמר, מ"ט ולא בשמן שריפה, הא מותר ליהנות ממנו לאורו, כדילפינן בגמרא מקראי, א"כ מ"ט אין מדליקין בו דהא חול הוא בערב שבת כשמדליק. וזאת נותנת טעם, לפי שאין מדליקין בשמן שריפה בי"ט, כי אין שורפין קדשים בי"ט. ומינה דבבא דלעיל דתני ולא בשמן שריפה, בי"ט שחל להיות בע"ש עסקינן, וכדפירשנו לעיל. וכתבו מן המפרשים, דאע"ג דלא גזרינן שאר שבתות אטו שבת שלפניו י"ט מ"מ גזרינן בעיו"ט אטו יו"ט, כיון דביום טוב מותר להוסיף שמן בנר יבוא להוסיף ממנו. בעטרן. בגמרא בריש פירקין מפרש עטרן פסולתא דזיפתא. ומ"מ אין טעם איסורו כאיסורו של זפת, דאע"פ שהוא פסולת, הוא נגרר כמים ונמשך אחר הפתילה משא"כ בזפת. אלא איסורו של עטרן משום ריח רע, כדמפרש בגמרא [יומא ל"ט ע"א]. מתירין בכל השמנים. טעמא [מפרש] בגמרא. ושמן דגים. אפילו בלא תערובת שמן אחר שרי.
<h2>דף כה:</h2>
מתוך שריחו רע. וא"ת בשביל הריח הוה ליה לרבי ישמעאל למיסר נפט שהרי ריחו רע, כדאמרינן ביומא פרק אמר להם הממונה, בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך. י"ל דאין ריחו רע כעטרן. ויצא. מאי איכפת לן. חובה. משום כבוד שבת, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור. איכא מאן דדייק, מדקרי ליה חובה, ש"מ אינה טעונה ברכה, כדאמרינן [חולין כ"ה ע"א] מים ראשונים מצוה אחרונים חובה ואין טעונים ברכה. והכא נמי דכותה. וכתב רבינו תם ז"ל דשבוש הוא. דלא דמי למים אחרונים דלא הוו אלא להצלה בעלמא שלא יבוא לידי סכנה. אבל הדלקת נר של שבת מצוה היא משום עונג שבת, הילכך טעון ברכה. ולגבי רחיצת ידים בחמין הוא דקרי להו חובה, דלא הוו מצוה כל כך כמו הדלקה. ומה שאמרו עוד טעם אחר שא"צ לברך לפי שאם היתה דולקת ועומדת א"צ לכבות ולחזור ולהדליק, לא מחוור, דהא כסוי הדם [חולין פ"ז ע"א] נמי אם כיסתו הרוח פטור מלכסות, ואפילו הכי מברך. וכן נולד כשהוא מהול איכא מ"ד דא"צ להטיף ממנו דם ברית, ואפילו הכי אמרינן פרק רבי אליעזר דמילה [קל"ז ע"א] דהמל מברך. וכן נמי כתב רב עמרם בסדורו, המדליק נר לצורך שבת מברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו. ועוד נראה לר"ת ז"ל, שאפילו הנר דולק ועומד צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו למצות שבת, כדאמר ליה [כ"ב ע"ב] ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר.
סדינין המצויצין. סדינין של פשתן ובהן ציצית שהן תכלת, והם כלאים. אלא שמותר מן התורה, דדרשינן סמוכין לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך. מחבין ממנו. שהיו להם סדינים שאינם מצויצים. ב"ש פוטרין. אע"ג דציצית חובה היא בכל הטליתות שיש לאדם ואפילו מונחים בקופסא. הני דפשתן פטירי משום דכלאים הם. דלא דרשי סמוכין. וב"ה מחייבין. דדרשי סמוכים. ואינהו סבור. התלמידים שהיו אוסרים, סבור דנהי דהלכתא כב"ה וחייב מדאורייתא, מיהו רבנן גזור בהו משום כסות לילה, שמא יש לו כסות המיוחד ללילות ויטיל בה ציצית, ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה. דכסות לילה לא מחייב בציצית, דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה. וביבמות [צ' ע"ב] פרכינן, וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה, לפטור את החייב. ומשנינן שב ואל תעשה שאני. זה פירש רש"י ז"ל. ולפי זה דב"ש לא דרשי סמוכים, והנהו תלמידי אין מטילין בו תכלת משום גזירה, והא דאמר פוטרין, פוטרין מן התכלת, אבל במינן דהיינו לבן חייב. הא דאמרינן בפרק התכלת [מנחות מ' ע"א] דאמר ליה מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה, לאו למימרא דבסדינא לא הוה מטיל לבן. אלא ה"ק ליה, ציצית מן המובחר, דהיינו בתכלת, מה תהא עליה. והנך תלמידי נמי לבן היה בכנפי כסותן, אלא שמפני שהיו גוזרין על התכלת משום כסות לילה היו מחפין אותן מרבן שהיה מטיל בהן אף תכלת ולא היה חושש לגזירה זו. וכן דעת הריא"ף ז"ל בהלכות ציצית והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ציצית שהסדין חייב בלבן. אבל התוספות אמרו דודאי ב"ש אף מן הלבן היו פוטרין אותו. טעמייהו דגזרי משום כסות לילה. וכיון שהיה נפטר בכך מן התכלת, אף מן הלבן היו פוטרין אותו, שאם אתה מחייבו בלבן יבא להטיל בו תכלת, והיינו דקתני לישנא דפוטרין. משום לבן, דלבית שמאי דלא דרשי סמוכים, אוסרין הול"ל. וליכא למימר דנקט פוטרין משום כלי קופסא. דכלי קופסא פשיטא דאינן חייבין בציצית, דהא קיימא לן (טלית) [ציצית] חובת גברא, וכלי קופסא פטורין מן הציצית. וב"ש משום גזירה הוא דפטרי, ולאו משום דלא דרשי סמוכים, דהא אמרינן פ"ק דיבמות [ד' ע"א] דאפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה כולה במשנה תורה דריש. אלא ודאי טעמייהו דב"ש משום גזירה הוא. ואינהו סבור בהא כב"ש, דמסתבר להו טעמייהו משום כסות לילה. נמצא לפי שיטה זו שאין מטילין בסדינין ציצית כלל. וכן דעת ר"ת והרז"ה ז"ל, על כן אומר רבינו תם ז"ל שהלובש טלית של פשתן ומברך עליו, ברכה לבטלה היא, דקיימא לן כבית שמאי בהא. וכן משמע, דהא רב עמרם גאון ז"ל פסק כב"ש בששה דברים וחשיב הא בהדייהו. והשתא ניחא הא דקאמר ליה מלאכא לרב קטינא ציצית מה תהא עליה, לפי שלא היה לו שום ציצית בסדינו.
משום כסות לילה. מדנקט תלמודא האי טעמא ולא נקט טעמא אחרינא דשמא יקרע סדינו דאיתמר התם בפרק התכלת, משמע דקיימא לן כרבי שמעון דפטר כסות לילה מן הציצית. והכי נמי משמע בפרק היה קורא [ברכות י"ד ע"ב], דאמרינן התם דבמערבא לא היו אומרים פרשת ציצית בלילה אלא מתחילין דבר אל בני ישראל. ואמר אביי התם כיון דאינהו הוו מתחלי אנן נמי מתחילינן וכיון דמתחילינן מסיימינן. אלמא כולהו מודו דאין מצות ציצית בלילה. הילכך הויא לה מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. והיינו דאמרינן פ"ק דקידושין [ל"ג ע"א] במצות עשה שהזמן גרמא שופר ולולב וציצית. והא דאמרינן בפ"ק דסוכה [י"א ע"א] דרב יהודה ורב עמרם הוו רמו תכלתא אפרזמא דאינשי ביתייהו, משום דמחייבי כסות לילה, ולדידהו הוי מ"ע שאין הזמן גרמא, ולא קייל"ן כוותייהו.
ריחו נודף. ריחו טוב והולך למרחוק. שמא יסתפק ממנו ויקח ממנו לסוך בו ידיו, ויתחייב משום מכבה כדאמרינן במסכת יום טוב [כ"ב ע"א], המסתפק שמן מן הנר חייב משום מכבה. שהוא עף. וניתז למרחוק מן הפתילה ונדבק בכותלי הבית ומדליק את הבית. ומתוך שיהיה בהול על ממונו יבוא לכבות. וא"ת אם הוא עף, אף בחול ליתסר, כדאמרינן לקמן גבי נפט לבן. ואפשר לומר דאינו עף כל כך כמו נפט לבן. והיינו דלא פריך הכא כדלקמן ולימא דאף בחול ליתסר. מיהו רש"י ז"ל לא פירש טעמא מתוך שהוא בהול על ממונו יבא לכבות, אלא ומדליק את הבית. כלומר ואפשר דה"ק, ולא מיבעיא שבת אלא אפילו בחול נמי. אלא שלפי זה יקשה קצת לשון "ועוד גזירה". אמרינן בגמרא דאין מדליקין בטבל טמא ולא לנפט לבן אפילו בחול בשלמא נפט לבן מפני שהוא עף, אלא טבל טמא אע"פ דלא שריא באכילה שרי להסקה, וא"כ מ"ט לא. [ומשנינן] אמר קרא משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ומה תרומה טהורה שהיא עומדת לאכילה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, ומקמי הכי אסורה דטבל במיתה, אף תרומה טמאה אסורה להסיקה בטבלה. ונפט הוא מין שמן שריחו רע. והם שני מינים, האחד לבן והשני אינו לבן כל כך. והלבן יש בו מעוות אחר מלבד ריחו הרע, [דהיינו] שהוא עף.
<h2>דף כו:</h2>
בגדים בתורה סתם. כגון בטומאת שרצים וטומאת מת, דכתיב בשרצים או בגד או עור, ובמת וכל בגד וכל כלי עור, וכן בש"ז וכל בגד וכל כלי עור אשר יהיה עליו, ובציצית על כנפי בגדיהם. ופרט לך הכתוב באחד מהם. בטומאת נגעים כלל תחלה ואחר כך פרט. והבגד כי יהיה בו נגע צרעת כלל, בבגד צמר פרט. אף כל. הסתומין ילפינן במה מצינו, דהוא בנין אב, דאינו אלא צמר ופשתן.
<h2>דף כז:</h2>
לאיתויי ציצית. לפירושי בגד האמור בכלאים סתם, ובגד כלאים שעטנז, דלא מחייבי בציצית אלא בגדי צמר ופשתים. סד"א כדרבא. כלומר סד"א דלא דרשינן הני סמוכין לענין טלית, לומר דלטלית צמר ופשתים גדילים תעשה לך ולא בשאר טלית. אלא לענין ציצית דרשינן ליה גדילים תעשה מצמר ופשתים ולא משאר מינים, כדדריש ליה רבא. הכנף מין כנף. דהאי הכנף קרא יתירא הוא, דהא כתיב על כנפי בגדיהם. והוה ליה למכתב ונתנו על ציצית פתיל תכלת. מין כנף. ממין הטלית יהא הציצית. דהכי משמע ציצית של מין כנף תהא. ואם הטלית הוא של משי, ציצית של משי פוטרת בה. וכתיב צמר ופשתים. דאין ציצית אלא מצמר ופשתים. דכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך, דמשמע מהן תעשה אותן. סד"א כדרבא. ופסק רבינו אלפסי ז"ל כרב נחמן, דאמרינן התם בפרק התכלת [מנחות ל"ט ע"ב], שיראין פטורין מן הציצית מדאורייתא, ותניא כותיה תנא דבי רבי ישמעאל. ומיהו שיראין ושאר מינין חייבים בציצית מדרבנן. וכן דעת הרמב"ן ז"ל דכיון דלא אשכחן תנא דפליג עליה דתנא דבי רבי ישמעאל בהדיא, הלכתא כותיה. אבל רבותינו בעלי התוספות ז"ל פסקו הלכה כותיה דרבא, משום דבתרא הוא. ואם כן שיראין ושאר מינין חייבין מדאורייתא בציצית של צמר או פשתים או בציצית של מין הכנף, שאם הטלית הוא של משי יהיו הציצית של משי. פרט לכסות לילה. פירש רש"י ז"ל כסות המיוחד ללילה. ואם כן משמע דכסות המיוחד ליום יש לברך עליו אם מתעטף בו בלילה. ויש מפרשים פרט לכסות שמתעטף בו בלילה, ולפי זה אין מברכין עליו אם מתעטף בו בלילה. עד כאן בתוספות.
כל היוצא מן העץ. כגון קנבוס וצמר גפן. כ"פ רש"י ז"ל. והקשו עליו דהא דאין מדליקין [בו] הוא משום שאין השמן נמשך היטב בהן, (הוא) [והא] ידוע שבצמר גפן נמשך השמן היטב, ולפיכך נהגו להדליק בו. ופירשו ז"ל, דלאו יוצא מן העץ נינהו, אלא מיני זרעים הם. וכדפירשנו לעיל. טומאת אהלים. אם עשה יריעות וכיסה בהם בית אחד, והמת תחתיו, הוי כשאר בתים המכוסים בקרשים או ברעפים, דאין אהל עצמו מקבל טומאה אלא כלים שתחתיו. אלא פשתן. שאם עשה יריעות פשתן אוהל, מקבלין טומאה כמו הכלים שתחתיו, משום דשל פשתן איקרי אוהל, ומשאר מיני עץ לא איקרי אוהל ובגמרא גמרינן ליה בג"ש אהל אהל ממשכן, כתיב אדם כי ימות באהל והזה על האהל ועל הכלים וכתיב התם ויפרוש את האהל על המשכן. וכן כתיב פתח משכן אהל מועד. ובמשכן לא הוה ביה שום יוצא מן העץ אלא פשתן, דכתיב שש משזר.
<h2>דף כח:</h2>
פתילת הבגד שקיפלה. כדרך גודלי פתילות. ולא הבהבה. ולא חרכה על השלהבת כדי שתדליק יפה. טמאה היא. דאכתי בגד היא אע"פ שעשה בה קיפול, דסבר קיפול אינו מועיל לבטלו מתורת בגד. טהורה היא. דסבר דקיפול מועיל לבטלו מתורת בגד. ולא חיישינן דילמא פשיט לה. ואע"פ שלא הבהבה, וכ"ש אם הבהבה. ומדליקין בה. דאע"פ שדולקת יפה כשהיא מהובהבת, מ"מ לא תכבה גם כי לא הבהבה. וכתבו בתוספות, מה שנהגו הנשים להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהא מהובהבת לאחוז בה האור טפי, מנהג יפה הוא. מיהו הלכתא כרבי עקיבא דמדליקין בה אע"פ שאינה מחורכת. דרבי אליעזר שמותי הוא. וכן משמע לקמן, כחס על הנר, אמרינן הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן. אלמא דיכול להדליק בה אע"פ שאינה מהובהבת.
<h2>דף כט:</h2>
שתהא מנטפת. ויתקיים הנר. שהשמן מטפטף כל שעה לתוך הנר. וטעמא גזירה שמא יסתפק הימנה. וכיון שהקצהו לנר מיחייב משום מכבה. ואפילו אותה שפופרת היא של חרס. דמאיסא ליה, גזרינן. ורבי יהודה מתיר. דלא חיישינן שיסתפק ממנה בשבת. ואם חיברה. אבל אם חברה אפילו ת"ק מודה דליכא למיחש למידי. דמשום איסור שבת בדיל מינייהו. ויתן ראש הפתילה. השני. שעשה פתילה ארוכה, שראשה אחד דולק בנר, והראש השני בתוך קערה של שמן לשאוב. ונמשך דרך הפתילה לראש הדולק. דגזרינן שמא יסתפק מן השמן שבקערה. ורבי יהודה מתיר. דלא גזרינן. ולית הלכתא כרבי יהודה אלא כרבנן דגזרי ואפילו בשל חרס דמאיסא, וכל שכן בשפופרת דלא מפסיק ולא מידי דלרבי יהודה מותר, דודאי בדיל מיניה. אלא אפילו קערה דמפסיק שהרי אצל הנר מונחת, אפילו הכי מתיר ולא גזרינן. כעין יוצר. שחברה שפיר.
מפני גוים. מפני פרסיים שהיה להם יום איד שאין מניחין להדליק נר אלא בבית ע"ז שלהם. מפני לסטים. שלא יראו שיש שם אדם ויבואו עליו. מפני רוח רעה. הבאה לפניו. וכשאיננו רואה נוח לו. החולה שיישן. שלא יביט הנה והנה. פטור. מחטאת, שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופא היא, דכבוי זה אינו צריך למכבה, שהרי היה רוצה שלא יהיה שם נר כלל, ושלא יצטרך לכבות. ולא משכחת כבוי הצריך לגופו אלא כבוי פחמים, או כבוי שלהבת להבהב הפתילה שצריך להבהב כדי שיאחוז בו האור מיד כשירצה להדליקו. ויש הפרש בין דבר שאינו מתכוין למלאכה שאינה צריכה לגופה. דדבר שאינו מתכוין הוא כל שמתעסק במלאכת היתר ודעתו עליה, ובעוד שעושה אותה עושה עמה ביחד בלא מתכוין מלאכה אחרת אסורה. כגורר מיטה ועושה חריץ. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה ענין אחר הוא. שהוא עושה מלאכה דאיסורא ומתכוין לעשותה. אלא שאין דעתו לאותה מלאכה, ואינו צריך לה אלא משום מה שבא מחמתה אחר עשייתה [והוא] בא מאיליו, כגון מכבה משום ההצלה הבאה מאליה. וסתמא זו כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה לגופה פטור עליה. וחולה זה מיירי בחולה שאין בו סכנה. וכן בשאר הנזכרים עמו, שאם היה בהם סכנה, לכתחלה היה מותר. כחס על הנר. שמכבה הנר מפני שחס על הנר. קרישו"ל בלעז, שלא תבקע מפני השלהבת. חס על השמן. או חס שלא יכלה השמן, מפני שצריך לו אחר השבת. חס על הפתילה. שתשאר, שיוכל להדליקה פעם אחרת. חייב, חטאת אע"פ שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומוקי לה בגמרא דהך סיפא רבי יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, שהרי אינו צריך הכיבוי אלא לצורך השמן והנר. ורבי יוסי פוטר בכולן. דסבר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה. חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. מוקי לה בגמרא בפתילה שצריך להבהבה, והוי כבוי פחמים שצריך לאותה מלאכה ממש שהוא עושה ומתכוין עליה, שאין הפחם נעשה בלא כבוי. וכן ההבהוב צריך לו, כדי שתהא ראויה להדליק בה יותר קל פעם אחרת.
<h2>דף ל.</h2>
ש"מ רבי יהודה היא. דאמר מלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה. רישא. דאמר פטור. מותר מיבעי ליה. פירש רש"י ז"ל דהוא הדין לכל פטורי דמתניתין כגון גוים ולסטים. והכי מוכח בירושלמי [פ"ב ה"ב], דגרסינן התם, א"ר שמואל בר רב יצחק כיני מתניתין מפני גוים של סכנה ומפני ליסטים של סכנה. רבי יוסי בעי אם מפני גוים של סכנה ליתני מותר. ואיידי דבעי סיפא למתני חייב. דהא רבי יהודה היא. ורבי שמעון היא. דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. לפיכך אמר פטור אבל אסור במכבה בשביל החולה שיישן. שהרי אינו צריך לאותה של כבוי, שיותר היה רוצה שלא יהיה שם [נר] דלוק כלל ושלא יצטרך לכבות. ולא הויא צריכה לגופה אלא כשהוא צריך לכבוי ממש כמו כבוי פחמין, כדפרישית במתניתין. נמצא מסקנא דסוגיא, דחולה שיש בו סכנה וגוים וליסטים של סכנה מותר לכבות לכתחלה אפילו לרבי יהודה. ובחולה שאין בו סכנה חייב חטאת לרבי יהודה, ולר"ש פטור אבל אסור.
<h2>דף לא:</h2>
לעולם כרבי שמעון סבירא ליה. ופטר בפתילה משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. וחס על הפתילה היינו טעמא דמחייב, משום שצריך להבהבה. שלא הובהבה מבעוד יום. דכבוי זה צריך לגופו, שיהא הלהב נוח לאחוז בו כשיבא להדליקה. שהוא עושה פחם. שהובהבה מתחלה, והכבוי עכשיו הוא סתירה על מנת לבנות במקומו, שעומדת לחזור ולהדליקה במקום הכבוי עצמו. ואי הוה טעמיה דרבי יוסי כרבי יהודה וטעמיה משום דסותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר, כדמוקי ליה עולא בגמרא, הכי הוה ליה למתני "שנעשית פחם". ודעת הראב"ד ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל לפסוק כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור עליה. וקיימא לן אם כן כרבי יוסי, וכדמוקי לה רבי יוחנן. בשעת לידתן. בגמרא מפרש מאי שנא בשעת לידתן. בחדרי בטנה. מקור הדם.
<h2>דף לב.</h2>
תפיש תירוס אמתא. תרבה להתרומם השפחה על אדונתה, אחת הכאה תהיה עליה. כלומר פעמים רבות מכעסת אדונתה. ומקבצת אדונתה את הכל בלבה, והיא משלמת לה הכל בהכאה אחת. רעיא חגרא. רועה פסח שאינו יכול לרוץ, ועז בורחת ורצה בשדה, כשתגיע בשער גדרות הצאן, דמתרגמינן חוטרין דעאן, ובבית הדיר, כדתנן [ב"ק נ"ה ע"ב] הכונס צאן לדיר, שם מעלה לה חשבון הבריחות שברחה, ושם מכה אותה. אבב חנותא. בחנות של יין הכל אוהבים והכל באים ושואלין בשלום בעל החנות, כדי שישתו עמו. אבל אם רואים שנתפס בבית המכס או בבית המושל להענש, כל אוהביו בורחין, ואין אחד מהן פונה אליו.
<h2>דף לב:</h2>
בכנף איש יהודי. בשכר הכנף יחזיקו בגופו עשרה אנשים. מכל לשונות. הרי כאן שבע מאות לשבעים לשון. וארבע כנפות יש לו, הרי אלפים ושמונה מאות. כי האומות שבעים הם בלא ישראל, ועם ישראל שבעים ואחד. והכי אמרינן בסוכה פרק החליל [סוכה נ"ה ע"ב].
אלא בחלה. כל אלו סימנים הם לתלמיד שיזכור אותם. ולוקח פסוק שיהיה שגור בפיו, שיזכור קבלתו המקובלת מהר סיני לרבו מרבו. [לג.] דאכלן ולא עבדן. ונמצא שהן גורמות לבעליהן שיגזלו. ובההיא פרשתא בנבואת עמוס כתיב הכיתי אתכם וגו' ויאכל הגזם, שהוא מין ארבה. וכיון שהגובאי עולה הרעב הווה, וכתיב בישעיה ויגזור וגו'. ענוי הדין. משפסקו דינו לדונו, שהוברר להם הדין, משהין אותו. קלקול הדין. שאינם מתונים בדין לעיין בו כל צרכו, ונתקלקל מאליו. סימן לגסות רוח עניות. תורה. שמתוך גאותו לא יכוף אזנו לשמוע דעת רבו. ונמצא שהוא עני בתורה. לית בה משום לישנא בישא. אין בו משום גלוי סוד. שנראה שאינו חושש על הדבר. ומיהו אם הוא ענין נראה לעין כגון שמחרף ומגדף חבירו, אין ספק שהוא אסור להגיד לו, ורכילות הוא. טרח קמאי. תבשילין בישל לכבודי. ואנסין ליה. להתאכסן אצלו ויפזר ממונו. אותו אצמית. תרגום לצמיתות לחלוטין. ותנן מצורע מוחלט. בפרהסיא. מכפר מעיל, שהוא בקול. מעשה פטיט. שלחש לחישות, והביא רכילות הרבה. קרבן פטיט. שתי צפרים שמפטפטין בלחש ומצפצפין.
<h2>דף לד.</h2>
עם חשיכה. סמוך לחשכה שאם ימהר להזכירן יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות. עשרתם. פירות האילן לסעודת שבת. שאף אכילת ארעי של שבת קובעת למעשר. ערבתם. עירובי תחומין וחצרות. והני תרתי שייכי למימרינהו בשאלה. דשמא כבר עשו. אבל בנר לא שייך למימר הדלקתם, דדבר הנראה לעין הוא, והא קא חזי אי מדליק אי לא. ספק חשכה. כגון בין השמשות. אין מעשרין את הודאי. דתקון מעליא הוא. ואע"ג דתיקון זה שבות בעלמא הוא, קסבר גזרו על שבות אף על בין השמשות. ואין מטבילין את הכלים. דהוי נמי שבות, כדאמרינן במסכת ביצה [י"ח ע"א], דנראה כמתקן כלי. ואין מדליקין את הנרות. כל שכן היא, דהא ספקא דאורייתא הוא. וזו ואין צריך לומר זו קתני. אבל מעשרין את הדמאי. ולא דמי למתקן, דרוב עמי הארץ מעשרין הם. ומערבין. עירובי חצירות. ומקשינן בגמרא והא אמרת רישא עירבתם בסמוך לחשיכה, דאכתי יום גדול הוא, אבל בבין השמשות לא. ומשני דרישא דאסר מיירי בעירובי תחומין, דמקני ביתא, שהוא דבר גדול, וסיפא מיירי בעירובי חצירות דחומרא בעלמא היא, ושרי אפילו בבין השמשות. וטומנין את החמין. החמין נותנן לתוך קופה של מוכין, להיות חומן משתמר בהן. דמוכין או בגדים הם דברים שאינם מוסיפים הבל. ואפילו הכי משחשכה ודאי לא שרי למעבד, גזרה שמא ימצא בחצי הלילה קדרתו צוננת, וירתיחנה תחלה באור. ונמצא מבשל בשבת. אבל בבין השמשות ליכא למגזר, אע"ג דאיכא חשש איסור דאורייתא, משום דסתם קדירות בבין השמשות רותחות הן. שסמוך לבין השמשות הוא מעבירן מעל האור, וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה.
דליקבלו מיניה. ולא יכעסו, ויעשו מצותו. עם חשיכה. הוא מבעוד יום, ויש שהות לערב ולעשר. והדר תני ספק חשכה. שהוא בין השמשות, מערבין. כאן בעירובי תחומין. תיקון מעליא הוא, דאסמכו רבנן אקראי. ואפילו למ"ד תחומין דרבנן, ולפיכך בעינן עם חשכה שהוא מבעוד יום. אבל עירובי חצירות חומרא בעלמא היא ולא מקני שביתה מעליא, ובספיקא דבין השמשות שפיר דמי. וכן בירושלמי [ספ"ב] מוקי הא דספק חשכה בעירובי חצירות, אבל עירובי תחומין דבר תורה הן. והא דמקילינן בעירובי תחומין, דמערבין בכל דבר, כדמשמע בפרק הדר [עירובין ע"א ע"ב]. היינו טעמא לפי שאין מערבין עירובי תחומין אלא לצורך מצוה, הקילו חכמים לערב בכל דבר. [משום ד] זימנין דלא משתכח גביה פת ומבטל ממצוה. וה"ר פורת פירש עירובי תחומין דאיכא טירחא לילך לסוף אלפים, לא התירו טורח גדול כזה בין השמשות, אבל עירובי חצירות ליכא טירחא, דקא מקרבי.
צא וערב. לכאורה משמע צא חוץ לעיר, ומיירי בעירובי תחומין. ואע"ג דאמרינן לעיל דלעירובי תחומין בעינן מבעוד יום ולא סגי בבין השמשות, והכא אמרינן דבין השמשות קני עירוב, פירש רש"י ז"ל דהלכה כרבי יוסי שאמר בעירובין [ל"ה ע"א] ספק עירוב כשר. פירוש לפירושו, דלכתחלה הוא דבעינן מבעוד יום, אבל דיעבד כשר. ובתוספות כתבו, דלא נהיר. דלא שמעינן לרבי יוסי דמכשר ספק עירוב כה"ג שהניחו בין השמשות, אלא כגון שהניחו מבעוד יום ונפל עליו גל, נשרפה תרומה ונטמאת, ספק מבעוד יום ספק משחשכה, משום דאמרינן אוקמיה בחזקתיה, וקיים היה בין השמשות. וללשון "צא" אין לחוש, דה"נ אמרינן צא ושכור לנו פועלים, והיינו צא מכאן. ורבינו תם פירש דהכא מיירי בעירובי חצירות, שיכול לערב אותן בין השמשות. וכן מוכיח בעירובין בשלהי פרק הדר [עירובין ע"ו ע"א], דמייתי הא מילתא אעירובי חצירות. וכן פירש ר"ח ז"ל בעירובי חצירות. נאכל. שאכלו כלב או אדם. נאכל עירובו משחשכה. ל"ד משחשיכה. אלא אגב רישא נקטיה. בתרא ליקני. שכבר קדש היום בעוד העירוב קיים. קמא לא ליקני. שהרי נאכל מבעוד יום. וכי תימא לפום מאי דמסקינן [דהכא מיירי] בעירובי חצירות, מאי קמ"ל רבא, מתניתין היא דתנן ומערבין. י"ל דהא קמ"ל דאפילו היכא דאיכא תרתי דסתרן אהדדי, כי הכא דאיכא למימר מה נפשך, אזלינן לקולא.
בדבר שאינו מוסיף הבל. כמו צמר ומוכין. משחשיכה. כדתנן מתניתין וטומנין את החמין. טעמא דספק. חשכה, הא ודאי חשכה אין טומנין. וסתם הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל הוא. גזירה שמא ירתיח. שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה, וירתיחנה תחלה באור, ונמצא מבשל בשבת. אי הכי בין השמשות נמי לגזור. דהא שבות מעליתא הוא, דהא איכא גזרת איסור דאורייתא. ותנא דמתניתין אית ליה דגזרו על השבות בין השמשות, דקתני אין מעשרין את הודאי. רותחות הן. שסמוך לבין השמשות הוא מעבירן מעל האור וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה.
<h2>דף לד:</h2>
בדבר המוסיף הבל. כדתנן לקמן [מ"ז ע"ב] לא בגפת ולא בזפת. ואע"ג דסתם הטמנה מבעוד יום, דהא אסרו משחשיכה. ברמץ. אפר המעורב בגחלים. ויטמין. דהא מבעוד יום הוא. גזרה שמא משתחשך יחתה בגחלים שבה לבשל את הקדרה. זוהי גירסת רש"י ז"ל. והיא מחוורת בעיני המפרשים ז"ל. אבל גירסת הגאונים ז"ל היא, אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף אפילו מבעוד יום גזרה שמא ירתיח, ופירשה הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' שבת, אם נתיר לטמון בדבר המוסיף מבעוד יום, שמא תרתח הקדרה בשבת, ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת, ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל בשבת, שהוא אסור. וא"ת ואפילו יבא לידי כך שיגלה ויחזור ויטמין בשבת, מה בכך דהא משמע דהיכא שטמן מערב שבת מגלה ונוטל וחוזר ומטמין בשבת. לאו קושיא היא, דהתם בדבר שאינו מוסיף הבל, וכיון שאינו מתחדש שם חום בשבת אינו כתחלת הטמנה. אבל בדבר המוסיף, שכל שעה ושעה מתחדש חומו והולך, כתחלת הטמנה היא. וכן מוכיח בירושלמי [רפ"ד]. ומיהו מה שהקשה אביי "אי הכי בין השמשות נמי נגזור", לפי גרסא זו דחוק ליישבו בעיני המפרשים. וכן במימרא אחריתי דגרסי, אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף משחשיכה שמא יטמין ברמץ, קשה למפרשים ז"ל שיצטרך לומר לפי גירסא זו דרמץ דבר שאינו מוסיף הבל הוא.
מן היום ומן הלילה. כלומר ספק שמא יש בו משניהם. ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה. הרי ג' ספקות. לפיכך מטילין עליו חומר שני ימים. ובגמרא בעי למאי הילכתא יש עליו ספק שמא משניהם יש בו. דבשלמא ספק כולו מן היום איכא למימר לענין מוצאי שבת, להביא אשם תלוי. ספק כולו מן הלילה נמי לענין לילי שבת. אלא חומר שניהם למאי הלכתא. ומשני לספק טומאה ולקרבן בזב. דזב מטמא בימים ובראיות, בין שראה שתים ביום אחד, בין שראה בשני ימים רצופים, בין שראה ראיה אחת בשני ימים, כגון בין השמשות, חשיב ליה שתי ראיות משום ימים. דילפינן מלזכר ולנקבה, דכתיב והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה, מה נקבה בימים אף זכר בימים, וראיות בגופיה מפרשן. כדתניא במגילה [ח' ע"א] מנה הכתוב שתים וקרא טמא וכו'. ספק לטומאה ולקרבן. שמא טמא טומאת שבעה, ספק טהור שלא יהיה טמא אלא טומאת ערב כבעל קרי. ספק חייב קרבן, דבבעל שתי ראיות או שני ימים רצופין כל תורת זב עליו לטמא שבעה. והשלישית מביאתו לידי קרבן. וזה שראה בין השמשות ספק יום אחד הוא וטמא בשתי ראיות, או שני ימים רצופין הן וטמא נמי בתורת ימים. ספק שהם ג' רצופין וזב גמור הוא אפילו לקרבן. כיצד שמא בין השמשות הראשון כולו מן היום, ובין השמשות שני כולו מן הלילה, ונמצא יום אחד מפסיק בנתים וטהור, שאין בו אלא טומאת ערב. או שמא שניהם מן היום, והוו להו שני ימים רצופין. וכן אם שניהם מן הלילה הוו להו נמי שנים רצופין. או יום ראשון מן הלילה והשני מן היום. לאו בשרואה כל בין השמשות מיירי, דמילתא דפשיטא היא דכל בין השמשות שוין. והכי אמרינן לקמן [ל"ה ע"ב] העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך. ולא אמרינן שמא בין השמשות של ערב שבת היה כולו מן היום ושל מוצאי שבת כולו מן הלילה. אלא מיירי הכא שראה שעה אחת בתחלת בין השמשות ובפעם שנית בסוף בין השמשות, הוו להו שתי ראיות ביום אחד וטמא שבעה, בכל אלו אין כאן קרבן. או שמא שתיהן הראיות היו מקצתן ביום ומקצתן בלילה ויש כאן שלשה ימים רצופים. וכן אם הראשונה מקצתה ביום ומקצתה בלילה, והשניה כולה מן הלילה או ההפך, הוו להו שלשה ימים רצופין וטעון קרבן. הילכך הוי ספק אף לקרבן. ומביא חטאת העוף הבאה על הספק. ואינה נאכלת, דשמא לאו בר קרבן הוא ומליקת חולין נבלה.
פני מזרח מאדימין. עדיין לא הכסיף אפילו תחתון. מאדימין. שנראה אדמומית בעבים. הכסיף. השחיר. התחתון. תחתיתה של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ. העליון. גובה של כיפה אינה ממהרת להכסיף. חצי מיל. זהו שיעור אורך בין השמשות, ובסוף חצי מיל הוי לילה. כהרף עין. כשיעור קריצת עין ברפיות ולא בחזקה. זה נכנס. הלילה נכנס והיום יוצא. יציאת זה עם כניסת זה שהן מתפרשין, קרי בין השמשות. וכל דמקמי הכי הוי יום מעליא. וכתבו בתוספות, דכולהו תנאי נמי מודו דבין השמשות כהרף עין, אלא דמספקא להו מתי הוא אותו הרף עין. וקאמר להו רבי יוסי אתון מסתפקיתו בזמן גדול מתי הוא אותו הרף עין. אבל אני בקי בו מתי הוא. ומיהו גם רבי יוסי מסופק אם יום אם לילה או משניהם. ולזה הביאו ראיה מתוספתא דמסכת זבין [תוספתא פ"א ה"ד] דמשמע דרבי יוסי היה מסופק בו. רבה וכו' ורב יוסף וכו'. מסקינן בגמרא דרבה סבר דשיעור בין השמשות תלת רבעי מילא ורב יוסף סבר דשיעורו תרי תילתי מילא. והקשו בתוספות מדרבי יהודה דהכא אדרבי יהודה גופיה דאמר בפסחים [צ"ד ע"א] פרק מי שהיה טמא, דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבעה מילין. ותירץ רבינו תם ז"ל שיש חילוק בין "משקיעת החמה" ובין "משתשקע". דמשקיעת משמע מתחלת שקיעה, שמתחלת החמה ליכנס בעובי הרקיע ומתחיל אורה להיות כבה. ומאז עד צאת הכוכבים איכא ארבעה מילין. אבל משתשקע דהכא היינו סוף שקיעה, אחר שנכנסה החמה כולה בעובי הרקיע, ומאז עד הלילה ליכא אלא שני חלקי מיל. וכתב הרמב"ן ז"ל, שזה(ו) הנזכר בתלמוד לתוספת שמוסיפין מחול על הקודש, (ש)אי אפשר לומר שיהא בעוד שהשמש זורחת על הארץ, דהא תנן וכולן בית הלל מתירין עם השמש. ואי אפשר גם כן שיהא בזמן בין השמשות, שהרי תוספת אינו אלא בעשה, ובין השמשות ספק כרת הוא וחייב אשם תלוי ובשני בין השמשות חטאת שמינה. אלא ודאי זמנו של תוספת הינו מתחלת השקיעה שאין השמש נראה על הארץ עד זמן בין השמשות. והזמן הזה שהוא שלשה מילין ורביע מיל, רצה לעשותו כולו תוספת עושה, רצה לעשות מקצת ממנו עושה, בלבד שיוסיף איזה זמן שיהא ודאי יום מחול על הקדש, זהו תוספת בתחלתו. ותוספת ביציאתו, כדגרסינן בירושלמי דברכות [פ"א ה"א], עד דיתחמון תלתא כוכבן כמין חדא כוכבתא. כלומר רצופין במקום אחד. הא מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוספת.
<h2>דף לה.</h2>
הלכה כרבי יהודה. שממהר בין השמשות. לענין שבת. ואסור לעשות מלאכה בכל בין השמשות דרבי יהודה, דקדים לדרבי יוסי. דבמשלם בין השמשות דרבי יהודה מתחיל בין השמשות דרבי יוסי. והלכה כרבי יוסי לענין אכילת תרומה. שאסור לכהנים הטמאים שטבלו לאכול בתרומה עד שיגמור בין השמשות דרבי יוסי, שהוא אחר אותו של רבי יהודה. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, הא דפסיק ר' יוחנן כר' יהודה, לא ידעינן אליבא דמאן. אי אליבא דרבה אי אליבא דרב יוסף. וכיון דלא איבריר לן כמאן מינייהו פסק, עבדינן לחומרא. דאיסורא הוא וספק איסורא לחומרא. ועוד דסוגיין בכוליה תלמודא דכל היכא דאיפליגו רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה. הילכך משתשקע החמה איקדש ליה יומא. ואסור בעשיית מלאכה ע"כ. שדה קנין ומחצה, הם סימני הלכות, וכולן בבבא בתרא הן [קי"ד ע"ב]. ורבינו יהונתן כתב, יש לתמוה היכי פסק הגאון כרבה שבין השמשות שלו ארוך מאד, משתשקע החמה עד וכו'. דהאי מילתא דשמואל דאמר כוכב אחד יום, לא מפרשא שפיר אליבא דרבה. דאם כן כוכב אחד לא יראה אלא קודם שתשקע החמה, ופשיטא דיום הוא. אלא ש"מ דכרב יוסף סבירא ליה, קמ"ל שאע"פ ששקעה החמה ונראה כוכב אחד, שאפילו הכי יום הוא. אמר המחבר, ואפשר לומר לרבה נמי, דשמואל לאחר ששקעה החמה קאמר, וקמ"ל דאע"פ שבין השמשות הוא ספק יום, היכא דכוכב אחד יש, הוה אמינא ודאי לילה הוא, קמ"ל דאפילו איכא כוכב אחד עדיין נוכל לומר יום הוא כמו קודם (שיהיה) [שיראה] כוכב, שהוא ספק יום. ולאפוקי דלאו לילה [ודאי], הוא דקאמר הכי, ולאו למימרא שיהיה ודאי יום. ע"כ לשון המחבר.
<h2>דף לה:</h2>
בשני בין השמשות. ע"ש ומו"ש בהעלם אחד. אין כאן עוד אשם תלוי אלא חטאת. ממה נפשך, אי לילה הוא חייב על של ערב שבת ושל מוצאי שבת אינו כלום. ואי יממא הוא חייב על של מוצאי שבת, ושל ערב שבת אינו כלום. וכגון דעביד כל בין השמשות דליכא לספוקי להאי בתחלתו ולהאי בסופו. וצ"ל לפירוש זה של פירוש רש"י, דדוקא קאמר להאי בתחלתו ע"ש. אבל ההפך לא. דא"כ חייב חטאת הוא. שש תקיעות. אף התרועות קרי תקיעות, והם במנין שש. ויכנסו כאחת. שלא יחשדו את הנכנסין באחרונה לומר (שלא) [ש]עסקו במלאכתן אחר ששמעו את קול השופר. שאין הכל מכירין מי רחוקים ומי קרובים. תריסין. הן דלתות החנות. ומסלקין אותן ומניחן ע"ג יתידות ומוכרין עליהן תבלין ושאר חפצים. ולערב מחזירים אותם לפתחים. חמין. מים חמין למזוג בהן יין ולשתות. סילק המסלק. קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה. והטמין המטמין. את הראוי למחרת. והדליק המדליק ושוהא וכו'. כתבו בתוספות. מכאן ראיה שקבלת שבת אינה תלויה בהדלקת הנר, שהרי לאחר שהדליק יכול לצלות דג קטן. ונראה דקבלת שבת תלויה בתפלת ערבית. מדקאמר פרק תפלת השחר [ברכות כ"ז ע"א] גבי רב דצלי של שבת בערב שבת, וקאמר ליה רב ירמיה בר אבא מי בדלת. פירוש ממלאכה. ואמר ליה אין בדילנא. והשקלא וטריא דעלה הכי מוכח. או כדי להדביק פת בתנור. כדי שיקרמו פניה. (שיהיו) [שהיו] ממהרין התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש. והקשו רבוותא ז"ל, מהא משמע דכל שקרמו פניה מבעוד יום מותר לרדותה משחשיכה, ואנן קיימא לן [קי"ז ע"ב] דרדיית הפת אסורה מדברי סופרים. והרמב"ן ז"ל תירץ, דכל שקרמו פניה מבעוד יום מותר לרדותה, ובסכין, מזון שלש סעודות. ואחרים תירצו שלא אסרו רדיית הפת אלא ברודה במרדה, שהוא כדרכו. אבל בענין אחר מותר לרדות כל מה שירצה, והאריך בזה במגיד משנה. עלה דהא מייתינן מתנייתא חדא דאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות, וחדא שופר מטלטל וחצוצרו' אינם מיטלטלות. ותירץ רב יוסף ל"ק כאן ביחיד כאן בצבור א"ל אביי ביחיד מ"ט הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק בצבור נמי ראוי לגמע בו מים לתינוק עני. פירוש לגמע, לפי שכפוף הוא, וראוי לשאוב בו מים ולהשקות התינוק. עני. שעל הציבור מוטל לפרנסו.
<h2>דף לו:</h2>
כירה. יש בה מקום שפיתת שתי קדרות כדאיתא בגמרא, וחללה אחד. ואין חמימות שלה רב כמו כופח, שהיא מקום שפיתת קדרה אחת. בקש. הם זנבות השבלים הנשארים בשדה לאחר קצירה. או בגבבא. שגובבין מן השדה. והם דברים שאין להם קיום, ואין חמימותם רב. ולפיכך א"צ גריפה וקטימה. נותנין עליה. משהין עליה הקדרה ששמו בה מבעוד יום. תבשיל. משמע סתם, בין בשיל כל צרכו בין לא בשיל כל צורכו אלא כמאכל בן דרוסאי. ואין לחוש שיבא לחתות, שהרי גילה דעתו כשהסיקו בקש או בגבבה שאינו חושש בבישולו. בגפת ובעצים. גפת פסולת שומשמין שהוציאו שמנו וגחלתן קיימת ומבשלין היטב. לא יתן. לא ישהה. דהכי מסקנא [בגמרא]. עד שיגרוף. הגחלים מתחת הקדרה. או עד שיתן את האפר על הגחלים. כי בזה גילה דעתו שאינו חושש בצינון קדירתו, ולא אתי לחתויי. הא לאו הכי לא ישהה הקדירה על הכירה, דשמא אתי לחתויי כדי שתתבשל או שלא תצטנן. חמין. ועם כל זה דוקא מים חמין שאין צריכין בישול, אבל לא תבשיל, דכיון דניחא ליה בבישוליה הא מחזי כמבשל. אי נמי חיישי ב"ש דילמא אתי לחתויי, דאע"פ דגרפה עדיין יש ניצוצות בתוך הכירה. אי נמי גזרו אטו שאינו גרוף. וב"ה לא חיישי, דכל שגרוף וקטום שרי, דהא איכא היכר שמסלק דעתו מלחתות. נוטלין. הקדירה. נוטלין אותה מעל גבי כירה. אע"פ שהוא סמוך לחשיכה כל כך שאילו היה התבשיל צונן לא היה שהות ביום כדי להתחמם, ועד זמן זה מקרי שיהוי ושרי ליתן או ליטול, אבל מכאן ואילך נוטלין ולא מחזירין אפילו חמין, שנראה כמבשל. ובה"א אף מחזירין. דכל שגרוף, או קטום שנתן אפר על הגחלים. תרגום אפר קיטמא.
בש"א חמין וכו'. ותו בבא אחריתי נוטלין ולא מחזירין. ומה הן משהין. בגרוף וקטום. פליגי נמי בלהחזיר. את המותר לשהות. כגון חמין לב"ש וחמין ותבשיל לב"ה. ב"ש אומרים נוטלין ולא מחזירין. על כרחין אתבשיל קיימי, דהא שרו בחמין. והא תו למה לי, הא תני רישא אבל לא תבשיל. לעולם וכו'. דאילו לשהות אע"פ שאינו גרוף שרי. והך חזרה דאמרי לך. לא יחזיר עד שיגרוף, דכי גרוף מיהא שרי. דעת בעלי התוספות דמאי דדחיק הסוגיא לחסורי מחסרא כדי לאוקומי מתניתין כחנניה דקיימא לן כותיה. וכ"כ רש"י ז"ל נמי דהלכתא כחנניה וזה לשונו, ואנן דמשהינן קדרה ע"ג כירה שאינה גו"ק אדחנניה סמכינן וכו'. ורבינו האי גאון ז"ל פוסק כחנניה. ודעת הרשב"א ז"ל נמי כן. ואם כדבריהם להחזיר תנן, ומותר לשהות תבשיל ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה. אלא שצריך תנאי לענין תבשיל שיהיה כמאכל בן דרוסאי או חי לגמרי, וכדמפורש לקמן. אבל הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וקצת מן הגאונים ז"ל והרמב"ן ז"ל [כתבו] דמתני' לשהות תנן. וכן פירשתי במשנה. והרבה מן האחרונים נוטים לדעת זה, ועל סוגיא זו כתבו דאדרבה, כיון דאי אמרינן לשהות תנן אתיא לה מתניתין כפשטה, וכי אמרינן להחזיר תנן צריכינן לחסורה, נקיטינן דלשהות תנן. ויש לכולם ראיות. ולפנינו נכתבם בעזר השם.
<h2>דף לז.</h2>
מהו לסמוך. קדרה אצל דופן הכירה שאינה גרופה. שהכירה מיטלטלת היא. ומושיבין אותה על גבי קרקע. תוכה. כשהיא נוגעת בגחלים. גבה. עובי שפתה או כסוי שעל חללה. דמידליא. על גבה דחברתה. נעורת. ארישט"א בלעז. שהוחמו כל צרכן. דליכא למיחש לחתויי. [לז:] מצטמק. מתמעט וכויץ. רישטרילייר בלעז. לשון שדים צומקים. כמו שאומר בלשון צווי נצטווה ובלשון צדק נצטדק. וכן כל תיבה שראש יסודה צד"י כשהיא מתפעלת אתה נותן טי"ת אחר צד"י. ויפה לו מותר. לשהות בכירה. דאי לאו מצמק ויפה לו מאי אתא לאשמועינן. אלא על כרחיך מצטמק ויפה לו קאמר, ואפילו הכי לא גזרינן משום חתוי הואיל ונתבשל כל צרכו. ותני חמין לאשמועינן דבעינן שהוחמו כל צרכן מבעוד יום. שאני הכא דקטמה. וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצימוק.
<h2>דף לז:</h2>
אי הכי מאי למימרא. הקשו בתוספות, כיון דהיה סבירא ליה דקטימה אזלה לה והדרא למילתה קמייתא, דמשום הכי בעי לאוכוחי דמצטמק ויפה לו מותר אפילו בלא קטימה, אם כן היכי הוה ניחא ליה הא דנקט קיטמה למאי איצטריך קיטמה. ועוד כיון דהשתא סלקא דעתיה דמשום הובערה הדרא למילתא קמייתא מאי האי דפריך אי הכי מאי למימרא על הא דאמר ליה דלא הדרא למילתה, הא טובא איצטריך, לאפוקי ממאי דהוה סלקא דעתיה מעיקרא. לפיכך צריך לפרש שאני הכא דקיטמה, מיהו אינה לגמרי כקטומה הואיל והובערה. ודוקא נקיט בשיל כל צרכו. דלהכי דוקא הוא דמתהניא הקטימה. אבל לא בשל כל צרכו אסור משום דהובערה. והשתא ניחא הא דנקט הכא קיטמה והובערה. ובגמרא איכא מימרא דר' חייא דנקט בה, קיטמה ונתלבתה. והויא כקטומה גמורה משום דליבוי הוא פחות מהבערה. ופריך מאי למימרא. דאי לאו מילתיה דמצריך בשל כל צרכו דמשמע מינה דהדרא למילתא קמייתא הוה אמינא אפילו לא בשל כל צרכו מתיר, דמסתבר למימר דלא הדרא למילתא קמייתא. וכיון דמילתיה לאשמועינן היתר לא איצטריך, הוה ליה למינקט מילתיה בלשון איסור ולומר דלא בשל כל צרכו אסור. ומשני הובערה איצטריכא ליה. כלומר בלאו מילתיה לא הוה פשיטא לן ההיתר, אלא הוה אמינא דהדרא למילתא קמייתא מזאת ההלכה הביא הריא"ף ז"ל ראיות לדבריו דאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה. תוכה וגבה הוא דאסור, ולסמוך בלבד הוא דמספקא ליה, אלמא דבשהייה ובחזרה בכולהו פשיטא ליה דאסור בתוכה וגבה. ועוד ראיה דאמרינן בהדיא, אין מקיימין עליה אא"כ היתה גרופה וקטומה. ולא התירו אלא לסמוך בלבד, כדאמרינן סומכין לה. ומדפשטינן לבעיין מהא, משמע דהלכתא היא. ועוד ראיה מהא דר' יצחק בר נחמני ור' הושעיא דבעו קטימה במשהין. וכן רבה בר בר חנא ור' יוחנן בעו קטימה במשהין, כדאיתא בגמרא. והכת שכנגדו דוחקין לומר דאפשר דכולהו הני כרבי יהודה סבירא להו, דאסר בלשהות. אבל לעולם מתניתין כחנניה דשרי שהייה ולא אסר אלא בחזרה. ומתניתין לעולם להחזיר תנן. ואכתי פשטינן בעיין שפיר. דמדרבי יהודה נשמע לחנניה דלסמוך שרי בחזרה כמו שהתיר רבי יהודה לסמוך בשהייה. והא לא צהיל לי כולי האי, דודאי איסורא דלהחזיר חמיר טפי מאיסורא דלשהות, כדאמר ר' חלבו עלה דמתניתין, דתנן ב"ה אומרים אף מחזירין א"ר חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה אסור. משום דמחזירין אפילו בשבת מיירי, כדאיתא בגמרא. ותוכה רוצה לומר על הגחלים ממש. אבל שהייה שהיא מבעוד יום שרי בין תוכה בין על גבה. ואם כן אפשר דלסמוך נמי בחזרה מחמרי טפי מלסמוך בשהייה. ובעיין איפשיטא דלסמוך בשאינה גרופה שרי. וכתבו בתוספות דאפילו הכי אין ללמוד מכאן שיהא מותר לסמוך אצל האש. דשאני הכא שדופני הכירה מפסיקין. דין מצטמק ויפה לו הוא לקמן.
משהין עליה. ואע"פ שלא קטמה. ואמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. ומתניתין, דקתני עד שיגרוף להחזיר תנן. דלא שרו ב"ה להחזיר עד שיגרוף. ופירוקא דמתניתין כדאמרן לעיל חסורי מחסרא וכו'. הלכך עקר לא יחזיר הואיל ואינה גרופה. תרוייהו תננהי. בין לשהות בשאינה גרופה תנינא בהדיא סתם משנה דמותר, ועקר לא יחזיר נמי תנינא. ולמה ליה לרבי יוחנן לאשמועינן. הא קרמו פניה שרי. והיינו לא בשל כל צרכו. ותנור לאו גרוף וקטום הוא. ואי נמי גרוף וקטום. לא מהניא גריפה, כדתנן במתניתין. וכל שכן פת דאדעתא לבשולי יהביה בגויה. ועד כאן וכו'. דמתניתין אלאחר שגרף קאי. דקתני לא יתן עד שיגרוף. ובין למ"ד לא ישהה בין למ"ד לא יחזיר, מ"מ חזרה דסיפא אגרוף וקטום מהדר. דוקיא דמתניתין קמ"ל. משום דלא מתני במתניתין בהדיא הא קרמו פניה שרי. כך פירש רש"י ז"ל. וכתבו עליו דלא מחוור, דכיון דקתני אלא כדי שיקרמו פניה, ממילא משמע דכי קרמו פניה שפיר דמי. ומאי רבותיה דרב ששת. אלא ודאי הכי קאמר, דוקיא דמתניתין דפירקין אתא לאשמועינן, דלהחזיר תנן, ומחסרינן לה לתרוצה אע"ג דפשטיה דמתניתין לא משמע הכי. וכאן הוא מה שכתב רש"י ז"ל ואנן דמשהינן קדרה ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה אדחנניה סמכינן, הואיל וסתם מתניתין כותיה, כדאמרינן הא קרמו פניה שרי, ואע"ג דלא בשיל כל צרכו. ורב ששת משמיה דרבי יוחנן אמר דמתניתין דפרקין משום חזרה הוא דבעי גריפה. אבל לשהות לא. וכל אמוראי דאסרי סברי לשהות תנן עכ"ל. ומכאן נמי הביא ראיה רב האיי גאון ז"ל וסייעתו דהלכתא כחנניה דלשהות משהין. דהא רב ששת אמר דרבי יוחנן סבר הכי. ורבא נמי דהוא בתרא הכי סבירא ליה. ועוד דמסייע ליה ממתניתין. ואנן נמי לא דחינן לה, אדרבה מתמהינן מאי חדית לן רב ששת. ואיצטריך לן למימר דדוקיא דמתניתין קמ"ל. וכתב (הריא"פ) [הרנב"ר] ואחרים דוחים דהא דחררה לא מכרעא כלל, תדע דהכי הוא, מדלא פשטינן מינה בעיין לעיל דלהחזיר תנן, דלית לן לשוויי ביני סתמי פלוגתא בכדי. אלא ודאי איכא לדחוייה, משום דהתם כיון דלא מפסיק מידי בין פת לגחלים. אי מחתי סליק ביה קוטרא. ומשום האי טעמא נמי תנן אין צולין בצל בשר וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום. ואמר רב עלה וכמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי. אע"ג דאיהו גופיה אמר הכא מצטמק ויפה לו אסור, וביצה מצטמק ויפה לה היא כדאמרינן לקמן. אלא היינו טעמא משום דהתם לא מפסיק ולא מידי בינם ובין האש. וכל שיצולו כמאכל בן דרוסאי מיחרכי ומפסדי. ומשום הכי שרי. אבל מקמי הכי, שעדיין הן חיין, לא מפסדי בחתוי גחלים. ומשום הכי אסור. אבל הכא דמפסקה קדרה, כי מחתה לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי לא קשה לה, אדרבה ממהר בישולו. והא דאמר רבא תרוייהו [תנינהו], לאו סיועי מסייע ליה, אלא סבר דרב ששת הוא דקא מפרש. דלדידיה תנינהו, משום דמדמה תבשיל שבקדרה לפת. דכי היכי דהתם שרי בקרימת פנים, בתבשיל נמי שרי כשהגיע למאכל בן דרוסאי. ואפשר דמאי דאמרינן ורב ששת דוקיא דמתניתין קמ"ל, מהאי דיוקא קאמרינן, דמשוה רב ששת תבשיל שבקדירה לפת שעל גבי גחלים. אע"ג דאיכא לאיפלוגי בינייהו.
מהו לשהות. בשאינה גרופה. דמסוכן הוא. דרגיל לאוחזו בולמוס וצריך למאכל מתוק וטוב. מרי דעובדא. מדקדק במעשיו. מיחא. קמח. כסא דהרסנא. דגים מבושלים בשומנם בקמח. דאית ביה בשרא. ששומן הבשר שובר כח הלפת, כדאמרינן בברכות [מ"ד ע"ב]. לאורחים. צריך חתיכות חשובות לשום לפניהם, ואין דרך כבוד בתבשיל המצטמק שאין הבשר ניכר בו. ליפדא. מאכל שעושים מתאנים. וכתבו התוספות, דפסקינן כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל. ורב עוקבא ממישן סבירא ליה נמי כרבי יוחנן. והא דקאמר אתון דמקרביתו לרב שמואל עבידו כרב ושמואל, לאו משום דהלכתא כותייהו, אלא משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם. ואמרינן נמי רב נחמן בר יצחק מריה דעובדא משהו ליה ואכיל. והא דכייל רב נחמן בר יצחק כל דאית ליה מיחא וכו'. לאו משום דסבירא ליה הכי, אלא לפרושי מילתיה אליבא דמאן דאית ליה אסור. וכן רבינו האיי ז"ל מהני טעמי פסק כחנניה דמותר לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה. ומדרב אשי שהה ליה כסא דהרסנא לרב כהנא, ומדקאמר ולא ידענא אי משום דקסבר מצטמק ויפה לו מותר אי משום דכיון דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו הוא, משמע דלדידיה בכל ענין שרי. אזלי לטעמייהו דלהחזיר תנן. אלא דקשה דמכל הני ליכא לאוכוחי אלא במצטמק ויפה לו, מכלל דכולהו מודו דכשלא נתבשל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי אסור, ולדעת חנניה מותר. ופשט הדברים מחוורים. דכיון דבמסקנא דשמעתין עבדינן האי כללא, משמע דקיימא לן הכי דלשהות תנן. וכל היכא שאינה גרופה וקטומה אין משהין עליה תבשיל שמצטמק ויפה לו, משום דילמא אתי לחתויי. אבל מצטמק ורע לו מותר, דהא לא אתי לחתויי, ככללא דכייל במסקנא. דעל כרחין לא אתיא אלא אליבא דמ"ד לשהות תנן. דאילו למאן דאמר להחזיר תנן אפילו מצטמק ורע לו אסור באינה גרופה. וראיה מדאמרינן לקמן דמחזירין דמתניתין אפילו בשבת, מהא דהעלינו לו קומקומוס של חמין וכו'. ומים חמין מצטמק ורע לו הוא. ומחזירין דמתניתין בגרוף וקטום איירי. אלא ודאי משמע דמצטמק ורע לו ומצטמק ויפה לו הכל אחד לענין חזרה. אבל גרופה וקטומה מותר לשהות עליה אפילו תבשיל שלא נתבשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן, וכל שכן מצטמק ויפה לו דמותר, דהא גילה דעתו דלא לחתויי [בעי] כשגירפה וקיטמה. זה דעת רבינו אלפסי ז"ל וסייעתו.
<h2>דף לח.</h2>
שכח קדרה. פירש רש"י ז"ל אליבא דמאן דאסר. אזיל הרב לטעמיה דפסק לא יתן דמתניתין לא יחזיר [הוא]. אבל לשהות משהינן. והאי בעיא דשכח משהין הוא. וכיון דמותר לשהות מאי בעי. לפיכך פירש ז"ל דאליבא דמאן דאסר [קא בעי] ולא יתן לא ישהה קאמר. ואם כדבריו ז"ל, כבר היא ראיה לכת שכנגדו, מדבעי הכי בפשיטות. ושקיל וטרי עלה כל הסוגיא, ודרשו לה בפירקא. והנה הריא"ף ז"ל שסובר לא יתן לא ישהה לא מסתייע מינה. לפיכך אפשר כפירוש התוספות. דפירשו אע"ג דקיימא לן כחנניה בעי הכא בבשיל ולא בשיל, דמודה ביה חנניה כיון דלא בשיל כמאכל בן דרוסאי שאסור לשהות. ואפשר דפירש רש"י כן לרווחא דמילתא ולא דק.
אמר רב דימי. בפרק קמא דחולין [ט"ו ע"ב] היא. השוחט לחולה בשבת. פירש רש"י ז"ל, לחולה מבעוד יום, ועדיין לא הבריא. דאין כאן איסור מוקצה ולא איסור שבת. ויש מי שפירש דאפילו לרבי שמעון דקיימא לן כותיה בשבת לענין מוקצה, ולית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים, ושאינו עומד ומצפה לו, ככוס ועששית שהדליקו בו באותה שבת, והכא איסור הבא מאליו הוא, מ"מ אינו מצפה מתי תישחט בהמתו בשבת. ולפיכך חשיב מוקצה. באומצא, לכוס. אדעתא דחולה שחטיה. דליכא למגזר גזירה שמא ירבה בשבילו בשחיטה בשביל בריא, (דההוא) [דהא] משום ההוא זית דחולה בעי למישחטיה לכוליה. אסור לבריא גזירה וכו'. ונראה לפרש שמא ירבה אפילו קודם שיתן הקדרה על האש. ואע"ג דביום טוב [י"ז ע"א] גבי אין מזמנין את הגוי גזירה שמא ירבה בשבילו לא אפשר למיסר אלא בעוד הקדרה על האש. או דוקא בקדרה אחרת קאמר, דאילו באותה קדרה אפילו נתן חתיכות נוספות זו אחר זו לא גרע מפת דשרי רבי שמעון, לפי שהפת יפה בשעה שהתנור מלא, וכל שכן בשר. מ"מ בשבת לא התירו, אע"פ שמבשל לחולה, משום חומרא דשבת. והיינו דאיבעיא להו במסכת מנחות פרק רבי ישמעאל [מנחות ס"ד ע"א], אמדוהו לשתי גרוגרת ויש גרוגרת בעוקץ זה וגרוגרת בעוקץ זה ושלש גרוגרות בעוקץ אחר הי מינייהו מייתינן, מכלל דפשיטא לן שאם יש שתים בעוקץ זה ושלש בעוקץ זה אסור להביא את השלש. אלמא דאפילו בכה"ג לרבות בשיעורא אסור. וא"ת והא אמרינן בעירובין פרק בכל מערבין [עירובין ס"ח ע"א], ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו נישייליה לאימיה אי צריכה ניחיימו ליה אגב אימיה. אלמא אפילו בשבת לרבות בשיעורא שרי. י"ל ניחיימו ליה על ידי גוי קאמר. וכ"פ רש"י ז"ל שם ורבינו חננאל ז"ל. אסור לבריא. פשיטא דלשבת דוקא הוא דאסיר ליה, אבל למוצאי שבת מותר מיד לכולי עלמא, בין בישל לו או קצץ לו דלעת. דעד כאן לא בעינן בכדי שיעשו אלא במחלל את השבת או בשוגג או במזיד. אבל כאן שעשאה ברשות, ואין כאן אלא או משום מוקצה או משום גזרה שמא ירבה בשבילו, לא בעי בכדי שיעשו.
המבשל בשבת. משנה היא. בשוגג יאכל. אע"ג דרבי מאיר הוא דאמר הכי, ורבי יהודה פליג עליה ואמר בשוגג לא יאכל הוא בו ביום. בהא כרבי מאיר מורינן, כדאמרינן התם בפ"ק דחולין [ט"ו ע"ב] דרב כי מורי להו לתלמידיה מורי להו כרבי מאיר וכי דריש בפירקא דריש להו כרבי יהודה משום עמי הארץ. ולא שנא. אבל האי דשכח הקדרה לא שנא בין שוגג למזיד. והכי דרשה להו סתמא ולא פירש אי אשוגג מדמי לה ומותר לאוכלה, אי אמזיד מדמי לה ואסור. דלא אתי לאיערומי. ולעשות מזיד ולומר שוגג הייתי, דלא נחשדו ישראל על השבתות. דאתי לאיערומי. דאיסורא דרבנן הוא וקיל ליה ואתי לשהויי מזיד ויאמר שגגתי ושכחתי. מיתיבי וכו' בשוגג. כגון האי דשכח יאכל בשבת. במזיד. דלא שכח אלא הניח לא יאכל. וכל המצטמק וכו'. כלומר וכל שאר המצטמק ויפה לו אסור לאכלו אם השהו מזיד. בשר טרוף. דגלי אדעתיה דלאו לאורחים קא בעי לה. אלמא דיש חילוק בין שוגג למזיד. וקשיא לרב נחמן דאסר שוגג. לא קשיא כאן קודם גזירה. ברייתא. כאן לאחר גזרה. הא דרבי חייא בר אבא דתריץ רב נחמן אליביה דשוגג אסור. המבשל בשבת. בידים. דאיכא חיובא דאורייתא. והוא הדין בשוכח. דהמשהה נמי מבעוד יום אם שכחה בשוגג יאכל, ואם מזיד השהה לא יאכל, כאילו בשלה כולה בשבת בידים. חזרו וקנסו. וכך הלכה. הילכך כירה שאינה גרופה וקטומה אסור לשהות עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בשל כל צרכו. אבל תבשיל שבשל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן משהין, ואע"פ שאינה גרופה וקטומה. ודוקא דבר שהוא מצטמק ורע לו, כגון ליפדא ודייסא ותמרי דאמרן לעיל. אבל דבר שהוא מצטמק ויפה לו, כגון כרוב ופולין, ובשר טרוף אסור, ואפילו שכחה ע"ג כירה.
המבשל. בפרק מרובה [ב"ק ע"א ע"א] גרסינן לה. בשוגג יאכל. דלא קנסינן שוגג אטו מזיד, ויאכל הוא עצמו ביום השבת [התבשיל] שבישל. ר' יהודה אומר וכו' למוצאי שבת. דקניס שוגג אטו מזיד ביומיה כדי דלא ליתי לאיערומי ולבשולי כדי לאכול ביומיה, אבל עולמית לא קניס, דכל דקנסינן ליה ביומיה, תו לא אתי לאיערומי. והא דמותר במוצאי שבת. יש שפירשו, שצריך להמתין כדי שיעשו בחול, שלא יהנו מעשיו הרעים. וזה דעת רש"י ז"ל והלכות גדולות. ויש שפירש שלא הוזכר בכדי שיעשו אלא בדבר שנעשה על ידי גוי לפי שיבא לומר לו בשבת לעשות עוד, שאמירה לגוי קלה בעיניו. אי נמי שנעשה על ידי ישראל אלא שנעשה מאיליו, כההיא [י"ח ע"ב] דלא תמלא אשה קדירה עששיות ותורמוסין ערב שבת עם חשכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. אבל לבשל בשבת אינו עשוי לישראל לבשל בשבת. במזיד לא יאכל עולמית. הוא. אבל לאחרים שרי למוצאי שבת נמי בכדי שיעשו למ"ד, או מיד שיצא השבת למ"ד. דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן בה. אבל לאחרים ודאי לא אסר רבי יהודה. ולא בעינן בגמרא מאי טעמיה דרבי יהודה אלא מאי טעמיה דרבי יוחנן. דליכא מאן דאסר מעשה שבת אלא רבי יוחנן. ועוד שלא הוזכר איסור אחרים אלא בדרבי יוחנן בלבד. וכן דעת בעל הלכות גדולות זצ"ל. וכלל זה מסור בידינו דשוגג דרבי יהודה כמזיד דרבי מאיר, ושוגג דרבי יוחנן הסנדלר כמזיד דרבי יהודה. ור' יוחנן וכו'. הא מפרש תלמודא דעתיה דרבי יוחנן [הסנדלר] דסבר דמעשה שבת אסורין מן התורה לכל אדם היכא שנעשו במזיד. ורב אחא ורבינא משמע דפליגי עלה דרבי יוחנן. דחד אמר היא קדש ואין מעשיה קדש. וכתב רבינו אלפסי ז"ל קיי"ל דבכל התורה כולה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. וש"מ דליתא דר' יוחנן הסנדלר. הלכך הלכה כר' יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים, במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים, אבל הוא לא יאכל עולמית עכ"ל. והכי קיימא לן, דהא רב הכי דריש בפירקא כר' יהודה משום ע"ה, אע"ג דכי מורה לתלמידיה מורה כר' מאיר השתא ליכא לאורויי כר"מ, דהא נפישי ע"ה. וכן פסקו הרב בה"ג והרב אחא משבחא ז"ל [שאילתות שאילתא קכ"ח].
עבר ושהה. פירש רש"י ז"ל במזיד. מאי, מותר לאוכלה או לא. ולשון עבר הכי משמע. אלא שהקשו בתוספות מאי קא מבעיא ליה, אי בשלא נתבשל כל צרכו היינו בעיין דלעיל דשכח קדרה דמסקינן לה לאיסורא. אי בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו רבי יהודה אסר לעיל במזיד. לכן פירשו דבשכח קא בעי. אע"ג דלישנא דעבר לא אתי שפיר. והכי קא מיבעיא ליה, כי קנסו אף על השוכח, דוקא בשלא נתבשל כל צרכו, אבל נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו לא. או דילמא לא שנא. ולא אסר. דמצטמק ורע לו הוא. ביצים מצומקות. ביצים מצטמק ויפה לו. ואסר להם. מאי לאו לאותה שבת. אלמא מצטמק ויפה לו אסור. לא לשבת הבאה. אסר להם עכשיו שלא יעשו כן לשבת הבאה, והזהירם שלא ישכחו. ובעין לא איפשיטא, ונקטינן לקולא שאם עבר ושכח או שגג על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה תבשיל שנתבשל כל צרכו. גם כי מצטמק ויפה לו מותר. ולכתחלה אסור לשהות, שהרי אסר להם עכשיו שלא יעשו כן לשבת אחרת והזהירם על כך. אבל תבשיל שלא נתבשל [כל] צורכו אם שכח ושהה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אסור, כדאמרינן לעיל דקנסו אף על השוכח, וכל שכן אם עבר ושהה תבשיל זה שהוא אסור. כן פירשו הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל. ומדאיבעיא לן הכי בנתבשל כל צרכו, משמע דלא יתן דמתניתין לא ישהה, כשיטת הריא"ף והרמב"ם ז"ל. דאילו לא יחזיר [תנן] ומתניתין חנניה היא, אפילו לא נתבשל כל צרכו, כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו. מכלל. בעיא היא. והביאו. בחול. כעוזרדין. שנצטמקו הרבה עד שנעשו דקות כעוזרדין. הוא פרי. ונראה לי שהם נקראים שירווי"ש בלעז. ובלשון ערבי זערורי"ש. ומדאמר ואכלנו הרבה, מכלל שהצימוק יפה להם.
<h2>דף לח:</h2>
מחזירין אפילו בשבת. וכבר הסכימו ז"ל לדברי רבינו האיי ורבינו חננאל ז"ל, דלא איירינן אלא בכגון שאין שולי הקדרה נוגעין בגחלים. וכן מפרש בגמרא דמחזירין אפילו בשבת קאמר. ודעת התוספות דמבית שמאי בגרופה וקטומה נשמע לבית הלל באינה גרופה וקטומה, דכל שהוא סמוך לחשיכה כל כך לא יתן. וכן משמע לישנא דמתניתין דאמר עד שיגרוף, נראה דיש זמן עדיין לגרוף או ליתן את האפר. דאם לא כן הוה ליה למימר אלא אם כן גרף וקטם. ועלה דהא דמתירין בית הלל להחזיר הקדירה על הכירה בשבת, ומאהיל על הכירה, ולא אסרינן משום דעביד אהל ארעי כדאסרינן פרק המביא כדי יין, דאמרינן התם קדרה מלמעלה למטה שרי, כלומר אם רוצה לעשות דפנות של עץ לשפות עליה קדרה צריך לאחוז הקדירה באויר תחלה, ואחר כך יסדר הדפנות של עץ לשפותה. ואם יסדר הדפנות תחלה אסור לתת הקדירה עליהן משום בנין אהל ארעי, כדאמרינן התם [ביצה ל"ג ע"ב] מלמטה למעלה אסיר והכא מלמטה למעלה הוא. היינו משום שאינו עושה עכשיו הדפנות כי התם. וכל כה"ג לא אחמור רבנן, שכבר דופני הכירה עשויות. ואע"ג דאמרו בפרק המוצא תפלין [ערובין ק"ב ע"א] גבי דיכרי דרב הונא דאמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אהל ארעי הוא ושרי. דמשמע טעמא דשייר, הא לא שייר לא. אע"ג דהתם נמי הדפנות כבר הן עשויות. י"ל דהתם דמתחזי אהל טפי אפילו בלא עשיית דפנות אסור. אבל קדרה דלא דמי לאהל כולי האי לא אסרו חכמים עד שיעשה הדפנות.
מחזירין אפילו בשבת. פירש רש"י ז"ל ביום המחרת. ולא תימא פלוגתייהו משחשכה, התם דשרו דמוכחא מילתא דאדעתא לאהדוריה לצורך מחר שקיל לה, אבל ביום לא מוכחא מילתא דשקיל לה אדעתא לאהדורה, והוה ליה כמטמין לכתחילה. קומקומוס. יורה קטנה. דיוטא. עלייה. למקומו. לכירה. ע"ג קרקע אסור. להחזיר, דבטלה לה הטמנה דאתמול והוי ליה כמטמין לכתחלה. ורב האיי גאון ז"ל פסק על גבי קרקע אסור להחזיר לחומרא. ועודן בידו מותר דוקא בשדעתו להחזיר. שעודן בידו. דמוכחא מילתא שכונתו להחזירה עדיין, שהרי לא הניחן בקרקע, ובעינן נמי שיהיה בדעתו כן.
תלאו במקל. כעודן בידו דמי או כהניחן על גבי קרקע דמי. ואם תמצא לומר כעודן בידו דמי כיון דלא הניחן ע"ג קרקע. ע"ג מטה מהו. מי אמרינן, כיון דלא הניחן על גבי קרקע אלא על גבי מטה ובגדים שלא תצטנן, כעודן בידו דמי, וניכרת כונתו להחזירה. או דילמא לא שנא ואסור. פינן. ממיחם, דהיינו קומקומוס של נחושת שהוא חם מאד, למיחם אחר, בעי רב אשי אי הוי כהניחו על גבי קרקע ואסור להחזירה לכירה. מי הוי כמטמין לכתחלה בשבת, או לא דלא נראית כתחלת הטמנה ומותר. וסלקא בתיקו. לדידן, דסבירא לן דכירה גרופה וקטומה מוספת הבל, בעי שפיר אפילו מיחם שני אי שרי להחזירו לכירה. אבל לפירוש רש"י ז"ל דאינו מוסיף הבל כל שהוא גרוף, פשיטא דאם בא להטמין במיחם שני שרי טפי. כדאיתא פרק במה טומנין [נ"א ע"א]. ולפירוש רש"י א"כ צ"ל דבעי מהו להחזירן למיחם ראשון ולהחזירן על גבי כירה, הרנב"ר ז"ל. ורבינו אלפסי ז"ל לא פירש בהאי תיקו כלום ולומר דספיקא דרבנן לקולא. דודאי כל הני מילי דרבנן נינהו, דכיון דנתבשל כמאכל בן דרוסאי לית ביה משום מבשל דאורייתא. דפשיטא דאם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אפילו על גבי כירה גרופה וקטומה אסור להחזיר. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שבת התיר להחזיר כל שלא הניח הקדרה על גבי קרקע, וגם לא חלק בין דעתו להחזיר לאין דעתו להחזיר שהחמירו בו הגאונים ז"ל. ואם בכל הענינים האלו יש מחמירים, לא יהיה אלא מפני שהם קרובים לבא לידי איסור תורה. ומיהו בירושלמי [פ"ג ה"א] משמע דכל הני פלוגאתא ליתנהו אלא בשסלקו מעל גבי כירה בערב שבת ולא החזירו עד שקדש היום, דגרסינן התם, נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום, משחשיכה מחזירו משחשיכה. נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום רבי סימון בר תדאי בשם ר' הושעיא משרת הייתי את ר' חייא הגדול והייתי מעלה לו חמין מדיוטי התחתונה לדיוטי העליונה וכו'. ועלה איבעיא להו התם תלאו ביתד מהו, הניחו על גבי ספסל מהו. וכתב הרנב"ר ז"ל ולפי זה דוקא מבעוד יום הוא דמחמרינן, אבל נטלו משחשיכה אפילו הניחו על גבי קרקע מותר להחזיר. ועל דרך זה גם כן אפשר לפרש מאי דאמרינן לעיל, לדברי האומר מחזירין, מחזירין אפילו בשבת. לומר אע"פ שסלקו בחול והחזרה בלבד נעשית בשבת. ובכי האי גונא הוא דמפלגינן בין עודן בידו להניחו על גבי קרקע. אבל בשסלק בשבת בכולי גוני שרי עכ"ל. אמר המחבר, ולפי זה תמיהני על הרמב"ם ז"ל, אי סילק מבעוד יום והחזירה בלבד נעשית בשבת, הוה ליה לחלק בין עודן בידו להניחו [על גבי קרקע]. ואי גם הסילוק [היה] בשבת, אפילו הקדרה על גבי קרקע הוה ליה למשרי. ואפשר שאין דעתו ז"ל להקל כולי האי. כך נראה לי. עכ"ל המחבר.
[מתניתין.] תנור וכו'. מתוך שצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו יותר ויותר מכירה. ולפיכך אפילו הסיקוה בקש ובגבבה אסור. כיפה. מפרש בגמרא, עשוי חלול ככירה, אבל ארכו כרחבו, ואין בו אלא שיעור שפיתת קדרה אחת. ולפיכך אע"פ שאין חומו רב כתנור, מ"מ גדול הוא מחום הכירה שיש בה מקום שפיתת שתי קדרות. אין סומכין לו. הא דתנן במתניתין דכיפה שהסיקוה בקש ובגבבא הרי היא ככירים, וא"כ מותר לשהות עליה התבשיל אע"פ שאינה גרופה וקטומה ואצ"ל שמותר לסמוך קדרה אצל דופן הכיפה. אבל תנור אפילו בקש ובגבבה אין סומכין לדפנותיו, משום דנפיש הבליה. ואצ"ל מתוכו או על גביו, דכל שהוא משתמש בתנור נמצא שקפיד בחמימות קדרתו וגזרינן שמא יחתה בגחלים ואע"פ שגרוף וקטום. אפילו בגפת וכו'. בגריפה וקטימה. נפיש הבליה. וכל היכא שהוסק בגפת ובעצים שוה לתנור. וכיון דהתנור חמיר מכירה, נמצא דאפילו גרוף וקטום אסור. והא הדין בכיפה. וכן אמר רב אדא בר אהבה מפורש בגמרא דאין חילוק בין תנור לכיפה לענין גריפה כל שהוסק הכיפה בגפת ובעצים. ומהברייתא מפורש איסור סמיכה בתנור. וכיון דמתניתין משוה כיפה לתנור אף בשאינו גרוף במשמע. ואם כן על כרחין היינו באיסור סמיכה. ולשון הריא"ף ז"ל, ש"מ דכל מידי דאסיר לשהויי ע"ג כירה אלא אם שאינה גרופה וקטומה אסור לשהויי ע"ג כיפה אע"פ שגרופה וקטומה. אבל חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו שרי לשהויי על גבי כיפה, מידי דהוה אכירה דאע"ג דאסיר לשהויי עלה כי לא גרופה וקטומה מידי דלא בשיל כל צרכיה שרי לשהויי עלה מידי דבשיל כל צרכיה. הכא נמי לא שנא. ודוקא מצטמק ורע לו, דומיא דכירה. אבל מצטמק ויפה לו אסור עכ"ל. נמצא דכיון דאסקינא בפ"ק [י"ח ע"ב] דתבשיל חי לגמרי מותר לשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה לדברי הכל, הוא הדין בכיפה ותנור. ודיני שיהוי בכלל כבר שמענו דנתבשל קצת ועדיין לא הגיע למאכל בן דרוסאי לכולי עלמא אסור באינה גרופה וקטומה, דאפילו חנניה מודה בכה"ג. ותבשיל כמאכל בן דרוסאי, הא מילתא תליא באשלי רברבי, וכדכתיבנא לעיל. שלדברי רב האיי ז"ל שפוסק כחנניה, כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, אפילו הוא מן התבשילים המצטמקין ויפה להם, שרי. ולדברי הריא"ף ז"ל כל שהוא מצטמק ויפה לו אסור. ואצ"ל כשלא נתבשל אלא כמאכל בן דרוסאי שהוא עדיין מתבשל ויפה לו. וכל הני מילי בעל גבי כירה, אבל לסמוך לה תבשיל מבעוד יום בכולהו גווני שרי. דהכי איפשיטא בעיין דמהו לסמוך לעיל. וכן נמי כל היכא דהויא כירה גרופה וקטומה משהין עליה כל תבשיל שבעולם. דכיון דליכא למיחש לחתויי, אע"פ שהוא מתבשל מאליו בשבת שרי, כדתנן בפ"ק [י"ז ע"ב] וכולן ב"ה מתירין עם השמש. ולענין חזרה כל שאינו גרוף וקטום אפילו מצטמק ורע לו אסור, וכדכתיבנא לעיל. אבל בגרוף וקטום, כל שהגיע למאכל בן דרוסאי, על גבה מותר, בתוכה אסור. והני מילי בכירה, אבל בתנור וכיפה בכל ענין אסור להחזיר. דהא בכל להחזיר בעינן גריפה וקטימה, ובתנור וכיפה גריפה וקטימה לא מהניא מידי. ואנו עכשיו מניחין את החמין על גבי כירה ואין הקדרה נוגעת בגחלים. וכל כה"ג שיהוי מיקרי ולא הטמנה, ואע"פ שמכסין אותה בבגדים מלמעלה, ההיא הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל הוא, שמותרת מבעוד יום. אבל אש שתחתיה, כיון שאינה נוגעת אינה מוטמנת. ולפיכך לדברי מי שפוסק להחזיר תנן שרי אפילו בשאינה גרופה, ולדברי מי שפוסק לשהות תנן צריך שיתן את האפר. וכתב הרנב"ר ז"ל, ונראה לי שמנהגנו עכשו כמ"ד להחזיר תנן. דאי כמ"ד לשהות תנן אפילו בגרופה לא סגי לן. דהא תנורי חמין שלנו ככיפה דמו. שאין בהם אלא מקום שפיתת קדרה אחת. ובכיפה לא מהניא גריפה וקטימה, וכדכתיבנא לעיל. אלא ודאי כדאמרן. מיהו בעינן שלא תהא הקדרה נוגעת בגחלים. דאי לא, הוי ליה מטמין בדבר המוסיף ואסור. ולדברי רש"י ז"ל, שהוא סובר דכירה קטומה אינה מוספת הבל, אי תנורין שלנו ככירה דמיין, אע"פ שנוגעת בגחלים שרי. דסבירא ליה ז"ל דכופח והדומה לו אסור להטמין בהם, היינו משום דכל שעתא ושעתא מוספי הבלא. מה שאין כן בגחלים קטומות, שעוממות והולכות. ולא די שאינן מוסיפות אלא שפוחתות. וכתב הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, שעל סברא זו נהגנו לאכול החמין הטמונים במקומותינו כמנהג הטמנתם. עכ"ל לשון הרנב"ר ז"ל בחידושיו.
בצד המיחם. קומקום של נחושת. שתתגלגל. שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת. ולא ישברנה בסודרין. לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר. בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח החמה. ובגמרא פריך אמאי לא פליג רבי יוסי בהא. והביאו סילון. מבעוד יום, והמים נמשכין ובאין כל השבת. לתוך האמה. של חמי טבריא. אם בשבת. אותן שבאות בשבת. כחמין שהוחמו בשבת ואסורין. כתב הרנב"ר ז"ל לא תקשה הא דאסרו חכמים להא דשרו לעיל קדרה חייתא אע"פ שמתבשלת בשבת שמותרת לאוכלה בשבת. דהתם מה שהונח כבר מערב שבת הוא שמתבשל בשבת. אבל הכא המים היו באים בשבת.
גילגל מאי. מי איכא איסורא דאורייתא במבשל בתולדות האור או לא. חייב חטאת. אלמא איסורא דאורייתא איכא. כל שבא בחמין. כל מליח שבא בחמין מערב שבת חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת, ואין בו משום תקון, שכבר נתקן קצת. כך פירש רש"י ז"ל. והתוספות פירשו דהיינו בנתבשל כל צרכו. והיינו דאמרינן עלה בפרק חבית [קמ"ה ע"ב], כגון מאי כגון תרנגולתא דרבי אבא. כלומר מאחר שהיתה מבושלת כל צרכה היה שורה אותה בחמין כדי שתתרכך יותר. אבל כל שלא נתבשלה כל צרכה, אע"פ שנתבשלה כמאכל בן דרוסאי דתו לא אפשר לאיחיובי עלה משום בישול, אפילו הכי אין שורין אותה. משום דכיון דעל גבי האור אסור, דהיינו להחזיר, מחמרינן נמי בתולדות האור, הואיל ולא נתבשל כל צרכו. אבל הרשב"א ז"ל כתב, דכל היכא דנתבשל כמאכל בן דרוסאי שרי. עכ"ל הרנב"ר ז"ל. מדיחין אותו. שאין זה גמר מלאכתו. אבל לא שורין. חוץ מן המליח. דג מליח ישן. וקולס האספנין. דג שקורין אותו טונינ"א. שמע מינה. מדקרי ליה גמר מלאכתן שמע מינה זהו בישולו וחייב. ובתוספות פירשו שורין אפילו בכלי ראשון לאחר שהועבר מן האש. ומדיחין, ששופכין מכלי ראשון, אבל לא שורין אותו בכלי ראשון. ולפירוש רשב"ם שמפרש ערוי ככלי שני ניחא, דאין כאן בישול. אבל לפירוש רבינו תם דערוי ככלי ראשון קשה אמאי שרי ולשפוך עליו מכלי ראשון. ואי מכלי שני מיירי, מאי איריא מדיחין, אפילו שורין נמי. י"ל לעולם מכלי שני, ודוקא מדיחין אבל לא שורין. דמחזי כמבשל, הואיל והמים חמין. ואע"ג דתנן לקמן בפרקין [מ"ב ע"ב] האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה ולתוך התמחוי. אלמא שרי לשרות בכלי שני. י"ל דשאני תבלין שהן עשויין למתק הקדרה ולא מיחזי כמבשל. אי נמי הכא לשרות בכלי שני. והאי דנקט מדיחין, משום מליח ישן וקולייס האספנין, דאפילו בהדחה איכא גמר מלאכה.
<h2>דף לט.</h2>
ולא יטמיננה בחול. וליפלוג נמי רבי יוסי בהא. ויתיר להטמינה בחול כמו שהתיר להפקיעה בסודרין. וא"ת וכי לא סבירא לן דרבי יוסי אסר הטמנה בשבת. י"ל אין הכי נמי. מיהו הוה סבירא לן דדוקא להטמין דבר חם אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. אי נמי להטמין את הצונן בדבר המוסיף חום מחמת עצמו כגפת וזבל וכיוצא בהם. אבל להטמין את הצונן, כביצה, בדבר שאינו מוסיף מחמת עצמו, כחול, סבירא לן דשרי לרבי יוסי, כיון דלא גזר תולדות חמה אטו תולדות האור, והיינו דמשני רבה גזרה שמא יטמין ברמץ. כלומר דרך הטמנה שאני. דאע"ג דלא גזר רבי יוסי תולדות חמה אטו תולדות האור, דרך הטמנה גזר. משום דשייך למגזר טפי שמא יטמין ברמץ כדרך שמטמין בחול. ורב יוסף פליג עליה, דסבירא ליה דלרבי יוסי מותר להטמין את הצונן בדבר שאינו מוסיף מחמת עצמו אלא מתולדות החמה. והאי דמודה רבי יוסי בסיפא היינו משום גזרה שמא יזיז עפר ממקומו. וא"ת והא חול מוסיף הבל הוא מחמת עצמו, כדתנן לקמן פרק במה טומנין [מ"ז ע"ב], ולא בחול. י"ל דהא אמרינן פרק לא יחפור [ב"ב י"ט ע"א], חול חמימי חיים וקרירי קריר. הילכך לגבי הטמנת ביצה זו אינו מוסיף הבל. וא"ת ולרבה דאמר גזרה שמא יטמין ברמץ, מאי איריא דתנן במתניתין לא יטמיננה בחול, דמשמע בשבת דוקא. אפילו מבעוד יום נמי תתסר מהאי טעמא. הא ליתא, שחול זה שהוחם בחמה בליל שבת מתקרר הוא. וכל שלא הוחמה הביצה מבעוד יום, כיון שבליל שבת מתקררת והולכת שרי. דהא אמרינן דחול קרירי קריר. ומשום הכי לא מצי למפסק ולמתני לא יטמיננה מבעוד יום.
שמא יטמין ברמץ. דמאן דחזי סבר מכדי הא לבשולי [והא לבשולי] ותרוייהו דרך הטמנה, מה לי רמץ מה לי חול. ומשום הכי מודה. שמא יזיז עפר. שמא לא יהא שם חול עקור ככל הצורך, ואתי לאוזוזי עפר הדבוק והוי חופר, והוא תולדה דחורש. דלא מצית אמרת הא לא צריך אלא לעפרה ופטור עליה, שהרי צריך הגומא להטמין הביצה בתוכה. או יכתוש העפר שיחפור. עפר תיחוח. פירש"י ז"ל כולו תיחוח בעומק, דליכא למיחש למזיז עכ"ל. נשמר הרב מהא דאמרינן ריש ביצה [ח' ע"א] גבי עפר תיחוח, והא קעביד גומא. ופירש דהאי תיחוח, הוא כל כך תיחוח, שכשהוא נותן את הביצה על אותו עפר נכנסת מאליה לתוכה ואיהו לא עביד מידי, הילכך ליכא משום גומא. ומפורש בירושלמי דפירקין, דאפילו יש [בו] משום גומא בנטילת עפר תיחוח, בפירות ובקמח וכיוצא בהם אין בו משום גומא.
גג רותח. שריתחו חמה. ואין מגלגלין על גבי סיד רותח. שהוא תולדות האור. בירושלמי [פ"ג ה"ג] משמע דהא דרשב"ג כר' יוסי אתיא. דאילו לרבנן דאסרי תולדות חמה, אפילו בכה"ג אסור. ולפיכך השמיטה הריא"ף ז"ל. והלכה כרבנן דאסרי תולדות חמה אטו תולדות האור. ולא קיימא לן כרבי יוסי וכרשב"ג. והיינו דאמר רבינא לקמן [מ' ע"ב] המבשל בחמי טבריא חייב. ואסיקנא מאי חייב דקאמר, מכת מרדות מדרבנן. וכיון דאין בהם משום בישול מן התורה, שמעינן מינה דסבירא ליה דתולדות חמה נינהו. ואפילו הכי אסור לבשל בהן מדרבנן. וקיימא לן נמי כרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ. הילכך אסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מערב שבת, אע"ג דתולדות חמה נינהו. אבל להניח על גביו בלא הטמנה, מערב שבת מותר, ובשבת אסור. [כך] כתב ה"ר יונה. וזה שכתב הריא"ף ז"ל, פלוגתייהו דרבה ורב יוסף לאו למפסקה לדרבי יוסי, אלא לפרושה למתניתין מ"ט מודה רבי יוסי בסיפא. ואפשר נמי דרבנן משום הני טעמי אסרי.
<h2>דף לט:</h2>
בטלה הטמנה. נאסרה הטמנה בדבר המוסיף הבל. דהא מבעוד יום נתנו שם הסילון, ומפני שהצונן מתחמם בכך, ואע"ג דממילא, אסרי להו. והקשו ז"ל, בלא רב חסדא שמעינן לה ממתניתין דלקמן [מ"ט ע"א], טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. וההיא על כרחין מבעוד יום היא. דאי משחשכה היאך טומנין בהן כיון שאין מטלטלין אותן. וגיזי צמר דבר שאינו מוסיף הבל נינהו. משמע דהא דתנן התם אין טומנין בדבר המוסיף הבל דמבעוד יום נמי קאמר. ויש מי שתירץ דאין הכי נמי, ורב חסדא הכי קאמר, מקמי דאסרי להו רבנן לאנשי טבריא, אע"פ שנאסרו להטמין, לא היו שומעין להם, והיו מטמינין ואוכלין. אבל לאחר שאסרו להם חכמים בטלה הטמנה. שכיון שאסרו להם התבשיל נזהרו בכך. ומהא שמעינן שהמטמין בדבר המוסיף הבל, התבשיל אסור אפילו בדיעבד. וכתב הרמב"ן ז"ל, דדוקא בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה אין לנו. ומדברי רש"י ז"ל נראה שסילון זה של צונן היה נשפך כולו לתוך אמה של חמין. ואם איתא דהכי הוא, מה שאנו נוהגין ליתן בשבת מים מבושלים לתוך החמין, יש לומר דאסור. דכה"ג הטמנה קרינן ליה בשמעתין. אבל בתוספות אמרו, דבדבר המעורב לא שייכא הטמנה. אלא סילון זה היה עובר בתוך האמה ויוצא לחוץ. וממנו היו נשפכין לעוקה שבקרקע. שלא היו רוחצין בחמי טבריא עצמן שריחן רע. וכה"ג נדמה להטמנה. הרנב"ר ז"ל. לסילונייהו. לסילונין שלהן, שחזרו בהן. ומדאמר ליה רב נחמן הכי, ולא אהדר ליה מידי, משמע דהכי הלכתא. וכ"פ הריא"ף והגאונים ז"ל.
לא ישתטף. בשבת. בין בחמין. אע"פ שהוחמו בחול. וטעמיה דרבי מאיר דאסר אפילו בצונן משום דמחזי כאילו רוחץ במרחץ. שכן דרך הרוחצין להשתטף אחר כך בצונן. כדאמרינן לקמן [מ"א ע"א], רחץ בחמין ולא השתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן. ורבי שמעון מתיר. שלא גזר בשטיפה כלל אפילו בחמין, כיון שמערב שבת הוחמו. רבי יהודה אומר בחמין אסור. משום דמשוה ליה שטיפת כל גופו לרחיצה גמורה. ומשום הכי בחמין אסור. אבל בצונן מותר. דלית ליה הך גזרה דצונן דגזר ר' מאיר. אבל בכלי וכו'. דהרואה אומר היום הוחמו. דמוכחא מילתא דתולדות אור נינהו. ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין. הלכה כרבי יהודה. הילכך בחמין אסור בין בכלי בין בקרקע. ודוקא חמי האור, אבל חמי טבריא, שרי, כדבעינן למימר קמן. הריא"ף ז"ל.
<h2>דף מ.</h2>
ואצ"ל חמין שהוחמו בי"ט. כתב הרנב"ר ז"ל, מדלא איירי בחמין שהוחמו מערב יום טוב, ש"מ בהוחמו בעי"ט רוחץ בהן כל גופו אבר אבר. והריא"ף ז"ל התיר בשם גאון אפי' לרחוץ בהן כל גופו בבת אחת. וכמו שכתב במסכת ביצה גבי מתניתין דלא יחם אדם חמין לרגליו. ונ"ל דס"ל דלהחם חמים בי"ט לרחיצת כל גופו, מדאורייתא שרי. דאי מדאורייתא אסור, כי היכי דגזרינן ע"ש אטו שבת, נגזור נמי עי"ט אטו י"ט. אלא ודאי כדאמרן. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ומיהו דוקא חוץ למרחץ. אבל במרחץ אסור. דהא קתני בברייתא בסמוך, פקקו נקביו מעי"ט למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון. והא מדקתני פקקו נקביו, בחמין שהוחמו מעי"ט מיירי, ואפילו הכי, משתטף אין, רוחץ לא. ומשתטף נמי, בבית החיצון אין, בבית הפנימי לא. עכ"ל.
שפקקו נקביו. שלא יצא חמימותו. לישנא אחרינא שפקקו נקביו, אותן שהמרחץ מתחמם על ידיהם, שהאור ניסקת מבחוץ מתחתיו. רוחץ בו מיד. וא"צ להמתין בכדי שיעשו. שהרי לא נתחמם בשבת. אבל בשבת לא, שהרי גזרו על הרחיצה. ומשתטף בבית החיצון. (שעל פני) [שלפני] המרחץ. ולא בתוך המרחץ, שלא יאמרו רוחץ הוא. כדאמרינן שאסרו את הרחיצה. אבל הזיעה התירו. והיאך היא זיעה עומד או יושב במרחץ ואינו נותן מים על גביו, והוא מתחמם ומזיע, ואגב אורחין שמעינן דהיכא דלא פקקו נקביו, אע"פ שמאליו הוחם בשבת, צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו. לפי שאסור לעשות כן בשבת גזרה שמא יחתה בגחלים. ואם החמן בשבת אסורין בהנאה ליומן, ואפילו להושיט בהן אצבע קטנה. התחילו לאסור. את הזיעה. מאי עוברי עבירה. דאמרינן שאסרו הזיעה על ידיהם התחילו הבלנים להחם. חמין בשבת. כתב הרנב"ר ז"ל בשם הרשב"א ז"ל, דלאו דוקא בשבת ממש. דהא תנן [גיטין נ"ד ע"א] נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות, אלא היינו שהיו נותנים עצים שם מבערב סמוך לחשכה, והם מתבערים והולכים כל השבת. ואיכא למיחש שמא יחתה בגחלים. והכי איתא בירושלמי [פ"ג ה"ג]. ועדיין היו רוחצין בחמין. שהוחמו מערב שבת, ועוברים על דברי חכמים שאסרו להם החמין לגמרי. והיינו עוברי עבירה דקאמרינן. בחמי האור. שהוחמו מבעוד יום. שאין הדבר עומד. שלא היו הצבור יכולים לקבל, מתוך שאסרו להם הכל. במקומה עומדת. לאיסור.
<h2>דף מ:</h2>
כי האי תנא. דאמר לעיל משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור את הזיעה. והרי לא נאסרה אלא על ידי הרוחצין בחמין דאתמול ואומרים מזיעים אנחנו, ואין כאן אלא עבירה דדבריהם, שאסרו את החמין לגמרי. נקטינן משמעתין, דחמין שהוחמו בשבת אסורין בהנאה ליומן, ואפילו להושיט בהן אצבעו הקטנה. אבל הוחמו מערב שבת מותר לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל להשתטף בהן כל גופו אפילו אבר אבר אסור. וכן הדין בחמין שהוחמו בי"ט. אבל הוחמו מעי"ט כל גופו אבר אבר מותר. כל גופו בבת אחת, הריא"ף בשם גאון התיר. וחמי טבריא מותרין בין בשבת בין בי"ט, וזיעה אסורה בשניהם. לפיכך אמר רבא אמבטאות של כרכים מטייל בהם ואינו חושש אבל דכפרים לא מ"ט כיון דזוטרין נפיש הבלייהו ומזיע. ופירוש אמבטאות. בתי מרחצאות של כרכים הם גדולים, ומהלך בהן לפי דרכו, ואינו חושש שמא יאמרו מזיע הוא. הריא"ף בהלכות. לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר ואי אית לה גדודי שרי מ"ט דאי נמי עקר להו למיא הא איכא גדודי דמהדרי להו. פירוש לא ישוט, ואע"ג דליכא למגזר משום גזרה שמא יעשה כלי של שייטין דהא מים מועטים הם. ואפילו עומדת בחצר, דליכא למגזר נמי שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות. והוא דלית ליה גדודי, שאין שפתיה גבוהות. דגזרינן עומדת בחצר אטו שאינה עומדת בחצר דאיכא למיגזר שמא יתיז מים ברגליו מכרמלית לרשות הרבים. ורש"י ז"ל פירש דלית ליה גדודי דמיא לנהר ואסיר. ואיסור אין שטין משום גזירה שמא יעשה חבית של שייטין, בנהר שייך ולא בכלים. ופירש דמהדרי להו למים, וכל עוד שאין נמשכות בחצר לא דמי לנהר.
שמפשיר. מחמם. לשון פושרין. ואע"ג דהפשר לאו בישול הוא כדמוכח בסמוך. הכא משום גזרת מרחצאות נגעו בה. שהרואה מים שעל גופו פושרין סבור הוא שרחץ בחמין בשבת. מיחם אדם. כמו מחמם. אלונטית. טייל"ה בעל"ז. ולי נראה שהוא בגד שמסתפגין [בו]. דבכל דוכתא קרי ליה אלונטית. ע"ג מעיו. כשהוא חש במעיו מחמין לו כלי או בגד ומניחו שם ומועיל. ובלבד שלא יביא קומקומוס. שמא ישפכו עליו, ונמצא רוחץ בחמין בשבת. מפני הסכנה. פעמים שהן רותחין. לא בשביל שיחמו. לא שיניחם שם עד שיחמו, אלא בשביל שתפיג צינתן במקצת. שתפוג, שתתחלף. דמתרגמינן וריחו לא נמר וריחיה לא פג. לא בשביל שיתבשל. לא יניחם שם כדי בישול, שתהא היד סולדת בו. סכה ידה. אבל להפשירו בפך כדרך שעושין בחול לא. סולדת. נמשכת לאחור מדאגה שלא תכוה. וזהו לשון ואסלדה בחילה, ואדאג ברעדה ואמשוך מתלונותי מדאגת יום הדין, אם הייתי יודע שמיתתי קרובה, ולא יחמול. והיכי דמי יד סולדת. יש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד. וכתבו ז"ל, דמפירוש רש"י ז"ל על "לא בשביל שיוחמו" נראה, שאפילו קרוב למדורה ממש במקום הראוי לבשל מותר כדי להפשיר, דהיינו כל שלא שהה אותם שם כדי שיתבשלו, ולדבריו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל, אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר, לא במקום שיד סולדת קאמר, אלא כל שהניחן עד שתהא יד סולדת בו קאמר. ומיהו על גבי האש ממש אסור, מפני שנראה כמבשל. דהא אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו אסרו להחזיר בכירה שאינה גרופה וקטומה. וכמו שכתבנו למעלה. וכל שכן לתת לכתחלה ואפילו להפשיר. אלא ודאי לא התירו כאן אלא כנגד המדורה בלבד. ואפשר דכיון דבגמרא אמר כנגד המדורה, ולא אמר בצד, לעולם לא הותר להניחו במקום הראוי לבשל אם היה מניחו שם. ויד סולדת, במקום שיד סולדת קאמר. והכי אמרינן בירושלמי בפירקין [פ"ג ה"א], א"ר זעירא בשם רב יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת וכו'. וכן דעת ר"י ז"ל דבכל מקום הראוי לבשל, אפילו להפשיר אסור. ורבו ראיותיו דבכל מקום הראוי לבשל אסור, גזרה שמא יבשל. ומיהו הני מילי בדבר שלא נתבשל. אבל צונן שנתבשל מותר להניחו אפילו בכלי ראשון או כנגד המדורה ואפילו במקום שהיד סולדת בו. וראיה לדבר מדתנן [קמ"ה ע"ב] כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת. כלומר אפילו בכלי ראשון. אע"פ שתולדות האור כאור והמבשל בו חייב חטאת כמבשל על גבי האש ממש. ומיהו דוקא בכלי ראשון או כנגד המדורה. אבל על האש ממש אסור, אלא אם כן גרוף או קטום. וכן נמי מותר לתת ע"ג קדרה בשבת תבשיל שנתבשל מע"ש כל צרכו, כגון פאנדי"ש וכיוצא בהן, כדי לחממן, ואע"פ שהיד סולדת בו. לפי שאין דרך בישול בכך, אע"פ שהקדרה נתונה על האש. אבל הטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי אסור, שהרי אסור להטמין משחשכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. דהא בפרק במה טומנין [נ"א ע"א] לא מפלגינן בין תבשיל לתבשיל כלל. ומ"מ לשום כלי על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים או שלא יתטנף בעפרורית שרי. שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר. וכשנותן כסוי ע"ג קדרה וכ"ש אם הכלי שהוא מניח עליו רחב שלא יגע בו, שאין זו הטמנה, הרנב"ר ז"ל בשם הרשב"א ז"ל.
נכנסתי. בשבת. ובחמי טבריא הוה שלא נאסרו, כדאמרן התירו להם חמי טבריא. באמבטי. כעין בריכה עשויה בקרקע שהמים נאספים שם. להניח לו פך. להפשיר לסוך הימנו אחר הרחיצה. טול. מן המים. בכלי שני. שיצטננו מעט. דכלי שני אינו מבשל. ואחר כך תן הפך לתוך אותו כלי שני. דאמבטי הוא שהמים נמשכין לה מן המעין, וחשיב ליה כלי ראשון שנרתחו בו. שאע"פ שהעבירן מעל האור מבשל. כדתנן האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. וש"מ הפשרו לא זהו בישולו. זוהי גירסת הגאונים ז"ל, כלומר ואפילו הכי אע"ג דהפשרו זהו בישולו אסר עליו שלא להניחו באמבטי. אלמא לא הותר להפשיר במקום הראוי לבשל. ורש"י ז"ל גריס, הפשרו זהו בשולו, כלומר הפשירו במקום הראוי לבישול, זהו בישולו. דהא להפשיר בעלמא הוא דקא בעי ואסר ליה ע"כ. והקשה לו הרשב"א ז"ל, אם כן אפילו בכלי שני היכי שרי. התנן במליח הישן וקולייס האספנין מפני שהדחתן זוהי גמר מלאכתן, אפילו להניח אותו אסור. והרנב"ר ז"ל כתב, דאפשר דאמבטי שאני, דהפשרו דאמבטי זהו בישולו.
היכי עביד הכי. להורות הוראה שהיא ד"ת בבית המרחץ. היה לו לומר כמי שאינו צריך לאותו דבר, ולא בדרך הוראה. להרהר. בד"ת. דברים של קדש. בד"ת. אסור לאומרן, במקום הטנופת ואפילו בלשון חול. לאפרושי מאיסורא שאני. כלומר וכל דאמר ליה דרך הוראה טפי עדיף. ואע"ג דבירושלמי [פ"ג ה"ג] משמע דשואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא, כתב הרמב"ן ז"ל, מסתברא דגמרא דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא. ומעשה דרבי מאיר לא הביאו בירושלמי בלשון שהביאו כאן בגמרא דילן. אין מדיחין. דילמא אתי לאשווי גומות. לאחר גזרה. שגזרו על הזיעה. ועל כרחין חמי טבריא הוא דהוו. דרבי יהושע בן לוי דאמרה לעיל בימי רבי הוה. אלמא יש בהן משום בישול. ובתוספות פירשו לאחר גזירה, של רחיצה הוה. דהכי קים להו דאיסור רחיצה קודם רבי הוה, ומעשה דרבי רחיצה הוה מדאייתו ליה שמן לסוך. דברחיצה סכין ולא בזיעה, כדאמרינן לקמן רחץ ולא סך דומה למים ע"ג חבית. וא"כ ע"כ חמי טבריא הוו. מרדות. רידוי.
<h2>דף מא.</h2>
שהניח ידיו. כשהיה רוחץ, משום צניעות. אי נגע. באמה. מבול. שמתחמם ובא לידי קרי. וזהו קילקולו של דור המבול, מוציאין ש"ז לבטלה. כדכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. עשאוה כבולשת. להא דר' אבהו. בולשת. חיל. גייס הבא לעיר. על שם שמחפשים ובולשים את העיר קרי ליה בולשת. בשעת שלום. כגון אם היא של אותה מלכות. כיון דבעית וכו'. כתבו בתוספות, דהא דפריך מר' אליעזר אע"ג דרבנן פליגי עליה. משום דאפילו רבנן מודו בהא. דלא שרו רבנן אלא בשעה שהוא משתין משום ניצוצות שלא יראה ככרות שפכה ויוציא לעז על בניו שהם ממזרים ע"כ. כאילו כופר. דנראה שהוא בוש בדבר. כי נחית. לנהר, פניו כלפי נהר, ואין כאן משום צניעות, ואסור לכסותו. כי סליק. ופניו כלפי העם, מותר לכסותו משום צניעות. רבי זירא זקיף. וחייש לדבר שלא יראה ככופר. משתמיט. היה ירא ליראות לו, משום דהוה רבי זירא בעי למיסק לארעא דישראל, ורב יהודה לא סבירא ליה, וירא פן יגזור עליו מלילך. בבלה יובאו וגו'. ור' זירא אמר לך האי קרא בכלי שרת כתיב, כדאמרינן פרק שני דייני גזרות [כתובות קי"א ע"א]. הביאו לי נתר. לחוף ראשי. וקאמר ליה בלה"ק. פתחו פומייכו. ויכנס הבל בית המרחץ לתוך הגוף ויוציא הבל זיעה. ואשתו. מן החמין, ואפילו לא הוחמו אלא לרחיצה. מותר לאמרן. בבית המרחץ ואפילו בלה"ק. הבלא. דמרחץ הנכנס דרך הפה. מפיק הבלא. דזיעה. ולא הלך ארבע אמות. קודם שיישן. מרקבת אינה מתעכלת ליעשות זבל. ריח רע. ריח הפה. ריח זוהמא. כל הגוף מזוהם בזיעה תמיד. ולא הסיקוהו מבפנים. שאינו מועיל לכלום. ולא הכניסוהו לצונן. שהן מחזקין את הברזל. מים ע"ג חבית. על שוליו וצדדיו. דאין נכנסין לתוכו.
מולייר. בגמרא מפרש מולייר מים מבפנים וגחלים מבחוץ. כל שיש בו בית קבול קטן אצל דופנו מבחוץ מחובר לו, ונותן שם גחלים. והמים בקבולו הגדול. ורבותי מפרשים מולייר, שני שולים יש בו. ומפרשים בי דודי דגמרא, מחיצה בינתיים. ולי נראה ההפך. דאם כן הוה ליה למתני מים מלמעלה וגחלים מלמטה. ועוד דנחושתה דתני באנטיכי, שולים הוא. והן לשון נחושת. הגרוף. מן הגחלים מבעוד יום. שותין. ממימיו בשבת. ואע"פ שהוחמו קצת מחמת הכלי. לפי שאינו מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו. אנטיכי. מפרש בגמרא. בי דודי. יורה גדולה. ועושין לה שני שוליים. ונותנים גחלים בין שניהם, והמים על העליון. בי כירי. חלל יש בכירה אצל חללה שהגחלים בו. ומים נתונים בחללה השני. ואע"ג דדמי למולייר, מיהו כירה דופנה עב, והאור תמיד בתוכה כל ימי החול. ודופנה חם מאד ומוסיף הבל במים, ואע"פ שגרופין מן הגחלים. כל שכן בי כירי. דאסור. כדפרישית. שמתוך שהאור תדיר ודופנו עב מרתיח. אבל בי דודי לא. שהרי הוא כמולייר. שנחושתה. נחושת שלה. אלמא ביורה של נחושת קאי. ונחושת משמרת רתיחתו. ואני אומר נחושתה לשון שוליים, דכתיב [יחזקאל ט"ז] יען השפך נחושתך. ובלשון משנה נחשתו של תנור במסכת כלים [פ"ח מ"ג]. ושאני אנטיכי ממולייר. דמתוך שהשוליים מכוסין חומם משתמר, ואע"פ שגרפו גחליהם. זהו פירוש רש"י ז"ל שהיתר מולייר משום שאינו מוסיף הבל, ואיסור אנטיכי מפני שמוסיף הבל. אזיל לטעמיה דמפרש כוליה פירקין בהטמנה. וכתבו ז"ל, ולדידן דמפרשינן ליה בשיהוי, מולייר שותין ממנו בשבת אע"פ שהוא מוסיף הבל כתבשיל שמשהין אותו ע"ג כירה גרופה. ואנטיכי דחמיר מיניה אע"פ שהיא גרופה אין שותין ממנו. ומשמע דאפילו מחמין שהוחמו כל צרכן אמר דאם אינו גרוף אין שותין. ועל כן פריך בירושלמי [פ"ג ה"ג] תרי פירכי. חדא דכיון שחמין שהוחמו כל צרכן מצטמק ורע להן אמאי אסרי לשהות. וכי חמירי מתנור דאמרינן לעיל דכל שמשהין ע"ג כירה שאינה גרופה משהין בתנור. ועוד פריך, דמשמע דקטום לא מהני. דמדתנן גרוף משמע גרוף אין קטום לא. ופריק א"ר חנינא בריה דר' הלל, מפני שהרוח נכנסת לתוכה והגחלים בוערות. כלומר ומשום הכי לא סגי ליה בקטימה, לפי שאותו מולייר היה עשוי נקבים נקבים. שהיה עשוי בענין שהרוח נכנס בו מיד דרך אותן נקבים טפי מכירה שנכנס הרוח תחלה דרך פתח הכירה קודם שיעלה דרך הנקבים. ומשום הכי מועלת קטימה בכירה ולא במולייר. וטעמא דלא שרינן לשהויי ביה, א"ר בון מתוך שהוא עשוי פרקים פרקים הוא מתירא שמא יתאכל דבקו. ומשום הכי אין משהין עליו כל שאינו גרוף. ובאנטיכי אפילו גרוף, יהיב טעמא התם, לפי שהיא מתחממת מכותליה. לפי שחומה רב איכא למיחש. לפי שעשוי נמי פרקים יתאכל דבקו. ובתוספות פירשו שותין ואין שותין במזיגת היין באותן המים. ומטעם איסור בישול, שמתבשל היין במים הבאים מאנטיכי. והרנב"ר ז"ל כתב בשם הרשב"א ז"ל דלאו בדיני שהייה עסקינן הכא. אלא ה"ק, מולייר הגרוף, אם נתן מים בתוכו בשבת ונפשרו, שותין ממנו. ורשאין הן לתת לתוכן מים בתחלה להפשירן לפי שמולייר זה אינו מבשל אלא מפשיר בלבד. ובדין הוא דהוה ליה למיתני נותנין לתוכו מים כדי להפשירן, כדתנן גבי מיחם שפינהו. אלא משום דסליק ממעשה שעשו אנשי טבריא אסרו להם חכמים ואמרו אסורין בשתיה [בשבת] ובי"ט מותרים בשתיה תנא הכא נמי שותין ואין שותין. ואנטיכי אע"פ שגרופה וקטומה אין שותין ממנה כלל. דמתוך שהוא חם ביותר, שנחושתו מחממתו, לעולם אי אפשר להפשיר בו, ואפילו נתן בתוכו מים מרובין.
המיחם שפינהו. מאי קאמר. מאי פינהו ומאי לא יתן, והדר אמר אבל נותן. שפינהו ויש בו וכו'. מפני שהוא מצרף. שכלי מתכות חם כשהוא נותן לתוכו צונן מחזיקין את הכלי. וזו גמר מלאכת הצורפים. שרתיחות האור מפעפע [הכלי] וקרוב להשבר. והמים מחזקים פעפועו, שולדי"ר בלע"ז. וא"ת וכיון דפריש לה למתניתין שפיר, דמתוקמי ככולי עלמא בפינהו מן האור, וכשנותן מים צוננין לתוך אותן מים חמין שבמיחם כדי לחממן הוי כמבשל ואסור לכולי עלמא, מאי דוחקיה לאסוקי אבל מיחם שפינה ממנו מים וכו' ולאוקמיה כרבי יהודה דלא קיימא כותייה. י"ל דכיון דתנא דמתניתין לא התיר בפינהו אלא דוקא מים מרובים, בפינה ממנו המים שהוא ריקן דין דנחית דרגא שלא יתן לתוכו מים כל עיקר. וא"כ הוא כר' יהודה. וא"ת ומאן לימא לך דפינה מן האור קאמר, דילמא דפינהו ממה שיש בתוכו קאמר. י"ל דלישנא דמתניתין קשייתיה, כדאמרינן בגמרא מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני, מיחם שפינהו קתני. משמע דלשון פינהו לכלי עצמו קאי. ואע"ג דבלשון תורה מצינו [ויקרא י"ד] ופינו את הבית, ובלשון חכמים נמי [כתובות ע"ז ע"ב] פנו מקום לבר ליואי, דקאי הפינוי למה שיש שם. היינו בדבר הקבוע כמו קרקע [אז] אין לפרשו אלא מדבר המונח עליו. אבל בדבר המטלטל קאי הפינוי על הדבר עצמו. וכן מצינו תמיד [ה' ע"ב], המפנה חפציו מזוית לזוית. מפנין ארבע וחמש קופות [קכ"ו ע"ב]. וכן הרבה.
<h2>דף מא:</h2>
לא שנו אלא להפשיר אבל לצרף אסור. לפי פירוש רש"י ז"ל, רב אמר כל מה שאמר אביי בפירוש פינהו. דהכי קאמר לא שנו, הא דתנן אבל נותן [לא שנו] אלא להפשיר דהיינו פינהו מן האור. אבל לצרף, דהיינו פינה ממנו המים, דאז שייך בו צירוף כדאמר אביי מפני שהוא מצרף, אסור אע"פ שאינו מתכוין וכרבי יהודה. ובתוספות פירשו, לא שנו אבל נותן לתוכו אלא כשמתכוין להפשיר אבל מתכוין לצרף אסור וכרבי שמעון. ומוקי מתניתין בפינה ממנו המים. דבלאו הכי לא שייך צירוף. ודלא כאביי דמוקי מתניתין בפינהו מן האור דוקא. שיעור להפשיר. פירש רש"י ז"ל לא שנו דפינהו מותר לתת לתוכו צונן אלא שיעור להפשיר ולא לצרף. כגון שלא מלאהו כולו. ורב משמע ליה פינהו דמתניתין פינה ממנו המים. דאז שייך בו צירוף. ודלא כאביי דאמר כל עיקר לא. אפילו שיעור לצרף. שמלאהו כולו מותר, שאינו מתכוין לכך.
<h2>דף מב.</h2>
מכבין גחלת של מתכת. שמשליכין לחוץ פסולת של ברזל. מכבין, דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא. ומדרבנן אסור והיכא דאיכא נזקא דרבים לא גזרו על השבות. אבל לא של עץ. דאיסור דאורייתא הוא וחייב סקילה. זה פירוש רש"י ז"ל. אבל בה"ג כתב דהא דמפליג בין גחלת של עץ לשל מתכת, משום דבשל עץ כמה דלא כביא אית בה סומקא וחזו לה ולא אתו לאיתזוקי בה. אבל בשל מתכת אע"ג דאזיל סומקא לא כביא ואתי לאיתזוקי בה. וכתב עליו הרנב"ר ז"ל. משמע דס"ל ז"ל דבתרוייהו איכא איסורא דאורייתא. ועל כרחין בשל מתכת היינו משום צירוף, דאילו משום כבוי ודאי מדאורייתא ליכא. ומשמע דמוקי לה הרב ז"ל אפילו בשהגיע לצירוף, ובדהוי פסיק רישיה. ואלו דברי תימה שהיאך יתיר שמואל מלאכה דאורייתא שלא במקום סכנת נפשות. אלא נראה שהרב ז"ל סובר דנזקה דרבים כסכנת נפשות חשיב לן עכ"ל.
אפילו של עץ נמי. דהא לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. דכל כבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושי פחמים או מהבהבי פתילה. וההפרש שיש בין דבר שאינו מתכוין למלאכה שאינה צריכה לגופה. דבר שאינו מתכוין הוא כל שמתעסק במלאכת היתר ודעתו עליה, ובעוד שעושה אותה עושה עמה ביחד בלא מתכוין מלאכה אחרת אסורה. כגון מצרף דאמרינן הכא שהוא מתעסק להפשיר המים ואין מכוין לצרף, אלא שממילא הוא מצרף בלא כונה. מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא, שעושה מלאכה דאית בה איסור בכונה. כגון מכבה גחלת דהכא, שהכבוי בשבת אסור, אלא שאינו צריך ואין דעתו לאותה מלאכה אלא למה שבא מחמתה, דלא לייתו לאיתזוקי בה. והוה בעי טפי שלא תהיה שם גחלת כלל ושלא יהיה צריך לכבותה. הילכך. כיון דאמרינן לא גזרו שבות דכבוי מתכת במקום נזקא דרבים. קוץ בר"ה וכו' עד שיסלקנו לצדדין של ר"ה. דאיסור דרבנן בעלמא הוא. ובכרמלית. דטילטול דידיה דרבנן, אפילו טובא יוליכנו בעקירה אחת. וכן הלכתא. ומצאתי בפירושי רבינו יהונתן ז"ל, דהא דשרינן בכרמלית היכא שאי אפשר לו להתעכב כל כך עד שיטלטלנו פחות פחות מארבע אמות. וכן כבוי של גחלת נמי בשאין לו מקום להטותה. וכן פירש בכבוי, מכבה אותו ברוקו או במימי רגליו.
חמין לתוך הצונן. פירש רש"י דקסבר תתאה גבר. ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין. ולא צונן לתוך חמין. שהתחתונים מרתיחים את העליונים, דתתאה גבר. והקשו עליו מן המפרשים ז"ל, דאפילו למ"ד תתאה גבר, הא מודה דכדי קליפה אסור. וא"כ הכא נמי דמבשל ליה עליון לתחתון בכדי קליפה ליתסר. לפיכך פירשו ז"ל, נותן אדם חמין לתוך צונן מפני שהן מתקררין בעירויין, ומתערבין ממש לתוך הצונן, ואין כח בהן לבשל, ואפילו בבאין מכלי ראשון. דאפילו תמצא לומר דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון, הני מילי במערה ע"ג תבלין וכיוצא בו, שאין החמין מתערבין לתוכן, אלא מכין עליהן בקלוחן ומבשלים. אבל מים במים, שהם מתערבין ממש, אין כח לקלוח לבשל המים התחתונים. אבל לא צונן לתוך חמין. ואפילו בכוס, שהוא כלי שני. משום דגזרי ב"ש כלי שני אטו כלי ראשון. ובית הלל מתירין. דלא גזרי בכלי שני כלל. אבל באמבטי, שהוא כלי ראשון ומערה מחמין שלו לתוך מים צוננים שבכלי אחר מותר. דעירוי דכלי ראשון לא חשיב לן ככלי ראשון כל שהוא נשפך לתוך הצונן. ולא צונן לתוך החמין. כלומר אפילו נותן לתוכו מים צוננין הרבה, שאינו אלא להפשירן. דאע"ג דבמיחם תנן במתניתין שנותן בתוכו כדי להפשירן. הני מילי, מיחם, שאינו חם ביותר. אבל אמבטי, מתוך שיש מקפידים הרבה על חומו, אסרו בו אפילו הפשר. ורבי שמעון בן מנסיא אוסר. מסקינן בגמרא דארישא קאי. דאמר ת"ק דב"ה מתירין צונן לתוך חמין. ואתא ר' שמעון בן מנסיא למימר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. דלכולי עלמא צונן לתוך חמין אסור. ומיהו לית הלכתא כותיה אלא כמעשה דרבא דבסמוך. אבל חמין לתוך צונן אפילו באמבטי מודה רבי שמעון דשרי. מערה וכו' לתוך ספל. הכי מסקינן הכא דספל אינו כאמבטי, אלא דינו ככוס. אע"ג דכוס בעי לשתייה ולא ניחא ליה שיחמו הרבה, וספל הוא לרחיצה ומקפידין בחימומו, אפילו הכי כיון דכלי שני הוא, בכל ענין שרי, דלעולם לא מבשל, וחימום דכלי שני, הפשר קרי ליה תנא דמתניתין ואמר נותן לתוך הכוס כדי להפשירן. ולאו למידק דטפי מפושר אסור. אי נמי משום מיחם שהוא כלי ראשון קאמר. והגאונים ז"ל פסקו כרבא דבתרא הוא. ונקיטינן משמעתין שיש שלשה דינין מוחלקין. האחד אמבטי. השני מיחם. השלישי ספל או כוס. אמבטי, שמקפידין הרבה על חומו, אסור לערות לתוכו אפילו מים צוננין הרבה. מיחם אינו חם כל כך ביותר מותר לתת בתוכו מים צוננין הרבה כדי להפשירן אע"פ שהוא כלי ראשון. ספל וכוס, שהוא כלי שני, בכל ענין שרי, בין לערות ממנו בין לערות לתוכו, בין רב בין מעט. ולהניח כלי במים לתוך אמבטי, אע"ג דהשתא מפסיק בכלי אסור, כדאמרינן לעיל שביקש להניח לו פך של שמן באמבטי אמר לו טול בכלי שני ותן. ולא אמרינן שאני שמן שהוא ממהר לבשל יותר ממים. דהא אמרינן לקמן פרק במה טומנין [מ' ע"ב] [ההוא עבדא] דאנח כוזא דמיא אפומא דחצבא ונזהייה רבא. ומהא שמעינן דלאו דוקא אמבטי אלא אפילו כל כלי ראשון. אמר המחבר, ומיהו נראה דמיחם אע"ג דכלי ראשון חשבינן ליה, לא גרע הפסקת כלי מנתינת מים בתוכו ממש כדי להפשירן. וצ"ע בזה. עד כאן לשון המחבר.
המיחם. קומקום של חמין. שפנהו. כולה מתניתין מפרש בגמרא מאי קאמר. שהעבירן מרותחין. מן האור בין השמשות. לא יתן לתוכן. משתחשך. תבלין. דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל. לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל. תמחוי. כמין קערה גדולה שמערה כל האלפס לתוכה ומשם מערה לקערות. אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי. פירש רבינו תם ז"ל, דוקא בשנותן התבלין לתוך הקערה או לתוך התמחוי אחר שעירה שם התבשיל. אבל ליתן התבלין תחלה ולערות שם מכלי ראשון אסור, דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון. והביא ראיות לזה. ובעלי התוספות דחו ראיותיו. וגם רבינו שמואל אחיו חלוק עליו, שכתב דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון הוא לענין בישול. ולדברי ר"ת דאומר דככלי ראשון הוא, אסור לערות מים מכלי ראשון על התרנגולת כדי למולגה מפני שהוא כמבשל הדם בתוכה. ומיהו לענין הגעלה לא נפקא לן מהאי פלוגתא מידי. דאפילו נאמר דעירוי כלי ראשון הוי ככלי ראשון, אין מגעילין בעירוי דברים שנשתמשו בו בכלי ראשון. דכלל גדול אמרו כבולעו כך פולטו. וכן נמי אם נשתמשו בכלי באור, כגון יורות וקומקומוסין, אין מגעילין אותן בכלי ראשון שהעבירו מעל גבי האש. ר' יהודה אומר וכו'. מפרש בגמרא אהאי קאי, אכלי ראשון או אכלי שני. חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר. שהן מבשלין את התבלין כשהן רותחין. ציר, הנוטף מן הדגים כשכובשין אותן במכבש. ומיהו לית הלכתא כותיה דרבי יהודה.
<h2>דף מב:</h2>
דבכלי ראשון מיהא בשלה. ואם העבירן מרותחין לא יתן לתוכן מלח. לא בשלה. ומותר ליתן אפילו בכלי ראשון משהעבירן מן האור. דאי על האור אפילו בשרא דתורא נמי בשלה. ורבינו אלפסי ז"ל פסק כהא דתני רבי חייא דלא פליג עליה דרב נחמן. ולאפוקי מל"ק דפליג עליה דרב נחמן הכא בגמרא. וכתב הרנב"ר ז"ל, וש"מ שאע"פ שכלי ראשון מבשל, אין כל הדברים מתבשלין בו לאחר שהעבירוהו מע"ג האור. דדוקא דברים הקלים להתבשל כמים ושמן ותבלין וכיוצא בהן הוא שמתבשלין בו. דהא במלח אסיקנא לקולא. ולפי שאין אנו בקיאים בטבעי הדברים אנו אוסרים לתת כל דבר בתוך כלי ראשון עכ"ל. אין נותנין. בשבת. לקבל בו את השמן המטפטף. משום דהשמן ההוא מוקצה. וקסבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ולצורך דבר הניטל. א"נ קסבר אסור לבטל כלי מהיכנו, להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם. דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט, ודמי למלאכה. וכלי זה משיפול בו שמן הוי מוקצה ויהא אסור לטלטלו. מותר. להניחו שם. אין נאותין. אין נהנין ממותר השמן שנשאר בנר אחר שכבה, אסור ליהנות ממנו. לקבל ביצתה. כשהיא מטילה אותה במקום מדרון, שמא תתגלגל ותישבר. ואסור משום מבטל כלי מהיכנו. ודייקינן לה ממתניתין דאסור לתת כלי תחת הנר לקבל בו שמן. אבל [אחר] שהטילה לארץ ומתירא שמא תישבר ברגלי אדם כופה עליה כלי. ולא אמרינן הרי מטלטל כלי לצורך דבר שאינו ניטל בשבת. דלית הלכתא כרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת. אבל משום מבטל כלי מהיכנו ליכא דהא כשירצה ליטלו יכול ליטלו.
<h2>דף מג.</h2>
נותנין כלי. מתניתין היא. ומותיב להא דרב חסדא דאסר משום מבטל כלי מהיכנו מינה. ניצוצות. של שלהבת הנוטפות מן הנר, כדי שלא ידליק מה שתחתיהן. ואע"ג דניצוצות לא מיטלטלי. ניצוצות אין בהן ממש. כתב הרנב"ר ז"ל, מהא שמעינן שמותר לנער את המפה כדי שיפלו הניצוצות שנופלים עליה בשבת, אע"פ שאינו צריך לטלטל המפה לא לצורך גופה ולא לצורך מקומה עכ"ל. אמר המחבר, ולבי מגמגם על פסק זה, משום שיש חילוק רב בין להשים כלי תחת הניצוץ כשמטלטל הכלי עדיין אין הניצוץ עליו. ואיך נלמוד ממנו לטלטל כלי בעוד שהניצוץ עליו. ומה שאמרנו אין בהן ממש. היינו משום דלא שייך למימר דמבטל כלי מהיכנו, אחר דלפי שעה הוא, כלא היה. אבל מה שנופל על המפה אינו מנערו אלא כדי שלא ידליק במפה ויזיקנה. אם כן מכבה הוא כשמנערו. ובאותו מקום, ממש יש לו. ועוד שרש"י ז"ל פירש ניצוצות של שלהבת הנוטפות מן הנר ע"כ. וזהו התלהבות הבא מחמת כבוי שמן בפתילה, ואין זמן לכבויים, אבל ניצוץ של אש הנופל על המפה לפעמים שוהין איזה זמן קודם שיכבו ויש להם ממש טפי. כך נראה לי. עד כאן לשון המחבר.
<h2>דף מג:</h2>
הופכו ממטה למטה. עד שמגיע לצל, כ"פ רש"י ז"ל. משמע מפירושו שאוחז במת עצמו. וכן כתבו בשמו. ומבואר כן דעתו בסמוך. אבל אחרים פירשו שנוטה המטה לצד אחד, והמת מתגלגל ממנה ונופל למטה השנית שהיא נמוכה ממנה. וכן בזה הדרך עד שיסלקנו מן החמה. והאי לאו טילטול גמור הוא אלא טילטול מן הצד. אבל טילטול כי אורחיה אסור. טילטול מן הצד. כלאחר יד. ואי דליכא, והאי מצילין דקאמר רבי יהודה בן לקיש, דמטלטל ליה להדיא, מאי טעמיה דרבי יהודה. אלא לאו בטילטול מן הצד. וא"ת בשלמא אי טילטול מן הצד מיירי שמטלטל המת עצמו שלא כדרכו אלא כלאחר יד שפיר, אלא אי מיירי שאוחז במטה ומנער המת מעליה היכי שרי. הרי המטה עצמה נעשה בסיס לדבר האסור ואסורה לטלטל. וכדתנן בפרק נוטל [קמ"ב ע"ב], מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות, ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. וי"ל דלא הוי בסיס לדבר האסור אלא כשהדבר התחתון צריך להיות תשמיש לדבר האסור המונח עליו. אבל אין המטה צריכה להיות תשמיש למת, דכל עצמו אינו צריך אלא להטילו ע"ג קרקע. כדתנן [קנ"א ע"א] שומטין הכר ומטילין אותו על החול. והיינו דתנן בפרק במה טומנין [מ"ט ע"א], טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות. והיכי שרי, והא התם מניח הוא. אלא היינו טעמא לפי שאין הקדרה תשמיש לגיזי צמר, שגיזי הצמר הן תשמישין לקדרה. הרנב"ר ז"ל בשם הר"ז הלוי ז"ל.
מר סבר טילטול מן הצד שמיה טילטול. והיינו רב. וקשה היכי פליג רב אכמה סתמי דכולהו מוכחי דטלטול מן הצד לא שמיה טילטול. חדא הא דאמרן [מ"ט ע"א] דגיזי צמר, ועוד הא דתנן [קמ"ב ע"ב] האבן על פי החבית מטה על צדה והיא נופלת מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות. ותו דקשיא הלכתא אהלכתא, דמסקינן הכא דכולי עלמא טילטול מן הצד שמיה טילטול. והוה מצינן למימר איפכא דכולי עלמא לא שמיה טילטול והכא בטילטול גמור פליגי, ומשום הכי אסר ת"ק, ורבי יהודה בן לקיש שרי דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי. [והואיל] ולא אמר אלא [דכולי עלמא] שמיה טילטול משמע דהכי הלכתא. ואילו בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"א] תניא, פגה שהטמינה בתבן וחררה שהטמינה בגחלים אם מגולה מקצתן מותר לטלטלן ואם לאו אסור לטלטלן אלעזר בן תדאי אומר תוחבן בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן ואמר רב נחמן הלכה כאלעזר בן תדאי [דסבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול] וליכא מאן דפליג עליה. י"ל תרי גווני טילטול מן הצד נינהו. דכל שעיקר טילטולו משום דבר המותר ואותו דבר המותר הוא מטלטל אע"פ שמטלטל ג"כ עמו דבר האסור, טילטול מן הצד בכי האי גונא שרי. והיינו ההיא דפגה וההיא דגיזי צמר ומעות שע"ג הכר. אבל כשעיקר טילטול בשביל דבר האסור, כגון טילטול מת דהכא, אפילו מן הצד אסור. וכ"כ הריא"ף ז"ל בהלכותיו. וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ה מהלכות שבת. וקש שעל גבי המטה דשרינן בפרק תולין לנענעו בגופו. דהיינו טילטול כלאחר יד, אע"פ שאינו מטלטל [אגב] הדבר המותר, התם מפני שאינו מטלטל את הקש מפני שהוא צריך לו, שהמטה הוא שצריך [לו] אלא שאי אפשר לו בלא טילטול הקש כלאחר יד. אבל הכא שהוא צריך לטלטל המת עצמו, שהוא דבר האסור, מסקינן הכא דהוא טילטול מן הצד ואסור.
<h2>דף מד.</h2>
אי לא שרית ליה וכו'. אבל במוטל בחמה לא שרי. הלכה כרבי יהודה בן לקיש במת. כתב הרנב"ר ז"ל מדברי רש"י ז"ל נראה דרבי יהודה בן לקיש מתיר במת עצמו אפילו טילטול גמור. וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' שבת. אבל הריא"ף ז"ל כתב בהלכותיו הלכה כר' וכו' מהכא שמעינן דטילטול מן הצד שמיה טילטול ולא שרו ליה רבנן אלא גבי מת דלא ליתי לידי איסורא אבל בעלמא אסור ע"כ. נראה מדבריו דלא שרי ר' יהודה בן לקיש אלא טילטול מן הצד. וצריך טעם מאי שנא דהכא אמרינן דאי לא שרית ליה אתי לכבויי, וגבי הצלת ממון פרק כל כתבי [קי"ז ע"ב] אמרינן דאי שרית ליה אתי לכבויי. ואמרו בתוספות משום דאינו מצטער על ממונו כמו על מתו, ולא אתי לכבויי אי לא שרית ליה. אבל אי שרית ליה, מתוך שהוא טרוד להציל ישכח שהוא שבת ויבא לכבות בשוגג. אבל על מתו, אי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד.
מותר השמן שבנר ושבקערה אסור. להסתפק ממנו בשבת, אבל לאחר השבת מותר אפילו לרבי יהודה. והכי נמי תניא לקמן [מ"ה ע"א] בנויי סוכה, אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון [של] חג. אבל בתר הכי שרי. הקשו בתוספות מאי שנא מהא דתניא בנר חנוכה, ומייתי לה בשאילתות דרב אחאי [שאילתות פ' וישלח] כבה בליל ראשון מוסיף עליו בליל שני ומדליקה, בליל שמיני עושה לה מדורה בפ"ע מפני שהוקצה למצותו. ותירצו דנר חנוכה הוקצה לאיסור הנאה, שאין משתמשין לאורה. אבל נר שבת מותר ליהנות מאורו. וכבר כתבנו לעיל פרק במה מדליקין [כ"ב ע"א] כן. ועוד הקשו מ"ש נר שכבה לר' יהודה דלא מהני בה תנאה, ולר"ש נמי שמן המטפטף בשעה שהנר דולק, מסוכה רעועה דמועיל בה תנאה, כדאמרינן בשמעתין ואם התנה עליה הכל לפי תנאו, ומוקים לה במסכת ביצה [ל' ע"ב] בסוכה דעלמא ברעועה דמאתמול דעתיה עליה כשתפול. ונר נמי יודע שיכבה ולמה לא יועיל בה תנאי שיוכל להסתפק ממותר השמן. ותירצו דשאני מוקצה דנר דחמיר טפי דהוי כמו דחייה בידים לצורך השבת. אבל סוכה דעלמא דיש זמן גדול שנעשית אינו נראה כ"כ דחייה בידים. ולפיכך מהני בה תנאה טפי. עוד תירץ רבינו שמשון דהאי מוקצה חמור טפי, משום דהוי בסיס לדבר האסור, כדאמרינן לקמן הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. הלכך לא מהני בה תנאה. ולית הלכתא כר' שמעון בהא, אלא כר' יהודה דאסר.
מטלטלין נר חדש. שאינו מאוס, שלא דלק נר מעולם, וחזי לאישתמושי ביה מידי. אבל לא ישן. דמוקצה מחמת מיאוס הוא. חוץ מן הנר הדלוק בשבת. בעוד שהוא דולק בשבת אסור, שמא כשמטלטלו יכבה את הנר. אבל לאחר שכבה מותר לר' שמעון. ולית הלכתא כותיה. ונותנין כלי וכו'. אפילו בשבת. ולא הוי מבטל כלי מהיכנו. דדוקא בשמן המטפטף הוא דאמרינן הכי, אבל ניצוצות אין בהן ממש, ומשכבו מותר ליטלו משם. ולא יתן לתוכו מים. אפילו מערב שבת, מפני שהוא מכבה ודאי. וגזרינן ע"ש אטו בשבת. דאילו בשבת בכה"ג חייב חטאת. פירש רבינו אלפסי ז"ל אע"ג דקיימא לן [עיין לשונו ברי"ף עד דמוקצה מחמת איסור הוא] וכן מותר שמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק מהן באותה שבת. הדלוק בשבת. וכן אמרינן בשמן אסור לר"ש בשעה שהוא דולק. ולאו משמן שבנר ממש קאמר, דההוא בלא מוקצה מיתסר משום מכבה שהרי [אם] היה מסתפק ממנו [חייב משום מכבה]. אלא מן השמן המטפטף בשעה שהנר דולק קאמר, משום [דהוי] מוקצה למצותו, דהיינו כ"ז שהוא דולק. שאע"פ שזה פירש ממנו, עדיין הוא בדיחויו כל זמן מצותו. ומשום הכי מדמי ליה בגמרא לחטין שזרען בקרקע, שעומדין עדין בדיחויין.
פמוט. מנורה של מתכת. דברי הכל. רבי יהודה ורבי מאיר ורבי שמעון. אסור. לטלטלה בשבת, כיון שהדליקוה באותה שבת, משום מוקצה מחמת איסור, ואע"פ שכבה מ"מ כשהיה דולק הקצה דעתו ממנו. ואילו לרבי שמעון דלית ליה איסור מוקצה היכא דכבה, הכא מודה משום דכלי גדול הוא, כגון פמוטות של בית רבי בשילהי כל כתבי [קכ"א ע"ב]. ובכלי גדול דומיא דכוס קערה ועששית מודה רבי שמעון שלא יזיזם ממקומם, דלא אסיק אדעתיה שיכבו כל היום אסח דעתיה מינייהו. וכבר פסיקנא לעיל דאפילו בנר קטן שהדליקוהו באותה שבת ואחר שכבה נמי אסור לטלטלו משום מוקצה מחמת איסור. והשתא שמעינן דאע"ג דאין בו משום מוקצה מחמת מיאוס אלא מחמת איסור גרידא, דמנורה של מתכת אינה מאוסה, אפילו הכי אסורה. ומשום הכי אמרינן לא הדליקו עליו באותה שבת דברי הכל מותר. דלמאן דאסר מוקצה מחמת מיאוס הכא ליכא מיאוס, דנר ישן של חרס הוא דמאוס. וכבר פסיקנא לעיל דקיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס. ובגמרא מסיק דמוקצה מחמת איסור לרבי שמעון לאו משום שמן שבנר קאמר דאית ביה תרתי שהוא מוקצה מחמת מצוה ומוקצה מחמת איסור. אלא כעין שמן שבנר קאמר, דהואיל והוקצה למצותו דשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקה [קכ"א ע"ב]. וכדאמרינן אין נוטלין עצים מן הסוכה בי"ט אלא מן הסמוך לה ור"ש מתיר ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. שהקצאתה כל זמן מצותה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל דהויא סוכה דומיא דכוס קערה ועששית לרבי שמעון, דמודה בהו רבי שמעון, דהכא נמי אינו עומד ומצפה שתפול בשמיני. ואית ליה נמי מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא. וגם העיטורין אין דעתו עליהן עד שיתיר סוכתו ויטול הכל במוצאי י"ט אחרון. ואם התנה עליהן באומר "איני בודל מהם כל בין השמשות", דמהני תנאה לנויין מהני נמי לסוכה עצמה. כ"כ הרמב"ן בספר המלחמות והרשב"א ז"ל בחידושיו פרק המביא. וכן העלו ז"ל דמהני תנאה לנר של שבת כי היכי דמהני תנאה לסוכה רעועה ולכוס קערה ועששית דאסירי לרבי שמעון, אמרינן בירושלמי דמהני בהו תנאה. ובירושלמי דפירקין [פ"ג ה"ז] תני גבי נר, אם התנה עליו מותר לרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס בנר של חרס, או אפילו לרבי יהודה בנר של מתכת דליכא מיאוס. וכתב הרנב"ר ז"ל וזה לשונו הלכך לדידן דלא קיימא לן כרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס אפילו בנר של חרס מהני תנאה.
<h2>דף מד:</h2>
אין עליה מעות. בשבת. מותר לטלטלה. ואע"ג דהניח עליה מעות בחול. והוא שנסלקו מבעוד יום, שלא היו עליה כל בין השמשות. אבל היו עליה כל בין השמשות אסור משום מוקצה מחמת איסור, מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. וכתבו התוספות ז"ל דמיירי במניח, דאי בשוכח אפילו היו עליה כל בין השמשות שרי. כדאמרינן לקמן בפרק נוטל [קמ"ב ע"ב], נוער הכר והן נופלות. אבל במניח, אפילו הניחן גוי או קטן לדעת ישראל, אסור לטלטלה. דדייקינן יש עליה דומיא דאין עליה. מה אין עליה לא בשבת ולא בין השמשות, אף יש עליה בין בשבת בין בבין השמשות. ובשבת היכי משכחת לה, אלא ודאי כגון שהניחן קטן או גוי לדעת ישראל.
<h2>דף מה.</h2>
מניחין נר. מבעוד יום. ע"ג דקל. וידלק שם בשבת. דליכא למיחש לכשיכבה לישקלה מינה ונמצא משתמש במחובר. דכיון דאקצייה הנר לדבר האסור בין השמשות איתקצאי לכולי יומא. ואין מניחין וכו'. דבי"ט שקיל ומנח ליה ומשתמש באילן. גרוגרות. תאנים שמעלה לגג לייבשן. ומשנשתהו שם מעט אינן ראויות לאכילה עד שיתבשלו כל צרכן. וצמוקים. דענבים כן, ואמרו בירושלמי [ביצה פ"ד ה"א] הטעם, הואיל ומסריחות בנתים. שכיון שעמדו יום או יומים בחמה מסריחות ונפסלות ממאכל אדם לגמרי. ואע"פ שנתייבשו בחצי יום שבת אסורות, כיון שנכנס שבת ולא היו ראויות לאכילה כלל הקצם מדעתו. הא שאר פירות דאין מסריחים בנתים, כגון פצעילי תמרים שהם תמרים הנלקטים קודם בשולם וכונסין אותם בכלים שעושים מלולביהן והן מתבשלות מאליהן וכן אתה אומר באפרסקים וחבושים ושאר מיני פירות לית בהו מוקצה לרבי שמעון.
<h2>דף מז.</h2>
כנונא. כלי נחושת הוא שמביאים בו אור לפני שרים להתחמם. אגב קטמיה. שהיו צריכים לאפרו לכסות רוק או צואה. וא"ת מה איסור יש כאן, כלי הוא. היינו רבותא אע"ג דאיכא עליה שברי עצים, והויא האי [כ]כלכלה של פירות והאבן שבתוכה, שנעשית בסיס אף לדבר המותר, היינו האפר שהוסק קודם שבת. ועוד עדיף מהא דכלכלה. דהתם ההיתר חשוב, דהיינו הפירות, והאיסור לא חשוב, דהיינו האבן. אבל הכא עצים ואפר כי הדדי נינהו, ואפילו הכי שרי. ומיהו קשיא דלפי זה שריותא דכנונא משום קיטמא נמי הוא, שהוא דבר המותר, ואילו בפ"ב דביצה [כ"א ע"ב] אמרינן גבי מזמנין את הגוי בשבת, רב אחא בר יעקב אמר בשבת נמי לא גזרה משום שיורי כוסות, ואקשינן וליטלטלינהו אגב כסא, מי לא אמר רבא כי הוינן כי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא. ומאי קושיא, שאני כנונא דאית ביה דבר האסור ודבר המותר, אבל בההיא דשיורי כוסות אין בכוסות אלא דבר האסור. לפיכך פירשה הרמב"ן ז"ל במסקנא דשמעתין באפר שאינו ראוי נמי מתוקמא. וה"ק מטלטלין כנונא אגב קיטמיה, כלומר שאע"פ שהאפר אינו ראוי, ואיכא בתוך הכנונא דבר אחר שאינו ראוי לטלטל, דהיינו שברי עצים, אפילו הכי כיון דהמחתה מותרת לטלטלה מפני שהיא ראויה לתשמיש אין אוסרין מפני אפר ושברי עצים שבה. משום דהנהו מילי טפלין הם לכלי ובטלין גביה. ולא מיקריא מחתה לדידהו בסיס לדבר האסור. והיינו נמי ההיא דשיורי כוסות דפ"ב דיום טוב. ועלה דהא, מייתי בגמרא דא"ר יוחנן א"ר רומנוס לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה, ומקשה מי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו כלכלה והאבן בתוכה ואמר רבה בר בר חנא הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן טעמא דאית בה פירי הא לית בה פירי לא. ופריק הכא נמי דאית בה קרטין, כלומר שנשתיירו מן האור קרטין של לבונה, ולבונה חזיא להריח, ואגב לבונה מטלטל מחתה עם אפרה דומיא דכלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה. א"ל אביי קרטין בי רבי מי חשיבי וכי תימא דחזו לעניים והתניא בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים אבל דעניים לעשירים לא. פירוש קרטין של שיור לבונה, בי רבי דנשיא ועשיר הוה, מי חשיבי. בגדי עניים שלש על שלש אצבעות הם ראויים לעניים וחשובים להם לקבל טומאה. בגדי עשירים שלשה על שלשה טפחים, דבציר [מהא] לא חשיבי להו. אבל שלשה על שלשה הוו בגדים לעשירים לטומאה, וכל שכן לעניים. אבל בגדי עניים והם של עשירים לא הוו בגד גבייהו ולא מקבלי טומאה. והכי נמי בי רבי בטלי קרטין, ואיך התיר לטלטל מחתה בשבילייהו. ועל זה תירץ, אמר רבא הא דכנונא שכתבנו וכו'. ושמעינן מהא דדבר שהוקצה מדעת בעליו הוא מוקצה לכל. דאם לא כן אע"ג דלא חשיבי בי רבי חשיבי לעניים, והואיל וחשיבי לאחרים הוה לן למימר דלא ליהוו מוקצה בי רבי, כדאמרינן פרק מפנין [קכ"ז ע"ב] דתרומה טהורה מטלטלין, ופריך פשיטא, ופריק לא צריכא בתרומה ביד ישראל, מהו דתימא כיון דלא חזיא ליה אסור, קמ"ל כיון דחזיא לכהן שפיר דמי. אלא ודאי משמע דכל היכא דהוקצה הדבר מדעת בעליו הוקצה לכל אדם כקרטין של בית רבי. וכשלא הוקצה מדעת בעליו, כתרומה שהכהן הוא בעליו, ולפי שלא הוקצה לו לא הוקצה אף לישראל דלא חזיא ליה. ולפי זה יש לדון למי שאסר על עצמו ככר על דעת רבים, ובענין שלא תהיה לו הפרה, השתא דלא מיזדקיק ליה חכם או שלשה הדיוטות, והוא מוקצה מבעליו, אם יהיה מוקצה לכל, דומיא דקרטין דבי רבי, אם לאו. והרשב"א ז"ל מחלק בין קרטין דגריעי לדידהו ולא מסקי אדעתייהו כלל, [ובין] ככר או דבר חשוב, וחזי ליה אי לאו אריא דאיסורא דרכיב עליה, דלא מקצי ליה לגמרי, וחזי לאחריני וגם לדידיה לטלטולי. אבל הרנב"ר ז"ל כתב, דלדידיה אסור לטלטולי. ומביא ראיה מדאמרינן בפרק אין בין המודר [נדרים ל"ה ע"א], ככרי עליך ונתנו לו במתנה, מי מעל. לימעול נותן, הא לא אסרה עליה. מכלל דאי אסר עליה אינו רשאי ליתנו במתנה. וצריך לי עיון, משום דנהי דאסור ליתן הקדש במתנה מפני שמוציאו לחולין ומעל. איסור טילטול מאן דכר שמיה.
טרסיים. צורפי נחושת או גרדיים, והולכים מעיר לעיר למלאכתם, ונושאים עמהם מטות של פרקים. חייב חטאת. הוא תחלתו וגמרו, ונמצא עושה כלי, וחייב משום מכה בפטיש שהוא אב לכל גמר מלאכה. ולא משום בנין, דאין בנין בכלים. קני מנורה. שיוצאים ממנה קנים לנרות הרבה, וניטלין הימנה. ובשעת הצורך מחזירין אותן. קנה של סיידין. הטחין ומלבנין הבית בסיד יש להם קנה של פרקים, ונותנים מטלית בראשה, ושורה בסיד המחוי וטח את הבית. וכשהוא טח למטה אי אפשר לו אלא בקנה קצר. וכשהוא הולך ומגביה מוסיף קנה על קנה ומאריכו. פטור. שאין זה גמרו, שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד. קרן עגולה וקרן פשוטה. שניהם מיני כלי זמר. והוא עשוי נקבים נקבים. ומכניס בהם חלילין, ומוציאין קולות הרבה. קרן עגולה מעשה אומן הוא וצריך לתוקען בנקבים בחוזק, והויא מלאכה. ובקרן פשוטה מכניסין בריוח דדרכן לפרקן תמיד ופטור. קתני מיהת בקני מנורה דחייב וה"ה למטה של טרסיים. אינהו. רבי אבא ורב הונא בר חייא. דאמור כי האי תנא. כרשב"ג דמתיר לכתחלה. מלבנות המטה. כעין רגלים קטנים ויש להם בית קבול ומכניס לתוכן ראשי כרעי המטה שלא ירקבו בארץ. לווחים של סקבוס. עץ קטן, כמין דף שתוקעין בקשת, שקורין אבלישטא, שעליו מושיב החץ. יתקע. בחוזק ע"י יתידות שקורין קוניי"ץ.
<h2>דף מז:</h2>
גללניתא. טורניאד"ה בלעז. והיא כעין של טרסיים. בנין מן הצד. מפני שאינו תוקעה ומהדקה בחוזק קרי ליה מן הצד, כלומר ע"י שנוי. נהי דאיסורא וכו'. דהא גזרו לא יחזיר משום גזרה שמא יתקע. כרשב"ג סבירא לי. דכיון שניכר לכל ענין זאת המטה, שאין חזרתה של קביעות, לא גזרינן שמא יתקע, ושרינן לכתחלה להחזירה. דהיינו טעמיה דרשב"ג דאמר אם היה רפוי מותר, דקאי אתנא קמא דאמר לא יחזיר משום דחוששין שמא יתקע במסמרים או על ידי יתידות, וחייב משום מכה בפטיש אע"ג דקיימא לן אין בנין בכלים. ואמר רשב"ג אם היה רפוי מותר, כלומר אם יחזיר בענין שיהיה ניכר שאינו רוצה לתקוע בו יתידות או מסמרים, מותר ולא גזרינן שמא יתקע.
קא מבטל כלי. דלא יוכל ליטלו משם כל היום, דנעשה בסיס לניצוצות. ניצוצות אין בהם ממש. משכבו. ומותר ליטלו משם. כר' יוסי. בפרק כל כתבי [ק"ב ע"א], דקתני עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה, רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, שאין יכולים לקבל את האור, והם מתבקעים ומכבים את הדליקה. בערב שבת. כגון זה שנותנים את המים מבעוד יום תחת הנר בכלי. וכי תימא וכו'. אין נותנין לתוכו מים בשבת קאמר ורבי יוסי היא. והתניא. דאפילו בע"ש אסור. ואי לגורם כבוי מדמית לה אפילו כרבי יוסי לא מיתוקמא, דבערב שבת לא קאמר רבי יוסי. אלא אמר רב אשי מתניתין אפילו לרבנן. דלא דמי לגורם כבוי. דהתם כי מטיא דליקה לכלים, דליקה היא דפקעה להו, וגרמא בעלמא [היא]. אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא, וגזרה מבעוד יום אטו משחשיכה. מקרב את כבויו. זימן כבוי להדיא. והוי ליה מכבה אי הוה [עביד] ליה בשבת. ורבינו תם ז"ל גורס כפירוש רבינו חננאל ז"ל, מפני שמקרב כבויין. כלומר [כבויין] של ניצוצות, לפי שאין שום דבר מפסיק בין מים לניצוצות. והקשו בתוספות, דמאי שנא דגבי מצודות חיה ועוף שרו ב"ה לפורסן עם השמש אע"פ שנעשית מלאכה גמורה על ידן בשבת, שהעופות ניצודין. והכא אסרינן לתת לתוכו מים בע"ש שלא יבא לעשות מלאכה בשבת. ותירצו בשם ה"ר פורת דהתם ליכא למיחש שלא יבא לפרוס המצודה בשבת לכתחלה, דאב מלאכה הוא. וכן שריית דיו וסמנין וכל הנהו דשרו ב"ה עם השמש אבל נתינת מים בכלי תחת הנר לא דמי כל כך איסור שבת כל זמן שאין הניצוצות נופלים. הלכך גזרו ערב שבת אטו שבת. ויש לתמוה במה שנהגו עכשו לתת מים בתוך העששיות, ואמאי הרי מקרב את כבויו ולא עוד אלא אפילו בלא נתינת מים נמי ליתסר שהרי כשהניצוצות נופלות על השמן כבות הן. וי"ל דלדעת הבערה ניתן השמן שם, ולא על דעת כבוי. וגם המים על דעת שיתקרב השמן לראש הפתילה ועוד דלא שייך למגזר מבעוד יום אטו משחשיכה, דודאי משחשיכה לא יתן שמן בנר, שהוא מבעיר ומלאכה גמורה.
במה טומנין. הבא לסלק קדרה מעל גבי כירה, ולטמנה בדבר אחר, ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל, אלא בדבר המעמיד הבל שבה. מי [הוא] המוסיף ואסור. גפת. פסולת בית הבד של שמן, שהוא כנוס יחד וחם מאד. לחים. יש בהם הבל יותר מן היבשים. זגין. פסולת של יקב יין. מוכין. כל דבר רך קרוי מוכין, כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים. והעלו ז"ל דאיסור הטמנה בכולי גווני, בין בקדרה חייתא בין בבשיל ולא בשיל בין בנתבשל כל צרכו. ואע"ג דשהייה לא מתסרא בקדרה חייתא ולא בנתבשל כל צרכו, כדאיתא בפ"ק [י"ח ע"ב], אלא בבשיל ולא בשיל לחוד. וטעמא דמילתא משום בשהייה, כיון שלא הטמין לה, מסתמא לאורתא קא בעי לה, וחומה משתמר עד שעת אכילה ולא אתי לחתויי. ועוד שכיון שהוא מניחה מגולה ושליט בה אוירא אין חתויו מועיל לו כל כך. ומשום הכי לא גזרינן שמא יחתה אלא בבשיל ולא בשיל בלחוד. אבל הטמנה, דלמחר קא בעי לה, אין חומה משתמר ואתי לחתויי. ועוד שכיון שהיא טמונה החתוי מועיל בה הרבה. ומשום הכי אסרינן הטמנה בכולי גווני. גפת של זיתים תנן. משום הכי מספקא ליה, דידעינן דבכלל גפת נכנס פסולת של יקב, ואפילו הכי תנא ולא בזגין. נמצא דהאי גפת אינו שם כולל, אלא פרט הוא, וראוי שנדין אותו בשל זיתים מבשל שומשמין, משום דיותר מסקי הבלא. או דילמא בשל גפת משתמע טפי שומשמין מיקב משום דזיתים ושומשמין הכל שמן, ויקב הוא יין.
קופה שטמן בה. שנותן בה מוכין וטומן בה קדרה. אסור להניחה ע"ג גפת של זיתים. ויש כאן מחלוקת. יש מי שאומר דכי אמרינן אסור להניחה, דוקא כששולי הקדרה נוגעים בגפת. ומשכחת לה בקדרה שאין לה שוליים. אי נמי כשהפך שולי הקופה על פני הקדרה. אבל בקופה שיש לה שוליים מותר להניחה ע"ג גפת, דכיון שאין הקדרה נוגעת בגפת, שיהוי הוי ולא הטמנה. ואע"פ שהקדרה למעלה טמונה, מה בכך, אותה הטמנה דבר שאין מוסיף [הבל] הוא. דלא חמיר גפת מכירה קטומה דשרינן לעיל בנתינת אפר כל דהו. ואע"פ שטמנה למעלה בדבר שאינו מוסיף שרי, שמותר להטמין בדבר שאינו מוסיף מבעוד יום. ונמצא השהוי שלמטה ענין לעצמו, וההטמנה שלמעלה ענין לעצמו. וכל חד מינייהו שרי. הילכך כי אמרינן אסור להניחה, דוקא כשאין שולי הקדרה מפסיקין. ויש מי שאומר על דרך סברא זו, דדוקא כשמפסיק אוירא בין הקופה וגפת הוא דשרי אבל היכא דלא מפסקי אלא שולי קופה אסיר. דהוי ליה כאילו מטמין בדבר שאינו מוסיף ואחר כך נתן על גבי דבר המוסיף, דאסור. ומנהגנו עכשיו על פי סברא זו שטומנין את החמין בבגדים שאינם מוסיפים הבל וקדרת החמין עומדת ע"ג כירה קטומה שהיא מוספת הבל. וכי אסרינן הכא, דוקא בדלא מפסיק אוירא בין גפת לקדרה, שנמצאת כולה מוטמנת. וכדכתיבנא. וזוהי שיטת הרמב"ן ז"ל. אבל הרב רבינו יונה ז"ל כתב, דכי שרינן שהוי ע"ג כירה. דוקא בשאינה מוטמנת מלמעלה. ומשום הנהו טעמי דכתיבנא במתניתין. אבל כל שהיא מוטמנת גלי אדעתיה שהוא מקפיד בחימומה, ולצורך מחר הוא דקא בעי לה. ומשום הכי אסור להשהותה על גבי כירה קטומה ועל גבי כל דבר המוסיף, גזירה שמא יחתה. לא התירו להשהותה אלא כשמניחה מגולה וכסויה עליה כמנהגנו בחול. וכן דעת הרשב"א ז"ל. ולפי דעת זו אסור להשהות את החמין על גבי כירה קטומה שהיא מוספת הבל ולהטמין את הקדרה למעלה בבגדים. אלא מניחה כדרכה בחול, או שמשים עליה אותו כלי רחב שאנו נוהגין לשום על גבי הקדרה. דכל כה"ג לא הויא הטמנה. כל זה מלשון הרנב"ר ז"ל בחידושיו. עוד כתב ז"ל הרב, ר' יונה ז"ל כתב כלשון הזה, ומכשלה גדולה תחת יד קצת העם, שטומנין קומקום של מים חמין ליתן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק. ופעמים שהאחד אין היד סולדת בו, והאחר היד סולדת בו, ומתבשל זה בזה, ונמצאו מבשלין בשבת. ואפילו אם שניהם היד סולדת בהם, איכא מ"ד בירושלמי ערוי אינו ככלי ראשון, וכשמערבין המים לאלתר שיצאו מן הכלי, אע"פ שהן רותחין, פסק כח רתיחתן מלבשל, [והוי] כדין כלי שני שאינו מבשל, ומתבשלין בתוך כלי ראשון. ומים מבושלים אם פסק רתיחתן יש בהם משום בישול. אלו דבריו. והרנב"ר ז"ל כתב על זה, לא ידעתי מנין לו. שהרי כל שבא בחמין מלפני השבת, אע"פ שהוא צונן גמור, שורין אותו בחמין בשבת. ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלים למבושל אחר. וצריך עיון ובדיקה עכ"ל.
לענין הטמנה. לטומנו בתוכן אפילו של שומשמין אסור, דמוסיפין הבל. ואסוקי הבלא. כגון זה שטמן בדבר כשר להטמנה בתוך כלי, והניח כל הקופה על הגפת, ושהיה כח בגפת להרתיח הקדרה, אע"פ שיש הפסק בנתים, דוקא גפת דזתים, אבל לא גפת שומשמין. וכן הלכה. וכתבו בתוספות תימה על אותן שמטמינין במקום שבשלו שם הקדרה כל היום ובשעה שגורפין מסלקין הקדרה ואין מקפידים היכן מניחין אותה. והיאך מותר להחזירה להך לישנא דרב חזקיה משמיה דאביי, דדייק בפרק כירה [ל"ח ע"ב] דאם הניח על גבי קרקע אע"פ שדעתו להחזיר אסור. ואפילו בערב שבת נמי אסרינן להחזיר. ושמא כאידך לישנא סבירא לן דשרי הניחן על גבי קרקע אם דעתו להחזיר ועדיין בידו אע"פ שאין דעתו להחזיר. דבשל סופרים הלך אחר המיקל. אלא שרבנו חננאל אמר דמשום חומרא דשבת חשיבא כשל תורה ואזלינן לחומרא. ועוד כתבו בתוספות יש רגילים ליתן תפוחים ופירות סביב הקדרה אע"פ שאינן יכולין להתבשל קודם חשיכה. ואומר רשב"ם דשרי, דקיימא לן כחנניה בכל שהוא כמאכל בן דרוסאי. ופירות, כיון שנאכלין חיים, חשיבי טפי ממאכל בן דרוסאי. ויותר הם טובים בלא בשול כלל מכשהם כמאכל בן דרוסאי עד שיתבשלו כל צרכן. ולא דמו לבצל וביצה דאסרינן לעיל [י"ט ע"ב] אלא כדי שיצולו מעוד יום. דביצה אין דרכה לגומעה חיה. ובצל אע"פ שפעמים אוכלין אותו חי אינו ראוי לאכול חי כמו תפוחים. והיכא שנותן תפוחים סביב הקדרה אסור להחזיר כרים וכסתות. דמבשל בשבת הוי אם מחזיר או מוסיף עליהם קודם שנתבשלו, ע"כ.
<h2>דף מח.</h2>
כוזא. כלי שהיו בו מים צוננין. אפומא דקומקומא. מחם של חמין. ונזהייה. גער ביה. מאי שנא ממיחם. דתניא בברייתא בסוף פירקין לקמן [נ"א ע"ב] דשרי. וכתבו ז"ל, דממעשים בכל יום פריך. וברייתא לא שמיע ליה, דהא קתני בברייתא לא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהיו משומרים, ולא הוה פריך מידי. והקשו הכא האי עובדא היכי הוה. אי להפשיר לחוד, מ"ט דרבה דנזף ביה, והתנן בפרק כירה, אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. ותניא נמי התם מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפוג צינתן. ואי להחם מאי טעמיה דרבי זירא התם דאסור. תירץ ר"י ז"ל, דהכא בשהניחו להפשיר, אלא שהיה הקומקום חם כל כך שאם היה מניחן שם הרבה היה בא לידי חימום. ומשום הכי נזף ביה רבא, לומר שלא התירו כנגד המדורה אלא במקום שאינו יכול לבא לידי בישול. אבל במקום שיכול לבא לידי בישול, אפילו שיעור הפשר בלבד אסור. וכמו שכתב הרנב"ר ז"ל פרק כירה. ור' זירא הוה סבירא ליה דכל שאינו מניחו אלא כדי להפשיר בלבד, בכולהו דוכתי שרי.
התם אוקומי מוקים. שהמיחם העליון גם הוא מים חמין. והתחתון אינו עושה כלום אלא מעמיד חומם שלא יפיג. דיסתודר. סודר של ראש. דכובא. קנקן. נטלא. כלי ששואבין בו יין מן הכובא. דקא עצר. שהיה סוחטו מן המים שנבלעו בו. מאי שנא מפרונקא. בגד העשוי לפרוס על הגיגית, שפורסין אותו בשבת. לא קפיד עליה. אם שרוי במים, שהרי עשוי לכך ולא אתי לידי סחיטה. אבל הכא שהוא סודר של ראש, שאינו מיוחד לכך, קפיד עלויה. ורבינו תם ז"ל פירש, התם לא קפיד עליה, דיין או שכר או שמן הוא ומטניף, וסחיטה לא מהניא ליה. ומשום הכי לא גזרינן שמא יסחוט. אבל הכא במים קפיד.
מוכין. אינן אלא לעשות מהן לבדין שקורין פלאטרי"ש. ומוקצין הן למלאכה ואסור לטלטלן. ואלו שטמן בהן, כדתנן טומנין ביבשים. מי אמרינן ייחדן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן, או לא. עומד ומפקיר. לכך קופה של מוכין, שדמיה יקרים. אין דרך בכך ולא בטלי בהטמנה. לאהדורי אודרא לבי סדיא. להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכן. וקמ"ל דהני דאמרינן דאף אם טמן בהם אין מטלטלין אותם, אפילו הכי כל שעמדו כבר בתוך הכר יצאו מהקצאתם ומותרים בטלטול. ולאהדורינהו לתוכו נמי שרי ולית ביה משום עושה כלי. הרנב"ר ז"ל.
מתירין בית הצואר. שדרך הוא לקושרו. אבל לא פותחין. לכתחלה, דהשתא עביד ליה מנא. בחדתי. שלא היו בתוכו מעולם, אסור. דהשתא עביד ליה מנא. אפילו עמדו בתוך כר אחר, לכר זה חדשים הם, ויש [בו] משום עושה כלי. ולא בחדתי ממש קאמר, דמאי איריא לתת לתוך הכר דאסור, אפילו בטלטול נמי אסירי. בעתיקי. להחזיר לכר זה שנפלו ממנו. וכתבו בתוספות, חוטין שקושרין בהן הסרבל, אם יצאו חוץ לנקב, יש אומרים אם הנקב רחב קצת ובקל יכול להחזירן מותר כיון דעתיקי. ונראה שבכל ענין אסור להחזירן, כיון שרגיל אדם לקושרן קשר של קיימא, הוי ליה כההיא דאמרינן בריש כל הכלים [קכ"ב ע"ב], דאסור להחזיר פתח שידה תיבה ומגדל גזרה שמא יתקע. הפותח. לה. בית הצואר. של חלוק. חייב חטאת. דהשתא קא משוי ליה מנא.
<h2>דף מח:</h2>
למגופת חבית. פירש"י ז"ל דתניא בפרק חבית שנשברה [קמ"ו ע"א], מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים. וזה אינו חיבור. מגופה אינה מן החבית עצמה, ואע"פ שדבוקה בו אין חשוב חבור, שהרי לינטל עומדת. אבל הבגד שנארג כולו חיבור. והקשו לו בתוספות דהתם מוכח דמגוף של חבית ממש שרי להתיז, ואין לך חיבור גדול מזה. ועוד מאי פריך מה בין זה למגופת חבית, התם לא קא מתכוין לפתחא אלא לעין יפה, ובית הצואר לפתחא קא מכוין ואסור. וכה"ג משני התם. לפיכך פירש רבינו תם ז"ל דה"ק, וכי מה בין זה לנקיבת מגופת חבית, דתנן בפרק חבית אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין. וכי תימא מאי קשיא ליה התם הוי ליה פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, ואפילו לרבי יהודה לא מיחייב חטאת, אבל הכא דעשוי להכניס ולהוציא, לכולי עלמא אסור וחייב חטאת. י"ל דהכי פריך, אם איתא דפותח בית הצואר חייב חטאת, התם במגופה אע"פ שאינו עשוי להכניס ולהוציא הוה לן למיסר מיהא מדרבנן. ומשני זה אינו חיבור, ולפיכך אפילו היה אותו נקב עשוי להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת, לפי שאין המגופה מגופה של חבית. ומשום הכי, כיון שאינו עשוי להכניס ולהוציא, שרי אפילו מדרבנן.
<h2>דף מט.</h2>
לחין מחמת עצמן. מחממי טפי מלחין מחמת משקין שנפלו עליהן משיבשו. ממרטא דביני אטמי. מצמר הנמרט בין ירכותיה של בהמה, שהוא מלא זיעה, ולא מעצמו. להכי קרי ליה מרטא, דלאו בר גיזה הוא. בפירות. כגון חטים וקטנית. כנפי יונה. נוצה של עופות. ובנסורת. היוצא מן העצים כשמנסרין אותם, שהיא דקה. וכל שכן הגסה שנוטל במעצד. ובנעורת. דק דק שנופל כשכותשין הפשתן. ור' יהודה. פליג אנעורת של פשתן ולא אנסורת של חרשים. דההיא בין דקה בין גסה מותר, כדמפרש בגמרא. מ"ט. כלומר למאי הלכתא. כאלישע. וכי מי שאינו צדיק גמור כמותו לא יניח תפלין. אמר אביי. דלאו לענין חסידותו קאמר, אלא לענין זריזותו וזהירותו. דזריז בהן היה, כיון שאירע לו בהן נס גדול כזה. שלא יפיח בהן. שיהא יכול להעמיד על עצמו בשעת ענין הרוח. שלא יישן בהם. שמא יפיח או יראה קרי. אבל אם יכול להזהר שלא יישן בהם כל הגופים נקיים בהפחה, שיכולים לעמוד בעצמם. וכתבו התוספות ומיהו אביי מודה דאסור לישן בהם, כדתניא בסוכה בפרק הישן. והקשו ז"ל על פירוש רש"י ז"ל [שכתב] "או יראה קרי", דהא בעל קרי אינו אסור בהם, כדאמרינן פרק הישן גבי הא דא"ר יוסי ילדים לעולם חולצים מפני שרגילין בטומאה, לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפלין, ומשני הכא בילדים בעלי נשים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבאו לידי הרגל דבר. מדאמר רבא סתם שלא יישן בהם, משמע דכל זמן שהתפלין בראשו אסור לישן בהם אפילו שינת ארעי. ובפרק הישן [סוכה כ"ו ע"א] לא משמע הכי, דגרסינן התם, תני חדא ישן אדם בתפליו שינת ארעי אבל לא שינת קבע, ותניא אידך לא קבע ולא ארעי, ותניא אידך בין קבע בין ארעי, לא קשיא הא דנקיט להו ברישיה, הא דפריס סודרא עליה, וכמה שינת ארעי תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אמה. והכי פירושה, דכי מנחן ברישיה ישן בהם שינת ארעי אבל לא שינת קבע. והיכא דנקיט להו בידיה לא יישן בהם לא קבע ולא שינת ארעי. והיכא דפריס סודרא עלייהו ישן בין שנת קבע בן שנת ארעי. וכתב הרז"ה ז"ל דהכי קיימא לן אע"פ שהריא"ף ז"ל לא כתבן בהלכות תפלין. וראיתי לחכם מחכמי הדור שכתב דלא סמכינן על כל הני מתנייתא, אלא אדרבי ינאי סמכינן דאמר תפלין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, וכדפרישו אביי ורבא שלא יפיח בהם ושלא יישן בהם. וכל שינה במשמע, בין ארעי בין קבע, ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל, אני החכם מחכמי הדור שכתב דאדר' ינאי סמכינן שאין ישנין בהם כלל. ויפה כתב, אלא שלא פירש כל צרכו. והטעם לפי שאין אנו יודעים לשער כדי הילוך מאה אמה. הילכך אין ישנים בהם כלל כשהם בראשו וכל שכן כשהן בידו. אבל [היכא] דפריס סודרא עלייהו ומנחי בצדו מותר לישן כל שינה, כדאיתא בברכות [כ"ד ע"א] מניחן בין כר לכסת שלא כנגד ראשו. ולא חיישינן שמא מתוך שנתו יניח ראשו עליהם.
ינקרו את מוחו. שהוא תחת התפלין. ינקרו לשון נקור העינים. קסדור. מנשטר"ל, שהוא ממונה על כך. נטלן מראשו. וא"ת והיכי עביד הכי, והא קיימא לן בפרק נגמר הדין [סנהדרין ע"ד ע"ב] דבשעת השמד אפילו אערקתא דמסנא יהרג ואל יעבור. תירצו בתוספות, דהיינו משום דערקתא דמסנא נראה כגוי, ומוציא עצמו מתורת ישראל. אבל במה שנטל התפלין מראשו אינו נראה כגוי, דהרבה יש מישראל שאין להם תפלין בראשם. ואחרים תירצו, דיהרג הוא [שלא] לעבור על מצות ל"ת, אבל גזרו לבטל עשה [יעבור], כיון שאינו עובר בידים. ועוד שהם יכולים לבטלה ממנו בעל כרחו, שיניחוהו בבית האסורין ותיבטל מאליה. הילכך תיבטל ואל יהרג. וא"ת א"כ היכי מסר נפשיה ומנח, כיון שאינו מחוייב בדבר נמצא מתחייב בנפשו. י"ל שאע"פ שאינו מחוייב ליהרג על קיומה אפילו הכי רשאי למסור נפשו עליה ומקבל עליה שכר, כדאמרינן [ק"ל ע"א] שכל מצוה שמסרו ישראל עצמם עליה בשעת השמד מוחזקת היא בידם. אלמא מקבלים עליה שכר. ועוד מצינו במדרש רבה, מה לך יוצא ליסקל, על שמלתי את בני. מה לך יוצא ליצלב, על שנטלתי את הלולב. וכן מצינו בדניאל שמסר נפשו על התפלה, שהיא מצות עשה דרבנן.
כנפי יונה. כדמפרש לקמן, מפני שהיא מצוה, והמצות מגינות על ישראל, לפיכך קוראין להן כנפי יונה, שנמשלו ישראל ליונה והמצות לכנפים. כנפיה מגינות עליה. מן הצינה ומכל עוף ואדם הבא עליה, היא נלחמת ומכה בראש כנפיה, מה שאין כן בשאר עופות. ור"י אומר, דאמרינן במדרש כל העופות כשהם יגעים נחין ע"ג הסלע, והיונה בשעה שהיא יגעה פורחת באחת ונחה באחת. ומדאמרינן הכא והיה אלישע מניח תפלין, משמע שאחרים לא היו מניחים מפני השמד, והכי תניא לקמן כל מצוה שלא מסרו ישראל עצמם עליה בשעת השמד כגון תפלין עדיין היא רפויה בידם. והא דאמרינן בראש השנה [י"ז ע"א] פושעי ישראל בגופן כגון קרקפתא דלא מנח תפלי, אומר ר"ת ז"ל [דמיירי] באותם שעושין מחמת מרד ומבזין את המצוה. כדאמרינן ביומא [ל"ו ע"ב] פשעים אלו מרדים.
שלחין. עורות. כמו [שמתרגם] והפשיט [ויקרא א'] ואשלח. ומטלטלין אותן. בין שטמן בהן בין שלא טמן בהן, דחזו למזגא עלייהו. ואין מטלטלין אותן. דמוקצות הן לטוות ולארוג. כיצד עושה. זה שטמן בהן כיצד יטול קדרתו הואיל ואסור לטלטלן, והרי היא טמונה בהן. נוטל כסוי. הקדרה, שיש תורת כלי עליה. ואע"פ שהן עליה לא איכפת לן, דלא נעשה בסיס להן, שאין עשוי אלא לכסות קדרה. ר' אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה. שאם יטול הקדרה ויפלו הגיזין מכאן ומכאן לתוך גומא שישבה בהן, אם יצטרך לחזור ולהטמינה לא יוכל לטלטל הגיזין לכאן ולכאן ולעשות גומא להחזירה לתוכה. נוטל ומחזיר. בגמרא מפרש לה. שלחין של בעל הבית תנן. ומותר לטלטלן, שאינם עומדים למכר, ולא קפיד עלייהו אי מטנפי, וחזו למזגא עלייהו. אבל של אומן. שמעבדן ומוכרן, קפיד עלייהו. הילכך לאו למזגא קיימי, ואין מטלטלין אותן.
<h2>דף מט:</h2>
שלחא הוה. אומן לעבד עורות הוה, ואמר בחול הביאו לי עורות ונשב עליהן. אלמא לא קפיד עלייהו. והגאונים ז"ל פירשו דבשבת היה המעשה. ורבי יוסי לטעמיה דאמר לקמן אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן. וכן הלכתא דאפילו שלחין של אומן מטלטלין אותן. דאי לאו דקים ליה לרבי יוסי לא הוה עביד עובדא. ועוד דכיון דשלחא הוה איהו הוה פקיעא בהו טפי. ואי קשיא דבפרק קמא דיום טוב [י"א ע"א] יהיב טעמא דנותנין העור לפני הדורסן מפני שהתירו סופן משום תחלתן. אלמא דבנשחט מערב יום טוב אסור. וכן בפרק כל כתבי [קט"ז ע"ב] אמרינן, אם נטלטל תיק הספר עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר, משמע דבלא בשר אסור. תירץ שם רש"י ז"ל דהכא מיירי בעור בהמה גסה, והתם מיירי בעור בהמה דקה. ולפירושו ז"ל, הא דאמרינן בפרק כל כתבי [ק"ב ע"א], פורסין עור גדי על גבי התיבה, על כרחין בשייחדו לישיבה. ורבינו תם ז"ל תירץ דהכא מיירי ביבשין, דחזו למזגא עלייהו, והתם בלחין. יחדן להטמנה. לעולם.
<h2>דף נ.</h2>
חריות. ענפים קשים כעץ. משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו עלין שלהן קרי להו חריות. שגדרן. כל קציצת תמרים קרי גדירה. צריך לקשר. לקשרן יחד מבעוד יום, להוכיח שלישיבה הן עומדין. ואם לא קשרן אסור לטלטלן למחר, דלא הוי יחוד במחשבה בלא מעשה. ישב עליהן מבעוד יום, ואע"פ שלא חשב לישב עליהן למחר, גלי דעתיה דלישיבה קיימי. פיקרין. פשתן סרוק שנותנין על המכה. ובציפי צמר. שנותנין על המכה. בזמן שצבען בשמן. דגלי דעתיה דלמכה קיימי. ומניחין עליהן בשבת, דלאו לרפואה נינהו אלא שלא יסרטו מלבושין את מכתו. והוי האי כמלבוש למכה. אבל לא צבען בשמן. לאו מלבוש נינהו, והוו להו משוי, ואין יוצאין בו לר"ה. ואם יצא בהן וכו'. היינו כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא חשב ולא קשר. אף אנן נמי תנינא. כרב אסי. קש. סתמיה לטינא קאי, ללבינים או להסקה, ומוקצה הוא. ואם היה נתון על המטה ולא לשכב עליו, ובא בשבת לשכב עליו, והוצרך לנענעו ולשטחו לשכיבה, שלא יהא צבור וקשה. לא ינענענו בידו. שאסור לטלטלו. אבל מנענעו בגופו. כלאחר יד. או שהיה עליו כר או סדין. ששכב עליו מבעוד יום, ואע"פ שלא יחדו לכך ולא חשב עליו. דהיינו כרב אסי. ורבינו אלפסי ז"ל פסק נמי כרב אסי. הילכך נקיטינן כרשב"ג דמחשבה גרידתא מהניא, דהא בהדיא אמר לה הלכה כרשב"ג. ונקיטינן נמי כרב אסי דמעשה אפילו כי האי מהני. וכן פסק רבינו האיי גאון ז"ל וזה לשונו, הלכה כרשב"ג, שאם חשב אע"פ שלא קשר מותר. ומאי ניהו קשר, שקשר חוטי החריות אחד באחד. ואע"ג דרב סבירא ליה כתנא קמא הכא, הא קמו להו שמואל ורבה בר בר חנא בחד טעמא, והלכה בהדיא איתמרא קמיה דרב. ודרב אסי נמי הלכה היא, דהא סייעיה רב אשי ממתניתין ואמר ש"מ. עכ"ל. ואף ה"ר יונה כן כתב, ומסתברא לן דרב אסי אפילו ישב קאמר, וכל שכן חשב דמיחדי לישיבה. והא דתניא יוצאין בפיקרין ובציפה בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה, ואילו במחשבה לא מהניא. התם משום דלא מוכחא מילתא דמיחדי למכתו, ומחזי כמוציא בשבת. אבל יצא בהם מבעוד יום מוכחא מילתא. ע"כ. וכתב נמי הרנב"ר ז"ל, הכי נמי מסתברא לי, דטפי עדיף חשב מישב. והביא ראיה ממטה שיחדה למעות דלעיל, דמסופק לן אי אסיר לטלטולה, ובהניח בלחוד הוה פשיטא לן דשרי. והרמב"ן ז"ל חולק בדבר, ואמר דרב אסי בלחוד איתא.
מכניס אדם מלא קופתו עפר. לכסות בה צואה ורוק. ומערה העפר בביתו בארץ ונוטלו תמיד לכל צרכיו. קרן זוית. דהוי כמוכן ועומד לכך. אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקע הבית, ומוקצה הוא ואסור. חופין. משפשפין את הכלים בשבת לצחצחן. בגרתקון. מין עפר שגדל בחביות של יין, וקורין לו אלומר"י. והוא עיקר תיקון כלי כסף, וגורד אותו, שהכסף רך. וזהו ממחק שהוא אב מלאכה. אבל נתר וחול מותר. דלא גריד ליה לכסף. והנתר והחול מותר לטלטלו, דלא גרע ממלא קופתו עפר. ועלה דהא מייתינן בגמרא מתניתין דתנן רבי שמעון אומר נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. ופירושו, נזיר בחול ככל אדם בשבת. חופף. שערו בנתר וחול. מפספס. מנפץ שערו. דכיון דאינו מתכוין מותר. ונתר וחול זימנין דאינו משיר. אבל לא סורק. במסרק, דודאי משיר. ולרבי שמעון פסיק רישיה ולא ימות מודה דאסור. נמצא דאסור לסרוק בשבת אפילו לרבי שמעון משום דפסיק רישיה ולא ימות הוא.
<h2>דף נ:</h2>
עפר לבנתא. כתישת לבנה. שרי. לחוף פניו. ואפילו מי שיש לו זקן. ומי שאסר בנתר וחול, מפני שמשיר את השער ולא שרי אלא בקטן ואשה וסריס, מודה בעפר לבנתא דשרי אף למי שיש לו זקן. ולשון הרנב"ר ז"ל, כתב רב האיי גאון ז"ל, יש שמפרש לבנה ממש, ויש שמפרש לבנתא של לבונה. בגדאר לבן בלשון ערב. וכן אנו סוברין. כוספא דיסמין. פסולת שומשמין. עפר פלפלי. שחיקת פלפלין. ברדא שרי. לרחוץ פניו. אהלא. שרש עשב שקורין אהלא. אסא. הדס. סיגלי. עשב, ויש בו שלשה עלין, וקורין לה ויאול"ה. רב נחמיה וכו'. אפילו הוי טפי מתילתא אהלא. ופליג אדרב יוסף, דרב יוסף תילתא אהלא דוקא קאמר. שהאהל עשוי ללבן ולצחצח כבורית, ומשיר שער.
לפצוע זיתים. פירש רש"י ז"ל שמכה עליהם למתק מרירותן. ולא נהיר, דאם כן מאי קא מתמה וכי בחול מי התירו. וכי לא יתקן אדם מאכלו כדי שיהא ראוי לו. ועוד דבשבת אמאי יאסר. אי משום סחיטה, מאי שייכא הכא. לקמן הוה ליה לאיתויי בפרק חבית בהלכות סחיטה. לפיכך פירשו הגאונים ז"ל, דלחוף בהם פניו ורגליו קא מיבעיא ליה, מפני שהן משירין שער דומיא דכל הני דלעיל. ולפיכך אמר להו וכי בחול מי התירן לאוכלין לרחוץ בהן. קסבר משום הפסד אוכלין. כל צרכיו בפת. בין תשמיש בין לפרר אותו ולמחותו בתבשיל רותח. והכי הילכתא כשמואל בכל תשמיש דלא ממאיס. כדאמר הכא. משו. רחצו. בשביל צערו. כתבו בתוספות, אפילו אינו מצטער, אלא שמתבייש לילך כך בין בני אדם, נראה דהאי תנא שרי. דאין לך צער גדול מזה. לייפות עצמו. משום לא ילבש גבר שמלת אשה. בשביל כבוד קונהו. דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם. ועוד דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו. כל פעל. הכל ברא לכבודו.
שאם נתקלקלה. שנפלו הגיזין למקום מושב הקדרה. שאסור להחזיר. לפי שמזיז הגיזין לכאן ולכאן. שפיר קאמרי. ומאי טעמיה דרבי אליעזר. חוששין. אי שרית ליה ליטול לכתחלה בקופה זקופה, פעמים שנתקלקל ואתי נמי להחזירה. הילכך תקון ליה רבנן להטות קופה על צדה. ורבנן סברי לא חיישינן לקילקולא. ואפילו תתקלקל לא יזיז הגיזין. והלכתא כרבנן. סליקוסתא. עשב שהוא נאה למראה ולהריח, כמו חבצלת השרון. וממלאין כד עפר לח, ותוחבין אותו לתוכו, ונותנין לפני שרים. וכשהוא רוצה נוטלו מריח בו, ומחזירו למקומו. דיצה. כמו דעצה, חקקה. ואם מבעוד יום דצה לתוך העפר ושלפה והדר דצה שפיר דמי ליטלה למחר ולהחזירה. שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבעוד יום, ואינו מזיז עפר. ויש מפרשים הטעם משום שאינו מרחיב גומא, אבל טילטול מן הצד כה"ג לא שמיה טילטול. דביני אורבי. שנותנין סכין בין שורות הלבנים שבבנין להשתמר. בי גזרתא. קנים הדוקרנים שיוצאים בגזע אחד הרבה, ותכופין זה בזה. שפיר דמי לנעוץ בתוכן סכין לשומרה. ויש מפרשים שהקנים בתלוש. וי"א אפילו מחובר וא"צ לנעוץ מבעוד יום, דהא לא מזיז בה שום דבר איסור. ובנין נמי לא הוי. מתיב. להנך רבנן דאמרי דאי לא דצה ושלפה והדר דצה אסור. הטומן לפת. להשתמר בקרקע, שכן דרכו. האי דנקט מקצת עליו מגולין, משום ניטלין בשבת קאמר לה, ולא משום מידי אחרינא נקט לה. דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזה אא"כ מזיז עפר בידים.
<h2>דף נא.</h2>
לא יכסנו משתחשך. הא פריש טעמא בפרק שני [ל"ד ע"א] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזירה שמא ירתיח. כסהו ונתגלה. נראה דהוא הדין לגלותו לכתחילה ולחזור ולכסותו, כמו שמותר ליטול ולהחזיר. והא דנקט כסהו ונתגלה, אתא לאשמועינן דאפילו נתגלה מבעוד יום מותר לכסותו משתחשך. דמבעוד יום איירי דומיא דרישא דאם לא כסהו מבעוד יום. ומיהו אם גלהו מבעוד יום על דעת שלא לכסותו עד שתחשך, נראה דאסיר. דדמיא לתחלת הטמנה. כן כתבו בתוספות. ממלא קיתון. של צונן. ונותן תחת הכר. שלא יחמו בחום הקיץ והחמה. כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם. [מותר להטמין את הצונן, מפני החמה שלא יחמו] ולא גזרינן הטמנה כדי שלא יחם אטו הטמנה כדי שיחם. אטמין לי. בשבת. ואייתי לי וכו'. שהחים נחתום גוי, ובחול. ואשמועינן דאין בהם משום בשול גוים. כרבואתיה. כרבותיו. מותר להטמין את הצונן. פירש רש"י ז"ל מפני החמה, שלא יחמו. ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו. וכתבו עליו, נראה מדבריו ז"ל דלהטמין הצונן כדי לחממו, אע"פ שהוא מטמין בדבר שאינו מוסיף הבל אסור. אבל הרמב"ם ז"ל פירש אפילו לחממו. וכן נראה מדברי הגאונים ז"ל. והכי היא פשטא דמילתא דבכוליה פירקין בהטמנה דלהחם עסקינן. מיהו דוקא להטמין את הצונן בדבר שאינו מוסיף הוא דשרינן. אבל בדבר המוסיף אפילו מבעוד יום אסור. וראיה לדבר ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם חכמים. והתם צונן ומבעוד יום הוה, ע"כ.
אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. וכדאמרינן, שמא ימצא קדרתו צוננת כשירצה להטמין וירתיחנה בשבת. להוסיף. עוד כסוי עליו משחשכה מוסיף. כתב ה"ר יונה ז"ל, איכא מרבואתא ז"ל דלא גרסי כיצד. משום דקשיא להו הרי אין דברי רשב"ג פירוש לדבר זה. דרשב"ג לגלות ולחזור ולכסות הוא דמתיר. וברישא דברייתא לא התרנו אלא להוסיף. ומביאין ראיה מן התוספתא [פ"ד הי"ב] דלא קתני כיצד. ולפי דבריהם הא דרשב"ג פליגא את"ק, והלכתא כת"ק שלא התיר אלא להוסיף. ובכולהו ספרים גרסינן כיצד. ומתחזי לן דהכי פירושא, כיצד אם בא להוסיף מוסיף. מי אמרינן לא התרנו אא"כ כסה מתחלה בדבר המשמר חומו בתוכו, כגון גלופקרין וכיוצא בו. או דילמא אפילו בדבר קל, כגון סדינין שאינן משמרין חומו, כיון דמהנו כל שהו, כסהו מבעוד יום חשבינן ליה. ופירשוה לתוך דברי רשב"ג שאמר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין וכו', זו וא"צ לומר זו קתני. ומצינן בתלמוד ירושלמי [פ"ד ה"ג] שהוצרכו לפרש דבר זה. והכי גרסינן התם, תני אין טומנין משחשכה אבל מוסיפין עליו כסות וכלים. כמה יהא עליהן ויהא מותר לכסותן, ר' זריקא בשם ר' חנינא אמר אפילו מפה. א"ר זעירא ובלבד דבר שהוא מועיל. א"ר חנינא כל הדברים מועילין. א"ר מתניא ויאות מאן דנסיב מרטיט ויהיב ליה על רישיה בשעת צנתא דלא כביש צנתא, עד כאן דברי הרב ז"ל.
גלופקרין. קוט. ויש בהן הבל יותר מן הסדינין. או נוטל את הגלופקרין בימות החמה אם ירא שלא יקדיח תבשילו מחמת רוב כיסוי. לא אסרו להטמין משחשיכה אלא במיחם שהוחמו בו משחשכה. דהתם הוא דאיכא למיגזר לשמא ירתיח. אבל מפנה הוא למיחם אחר. זהו לשון התוספתא [פ"ד הי"ב]. והיינו נמי פנה ממחם למחם מותר. דהשתא ליכא למגזר שמא ירתיח. דהשתא אוקורי קא מוקיר ליה במתכוין ארתוחי ארתחה לה בתמיה. טמן. הקדרה. בדבר הניטל. מה שנתן סביבותיה הוי דבר מוכן. וכסה. על פניה נמי בדבר מוכן, כגון כלי. או שטמן בדבר שאינו ניטל וכסה בדבר הניטל ה"ז נוטל ומחזיר. דהואיל והכסוי ניטל, מגלה הקדרה ואוחזה. אבל טמן וכסה בדבר שאינו ניטל אפילו טמן בדבר הניטל וכסה בדבר שאינו ניטל. אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול. דאין לו במה יאחזנה. וא"ת יפנה סביבה, הואיל ודבר הניטל הוא, ויאחזנה בדפניה ויטנה על צדה ויפול הכסוי, כי ההיא דתנן לקמן [קמ"ב ע"ב] האבן שעל פי חבית מטה על צדה והיא נופלת ואם היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת. הא אוקימנא התם בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. והיכא דמגולה מקצתו אין זה טילטול, שמצדדו והכסוי נופל מאליו.
לא משום כלאים. בכרם. דאין זו שתילה. ולא משום מעשר. דנימא בטלה לה אגב קרקע, והרי היא כלוקטה מתחלה, ויהא צריך לעשר על הנוסף, שמא ניתוספה. וניטלת בשבת. שאוחזה במקצת עלין המגולין, ולא חייש אם העפר ניזוז מאליו, והוא הדין לסליקוסתא. משמע מפירוש רש"י ז"ל דאי אינן מגולין כלל אינן ניטלין, דמחזי השתא כעושה גומא, משא"כ בתבן ובגחלים דלית בהו משום עשיית גומא כדאיתא פרק אלו עוברין. ומשום הכי איפסיקא הלכתא בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"א] כאלעזר בן תדאי דאמר פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אע"פ שאינן מגולין כלל תוחבין בהן כוש או כרכר והן ננערות מאליהן. והכי הלכתא, כן כתב הרנב"ר ז"ל בשם החסיד ה"ר יונה ז"ל. תיובתא. כיון דסליק בתיובתא אלמא לית הלכתא ככל הני אמוראי דבעו דצה ושלפה והדר דצה. אלא לא צריכי למידץ ולמשלף אלא לגלויי מקצתן בלבד, כהא דלפת וצנונות וכן הלכה.
<h2>דף נא:</h2>
הרי הוא כזבל. מוסיף הבלא. ואין טומנין בה אפילו מבעוד יום. מיחם. של נחושת. קדרה. של חרס. יש ספרים שכתוב בהם "אבל לא מיחם ע"ג קדרה", ומפרש טעמא מפני שהקדרה גדולה ומרבה חמימות ומוספת הבל למיחם. אבל בתוספתא [פ"ד הי"ד] גרסינן ומיחם ע"ג קדרה. וטח את פיהם. בשבת. בבצק. הנילוש מבעוד יום. לא בשביל שיחמו. שיהא את שעליו צונן ונותנו על גביו של זה. אלא כדי שיהא חומם משתמר בהם. אין מרסקין. משברין לחתיכות דקות. ברד. גלאצ"א. שיזובו, משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה שבורא המים אלו. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, מכאן יש להזהר לנוטל ידיו בשבת בחורף שלא יהו במים ברד, שלא ירסק אותו. וכתב רבינו ברוך בספר התרומה דאסור להחם פנאד"ה בשבת כנגד האור, משום דשומן הקרוש נימוח, והוי ליה מוליד, ודמי לאין מרסקין עד כאן. ונראה שכן סובר הרנב"ר ז"ל. אבל נותן וכו' לתוך הכוס. של יין בימות החמה כדי לצננו, ואע"פ שנימוח מאליו, ואינו חושש. וכתב הרנב"ר ז"ל, ובתוספתא [פ"ד הט"ו] משמע דאפילו לרסק בידים לתוך הקערה שרי. דקתני אבל מרסק הוא לתוך הקערה ע"כ. אמר המחבר, לפי התוספתא נראה שאין עיקר איסור הריסוק אלא מטעם שיזובו מימיו. דכשנותן לתוך הכוס או לתוך הקערה ששם נימוח מעצמו שמותר לרסקו, ונותן לתוך הכוס דאמרינן בגמרא לחתיכות קאמר. כן נראה לי. וצריך עיון על דברי בעל התרומה, דנראה דדמיא הפנאד"ה טפי לנותן לתוך הכוס מלאין מרסקין. עד כאן לשון המחבר.
במה בהמה יוצאה. לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו, ומידי דמינטרא ביה בהמה ואורחה הוי תכשיט ולא הוי משוי, ומידי דלא מינטרא ביה הוי משאוי. אפסר. קבישטרי. נאקה. דרומי"ל. בחטם. מפרש בגמרא. בשיר. כמין אצעדה סביב צוארו. וטבעת קבועה בו, ומכניסין בה רצועה או חבל ומושכין הבהמה. וכל בעלי השיר. כגון כלבים [של] ציידין וחיות קטנות, שנותנין שיר בצוארן לנוי. יוצאין ונמשכין. מפרש בגמרא. ומזין עליהן. במקומן כמות שהן בצואר הבהמה אם נטמאו. וטובלן במקומן. מכניסין את הבהמה במים להטביל את השיר. חיורתי. שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת. בזממא. מורא"ל. נוקב את חוטמו ומכניסו בתוכו. והוא כמין טבעת. לובא. חמור הבא ממדינת לוב. הכושין והלובים דאסא בדברי הימים. פגי דפרזלא. פרינ"ו, כעין שלנו. פגי, כמו [ב"מ ט' ע"א] קנה חמור ובי פגיה. בלע"ז קבצאנ"ה. בית ראשה ולחייה. מחליפין. שאלתם. נאקה באפסר וגמל בחטם מהו. כיון דסגי ליה באפסר משוי הוא ואסור. והקשו בתוספות, תפשוט ליה ממתניתין, דתנן לובדקיס בפרומביא, אע"ג דסגי ליה באפסר, כדתניא במתניתא. והא פשוט דפרומביא עדיף מאפסר, כדבעא לוי מרבה בר רב הונא לקמן בגמרא חמור שעסקיו רעים מהו לצאת בפרומביא. וחמור סתם יוצא באפסר, כדאמר רבי ישמעאל בר' יוסי בשם אביו. וכן השיב לו רבה ללוי הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניה, פירוש דאמר חנניה דכל נטירותא יתירתא לא אמרינן משאוי הוא. אלמא פרומביא נטירותא יתירתא היא טפי מאפסר. ותירצו דדוקא גמל בחטם הוא דקא מיבעיא ליה משום דהויא נטירותא יתירתא טפי טובא ואין דרכו בחול בכך. אבל לובדקיס נהי דבאפסר מינטר, דרכו נמי בחול בפרומביא, לפי שהוא חמרא לובא, ואין ספק שעסקיו רעים יותר מהחמור דלוי, מדלא פשיט ליה ממתניתין דתנן ולבדקיס בפרומביא. וכתב הרנב"ר ז"ל, משמע לי דחמור סתם לא התירו בפרומביא מדא"ל לוי לרבה חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת. ואם איתא דאפילו חמור סתם היוצא באפסר מותר לצאת בפרומביא, מאי קא מיבעיא ליה. ומאי איריא עסקיו רעים, אפילו אין עסקיו רעים נמי שרי. אלא ודאי כדאמרן עד כאן. ולקמן בסמוך נכתוב הפסק והסכמתם של גאונים ז"ל. חלש דעתיה. דרבה בר בר חנא, שהיה אדם גדול, וכסבור שעשה מדעת. דתתיתיב דעתיה. להודיעו שלא נתכוונתי. לצאת בפרומביא. מי הוי נטירותא יתירתא לגביה או לא. והקשה רבינו תם ז"ל, דהכא משמע דמכבדין בדרכין. והכי נמי משמע ביומא בפרק אמר להם הממונה [יומא ל"ז ע"א], דאמרינן התם, שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול מימינו קטן משמאלו. ואילו בברכות פרק שלשה שאכלו [ברכות מ"ז ע"א] אמרינן אין מכבדין בדרכים ולא בגשרים. ותירץ דהתם בשאין הולכין לענין אחד, ולפיכך אין אחד צריך להמתין ולכבד את חבירו. אבל הכא מיירי בשהולכין לענין אחד.
<h2>דף נב.</h2>
הלכה כחנניא. דלא איכפת לן אי הוי נטירותא יתירתא. יוצאה באפסר. אם תחבו בחקיקת הקרן. אבל בקשירה בעלמא [לא] דילמא משתליף מתוך שראשה דק והיא מתנתקת לכאן ולכאן כשמושכין אותה בו ואתי לאיתויי ד"א בר"ה. תחב לה בזקנה. שקשר שערות זקנה כמין נקב, ותחב האפסר לתוכו. מנתחא. מתנתקת וקופצת אנה ואנה לברוח מידו. כאיב לה. הזקן, שנתלש השער ומכאיבה. תנן. בסוף פירקין [ק"ד ע"ב]. ולא תצא פרה לנוי. שצבועה וקולעת בין קרניה כמין קליעה בין קרן לקרן, ואינו אוחזה בה. אסור. דפרה מינטרא בלא אחיזה, אלא מוליכה לפניו. וקסבר נטירותא יתירתא משאוי הוא. לשמור מותר. דכל נטירותא יתירתא לאו משאוי הוא. קשרה בעליה. לפרה אדומה. במוליכה מעיר לעיר. במוליכה מעיר לעיר. וסתם פרה פונה אל מקום מרבץ (שלחכה) [שלה], וצריך לאוחזה כשמוליכה לעיר אחרת. ולאו נטירותא יתירתא הוא אלא אורחה. דדמיה יקרים. ובעיא נטירותא יתירתא, ואורחה הוא משנולדה. ולשון רבינו אלפסי ז"ל כך, א"ר אבא ד' בהמות וכו' ובמתניתא תנא וכו' באפסר אין בחטם לא, אלמא כל נטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור וכן הלכתא וכו'. וכ"כ בתוספות, פסק ר"ח דהלכתא כרב. וכ"כ המפרשים ז"ל ששאר הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרב ודחאוה לדחנניה. ולפי זה צ"ל דכל נטירותא יתירתא ר"ל שאין דרך הבהמה לשאת אותו בחול כלל. אבל לא הויא נטירותא יתירתא אי סגי לה בבציר מהכי, כיון שלפעמים הויא נטירותיה בהכי. שהרי לובדקיס בפרומביא תנן וסגי ליה באפסר. וכן פרה מינטרה בלא שום אחיזה, ושריא בפרה אדומה מוסרה משום שהרגילוה כך, וגמל בחטם אסור משום דסגי ליה באפסר, וכן חתול בסוגר. דהא פסקינא דליתא לדחנניה דאמר חיה יוצאה בסוגר ומוקימנא לה בחתול. וטעמא דאסור חתול בסוגר משום דקא סגי ליה במיתנא, ופרה ברצועה שבין קרניה דקיימא לן כרב דאמר בין לנוי בין לשמור אסור צריכה טעמא רבה, משום דלישנא משמע שהרגילוה בכך, דקאמר ברצועה שבין קרניה. ומאי שנא מפרה אדומה דשריא אפילו לרב משום דאורחה בכך. ואפשר לומר דמה שנהגו ודאי לשמירה, אע"ג דסגיא לה בבציר, או דלא צריך לה כלום, מ"מ כיון שנהגו לשומרה בכך לאו משאוי הוא ושרי. וזהו ענין פרה אדומה. וה"ה סוס ופרד לדידן בזמן הזה, שדרכן לצאת בחול בפרומביא, אפילו בשבת אינו משאוי ושרי. וכן הא דתנא דבי מנשה עז שחקק לה בקרניה, ודאי לשמירה נהגו כן. ולכן תוחבין לה לפעמים בזקנה. והא דסלקא בתיקו ולאיסורא בזקנה, הא אמרינן טעמא דלא ליתי לאיתויי ד"א בר"ה. ומשום נטירותא יתירתא לא חיישינן. אבל פרה רצועה שבין קרניה עיקרה לנוי. ולשמור פירש רש"י ז"ל שאוחזה בה אבל אינה צריכה כך לשמירה. ולפיכך אסור, כדפירש רש"י ז"ל דפרה מינטרה בלא אחיזה כן נראה לי. וכתבו התוספות, דנהי דסוס ופרד שלנו מותר לצאת ברסן או באפסר, מ"מ אסור לצאת בשניהם. וכל נויי בהמה אסור לצאת בהם בשבת, ומותר ליתן הרסן או האפסר בסוס, ולית בה איסור טלטול דמוכן הוא לבהמה. והמוליך סוס ברשות הרבים ואפסר בידו יזהר שלא יוציא ראש החבל מתחת ידו טפח. ומה שבין ידו לראש הסוס יגביה מן הקרקע טפח. והכי אמרינן לקמן בפירקין [ד' ע"ב]. ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צואר הבהמה ותצא. דאשכחן הלכה למעשה עגלי דרב הונא ואף מולאות של בית רבי עכ"ל.
יוצאין כרוכין. הרצועה סביב. ואע"פ שאינו אוחזה בה לאו משאוי הוא, דלנוי נמי אורחייהו הוא, כך פירש רש"י ז"ל. והקשו עליו בתוספות, דהא אמרן לעיל דכל לנוי אסור. לכך פירשו כרוכין. רפויין, שיכולה ליכנס ידו בין הכרך לצואר. וכרוכין לימשך דמתניתא הכי מתרץ לה רב הונא לטעמיה. או נמשכין. שמשכן ברצועה קבועה בטבעת השיר. ושמואל אמר וכו' נמשכין. שיניח מעט מן החבל שלא יכרכנה. שאם באת לברוח ימהר ויאחזנה. והא מתרץ לה למתניתא לטעמיה דתנא כרוכין לימשך. מולאות. פרדות. וכבר כתבנו בשם התוספות דיוצאין כרוכין, מהלכה למעשה דעגלי דרב הונא ומולאות של בית רבי.
<h2>דף נב:</h2>
מרדעת. בשטי"ל. ומניחין אותו על החמור כל היום לחממו, דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה. שהיא קשורה בו. מפרש בגמרא. זכרים. אילים. לבובין שחוזות כבולות וכבונות. מפרש בגמרא. צרורות. דדיהן צרורות לייבש החלב. שמהדקן כדי שלא יחלובו עוד ויתעברו, או יהיו שמינות ליאכל. פעמים לחלב. לשמור את חלבן שלא יטפטף לארץ, וקושרין להן כיס בדדיהן. אוסר בכולן. דמשאוי הוא. חוץ מן הרחלים. שקושרין להן בגד ביום שנולדו לשמור צמרן שלא יטנף. והוי להו תכשיט. צרורות ליבש. רבי יהודה ס"ל כת"ק דלאו משאוי הוא, מיהו ליבש דמיהדק שפיר ליכא למיגזר דילמא נפיל ואתי לאיתויי. אבל ליחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן דילמא נפיל ואתי לאיתויי. אלמוג. עצי אלמוגים, והוא נאה. טמאה. דבתר טבעת אזלינן, ופשוטי כלי מתכת מקבלין טומאה. היא של אלמוג. טהורה, דפשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה.
<h2>דף נג.</h2>
והוא שקשורה לו מערב שבת. פירשו בתוספות, אבל בשבת אסור דמחזי כמכוין להוציא המרדעת. וה"ר פורת פירש דמחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק. והרנב"ר ז"ל כתב בשם ה"ר יונה ז"ל, דבשבת אסור כדי שלא ישתמש בבעלי חיים. והכי מוכח בירושלמי [פ"א ה"ב]. וצריך להזהר כשנותן הרסן בראש הבהמה שלא ישען על ראשה ע"כ. ולא באוכף. דסתמו לרכיבה עומד או להוליך לסחורה. ודמי כאילו צריך להטעינה משאוי. מהו ליתן מרדעת. לא לצאת לרשות הרבים אלא בחצר מפני הצנה. ובלבד שלא יקשור. אלא ישליכנה על גביו. משום דבקשירה משתמש בצדדי הבהמה כדאמרן. מותר. וכן הלכה וכ"פ רבינו אלפסי ז"ל. טרסקל. סל מלא שעורים תולין לה בצוארה, ופיה נתון לתוכו ואוכלת. ותענוג הוא, שלא תטרח לשוח צוארה בארץ. צער. של צינה. מרדעת מותר. דצערא הוא. הילכך אורחא בהכי ולא משאוי הוא. לשמעתיה דרב. דשרי בטרסקל. אבא. חבירי. כמו אברך אבא למלכא. שמואל. נקרא אריוך, על שם שהיה בקיא בדינין ושופט, כמלך השופט את העם. לשון ריכא מלך. נותנין מרדעת. ולא שייך למימר והא אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. דכיון דיכול למשוך הבהמה ולהוליכה בכל מקום שירצה, כדבר הניטל חשיב לענין זה. כך פירשו התוספות. והא רב נמי. דכיון דשרי טרסקל כל שכן דשרי מרדעת. ורבינו אלפסי ז"ל פסק כשמואל דאמר טרסקל אסור. ורבי יוחנן קאי כותיה דאין תולין טרסקל לבהמה בשבת.
טרסקלין. פירשנו לעיל שהם סלים מלאים שעורים, שתולין להם בצוארן ואוכלות. ואסרנו לעיל לשמואל אפילו בחצר. והכא לא יצא תניא, דמשמע ברשות הרבים, הא בחצר מותר. ובגמרא מקשה לשמואל הכי, מאי לאו בסייחין גדולים קאמר שצוארן ארוך ואין להם צער לשוח ולאכול מעל קרקע, ותולה הטרסקל לתענוג. וקשיא לשמואל. והקשו בתוספות דילמא הכא מיירי בטרסקל שנתלה מערב שבת, אבל לתלות בשבת אפילו בחצר אסור. וי"ל דמשנה יתירא קא דייק, דקתני ולא בטרסקל לרשות הרבים. ואמאי קתני רשות הרבים גבי טרסקל טפי מאידך, הא כולהו נמי ברשות הרבים איירי. אלא למידק דבחצר מותר בכל ענין עכ"ל. ולפי זה משמע דגרסינן בה "ולא בטרסקלין שבפיהם ברשות הרבים". ופריק, לא בסייחים קטנים מיירי, שארכובותיהן גבוהין וצואריהן קטנים, ויש להם צער לשוח ע"ג קרקע. דומיא דקמיע. שהוא משום חולי. ומשום צער נמי מתיר לעיל שמואל מרדעת. ופירוש סייחין, חמורים. ויש בבבא בתרא [ע"ח ע"ב] הרבה.
בזנב שועל. שתולין לו בין עיניו כדי שלא תשלוט בו עין. זהרורית. לנוי. בכיס שלו. שתולין באמתו כדי לקבל זיבה לבדוק מנין ראיותיו. שאינו תכשיט שלו. בכיס שבדדיהן. לקבל חלב הנוטף, אי נמי שלא יסרטו דדיהם על הקוצים, שהיו דדיהם גסים. בחוסם. שחוסמים אותה שלא תרעה בשדה אחר. וכשמגיעים למקום מרעיתה נוטלים אותו הימנה. בסנדל שברגליה. שעושין לה סנדל של מתכת שלא יזיקוה אבנים. קמיע. כתב לרפואת חולי. מומחה. שריפא שלש פעמים לאדם כיון שאינו מומחה לבהמה. דמומחה לאדם לא הוי מומחה לבהמה, משום דגברא אית ליה מזלא המלאך שלו מגין עליו ומליץ. אבל אם היה הקמיע מומחה לבהמה נפקא ביה. וכל הני דקתני לא תצא, הנך דלאו שמירת גופה הוא, משום משאוי. וסנדל משום דמשתליף ואתי לאיתויי. וזה חומר. מפרש בגמרא דקאי אסנדל שברגליה. אגד שעל גבי מכה. ליכא למיחש דילמא אתי לאיתויי. בכשישין. בהמה שנשבר בה עצם עושין לה דפין מכאן ומכאן, וקושרין אותה שם, והם מעמידים העצם שלא ינוד אנה ואנה, עד שמתחבר. המדולדלת. שיצאה מקצתה. ופוקק לה זוג. אבל בשאינו פקוק אפילו בחצר לא תצא מפני שענביל שבתוכה מתקשקש ומוליד קול. ופוקק בצמר או במוכין שלא יקשקש הענבל בתוכו. זוג. אישקיליט"ה. ענביל. בטאי"ל. ומטיילת. באותו זוג. בחצר. אבל לא תצא [בו] לרשות הרבים, כדמפרש לקמן בפירקין [נ"ד ע"ב] דמחזי כמאן דאזיל לחינגא. ואיכא למידק דהכא משמע דדוקא משום האי טעמא דמחזי כמאן דאזיל לחינגא, הא לאו הכי שרי אע"ג דהוא לנוי, ולעיל אמרינן דכל לנוי אסור, כדאמרינן ולא פרה ברצועה שבין קרניה בין לרב בין לשמואל. וכן זנב שועל וזהורית משום נוי הוא ואסור. וי"ל דנוי שהכל עושין כן אפילו בחול, אפילו בשבת שרי. והיינו טעמא דזוג. אבל רצועה וזהרורית אין הכל עושין כן. ומשום הכי אסור.
<h2>דף נג:</h2>
סכין. שמן. ומפרכין. גלדי מכה בצפרני האדם. ואין סכין ומפרכין לבהמה בגמר מכה. שנתרפאת המכה וסוכה. ופירוך תענוג הוא לה. כרשינין הרבה. ועל ידי אכילה מרובה אחזה חולי שקורין מניישו"ש. וצריכה להשתלשל ולהוציא רעי. ומריצה. כדי שתתרפה גרסינן, לשון רפיון, שיהיו מעיה רפויין בשלשול ותוציא רעי. לא יריצנה. גזירה בכל הרפואות אטו שחיקת סממנין. מיקל. כתב הראב"ד ז"ל, מדקאמר ר' יאשיה מיקל. ולא אמר מתיר, משמע דהלכה ואין מורין כן. ואחרים. אומרים, דאדרבה מדדרש רבא הלכה כרבי יאשיה שמע מינה הלכה ומורין כן, דאי לאו הכי לאו הוה דריש ליה [בפירקא] כדאמרינן בפ"ק דחולין [ט"ו ע"א], כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כרבי מאיר וכי דריש להו בפירקא דריש להו כרבי יהודה. ורבינו אלפסי ז"ל כן כתב, והשתא דדרש רבא הלכה כרבי יאשיה דמיקל משום צערא דבהמה ולא קא גזר משום שחיקת סממנין ש"מ דלית הלכתא כי הא מתניתא בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן אבל אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן. דהאי תנא דאסר, משום שחיקת סממנין הוא דאסר, והא איפסיקא הלכה כר' יאשיה דלא גזר משום שחיקת סממנין עכ"ל.
תותרי. פי' רש"י ז"ל קופל"א. שמחברין אותו לקשור שנים כדי שלא יברחו. ורבינו אלפסי ז"ל פירש, מטלניות מרוקמות, שמייפין ומקשטין בהן את הבהמה. לבבתיני. קרבתני אצלך מחמת נוי מעשיך. כנגד לבן. דרך זאבים לאחוז בהמה בלבה. תחת זכרותיהן. וא"ת ומאי משמע דהאי לבוב לישנא דרחוקי הוא. פירש הרנב"ר ז"ל שמצינו תיבה שמשמשת דבר והפכו, כמו תבואתי תשרש, ודשנו את המזבח [במדבר ד']. אליה. זנב שלהן. קושרין כלפי גבן, שלא יכסה את ערותן. שית זונה. נוטריקון דשחוזות. שית, בית הבושת.
<h2>דף נד.</h2>
שמכבלין. לשון כבלי ברזל. שמכבנין. קושרין בגד סביביו ביום שנולד שיהא צמרו נקי, שמשמר צמרו שלא יטנף. למילת. לעשות מצמרו כלי מילת. מכבנין, על שם שעושין כמין קרסי מתכת לחבר הבגד, כמו [גיטין ט"ו ע"א] תנתן כבנתי לבתי. נושק"א בלעז. באפי נפשה. ולאו אפלוגתא דמתניתין. ולא אמרו מר הלכה כמר, משום דאיכא דמהפכי להו. ואיכא דמתני. להא דשמואל אהא. כך הלכה. דליבש מותר ולחלב אסור. מי מפיס. מי מטיל גורל איזו ליבש ואיזו לחלב. והרואה אותן צרורות ליבש אומר לחלב הוא, ואתי למשרי תרוייהו. כת"ק. פרש"י ז"ל ת"ק דמתניתין דשרי בתרוייהו. וקיימא לן דהלכתא כרב דפסק כרבי יהודה דליבש מותר ולחלב אסור. דקיימא לן רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. כן פסק רבינו אלפסי ז"ל. וכתבו בתוספות יש שפירשו לחלב, שיקבל הכיס לחלב. ויש שפירשו שקושרין להם כיס בדדיהן שלא יזוב החלב לארץ. וא"ת והיאך שרי ת"ק דבר שאינו בשביל צער הבהמה אלא כדי שלא יאבד החלב. וי"ל דהוי כמו רחלים כבונות, דחשבינן להו מלבוש, אע"פ שעשוי לצורך הצמר כדאמרינן שמכבנין אותן למילת. ונראה לפרש דבין ליבש בין לחלב, תרוייהו עבידי כדי שלא יסרטו דדיהן בקוצים, כדאמר רבי יהודה בגמרא מעשה בעזים של אנטוכיא שהיו דדיהם גסים ועשו להם כיסים שלא יסרטו דדיהם. אלא שבזמן שאינו חפץ בחלב שלהן, אלא רוצה שיהיו יבשות בלא חלב, מותר, לפי שהוא מהדקו וליכא למיחש. אבל אם אינו רוצה שיתיבשו, אז אינו קושר בחוזק, ואיכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי, ע"כ. אמר המחבר. וקצת קשה, דמתניתין מיירי בכל עזי, והמעשה בעזי אנטוכיא, ומפרש מפני שהיו דדיהן גסין עכ"ל המחבר.
מטולטלת. י"מ פושלא שתחת זנבו וי"מ מרדעת. והאחרון נראה בעיני. דאי רצועה שתחת הזנב, קשורה ומחוברת היא בסרגא, ואיך תפול. דטעמא דמתניתין משום דילמא נפלה ואתי לאיתויי. לא עקוד ולא רגול. מפרש בגמרא שעוקדים ידיהם עם הרגלים בכבלים שלא יברחו. ימשוך. האחד. כדמפרש בגמרא. שלא יכרוך. החבלים בכרך אחד. ובגמרא מפרש טעמא. בזנבו ובחוטרתו. דכיון דקשורה בתרוייהו לא נפלה. חוטרתו. חלדרוב"א שיש לכל גמלים על גביהם. בשליתה. דכיון דכאיב ליה לא מנתחא ליה. ולי נראה מטולטלת כמין כר מלא מוכין, ונותנין לה תחת הזנב כדי שלא תשחת הרצועה שתחת הזנב את בשרו, מפני שהמשאוי שעל גבה כשהגמל יורד במורד מכביד, ויורד כלפי צוארה, אלא שהרצועה מעכבתו. יד ורגל. אחד מן הידים ואחד מן הרגלים כובל ביחד. ידו על זרועו. אחד מידיו כופף כלפי מעלה וקושר, כדי שלא יהיו לו אלא ג' רגלים לברוח. יד ורגל כיצחק בן אברהם. דכתיב [בראשית כ"ב] ויעקוד. כפף ידיו ורגליו לאחוריו, וקשר יד עם רגל, ונפשט צוארו לאחוריו.
לחינגא. לשוק. למוכרו. חינגא, על שם שסובבין את השוק מחולות של בני אדם. לענין כלאים. האי שלא יכרוך דמתניתין לא שייך ביה איסור שבת. אלא משום איסור כלאים אסר ליה כדמפרש ואזיל. כלאים דחבלים. שיש בהם חבלי צמר וחבלי פשתן. וכי כריך להו הוו כלאים, וידו מתחממת באחיזתן. וקסבר דבר אין מתכוין אסור. כלאים דאדם. דמכריך להו סביבות ידיו נמצא קשור עם הגמלים, ופעמים שהם מושכין שום דבר, נמצא אדם וגמל מנהיגין יחד. כך פירש רש"י ז"ל. ולפי זה מתניתין לאו לענין שבת, אלא אחול קאי. וי"א דחשבינן משיכה מה ששניהם נושאין את החבלים. וכתב הרנב"ר ז"ל, להאי פירוקא אסור להנהיג שור וחמור הקשורין יחד בחבל ע"כ. מותר לחרוש וכו'. עם כל הבהמות. שלא אסרה תורה אלא שני מיני בהמה יחד כעין שור וחמור. ומשנה זו במסכת כלאים [פ"ח מ"ו]. התוכף. בגד צמר ופשתים בתכיפה ע"י מחט פעם אחת, או שנקשר קשר אחד. אינו חיבור. דכתיב צמר ופשתים יחדו, לא אסרה תורה אלא יחדו, חבור יפה המתקיים. שלא יכרוך ויקשור. כריכה וקשירה כשתי תכיפות חשיב. שלא יצא חבל. ראש החבל לא יצא מתחת ידו למטה טפח, דדמי כמי שנושאה, ולא מתחזי שהיא מאפסר הגמל. שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן. דהבא לימלך לפנינו, אמרינן ליה טפח, שלא להקל באיסורין, ומיהו עד טפחים ליכא איסור.
<h2>דף נד:</h2>
מן הקרקע טפח. אבל כל כמה דבעי ניפוק מתותי ידיה. בחבלא דביני ביני. שבין ידו לגמל. בההוא קאמר כמה דבעי ניהוי, ובלבד שיגביהנו מן הקרקע [טפח כדי] שתראה שבהמה נמשכת בו. דאי לא, לא מתחזי נטירותא דבהמה אלא למשאוי בעלמא, שאין נראה שאוחז ראשה בידו. בזוג. אישקילט"א. אע"פ שחללו פקוק במוכין שאין הענבל שלו מתקשקש להשמיע קול. ובגמרא מפרש טעמא. סולם ורצועה. וכל הנך דמתניתין מפרש בגמרא. וכולהו משום דחייס עלייהו ואי נפלי אתי לאיתויי. עגלה. כמו קרון קטן עושין לו תחת זנבו, שראש זנב אותו איל היה רחב כמו כר, ואין בו עצם אלא שומן ועב וכבד. וכשנגרר בארץ נשחת ונפרט. ועושין לו עגלה מתעגלת אחריו כשהוא הולך, והזנב קשור עליה. הקופר. שרץ הוא שנימיו חדין כמחט, וקורין לו אריסו"ן, וקושרין עורו בדדי הפרה כדי שלא יניקוה שרצים. ולא ברצועה שבין קרניה. שמשאוי הוא כדמפרש בגמרא. אין חמור יוצא במרדעת. כדאמרן לעיל. שאינה קשורה מערב שבת. דלא גלי דעתיה מעיקרה שהיא צריכה לכך, שיהא לה למלבוש. פקוק. סתום. לחינגא. לשוק, לימכר, ותולין לה זוג לנוי. בדלועא. שקושרין כנגד הלחי. ולא הדר חאיך. שלא יוכל להחזיר צוארו לצד המכה לחככה בשיניו. בסולם שבצוארו. דפין. וחשובין הן יותר מכשישין שעל גבי השבר. ואי נפלי חייס עלייהו ומייתי להו בשגגה. לגיזרא. טליי"ר בלעז. בהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו, עושין לה כמין טבעת של עקלים או של רצועות עבות, וקושרין אותן למטה מפרסות הרגל, מקום שמנקשין זו בזו. ורב אלפסי ז"ל כתב עוד פירוש אחר, איכא מ"ד כשתבקע פרסה של רגל בהמה, קושרין אותה ברצועה, כדי שתחלים ותחזור לכמות שהיתה. דלא ליחלפי. בתרנגולי חביריהם. וליתברו מאני. שקושרין שתי רגליה יחד ברצועה קצרה, שלא יוכלו להדס לאחוריהם ולהתיז. דלא ליחמטא. שלא ילקו בסלעים ובטרשים. בלצי"ר בלעז. דרני. תולעים. קיסמא דריתמא. קיסם של רותם הוא שמניחין לה בחוטמה. בר נירא. עול קטן שמנהיגין לעגל בצוארו, שיהא למוד לכוף ראשו לכשיגדל. דלא לימציוה יאלי. שלא ייניקוה עלקות שקורין שנגוני"ש. בין לנוי בין לשימור אסור. דכל נטירותא יתירתא אמרינן משאוי הוא. וכן פסיקנא לעיל כרב. כל כי האי זוגא. ארבעתן יחד. חליפי רבי יוחנן. יש מחליפין רבי יוחנן ומעיילי רבי יונתן. נתפס. על עבירות שבידם. בכל העולם. בכל ישראל, כגון מלך שאפשר לו למחות, שיראים מפניו ומקבלים את דבריו.
<h2>דף נה.</h2>
עבור בתוך העם וגו'. והתוית תו תו תמות. לרשעים. חותמו של הקב"ה אמת. ראשונה לאותיות ואמצעיתה ואחרונה, על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא. אלו בני אדם וכו'. הת"ו סימן להם שקיימו את התורה מאל"ף עד תי"ו. ואיש אל יצילנה. שאין עוד זכות אבות שאכלוהו. מעל פניו. עד עתה. אבל מכאן ואילך השליכם מעל פניו ולא פנה אל ברית אבות. היום יודע. שאתה זוכר אברהם יצחק ויעקב. ומדקאמר היום יודע משמע היום יודע ותו לא. מכלל דתמה, ועל ידי רחמים הוזכרה. מימי חזקיהו. דכתיב קנאת י"י צבאות תעשה זאת, ולא זכות אבות. ובתוספות כתבו דשמואל דאמר תמה ורבי יוחנן דאמר תחון לא פליגי, אלא זה לרשעים וזה לצדיקים. ותדע לך דרבי יוחנן גופיה דאמר הכא תחון זכות אבות אמר בסמוך דמימי חזקיה תמה. אלא ודאי כדאמרן. ועל זה אנו סומכין (להעיר) [להזכיר] כל שעה זכות אבות. ובויקרא רבה [ס"פ ל"ו] אמרינן, לעולם זכות אבות קיימת ולעולם מזכירין אותה. וכן הוא אומר כי אל רחום י"י אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח ברית אבותיך. ורבינו תם אומר שזכות אבות תמה, ברית אבות לא תמה. ואנו לשון ברית מזכירים. ומפרש ז"ל, דשמואל דאמר מימי חזאל הכי דייק, מדכתיב למען בריתו את אברהם, משמע למען בריתו ולא למען זכותם. דברית אבות לעולם לא תמה כדכתיב לא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם.
<h2>דף נז.</h2>
במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא משאוי. ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה משום חשיבותו ודילמא אתיא לאיתויי ד"א. לא בחוטי וכו' שבראשה. שקולעת בהן שערה. שבראשה אכולהו קאי. ובגמרא מפרש טעמא. ולא תטבול בהן. משום חציצה. עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויים, ויכנסו המים ביניהם לשער. טוטפת וסרביטין. מפרש בגמרא. וחשובין הן וחיישינן דילמא שלפא ומחויא לחברתה. בזמן שאינן תפורין. עם הסבכה שקורין קופי"א. אבל תפורין ליכא למיחש לאיתויי, שאינה נוטלת הסבכה מראשה בר"ה, שתגלה כל שערה. כבול. מפרש בגמרא. לרשות הרבים. אבל לחצר שרי. וכל הנזכרים למעלה אסורים אף בחצר, שמא תרגילה בר"ה. וחדא גזירה היא דגזור בהו שלא תתקשט בהם בשבת כלל. ובכבול התירו, כדמפרש לקמן בפירקין [ס"ד ע"ב] שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה. עיר של זהב. כמין נושק"א. ומציין בה כמין עיר. קטלא. מפרש בגמרא. חותם. לחתום בה אגרות או כל דבר סגור. שאינה נקובה. כמין אישפינגל"א. ואם יצאה אינה חייבת חטאת. דכולהו תכשיטין נינהו, ורבנן [הוא] דגזור בהו דילמא שלפא ומחויא. ובגמרא יהיב טעמא לאיסורא דחוטי צמר וחוטי פשתן, דהנהו לאו תכשיט נינהו דניחוש בהו דילמא שלפא ומחויא כדאיכא למיחש לטוטפת ואינך דמתניתין, אלא טעמייהו משום דדילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאיתויינהו בר"ה.
וכתבו בתוספות דכי חיישינן בהני להכי, דוקא בשלא קלעה בהן שערה אלא שקשרה שערה בהן. אבל בשקלעה ליכא למיחש להכי, דהא אמר לקמן בס"פ המצניע דגודלת חייבת משום בונה, וכיון שכן סותרת קליעתה נמי חייבת משום סותר. הילכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדא הכי. וכתבו עוד, דמאי דאסרינן בכל הני דמתניתין דילמא מייתי להו ד"א בר"ה, דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהם. דאי לא תימא הכי אם כן לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם. אלא ודאי דוקא תכשיטים קטנים הוא שחששו בהם, אבל לא בתכשיטים גדולים. ולפיכך מתרת אשה חגורתה בר"ה וחוגרת, כדאמרינן לקמן גבי קמיע מומחה דקושר ומתיר אפילו בר"ה.
עוד כתבו בשם ר"ת ז"ל, דהנך תכשיטין דאסירי דילמא שלפא ומחויא, דוקא בנשים הוא דחיישינן להכי לפי שדעתן קלה עליהן להתפאר בתכשיטיהן. אבל באנשים דלא עבדי הכי שרי. ויש ראיה לדבריו מירושלמי דפירקין דאמרינן התם, תכשיטין למה הן אסורין, א"ר בא ע"י שהנשים שחצניות הן היא מתירתן ומראתן לחברתה והיא שכחה ומהלכת בהן ד"א. והרי זה מפורש כדברי רבינו תם ז"ל. ואע"פ שאמרו שם במקום אחר, רבי חייא בשם רבי שמעון בן (חייא) [יוחאי] ואפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בה לחצר. ושיילינן עלה והאיש על ידי שאינו שוחץ מותר. ומהדרינן נשמעינה מן הדה מעשה בר"ג ברבי שירד לטייל בתוך חצירו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט. הדה אמרה אחד האיש ואחד האשה. ומשמע לכאורה מהא דתכשיטין אסורין אף לאיש, ושלא כדברי ר"ת ז"ל. ולפי זה תהיה סוגיא זו חולקת על אותה מימרא של רבי אבא שהזכרנו.
אלא שבא הרמב"ן ז"ל ולמד דאיכא למימר דלא פליגן. משום דהכא הכי קאמרינן, מי אמרינן דהאי חומרא דעבדינן לומר שאפילו דברים שלא נאסרו בר"ה אלא משום שבות שיהיו אסורין בחצר, דנימא דוקא באשה שהיא שוחצת אבל באיש שאינו שוחץ דברים שהם אסורים לו משום שבות בר"ה שיהיו מותרים לו בחצר, או דילמא לא שנא. ועלה אמרינן נשמעינה מן הדא דר"ג ירד לטייל בחצירו ומפתח של זהב בידו. כלומר שהיה נושא אותו באצבעו לתכשיט כטבעת. וגערו בו חביריו משום תכשיט, כלומר שאילו לא היה תכשיט היה מותר לטייל בו בחצר, דליכא למיחש שמא יצא בו. אבל לפי שהיה תכשיט גערו בו, לפי שהדבר קרוב שיצא בה בר"ה, ואילו יצא בו היה איסור בדבר, אפילו תמצא לומר שלא נאסר לאיש. וטעמא דמילתא משום דהכא כיון שיש שם מפתח שהוא צריך לו איכא למיחש שמא יצטרך לו ויוציאנו מאצבעו ויעבירנו ד"א בר"ה. אבל לעולם תכשיטין מותרין לאיש.
ועל פי סברא זו יש מי שאומר שעכשיו יוצא האיש אפילו בטבעת שאין עליה חותם. דאע"ג דאמרינן בגמרא אמר עולא וחילופיהן באיש, כלומר דמאי דמשמע ממתניתין דטבעת שאין עליה חותם תכשיט לאשה, מדקתני עלה ואם יצאת אינה חייבת חטאת, וטבעת שיש עליה חותם משאוי הוא לה כדקתני ואם יצאת חייבת חטאת, והוי חילופיהן באיש כלומר דטבעת שיש עליה חותם תכשיט הוא לו ושאין עליה חותם משאוי. הני מילי לפי דורם שלא היו האנשים רגילים בטבעת שאין עליה חותם, אפילו בחול היו עוברים משום לא ילבש גבר שמלת אשה. אבל עכשיו שנהגו בו הרי הוא להם תכשיט, ובין בחול בין בשבת שרי, כשתמצא לומר שלא נאסרו תכשיטין לאיש כדברי ר"ת ז"ל. אלא שיש חולקין עליו וכמו שיתבאר בגמרא [ס"ב ע"ב] בס"ד.
אבל קשה הדבר על מה סמכו בדורות הללו שהנשים יוצאות לר"ה בטבעת שאין עליה חותם. והרב בעל התרומה מלמד עליהן זכות, לפי שאין לנו ר"ה גמורה משום דבעינן שיהיו המבואות מפולשים ורחבים שש עשרה אמה ושיהיו ששים רבוא עוברים שם בכל יום. לפיכך כיון שאי אפשר לבוא לידי איסור תורה לא גזרינן דילמא שלפא ואתיא לאיתויי. וכתב הרנב"ר ז"ל, הך סברא לא מחוורא, שלא מצינו שהזכירו חכמים בר"ה שיהו עוברים שם ששים רבוא בכל יום. ואע"פ שרש"י ז"ל מפרש כן בהרבה מקומות, אם איתה, אי אפשר דלא לשתמיט תלמודא לאדכורי הכי בחדא דוכתא. ועוד שחכמים סתם אסרו, ולא נתנו דבריהם לשיעורים לחלק בין כפרים לעיירות גדולות. אלא שעכשיו נהגו בכך ולא ישמעו למי שימחה בידם. ובכיוצא בזה הנח להן מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות עכ"ל.
ואתיא לאיתויינהו ד"א בר"ה. וא"ת והא גזרה לגזרה היא, דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ודילמא אתיא לאיתוינהו, ובפ"ק [י"א ע"ב] אית ליה לרבא דלא גזרינן בהוצאה גזירה לגזירה. וא"כ תיקשי ליה מהא. י"ל דהכא חדא גזירה חשיבא, דכל היכא דשרינן לה לצאת [בשאר שבתות] לא תהא נמנעת מלצאת בשבת דמתרמיא לה טבילה. הילכך ליכא אלא גזירה דאתיא לאיתויינהו. תיכי חלילתא. שרשרות של חוטין חלולות ועגולות. מאי. מהו לקלוע בהן שערה לצאת בשבת, דאינה יכולה למתחן ולדוחקן על השער בחוזק, והמים נכנסין בה. ומיבעיא ליה מי הוי חציצה ולא תצא בהם בשבת משום גזירת טבילת מצוה. או לא הויא חציצה. כל שהוא ארוג. לא גזרו לצאת בשבת, לענין חציצה לא חייץ, דלא מצי לאהדוקי שפיר. וכתב הרנב"ר ז"ל, איכא מ"ד דוקא ארוג כה"ג שהוא חלול ואי אפשר שלא יכנסו שם המים אבל ארוג שאינו חלול חייץ.
דלא קפדין. ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין. אלמא עיילי בהו מיא שפיר אפילו להנאת רחיצה, וכ"ש לענין טבילה נמי לא צריכין להתירן, ומותר לצאת בהן בשבת, דאי מתרמיא להו טבילה לא שרו להו, לא משום חציצה ולא קפידא. דטניפן. דמטנפי הך תיכי בטיט. האי נמי ארוג הוא. והא אמרת דלא גזרו כלל לצאת. להך לישנא דלא קפדן. משמע דאי קפדן ליטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהן בשבת, ואע"ג דלענין אהדוקי לא חייצי ומותרות לטבול בהן. הילכך הני כיון דמיטנפי מקפד קפדן להיותן בראשן בשעת טבילתן, מפני שהמים ממחין את הטיט, ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה. ואע"ג דחציצה לא הויא [דהא] עיילי בהו מיא, מיהו כיון דשריא להו משום טינוף אתיא לאיתויינהו ואסור לצאת בהן. וללישנא קמא לא גזרו אלא במידי דחייץ לטבילה. ורבותי מפרשים הך קפידא לענין חציצה, כדקיימא לן [ערובין ד' ע"ב] רובו ומקפיד עליו חוצץ. וקשיא לי בגוה טובא. חדא דכי איתמר ההוא, במידי דמיהדק איתמר, ואשמועינן דאע"ג דלא עיילי בהו מיא כיון דלא קפיד עליה חשיב כגופיה ובטיל לגבי שערו. אבל במידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא מאי חוצץ איכא למימר. הא לאו חוצץ הוא. ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דייק בלישנא ומיהו כל מידי דקפיד עליה אסור, היכי אמרינן הכא, האי נמי אריג הוא ומותר, כיון דפשיטא לן היכא דמטנפי מקפד קפדן, על כרחיך חייץ, דהא רב הונא בריה דרב יהושע אהלכה למשה מסיני לא אתא לאיפלוגי. ואלו חוצצין באדם. משום דתני התם ואלו חוצצין בכלים תנא לגבי טבילת אדם ואלו חוצצין באדם. של צמר ושל שער. משום דלא מהדק ע"ג השער. לכולן. לא תימא בראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי, אלא אחוטין נמי קיימי. חונקת. להדק חוטין שבצוארה. וקושרתן בריוח שיהיו רפין. בחוטין. כגון חוטין שבצואר, וחוטין שבאוזן שנותנים שם שלא יסתם הנקב. חבקין. ענקי. רצועות מוזהבות, והן רחבות. חבקין לשון קילקלי וחבק, שהוא צינגל"א לאסור סוס.
<h2>דף נז:</h2>
בקרטלא. בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה, שלא יפול המאכל שהיא אוכלת על בגדיה. ויש לו מקום שנצים כעין שעושים למכנסים. ותוחב בה רצועה רחבה. ומוללתן סביב הרצועה. שהבגד רחב הרבה, וקושרת הרצועה סביב צוארה, וחונקת בה את עצמה בחוזק כדי שיהא בשרה בולט ותראה כבעלת בשר. ומתוך שהרצועה רחבה וחלקה אינה מזקתה. מודים. משום דלא מהדק. הילכך יוצאת בהם בשבת, דלא אתיא לאיתויינהו ד"א בר"ה. וכתב הרנב"ר ז"ל, דוקא בראשי הבנות הוא שאין שער חוצץ, לפי שאי אפשר לה להדקו יפה. אבל לקשור נימא אחת בעצמה או נימא אחת בחברתה מתהדקות הן בענין שאין המים נכנסים שם. דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה [ס"ז ע"א], נימא אחת קשורה חוצצת שלש אין חוצצות שתים איני יודע. ואפילו לכרוך חוטין אלו בשערותיהן נמי שרי, לפי שאי אפשר לחוטי שער הללו שלא יהיו יותר מנימא אחת, ואמרינן בהדיא בירושלמי [פ"ו ה"א] אם קשר שני נימין בשלש דינייהו כשלש ולא חייצי.
חומרתא. קשר שעושין לרפואות. דקטיפתא. קיטוף עין רעה שלא תשלוט. בקמיע. דקתני מתניתין ולא בקמיע שאינו מן המומחה, הא מומחה שפיר דמי. אפיזני. פרונט"ל. שעושין של זהב לשום על הפדחת. שבכה. קופי"א, דאי שלפה לה מגלה ראשה. המוקפת. המקפת פדחתה מאוזן לאוזן. עד לחיים. עד ראשה, כורכתו ותולה עד לחיים מכאן ומכאן. עניות. ואשמועינן דאפילו בהני נמי חיישינן דילמא שלפא ומחויא. אי כבלא. חותם של עבד, שעושין לעבד בכסותו לסימן דמוכח שהוא עבד. ובההוא קתני מתניתין דשפחה לא תצא בה. אבל כיפה. כמין כובע שתחת השבכה דמקרי נמי כבול ומתקשטת בו. שפיר דמי. דכיון דמגלי שערה לא שלפא ומחויא. או דילמא. דחיישינן דילמא שלפא ושומטה מתחת השבכה, ואינה מגלה שערה. וכל שכן כבלא דעבדא. וטעמא דאסור כבלא דעבדא, משום שמא מיתבר ונפיל ואתי לאיתויי אם הוא של מתכת. ואם הוא של טיט, דלא חשיב, אפילו הכי אסור, דילמא משום אימתא דרביה, שלא יכעוס עליו שיהיה סבור ששברו בכונה, יסיר הטלית מעליו מקופל על כתפו, והיוצא בטלית מקופלת על כתפו בשבת חייב חטאת. ובאצטמא. לקמן מפרש מאי אסטמא. ומדקתני כל שהוא למטה מן השבכה ש"מ כיפה תנן. לחצר. אבל לרשות הרבים לא. וא"ת נוכיח מדהתירו כבול בחצר דכיפה תנן, והתירו בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה. אבל אי כבלא דעבדא מ"ט התירוהו בחצר. י"ל דדוקא תכשיטין הוא דאסרו בחצר משום גזירת ר"ה, אבל כבלא דגנאי הוא לו, כל שהוא רשאי להתירו נהנה הוא בכך וזכור ליטלו. ורבינו אלפסי ז"ל פסק כרבי אבהו דתניא כותיה. כליא פרוחי. מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקילעה ראשה וכיסתו יש שערות קטנות שיוצאות חוץ לקישוריה, והן נקראות פרוחי, על שם שמפריחין ויוצאין לחוץ. ואוגדתן לאחר קשוריה על ידי מצנפת קטנה. כליא. מונעת אותן שערות מלצאת. אין בה משום כלאים. שעשויות כמין לבד שקורין פאלטר"י, ואינה טוויה. ואע"ג דתנן [כלאים פ"ט מ"ט] הלבדין אסורין מפני שהן שועין. שאני אצטמא שהוא דבר קשה. וכל שאינו שוע טוי ונוז שהוא כלאים דאורייתא, בקשין שרי לגמרי. דלא גזרי בהו רבנן. כדאמרינן פ"ק דביצה [ט"ו ע"א]. אבל אי הוו כלאים דאורייתא אפילו קשה אסיר בלבישה. כדאמרינן פ"ק דערכין [ג' ע"א] הני כהני הואיל ואישתרו כלאים לגבייהו בעידן עבודה. ואי אפילו כלאים דאורייתא שרו בקשין, היכי אישתרו כלאים לגבייהו, הא אמר רב אשי בגדי כהונה קשין הן פרק בא לו במסכת יומא [ס"ט ע"א]. אלא ודאי כל שהם כלאים דאורייתא אין הבדל בין קשין לרכין לענין העלאה שהיא דאורייתא, דכתיב לא יעלה עליך, אבל [אתה] מותר להציע תחתיך, אלא דרבנן גזרו הצעה שמא תיכרך ליה נימא על בשרו. ובגדי כהונה דקשין מותר להציען, דאיסור כלאים דרבנן התירו בקשין. ובמסכת כלאים [פ"ט מ"ב] התירו כרים וכסתות של כלאים מהאי טעמא, דהצעה אינה אלא מדרבנן. בנגעים. מהאי טעמא גופא, דגבי נגעים כתיב בגד, ויליף מכלאים שוע טווי ונוז. משום עטרות כלות. שגזרו עליהן שלא תצא בהן מחורבן הבית ואילך משום צער, כדאיתא במסכת סוטה [מ"ט ע"א].
<h2>דף נח.</h2>
יוצא העבד בחותם שבצוארו. כדמפרש לקמן בשל טיט, דלא קפיד עליה לאיתויי אם נשבר. ואי משום דמירתת שלא יאמרו שהוא נטלו להראות בשוק שהוא בן חורין, אפילו הכי משום אימתא דרביה לא מייתי ליה בידיה, דהא לאו הוכחה היא דעבדות אלא בשישנו על צוארו או בכתפו. אבל לא בחותם שבכסותו, שאם נפסק מן הבגד, משום אימתא דרביה מסיר כל הטלית מעליו ומקפלו על כתפו כדי שלא יראה מקום החותם, ולא יאמרו שנפל. ועל כתפו משאוי הוא, כדאמרינן היוצא בטלית מקופלת חייב חטאת, דאינה תכשיט אלא בזמן שלובשה דרך מלבוש. המקפיד עליו. אם נשבר, להביא שבריו בידו. לא בחותם שבכסותה. כסות שעושים לסוסים מעולים כדי שלא יטנפו. ובחותם של מתכת איירי, משום דקפיד עליה ואתי לאיתויי. זוג. קאנפאנילי"א בלע"ז. ולא תצא דמתחזי כמאן דאזיל לחינגא ואע"פ שהוא פקוק.
<h2>דף נט:</h2>
כדעבד לה ר"ע. במסכת נדרים [נ' ע"א]. כדעבד רבי עקיבא לדביתהו, לפי שמכרה כיפה שבראשה ונתנה לו שילך ללמוד תורה. וכתבו בירושלמי [פ"ו ה"א], שאשתו של רבינו הקדוש קינאה בה וצעקה על בעלה כשלא היה עושה לה כמוה. והשיב לא עשית לי כאשר עשתה אשת ר"ע לבעלה. כלילא. על פדחתה היא קושרתו מאוזן לאוזן, שכולו טס של זהב. ויש שעשוי ממשי טווי עם הזהב, שקורין פרי"ש. דאניסכא. מניסכא, דהיינו זהב או כסף, דבר הניתך אסור, דמגו דחשוב גזירה דילמא שלפא ומחויא. דארוקתא. רצועה שהיא מצויירת בזהב ובאבנים טובות. רבינו אלפסי ז"ל, נסכא חוט, כלומר שהן חתיכות נקובות, ומכניסין בהן חוט להעמידן. ופירוש רוקתא, מטלית. שאותן חתיכות קבועות על המטלית. ניסכא עיקר. נסכא דאית בה עיקר, ומחויא. ארוקתא עיקר. ולא חשיב לה, ולא מחויא. לא פליגי דשרי. דארוקתא עיקר. בפירוש אמרת. לפני חולייך, קודם ששכחת תלמודך. כלילא שרי. אלמא דרב אשי עיקר, דמוקים פלוגתא כנסכא, אבל בארוקתא מודה רב. ואיכא לאוקומה לדידך בארוקתא. ורבינו אלפסי ז"ל פסק כלילא שרי. כדדרש גברא רבה. ולפי זה דאנסכא אסיר, דהלכתא כרב באיסורי. כך נראה לי.
קמרא. אבנט חשוב. יש שעושין אותו רצועה, ומשבצות זהב ואבנים קבועים בה. אטלית מוזהבת. דהוי תכשיט. ולמישלף ואיתויי נמי לא חיישינן, שאין דרך להתיר אזור בשוק ויפלו בגדים שלו. אבנט של מלכים. שעשוי כולו נסכא. וכל ישראל בני מלכים הם וראויין לו. תרי המייני קאמרת. הא ודאי משאוי הוא ואסור. לשון תלמידי רבינו יצחק בן יהודה נ"ע. ולשון רבינו הלוי מצאתי בתלמידיו מותר. והראשון נראה לי, משום דגבי הצלת דליקה מנינן לרבי יוסי שמונה עשר כלים, והתם חד חגור הוא דמנינן בפרק כל כתבי הקודש. ואי שתי חגורות שרי לכתחלה, נמני התם תרי. תרי המייני. כתבו בתוספות דאין דרך לחגור שתי חגורות. ולא דמי לכמה מלבושים, שאדם לובש בשביל הקור. אבל תרי המייני מה הנאה יש לו בו. הילכך משאוי הוא. ודוקא שנים זה על זה, אבל אם יש מלבוש מפסיק ביניהם נראה דמותר. וקצת ראיה מפרק כל כתבי [ק"כ ע"א] דקחשיב בי"ח כלים פונדא וחגור שבמתניו, ופרש"י ז"ל דפונדא הוא אזור עכ"ל.
ריסוקא. חתיכה מעור רחבה. מפרחייתא. רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהן ולהדקה סביבותיו. שרי. דמיהדק שפיר. וליכא למיחש דילמא משתרי קטרי ונפיל ואתי לאיתויי. מפרחייתא. פנד"ץ קורין אותן. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, כיון דאנסכא שרי ללישנא בתרא, כל שכן דארוקתא. והלכה כל"ב. וכתב הרנב"ר ז"ל, מדאמרינן הכא מידי דהוה אאבנט של מלכים, ומטעם שאמרנו שאין דרך להתיר אבנטו או אזורו בר"ה, משמע הא לאו הכי אסור, דחיישינן דילמא שליף ואתי לאיתויי נמי באנשים, כמו שאמרה משנתינו [נ"ז ע"א] בנשים. ושלא כדברי ר"ת ז"ל. ואינה ראיה, דהכא משום משאוי או לאו משאוי שקלינן וטרינן. דדילמא למי שלא הורגל בו משאוי הוא. לפי שאינו עשוי אלא למי שמשמש מלכים במזרז עצמו לעבודתן. ומנהג משמשי מלכי פרס לחוגרו. וכן הוזכר בספר ערוך בשם רב שרירא גאון ז"ל. וזהו שאמר הכתוב [איוב י"ב] מוסר מלכים פתח. ויאסור אזור במתניהם. כלומר שהשם יתברך מפתח מוסר המלכים ומסיר עולם שהיה להם על אחרים, ואוסר להם אזור במתניהם שיהיו הם משמשי המלכים הקמים תחתיהם. אבל לעולם לא חיישינן באיש דילמא שליף ואתי לאיתויי שאין דרכן בכך.
מנקטא פארי. מושטניצ"א. והוא בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים, ומכנסת בו רצועה רחבה, וקושרת סביב צוארה, והבגד תלוי על הלב. והוא חשוב ומצוייר בזהב. וי"מ כמין חצי עגול, עשוי כמין כלבוס. כזה ואוחזת בו מפתחי חלוקה, והפגם בולע את צוארה, והוא של זהב. ובתוספות כתבו, מנקטא פארי, פירורי הפת. ותכשיט הוא, ע"כ. ורבינו אלפסי ז"ל כתב, ושמה בלשון ישמעאל מכנק"ה. וכתבו בתוספות ואע"ג דאמרינן לקמן [ס"ה ע"ב] והבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן. ואמרינן בגמרא דבשל צבעונין אסורין דתכשיט הן ודילמא משלפא ומחויא. חוטין שאני, שניטלין בקל יותר מנזמי האוזן ע"כ. שאין עליה חותם. ואם יצאה פטורה, דתכשיט הוא לה. ומשום שלפא ומחויא מיתסרי. הא שיש עליה חותם חייבת חטאת דלאו תכשיט הוא והוי משאוי.
<h2>דף ס.</h2>
למאי חזיא. לתכשיט, דקתני אינה חייבת חטאת. חולקת. לכאן ולכאן באמצע ראשה, שקורין גריל"א. בשבת למאי חזיא. הרי בשבת אינה חולקת שערה, פרש"י ז"ל. והקשו עליו, ומאי טעמא לא, והא קיימא לן [נ' ע"ב] נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. וה"ה בשבת דשרי לר"ש, שאין זה פסיק רישיה ולא ימות. ועוד, דמשמע מדבריו ז"ל שאילו היתה חולקת שערה בשבת לית בה משום משאוי. ואמאי, והלא אינה יכולה לצאת בכל הדברים הצריכים כיון שאינם לא מלבוש ולא תכשיט. אלא ה"פ בשבת למאי חזיא, שתהא קרויה תכשיט. דאפילו חולקת בה שערה לאו תכשיט הוא. על ראשה. האחד. והשני הוי עוקץ. בחול חולקת שערה. בעוקץ. ובשבת. תוחבת העוקץ בשבכה, והטס שבראשה השני מונח על פדחתה. אמר המחבר, ומדאמרינן בחול חולקת בו שערה ליכא למידק הא בשבת אסור. אלא משום הכי לא אמר בשבת דחולקת לא עביד תכשיט. כך נראה לי, והוא מבואר בפנים, ע"כ.
סנדל המסומר. של עץ הוא, ותוחבין מסמרות לחזק התחתון עם העליון. ובגמרא מפרש מ"ט גזרו ביה רבנן. ולא ביחיד. בסנדל יחיד. ברגלו מכה. בתלמוד ירושלמי [פ"ו ה"ב] מפרש, דלא לחשדוה דלא לטעון ליה לחבריה תותי כנפיה. ולשון רבותי דילמא מחייכי עליה ושליף ליה ומייתי ליה בידיה בשכחת שבת. ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי. ובגמרא בעי בהי מינייהו יהיב ליה. ולא בתפילין. כדמפרש בגמרא. ולא בקמיע. שכותבין וטוענין לרפואה. שאינו מן המומחה. אבל בקמיע מומחה שרי, דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו. שריון וקסדא ומגפיים. מפרש בגמרא. אינו חייב חטאת. דכולהו מלבושיו נינהו בחול למלחמה. ומיהו לכתחלה לא יצא, דנראה כיוצא למלחמה. שילפי שמד. בני אדם המשמיטים עצמם מן השמד היו. הנכנס יכנס. שהנכנס יראה תחלה שאין אדם רואהו. והיוצא אל יצא. שמא יש אויבים מבחוץ והוא לא ידע, ויראוהו ויבינו שאנו כאן. נהפך סנדלו. שיש לה שני פיות, ויכול לנעלו משני צדדין, אבל ניכר מהו לפנים ומהו לאחור. וכשנעלו זה הפוך נראה הנכנס כאילו יוצא, וניכר מקומו בקרקע. והרגו זה את זה. בדחיקתן. והיו סנדליהן מסומרין, כעין אותן שעושין לרגלי סוסים, ראשיהם עבים. לא יצא האיש. בשבת, כדמפרש טעמא לקמיה דבשבת היה מעשה. וכעין המאורע אסרו.
<h2>דף ס:</h2>
איכא כנופיא. שאין עושין בו מלאכה, ונקבצין לבתי כנסיות ובתי מדרשות. כי ההוא מעשה דהואי כנופיא דאיסורא בעשיית מלאכה. אין משלחין סנדל. אלמא לאו בר מנעליה בי"ט [הוא], דהא קתני התם כל שנאותין בו בי"ט משלחין אותן. לחזק. שמסמרותיהן נעשו לחזק העקב שקורין שול"א עם הפנתא שקורין אינפונ"א. לנוי. דלא גזרו אלא מעין המאורע. והנהו לחזק הוו, כשאר מסמרים דסנדל. שתים מכאן. לצד חיצון, אחד בראשו לצד האצבעות, ואחד לצד עקבו. ושתים מכאן. לצד הפנימי. לעבר בין הרגלים. תרסיותיו. רצועותיו. איפא. שם חכם, ובנו של רחבה מפומבדיתא הוה. תפרו מבפנים. שנתן מנעל של עור בפנים מן הסנדל ותפרו. מותר. שמעתי מרבי יוחנן. ולא ידענא טעמיה. דמותר לקבוע בו מסמרים מבחוץ. עשאו. למסמר. כעין קלבוס. שני ראשין חדין, וכפוף. ונשתנה משאר מסמרים. דלא גזרו אלא כעין המאורע. חפהו. מלמטה. אבל מטלטלין אותו. דתורת כלי עליו. מלמעלה מותר. הואיל ונשתנה מכמות שהיה. דכעין המאורע גזרו. כמין טס. עשאן לראש המסמרות כמין טס. יתד. שעשאו חד כמין יתד. וכתב הרנב"ר ז"ל, נקיטינן משמעתין, דלא אסרינן סנדל המסומר אלא כעין מעשה שהיה. ומשמע דאותו סנדל שאסרו היתה אנפליא שלו של עור ושוליו של עץ. והיו לו תרסיות. והיה אפשר להופכו, כדאמרינן ונהפכה סנדלו של אחד מהם. הילכך כל שאינו נמצא כזה אין זה סנדל המסומר שאסרו חכמים. אמר המחבר, והטעם דלא אמר מר, ושהיה תפור מבחוץ, משום דפשיטא, דהתפור מבפנים מנעל הוא ולא סנדל. כך נראה לי. עד כאן לשון המחבר.
<h2>דף סא.</h2>
הא יש. איכא למידק דנפיק ביחיד. באותה שאין. דמנעל לשם תענוג עביד, שאדם אסטניס ורך. ומכירין אותו מתוך מעשיו שנעל רגלו אחת שהוא אסטניס. וזו מכתה מוכיח עליה ומבינים שאינו טוען את השני בידו ואין חושדין אותו בכך, אלא שהמכה מונעתו מלנעול. ולענין אחוכי נמי לא מחייכי. ובגמרא דקדקו בענין נעילת המנעל אם ינעול של ימין משום כבוד הימין, או של שמאל תחלה משום כבוד התפלין שמצותן בשמאל. אמר רב נחמן בר יצחק ירא שמים יוצא ידי שניהם, ומנו בר בריה דרבנא, היכי עביד, סאים דשמאליה וקטר, והדר קטר דימיניה. אמר רב אשי חזינא לרב כהנא דלא קפיד. ובברייתא תניא, דכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואחר כך חולץ של ימין, וכשהוא רוחץ רוחץ של ימין ואחר כך של שמאל, וכן שהוא סך. וכשהוא רוצה לסוך כל גופו, סך ראשו תחלה, מפני שהוא מלך לכל איבריו.
לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא. בפרק בתרא דעירובין [צ"ה ע"ב] מייתינן פלוגתייהו בגמרא. דילמא מפסקא. הקשו בתוספות אפילו לא חיישינן למפסק אסור משום דזימנין דמצטריך לבית הכסא ואתי לאיתויינהו ד"א בר"ה, כדאמרינן לקמן גבי קמיע. ורש"י ז"ל נראה דלא גריס ליה, דפירש דילמא שקיל ליה מראשו אם בא ליפנות. מיהו משום תפלין של יד צריך טעמא דמפסק, שמותר ליכנס בהן לבית הכסא ע"כ. לא תימא וכו'. שעשה האדם הקמיע הזה לשלשה ב"א, שנעשה אדם זה מומחה, שריפא שלשה אנשים. וקמיע מומחה, שריפא כתב זה שלשה אנשים. אי נמי שכתב שלשה קמיעות של שלשה מיני חלאים לשלשה אנשים, היינו איתמחי גברא בכל הקמיעות שיעשה לעולם. ואיתמחי קמיע, שנעשית זו לשלשה אנשים לחולי זה, בין שכתבה רופא זה בין שכתבה רופא אחר נעשה הקמיע מומחה. אלא כיון דאיתמחי גברא. ריפא בשלשה מיני קמיע לשלשה בני אדם. אע"ג דלא איתמחי קמיעא. שלא ריפא קמיע זה אדם מעולם. מן המומחה. משמע שאדם מומחה. שאינו מומחה. משמע דקפיד אמומחה דקמיע אצמו. ואין קמיע אלא לשון קשר. של עיקרין. של שרשי סממנין נמי קרי קמיע. ולא שנכפה. כלומר דלא תימא דלא יצא אלא מי שבא עליו החולי כבר פעם אחת. נכפה. היינו חולי שאדם נופל מחמתו לארץ, ומכהו במוחו בראשו ומפילו. שלא יכפה. שבא ממשפחת נכפין, ודואג שלא יכפה, יוצא בו.
<h2>דף סא:</h2>
בשיר. אצעדה. מפני מראית העין. דלא מחזי כמאן דבעי ליה לרפא אלא לתכשיט. ולאו תכשיט הוא אלא מחמת דאגת החולי. והתניא. ולעיל תני כל שרפא ושנה ושלש, אפילו אדם אחד. הא לאימחויי גברא. שנעשה האיש הזה מומחה לכל קמיעות שיעשה לעולם. כדאמרינן בבבא קמא [ל"ז ע"א] נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל. אבל הקמיע אינו מומחה אם (לא) יכתוב רופא אחד מהן. הא. דקתני כל שרפא ושנה ושלש אפילו אדם אחד לאימחויי קמיע, מיירי בחולי אחד וכתבו קמיע אחד, וריפא ג"פ או לאדם אחד או לשלשה אנשים. דנעשה קמיע לבדו מומחה ע"י אדם זה. או אם כתבום שלשה רופאים נעשה קמיע של לחש זה מומחה מיד כל אדם. אמר המחבר, צריך לי עיון באיתמחי גברא, אי תלינן במזלא או בחכמה. דאי מזלא, סברא היא דאם ריפא שלשה חלאים בשלשה מיני קמיעין שיהיה מומחה לכל קמיעין. מידי דהוה אנגח שור וחמור וגמל. אבל אי חכמה היא, למה יהיה מומחה לכל קמיעין. וכי מפני שחכם בשלש חכמות יהיה חכם בכל החכמות. וכן צריך לי עיון באיתמחי קמיעא, אם נאמר שהאגרת ההיא דוקא היא מומחת, ולא יועיל אם אדם אחר יעתיקנה. או נאמר שהלחש הכתוב בה אתמחי, ויועיל להעתיקו באגרת אחרת. ואם לחש זה כתבו ג"פ וריפא, אז היא סברא שלחש זה מומחה מיד כל אדם ע"כ.
תלתא קמיעי. של שלשה מיני לחש. תלת תלת זימני. כל לחש ג"פ ואפילו אדם אחד. איתמחי גברא. בכל קמיעותיו לעולם, שהרי הומחה בשלשה מיני קמיע. ואיתמחי קמיע. שלשה קמיעות הללו נעשו מומחים מיד כל אדם, שהרי ריפא כל קמיע ג"פ. ואין לומר מזל רופא גרם, דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו. ואין לומר מזל החולה גרם שמתרפא ע"י קמיע, שהרי בשלשה אנשים הוחזק. קמיעא לא איתמחי. אם יכתבנו רופא אחר. חד קמיעא לתלתא גברי. לחולי אחד. קמיעא איתמחי. מיד כל אדם. גברא לא איתמחי. לקמיע אחר שאינו של לחש זה ושל חולי זה. תלתא קמיעי. של שלשה מיני חולי. קמיע ודאי לא איתמחי. מיד אדם אחר, שהרי לא ריפא אלא פעם אחת. מזליה. מלאכו של חולה זה שמקבל קמיעא. וא"ת ממתניתין דלעיל שמעינן לה, דקתני כל שריפא ושנה ושלש, דמשמע לאדם אחד, ואוקימנא דאיתמחי קמיעא, ולא אמרינן מזליה הוא. לא דמי, דהתם חד קמיע, וליכא למתלייה במזליה דגברא. וכתב הרנב"ר ז"ל, לפי שיטתו של רש"י ז"ל כל היכא דאיתמחי גברא יוצאין לר"ה בכל קמיע שיעשה. אבל בתוספות אין סוברין כן, שהם אומרים דלעולם לא איתמחי גברא לכל קמיע שיעשה, אלא איתמחי גברא היינו שיעשה שלשה קמיעין מענין אחד, דאיתמחי לכל קמיעות שיכתוב מאותו הלחש לאותו החולי. ואיתמחי קמיע היינו שאותו כתב ממש ריפא שלשה אנשים עכ"ל. לפי שלשון רש"י ז"ל הוא קצת זר בהלכה זו, אכתוב מה שכתבו עליו בתוספות הרא"ש ז"ל וזה לשונם, הוא לאמחוויי קמיע פרש"י ז"ל הוא דקתני כל שריפא ושנה ושלש מיירי בחולי אחד וכתב לחש זה וריפא ג"פ או לאדם אחד או לשלשה. ולאתמחויי קמיע מיירי דנעשה הקמיע לבדו מומחה ע"י אדם זה, או אם כתבום שלשה רופאים נעשה קמיע של לחש זה מומחה מיד כל אדם. ולעיל פרש"י שנעשית קמיע לשלשה אנשים לחולי זה, בין שכתבה רופא זה בין שכתבה רופא אחר, משמע מתוך לשונו שמכחיש דבריו. שמתחלה לא חילק בין כתבה רופא אחד בין כתבה רופא אחר, ושוב חילק בין כתבן רופא זה בין כתבום שלשה רופאים. ועוד פירש אחר כך איתמחי קמיעא, שלשה קמיעין הללו נעשו מומחין מיד כל אדם, שהרי ריפא כל קמיע ג"פ, ואין לומר מזל הרופא גרם, שאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו. אלמא דעל ידי רופא אחד נעשה הקמיע מומחה לכל אדם. ועוד משמע שסותר דבריו בענין אחר, דלעיל פירש כל שריפא ושנה ושלש דאם ריפא קמיע ג"פ או לאדם אחד או לשלשה איתמחי קמיע. והכא פירש ואין לומר מזל החולה שמתרפא ע"י קמיעות [גרם] שהרי בשלשה אנשים הוחזק, אלמא לא איתמחי קמיעא אלא בשלשה חולים. ובהך מילתא גופה פירש תלתא זימני. כל אחת ריפא ג"פ ואפילו אחד אחד. ונראה לי ליישב כל דבריו. וכללא דמילתא לפי שיטת רש"י ז"ל, אם כתב רופא אחד קמיע אחד לאדם אחד ג"פ נעשה הקמיע מומחה מיד אותו רופא לכל חולה שיכתבנו, ולא מיד רופא אחר כיון שלא הוחזק בשלשה חולים. אבל אם ריפא בו ג' חולים, או אם שלשה רופאים כתבום אף לחולה אחד הומחה מיד כל אדם. וכן אם רופא אחד כתב שלשה קמיעין לשלשה אנשים, ג"פ לכל גברא וגברא, הומחו הקמיעין מיד כל אדם, אע"פ שרופא א' כתב כל קמיע וקמיע ג"פ לחולה אחד. ובכלל זה מתיישבים כל דבריו. בתחלה כתב מימחי קמיעא שנעשית קמיעא זאת לשלשה אנשים לחולי זה בין שכתב רופא זה בין שכתבה רופא אחר. דכיון דרפאה שלשה אנשים אין חילוק בין רופא זה לרופא אחר. ושוב כתב וז"ל, והא דקתני שריפא ושנה ושלש מיירי בחולי אחד וריפא ג"פ או לאדם א' או לשלשה. ולאיתמחויי קמיעא מיירי דנעשה הקמיע מומחה לבדו על ידי אדם זה, או אם כתבום שלשה רופאים נעשה קמיע לחש זה מומחה מיד כל אדם עכ"ל. ומתחלה פירש שהקמיע מומחה כיון שריפא ג"פ בין לאדם אחד בין לשלשה. ומה שכתב אחר כך דנעשה מומחה רק על ידי אדם זה או אם כתבום שלשה רופאים נעשה מומחה לכל, קאי א"או לאדם אחד". ולא קאי א"או לשלשה" דההוא ודאי נעשה מומחה לכל אפילו כתבם רופא אחד. ומה שפירש אחר כך איתמחי קמיעא שלשה קמיעין הללו נעשין מומחין מיד כל אדם שהרי ריפא כל קמיע ג"פ ואין לומר מזל הרופא גרם וכו'. זה פירוש דבריו, ואין לומר מזל הרופא גרם, ולא יהיה קמיע זה מומחה מיד אדם אחר, כדאמרינן גבי כל שריפא ושנה ושלש, שאנו אומרים שיש לרופא מזל לזה הקמיע, דהיינו דוקא בקמיע אחד אנו תולין במזל הרופא. אבל כיון שכתב שלשה מיני קמיעין אין אנו תולין בחכמה שיש לו בקמיעין, ונעשו קמיעין שלו מומחין מיד כל אדם. ומה שכתב וגם אין לומר מזל החולה גרם שהרי הוחזק בשלשה אנשים, קאי א"איתמחי גברא". ומתחלה פירש ואין לומר מזל הרופא [קאי א]איתמחי קמיעא. ושוב פירש ואין לומר [א]אתמחי גברא, וה"ק אין לומר דמזל החולה גרם, ולא איתמחי גברא, כדמספקינן לקמן גבי תלתא קמיעי לחד גברא אי מזלא דחולה גרם ולא איתמחי גברא, שהרי הוחזק בשלשה אנשים. הילכך לא תלינן במזל החולה אלא בחכמת הרופא, ואיתמחי לכל קמיעין ע"כ.
לאצולינהו. בשבת לחצר. כשאר כתבי הקדש. והברכות. שתיקנו חכמים כגון תשע של ר"ה שיש בהם מלכויות זכרונות שופרות. מענינות. מפרשיות הרבה, שכותבין בהם מקראות של רפואות. או שהיה כתוב. שם. יגוד. יקוץ מקום השם ויגניזנו. לבית הכסא. סתם בית הכסא שלהם בשדות. שיש בהם סכנה. אי שקיל ליה מיניה. ושרי ליה למיעל בהו לבית הכסא משום פקוח נפשו. אע"ג דנקיט ליה בידיה. תכשיטו הוא. הילכך אי נמי מייתי ליה ד"א בידיה לא מיחייב. שלא יאחזנו. דלא הוי תכשיט שלו אלא דרך מלבוש.
<h2>דף סב.</h2>
במכוסה עור. דליכא גנותא אי מעייל ליה לבית הכסא, ולא בעי משקל ליה. חולץ תפליו. אע"ג דמפסיק עור. דארבע פרשיות תחובין בדפוסין של עור. משום שי"ן. של שד"י הכתובה בעור עצמו מבחוץ בקמטין כמין שי"ן. והדל"ת והיו"ד של שדי עשויין בקשר שקושר אחת לצפון ואחת למזרח כמין דל"ת. ורצועה קטנה מאד תלויה בה, ואין בה אלא כדי כפיפה, כמין יו"ד, וכופפה בעוד העור לח. והיא עומדת כפופה לעולם. וכתבו בתוספות דל"ג דל"ת ויו"ד, דהא אמרינן בפרק במה מדליקין [כ"ח ע"ב] לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפלין. ואקשינן תפלין בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת י"י בפיך מן המותר בפיך. ופרקינן לעורן. ואקשינן והאמר אביי שין של תפלין הלכה למשה מסיני. ופרקינן לרצועותיהן. ואם איתא לפרוך נמי רצועות האמר אביי דל"ת ויו"ד של תפלין הלכה למשה מסיני כדאקשינן משי"ן. אבל הרנב"ר ז"ל כתב, שאין צורך למחוק הגירסא. דדל"ת ויו"ד, כיון שאינן ככתיבה ממש אלא בקשר, לאו תורת השם מיקרי. זרדא. ברוניי"א, שעור הגוף לבדו מצוארו עד מתניו. סגורתא. יש חילוף בגמרות. יש שכתוב [בהם] סנוריתא, והוא כובע עור תחת כובע מתכת. פזמקי. אנפליאות של ברזל במלחמה. ולפי שאין דרך ללבוש [אותם] אלא במלחמה אסור ללובשן בשבת. אבל אם יצא אינו חייב חטאת, דהא אינו מוציאן אלא דרך מלבוש. מחט נקובה. שתופרין בה, ואע"פ שאינו מביאה בידו אלא תחובה בבגדו, כיון שאינו תכשיט. אלא כאומן דרך אומנותו, מחייב רבי מאיר. וכן טבעת שיש עליה חותם אינה תכשיט לאשה, וסבר משאוי הוא לה. כוליאר. מפרש בגמרא, וכן כובלת. פוליטון. בלשמ"ו. משחא דאפרסמא. חייבת חטאת. קסבר תכשיטין נינהו.
וחלופיהן באיש. פרש"י ז"ל אטבעת קאי, דטבעת שיש עליה חותם אם יצא פטור וטבעת שאין עליה חותם אם יצא חייב חטאת. כתב הרנב"ר ז"ל, אטבעת בלחוד קאי. אבל במחט איש ואשה כי הדדי נינהו לפירוש רש"י. וכן פירש רב האיי גאון ז"ל וכן מוכחת כל הסוגיא. והריא"ף ז"ל שפירש בין בטבעת בין במחט, לא נראו דבריו ע"כ. כלאחר יד היא. אמתניתין קאי, ואהוצאת טבעת שמוציאתו כדרך מלבוש באצבעה. וזו שאינה תכשיט לה אמאי חייבת חטאת הרי לא הוציאה כדרך המוציאין, שכל המוציאין דבר שאינו תכשיט להן מוציאין אותו בידם ולא דרך מלבוש. גזברית. ששולחת חותמות תמיד לממונים תחתיה לאמר תנו כך וכך מעות לפלוני והרי חותמו בידו. הילכך רגילה להניחה באצבעה. ומיהו תכשיט לא הוי לדידה, דאין דרך נשים בכך. ומיהו דרך הוצאה של זו בכך. איש מאי איכא למימר. דקאמר וחילופיהן באיש, דמחייב טבעת שאין עליה חותם. והא הוצאה כלאחר יד היא. שאין דרכו להוציא בזו דרך מלבוש. מכאן משמע דחילופיהן באיש, לענין חיובא ופיטורא ולדיניהן קאי. אלמא טבעת שיש עליה חותם לאיש כטבעת שאין עליה חותם לאשה. מה לאשה פטור אבל אסור אף לאיש נמי טבעת שיש עליה חותם שהוא תכשיט לו פטור אבל אסור. וזה שלא כדברי רבינו תם ז"ל. אלא שיש מי שאומר, דדוקא בתכשיטין השוין בין לאיש בין לאשה הוא דאמרינן הכי, דהואיל ואסרום לאשה לא ראו להתירם לאיש. אבל בתכשיטין דאיש שאינם ראויים לאשה מותר לו לאיש להוציאם. ולפי זה צריך שנאמר דטבעת תכשיט השוה לשניהם מיקרי, אע"פ שמה שהוא תכשיט לאיש אינו תכשיט לאשה. הרנב"ר ז"ל. לקופסא. תיבה, כדי להצניעה. וי"מ שהקופסא חתומה בה (ותחתיה) [וכשפותחה] חוזרת וחותמתה בה. ולא נראה לי, דאם כן מנחתא באצבעה, עד שמחזירתה לבעלה מיבעיא ליה. אצל אומן. לתקנה. ומניחה בידו. באצבעו, דרך הוצאה הוא. מכבנתא. נושק"א, על שם שמכבנת וקושרת מפתחי חלוקה. והריא"ף ז"ל כתב, יש שפירשו אותו טילסא"ן. ויש שפירשו אותו מידי דמקיף ליה לרישא, כדאמרינן ביומא [כ"ח ע"א] מוקפין ועומדין כמין כוליאר. חומרתא דפילון. קשר שקושר בושם ששמו פילון, וריחו ערב. ובלעז בלשמ"ו. ואשה שריחה רע טוענתו עליה. וכתב הריא"ף ז"ל, עיקר פילון מלשון בלולה דמתרגמינן דפילא במשח. וטעמא דבכוליאר חייבת חטאת, משום דמשאוי הוא. שאין רוב הנשים יוצאות בו. וכובלת וצלוחית של פוליטון כתכשיט הוא לנשים, ולפיכך אינה חייבת חטאת. אבל לכתחלה אסור, דילמא שלפא ומחויא.
<h2>דף סב:</h2>
לידי עניות. כדאמרינן בכל הבשר [פסחים קי"א ע"ב וע"ו חולין ק"ה ע"ב] איסרא דעניותא נביל שמיה ונביל קרו ליה, ואוהב מקום מיאוס. ומשתין מים לפני מטתו היינו מיאוס. ערום. אורחא דמילתא נקט. מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין, דטורח הוא לו ללבוש ולצאת. לבראי. שהקילוח ארוך וניתז למרחוק. משא ולא משא. שאינו רוחץ ומשפשף יפה, אלא מעט מים כגון רביעית. על עסקי תכשיטיה. שאינו רוצה לקנות לה.
<h2>דף סג.</h2>
אלה. מפרש בגמרא. קולפא. מצונ"א. וכתתו וגו'. ואי תכשיטין נינהו לא יהיו בטילים לעתיד. בירית. מפרש בגמרא. טהורה. אינה מקבלת טומאה. ויוצאין בה. דלא שלפא ומחויא, שלא יראה שוקה. כבלים. מפרש בגמרא. גמרא. קופלי. פירשנו במתניתין, מצ"ה בלעז. שרגא בטיהרא. נר בצהרים, מתוך שאינו צריך אינו נראה. אבל בזמן שהוא עת מלחמה תכשיטין הן. ופסק הריא"ף ז"ל הלכה כרבנן, שאינם תכשיטין, ומשאוי הוא לו וחייב חטאת.
<h2>דף סג:</h2>
בירית. מפרש בגמרא. תחת אצעדה. שבזרוע עומדת בשוק, להחזיק בתי שוקיים שלא יפלו ויראו שוקיה. הילכך תכשיט לנוי הוא. וכלי תכשיט נמי לא הוי אלא כלי המשמש [כלי], דומיא דטבעות הכלים דאמרן טהורות בפירקין דלעיל [נ"ב ע"א]. ויוצאין בה, דלבישה היא. ולמשלף ואחויי נמי ליכא למיחש, דלא מגליא שוקה. בירית באחת. משוקיה. ושלשלת משויא ליה מנא. בתמיהה. דקתני כבלים טמאים כדרבי שמואל. דאמר משמיע קול בכלי מתכת בריש פירקין [נ"ח ע"א]. שלשלת ביניהן. הילכך שלשלת תשמיש אדם הוא ולאו תשמיש דמקבלי טומאה הוא. ואין יוצאין בהן דילמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא. דכי שקלא לשלשלת לא מגליא שוקה, שהרי בירית במקומה עומדת. יישר וכן א"ר יוחנן. יפה אמרתם וכן שמענו מרבי יוחנן. מפני מה הוצרכו. דכתיב ונקרב את קרבן י"י איש אשר מצא כלי זהב וגו'. שזנו. לשון מזון. שנהנו במראית העין.
<h2>דף סד:</h2>
תכשיטין שבחוץ. טבעת. שבפנים. כומז. כדאמרינן הכא בגמרא מאי כומז כאן מקום זימה ועגיל א"ר אלעזר זה דפוס של דדין. באצבע קטנה. שהוא מקום טבעת. כאילו מסתכל במקום הכומז. שהרי כפרה זו על מה שנסתכלו באה. מתניתין. חוטי שער. שקולעת בהן שערה. בין משלה. תלושין. בין משל בהמה. כגון סוס. שהן תפורין. לסבכה דתו לא שלפא לאחוויי. הא דתפורין והא דכבול לחצר שמעינן שפיר ממתניתין דלעיל, אלא משום דאיצטריך למתני אחריני להיתירא תני נמי הני. וכן דרך התנא, כמו שמצינו באלו טרפות גבי ניקב הלב וכן בפסולי אתרוג. לחצר. אכבול ופיאה נכרית קאי, דאסרנא לעיל למיפק לר"ה, ואיצטריך לאשמועינן דלחצר מותר. פאה נכרית. קליעת שער התלושה ועוברת על שערה עם קליעתה כדי שתראה בעלת שער. במוך שבאזנה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת אוזן. שבסנדלה. לתענוג. לנדתה. באותו מקום, שיבלע בו דם ולא יטנף בגדיה. והקשה ר"י ז"ל, דהא אסקינא פ"ק [י"א ע"ב] דכל אצולי טינוף חשיבי הוצאה, ולא מקרי משום הכי דרך מלבוש. לפיכך פירש שמגין על הדם שלא יפול על בשרה וישרט אותה. ומשום הכי חשיב דרך מלבוש. פלפל. פלפל ארוך נותנת בפיה אשה שריחה רע. גלגל. גרגר מלח, לרפואת חולי השיניים. שן תותבת. יושבת בלחיים ממקום אחר והיא של זהב. פרש"י ז"ל משמע דה"ק מתניתין שן תותבת שן של זהב, וחדא מילתא היא. וחכמים אוסרין. דכיון דמשונה משאר שיניים, דילמא מחייכי עלה ושקלה לה מהתם וממטיא לה בידה. כתב עוד רש"י ז"ל לישנא אחרינא, שן תותבת של אדם אחר היתה, ואהיתירא דלעיל קאי, ולאו אפלוגתא דרבי ורבנן. וה"ק בפלפל וגלגל מלח ושן תותבת. שן של זהב ר' מתיר.
גמרא. דבת מינה היא. ולא מינכר ולא מחייכי עלה. זקנה בשל ילדה. חוטי שער של ילדה. וילדה בשל זקינה. דשחורות על לבנות או לבנות על שחורות נראים ואתי למישלף. שבח הוא לה. ודרכה לצאת בה. מ"מ אסור, דזימנין דמחכו עלה ואתי לאיתויי. אבל ילדה בשל זקינה מה צריך לאשמועינן איסור בדבר זה, דלעולם לא תצא בהן, דגנאי הוא לה. כל שאסרו. השנויות במשנה שאסור לצאת בהם לר"ה אסור לצאת [בהם] לחצר. ואע"ג דשרו לטלטולינהו, דתורת כלי עלייהו כדאמרינן הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר, מיהו דרך מלבוש אסור דמרגלא ביה ונפקא ביה לר"ה, שאין דרך לפשוט תכשיטיו בחצר. וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל, בחצר שאמרו לאו דוקא, דה"ה בבית. דכל שהוא דרך מלבוש או דרך תכשיט אסור, לפי שאין דרך לפשוט תכשיטין כשיוצא לחוץ. ובבית נמי איכא למיחש להכי. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דלא אסרו אלא בחצר שאינה מעורבת דדמיא לר"ה, אבל בחצר המעורבת שרי וכ"ש בבית, וכן דעת הרא"ה ז"ל. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
חוץ מכבול וכו'. דמותר בחצר, כדתנן במתניתין. וטעמא מפרש לקמן. הכל ככבול. כל הנאסרין לא נאסרו אלא לר"ה, אבל לחצר מותר ככבול. ובגמרא אמרינן, תנן בכבול ובפאה נכרית לחצר. בשלמא לרב ניחא, מדנקט הני ושבקינהו לאידך דמיתנו בהדייהו לאיסורא ברישא דמתניתין, מכלל דכולהו אף בחצר באיסורייהו קיימי. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל הלכה כרב, דסתם לן תנא כותיה. ורבינו תם ז"ל פסק כר' ענני בר ששון, דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ויש לו ראיות דאע"ג דסתם לן תנא כרב לא חיישינן להכי. והיה אומר ז"ל דאין לאסור לנשים תכשיטיהן, כי לא ישמעו (להם) [לנו]. והנח להן לבנות ישראל, מוטב שיהיו שוגגות ולא יהיו מזידות. ורבינו חננאל פסק כרב. ורבינו שמשון הזקן בשם רב שלום ריש מתיבתא, כל תכשיט שהאשה מתקשטת בו ואינו נחלץ יוצאה בו. וכ"ש בדבר [מי] שאין דרכו לחלוץ להראות לחברתה שאף בדבר הנחלץ יוצאה בו ולא גזרו חכמים. אבל האיש לא יצא בטבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם בשבת. אבל ביום טוב מותר. וכן המנהג בישיבה. ע"כ לשון תוספות הרא"ש ז"ל. שלא תתגנה. התירו לה מקצת קשוריה הנאים. כדתניא. דחשו רבנן להכי. בנדתה. היו דורשים הראשונים כמשמעו בדבר המנדה ומרחיקה מבעלה. שלא תכחול. עיניה. ושלא תפקוס. סרק על פניה. טיפינו"ן בלעז, והוא אדום. תהא בנדתה. בטומאתה, עד שתבא במים לטבול, ואע"פ שעברו שבעת ימים ומעינה פסק.
<h2>דף סה.</h2>
עשתה לו בית יד. למוך שבאותו מקום. מהו. למשרייה. דניחוש דילמא שקלא ליה וממטיא ליה בידה. דלא מאיס עלה לאוחזה בבית יד שלו. מותר. דלא אמרינן לא מאיס. אלא אפילו בית יד מאיס. רבי יוחנן נפק. במוך שבאזנו, שהיה זקן, והיתה מרובה צואת אזנו. חולקין עליו. מפני שלא היה קשור באזנו והוא היה יוצא בו לרשות הרבים. הא דמיהדק. דרבי יוחנן היה תחוב באזנו יפה ומיהדק ולא בעי קשירה, ודרמי בר יחזקאל לא מיהדק. ל"א מתלמידי רבינו הלוי, דרבי יוחנן קשור היה, ובי מדרשא סמוך לביתו היה, ולא היה ר"ה מפסקת. והא תאני והוא שקשור וכו', וכי קשור מיהא אפילו לר"ה מותר, ואמאי קאמר בבית המדרש ולא לר"ה. ומשני דרבי יוחנן קשור ולא מהדק הקשר. עכ"ל רש"י. ורבינו אלפסי ז"ל כתב, תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה, ודוקא קשר מהודק. גלגל. כמו גרגר. לדור שיני. לחולי השיניים. זנגבילא. יינג'יבר"י בלע"ז. דורציני. והוא כמון. ובמתניתין תנן דוקא כשנתנו מערב שבת. שהתקינו לכך מבעוד יום לרופאה [ואז] לא חיישינן שיטלנו משם בשבת, אבל לכתחלה לא יתן בשבת. וכן אם נתנו מבעוד יום ונפל בשבת לא תחזיר. ופירשו בתוספות בשם ה"ר פורת, משום שחיקת סממנין אסור. עוד אמרו דאסור משום דנראה כמתכוין להוציאו בשבת ולא משום דריחה רע. לא שנו. דחכמים אוסרים. אלא בשל זהב. דמשונה במראיתה משאר שיניה, ודלמא מבזו לה, ושקלא לה בידה וממטיא לה. אבל בשל כסף. שדומה לשאר השיניים, דברי הכל מותר. זה לשון רבותי. ולי נראה דטעמא דשל זהב אסורה משום דחשיבא ואתי לאיתוייה אבל בשל כסף לא חשיב ולא אתי לאיתוייה. וללשון רבותי קשיא לי הא דאמר אביי, רבי ורבי שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו כל מידי דמיגניא ביה לא אתיא לאיתויי. ואי טעמייהו דרבנן משום דמחייכי עלה הוא, מאי שנא דקא חשיב ליה לרבי, לרבנן נמי אי לא חייכי לא שלפא לה. ומיהו הוה ליה למיחש דילמא שלפא משום אחוויי. אלא לאו משום דאי מחויא לה גנותה הוא. ולית הלכתא לא כרבי, ולא כרבי אליעזר דהתיר בכובלת ובצלוחית של פוליטון, ולא כרשב"א דאמר כל שהוא למטה מן השבכה אין יוצאין בו וטעמא משום דמגניא בגלוי שערה. דאמרינן בגמרא דכולהו הני אמרו דבר אחד. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, דכל כה"ג הוי שיטה, ולא קיימא לן כחד מינייהו.
מתניתין. סלע. מטבע. צינית. מפרש בגמרא. הבנות. קטנות שמנקבות את אזניהן, ואין עושין להן נזמים עד שיגדלו. ונותנין חוטין או קסמין באזניהן, שלא יסתמו נקבי אזניהן. ואפילו. רבותא הוא דקאמר, דאע"ג דלאו תכשיט נוי הוא, אורחא בהכי ולאו משאוי הוא. ויש מרבותי מפרשים, חוטין שקולעת בהן שערה, דאסרי גבי גדולה בריש פירקין. התם משום דשכיחא בהו טבילה. אבל קטנה דלא שכיחא בה טבילה שפיר דמי. ולשון ראשון הגון מזה, חדא דקטנות נמי צריכות טבילה דטומאת מגע משום טהרות. ואף נדות נמי שכיחא בהו, כדתניא [נדה ל"ב ע"א] מעשה והטבילוה קודם לאמה. ועוד מדקתני אפילו בקיסמין איכא למשמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למתני אפילו בסיפא. ערביות. נשים ישראליות שבערביא. יוצאות רעולות. דרך ערביות להיות עטופות בראשן ופניהן, חוץ מן העינים. וקרי להו בלשון ערבי רעולות. והיינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בספר ישעיה [פ"ג]. מדיות. נשים ישראליות שבמדי. פרופות, שמתעטפות בטלית, ותולה רצועה בשפתה האחת כנגד צוארה, ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז. וקושרת הרצועה בכרך. ואין הטלית נופלת מעליה. פורפת. כמו קרסים דמתרגמינן פורפין. כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה. שלא תפרוף לכתחלה. בשבת. ובגמרא פריך, והא אמרת רישא פורפת. גמרא. בת ארעא. מכה תחת פרסת רגליו, וקושר בה סלע לרפואה. דאקושא. שהיא קשה, ומגינה על המכה מקוצים ויתדות הדרכים. שוכתא. לחלוחית היוצא מן הכסף. ובלעז רווי"ל, ויפה למכה. שוכתא כמו דשתיך טפי דאלו מציאות [ב"מ כ"ו ע"א], ומשתכין כנחושת דתענית [ח' ע"א] טסא. דכספא. טיבעא למה לי. צורתא. דצורתא דטיבעא מעלי למכה, ולא שוכתא. ליעביד פולסא. דפוס עגול של עץ, ויצור עליה. ש"מ. ממתניתין דנקט סלע. כולהו. כהדדי מעלי לה. ולהכי נקט סלע, דאיתנהו ביה כולהו, אקושא וצורתא ושוכתא. וטעמא דיוצאין, יש מי שכתב, דכיון שהתקינו לכך מבעוד יום ויצא בו, לא גזרינן משום שחיקת סממנין. לא שביק להו לבנתיה. מפרש לקמן טעמא דכולהו. גניין וכו'. לישן זו אצל זו בעודן בתולות. מקואות בימי ניסן. של מים מכונסין, או סמוך לנהר וממשיך לתוכו את מי הנהר, וטובלות שם. ומפצי וכו'. שטובלות בפרת, ומפני הטיט שלא יהא חוצץ נותן המפץ תחת רגליהן. וכתבו ז"ל שצ"ל שהיה עבה ביותר. דהא תנן פ"ט דמקואות [מ"ב] דאין טיט חוצץ אלא טיט היון, דהיינו טיט הבורות וטיט היוצרים. והא דלא אמרינן שהמים מקדימין לטיט כדתנן [שם פ"ז מ"ז] הטביל את המטה אע"פ שרגליה משוקעות בטיט טהורה מפני שהמים מקדימים. הני מילי מטה דליכא סדקין, אבל הכא הטיט נכנס בין האצבעות ונדבק שם. הרנב"ר ז"ל. דצבעונין הוו. וחייש למישלף ואיתויי.
<h2>דף סה:</h2>
המסוללות. המתחככות, מפני תאות תשמיש. פסולות לכהונה. לכהן גדול. דלא הויא בתולה שלימה. ואע"ג דכהן גדול ביומיה לא הוה, הואיל ודרך זנות חשיב ליה לאו אורח ארעא. זה פירש רש"י ז"ל. אבל כתבו המפרשים ז"ל דאפילו לאוסרה לכהן הדיוט איתמר, כדמשמע פרק הערל [יבמות ע"ו ע"א], דמייתי עלה דהא דא"ר אלעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, הני מילי איש אבל אשה פריצותא בעלמא הוא. דלא לילפין וכו'. ויתאוו לשכב עם איש. מטרא במערבא. בארץ ישראל. סהדא רבה פרת. פרת מעיד בדבר, שהוא יורד מארץ ישראל לבבל וגדל ממי הגשמים. ובני בבל יודעים שירדו גשמים בארץ ישראל, ושמחים על אחיהם. ואבוה דשמואל נמי סבירא ליה כרב דאמר פרת גדל ומתברכין מימיו ע"י הגשמים. וסבר שמא ירבו הנוטפין. דהיינו גשמים על הנוזלים. הנובעין. ותנן במסכת מקואות [פ"ה מ"ה], הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה. ושנינו בספרי אך מעין ובור מקוה מים, יכול מילא מים על כתפו ועשה מקוה לכתחלה יהא טהור ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין, מעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן. ומהו אשבורן. דקוו וקיימי, לאפוקי שאם הטביל בו כלים דרך זחילתן כשהן נמשכין ויורדין למקוה לא עלתה להם טבילה. דבור ומקוה כתיב דקוו וקיימי. אבל נובעין מטהרין כמות שהן זוחלין ומושכין מגבוה לנמוך כדרך כל הנהרות. הילכך ביומי ניסן שהנהרות גדילין ממימי הגשמים של ימות החורף ומהפשר שלגים חייש שמא הנוטפין שנתוספו בנהר מן הגשמים על הזוחלין החיים שבו, ובטלים בהנוטפין, ואין תורת מעין עליהן לטהר בזחילה שלא באשבורן. ועביד להו מקואות דקוו וקיימי. ואני קבלתי מרבינו הלוי, משום דספק זבות נינהו, וזבה טעונה מים חיים. וכמה ימים החזקתי בה. וראיתי בתוספתא [מגילה פ"ה הי"א] חומר בזב מזבה, שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים. ואי אפשר להעמיד שמועתי, וחזרתי ובדקתי לפרשה, וכן נראית בעיני כמו שפירשתיה. ורובא דעלמא מפרשי נוטפין כשאובין. ולאו מילתא היא, דתנן הנוטפין כמקוה. "והוו להו שאובין" ל"ג. הילכך כל היכא דאיכא למיחש שמא ירבו נוטפין על הזוחלין אסור, והיינו כשהנהר גדול הרבה. אבל אם הולך לאטו, או שלא נתרבה אלא מעט, דליכא לספוקי ברביית נוטפין שרי כדתניא בתוספתא העיד ר' אלעזר בר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרין. והא דאמרינן מעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן, לאו דוקא זוחלין. דנהי דמקוה דוקא באשבורן ולא בזוחלין, לא כן מעין. דאילו מעין מטהר בין באשבורן בין בזוחלין. וראיה דתנן פ"ו דמסכת פרה [מ"ה], המפנה מעין לתוך הגת או לתוך הגג פסולין לזבין ולמצורעין ולמי חטאת. אלמא לשאר כל אדם כשר אע"פ שהוא אשבורן. וכן עביד להו אבוה דשמואל לבנתיה מקואות ביומי ניסן, והיה ממשיך לתוכן מימי פרת, וכמו שפירשו ז"ל, ע"כ.
מכיפיה מבריך. ולא ממימי גשמים. ולומר שאע"פ שאנו רואים שכשהגשמים יורדין נהרות מתברכין, עיקר ריבויין ממקורן הוא. כדאמרינן בפרק סדר תעניות [תענית כ"ה ע"ב], אין לך כל טפח וטפח יורד מלמעלה שאין התהום עולה לקראתו טפחים. ונמצא שזוחלין רבין לעולם על הנוטפין, דהא לטפח של גשמים איכא טפחים דמעין. הילכך לשמואל מותר לטבול בנהרות לעולם ואפילו כשנראה לעין שנתרבו הרבה מחמת המטר. ורבינו תם ז"ל פסק הלכתא כותיה דשמואל, ומביא ראיה מברייתא דבכורות [נ"ח ע"ב], דבין רבי מאיר בין רבנן כולהו סבירא להו הא דשמואל דאמר נהרא מכיפיה מבריך. אבל אין דעת הגאונים ז"ל כן כאשר נפרש. דופליגא דידיה אדידיה. משמואל אדשמואל. אין המים מטהרין בזוחלין. אין מטהרין אדם וכלים כשטובלין בהן דרך זחילתן, וצריך להמשיכן למקוה ולטבול במקוה. אלא פרת ביומי תשרי. שחדלו הגשמים ורבו הזוחלין עליהן, ויש תורת מעין על הנהרות המושכין. אלמא ס"ל דגדילין ממימי הגשמים. ואני שמעתי בבכורות במטהרין בזוחלין, שאין הנוטפין שבתוכן מטהרין ברביית זוחלין שיבטלו נוטפין בהן להיות זב וזבה טובלין בהן בשביל הזוחלין שבהן. ורבינו חננאל ורבינו אלפסי זכרונם לברכה פסקו כרב וכאבוה דשמואל דאין המים מטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד. ויש מי שכתב, דדוקא פרת ביומי תשרי הוא ודאי שרבו הזוחלין, אבל שאר נהרות אפילו בתשרי ופרת בכל השנה איכא למיחש שמא ירבו נוטפין, ואינן מטהרין אלא באשבורן. וכיון דשמואל עבד מקואות, הכי עבדינן הלכה למעשה. אלא שצריך טעם למה ביומי ניסן בלבד. כיון דאין מטהרין בזוחלין אלא דוקא פרת ודוקא בתשרי, כל השנה מאי עבדי. יש מי שכתב, דלא נקט יומי ניסן אלא לאפוקי יומי תשרי. והרנב"ר ז"ל כתב, לפי שהיו מתחילות אז בניסן לטבול בנהרות, דרויח עלמא שהסתיו עבר, נקט ניסן. ובתשרי הניחן למנהגן, דליכא למיחש לנוטפין. אבל כל ימי הסתיו מפני הצינה היו נוהגות [לטבול] במקוה. והא אמרת וכו'. וההוא ודאי לכתחילה קאמר בשבת. דאי מבעוד יום לא צריך לאשמועינן דיוצאה בה בשבת, דהא תנא ליה מדיות פרופות. סיפא. דקתני לא תפרוף. אתאן למטבע. דלאו בר טילטול הוא, אבל אבן שהוקצה לכך ראויה לטילטול. לבנה קטן. לאכילה. תיבעי למ"ד. וכו'. פלוגתא בכל כתבי הקדש ללבוש כל מה שהוא יכל ללבוש דברי רבי מאיר ואפילו עשרה חלוקין זה על זה, ר' יוסי אומר י"ח כלים כדרך שהוא לובש בחול. דרך הוצאה בכך. כגון מוכרי כסות מוציאין אותן דרך מלבוש. תיקו. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, וקיימא לן דכל תיקו דאיסורא לחומרא ודרבנן לקולא ע"כ. והרמב"ם ז"ל כתב פי"ט מה' שבת, לא תערים ותפרוף על האגוז כדי להוציאה לבנה קטן. פסק הרב לחומרא.
<h2>דף סו.</h2>
הקטע. שנקטעה רגלו. יוצא בקב שלו. עושין לו דפוס רגל, וחוקק בה מעט לשום ראש שוקו בתוכו. ואינו נסמך עליה. ויוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא. ורבי יוסי אוסר. דלאו תכשיט דידיה הוא. בית קבול כתיתין. שמחקה בו כדי בית קבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן. טמא. מקבל טומאת מגע. אבל אם אין לו אלא בית קבול ראש שוקו, ואינו מניח שם כתיתין, לאו בית קבול הוא לטומאה, והוי ליה כפשוטי כלי עץ. דדומיא דשק בעינן, שקבול שלו עשוי לטלטל ע"י מה שנותנין בו. אבל שוקו אינו מטלטל ע"ג הכלי. סמוכות שלו. יש קטע בשתי רגליו ההולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמיכות של עור בשוקיו. טמאין מדרס. אם זב הוא. דהא לסמיכת גופו עבידי, ומדרס הזב נעשה אב הטומאה. ויוצאין וכו'. דתכשיט דידיה הוא. ונכנסין בהן לעזרה. אע"ג דתנן [ברכות נ"ד ע"א] לא יכנס אדם להר הבית במנעליו, הני לאו מנעל נינהו, דלאו בראשי רגליו הן. כסא. יש קטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו, ואף על ארכובותיו אינו יכול לילך, ועושה כמין כסא נמוך ויושב עליו. וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים, ועוקר גופו מן הארץ, ונדחף לפניו, וחוזר ונח על אחוריו. והכסא קשור לאחוריו. סמוכות. של אותו קטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או לרגליו התלויין. וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען על רגליו קצת. ואין יוצאין וכו'. רבותי אומרים מפני שאין צריכין לו כל כך. ולא נהירא לי טעמא. ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמישתלפי. ואין נכנסין בהן לעזרה. דמנעל נינהו. לוקטמין. טולמונש"א. עושין לשחוק, להבעית התינוקות. טהורים. מלקבל טומאה. דאינו כלי תשמיש ולא תכשיט הוא. ובתוספות כתבו על ורבי יוסי אוסר, ממסקנה דשילהי יומא [ע"ח ע"ב] משמע התם דבין לרבי מאיר בין לרבי יוסי מנעל הוא. דטעמא דרבי יוסי הכא משום דחיישינן דילמא מישתליף ואתי לאיתויי ד"א בר"ה. והקשו הם ז"ל והיכי גזרינן דילמא אתי לאיתויינהו, והלא אין לו אלא רגל אחת, ואי נפיל לא יזוז ממקומו. ותירצו בשם ר"י ז"ל דמיירי שנושא בידו מקל, ועיקר הליכתו בסמיכת המקל. הילכך איכא למיגזר. ומכאן התירו התוספות לקטע לצאת במקלות שלו לר"ה. וכתבו בשם ר"י ז"ל שראה לרבינו תם ז"ל שהתיר בו הלכה למעשה. והלכתא כר' יוסי.
<h2>דף סו:</h2>
מתניתין. בקשרים. מפרש בגמרא. ובזוגין. אישקיליטי"ש של זהב לנוי. ובגמרא אוקמה רבא באריג בכסותו. גמרא. געגועין. גרידורי"ש בלעז. מגעגע עליו ואינו יכול ליפרד מעליו. ורפואה זו לא שייכא בנקבות, שאין האב מחבבן מתחלתן כל כך שיהו מגעגעות עליו. ולפיכך תנן בנים, דמשמע ולא בנות. וסימניך. לגירסא. תפלין. שיד ימינו קושרתן. סכנתא. שמגעגע יותר מדאי. סחופי כסי. כוס שיש בו הבל, כגון שעירו ממנו חמין, וכופהו על הטיבור למי שחש במעיו. ואוחז הכוס את הבשר ומושך את המעים ומיישבן. לסוך שמן. בכפות ידיו ורגליו. דרב הונא מבי רב. כשהיה בא מביתו של רב שהוא רבו. וכן רב מבי ר' חייא, ור' חייא מבי רבי. מבסמי. שיכורים. ואלו מפני שחשובים הם היו עושים להם דבר להפיג את יינם. דצייל. שהולך ונעשה צלול כל שעה מחום הבשר. ובגמרא מביא רפואה אחרת. והיא מגופת חבית. ושורין אותה במים ואומרים "כי היכי דצייל". מחמת המים. ליציל חמריה דפלניא בר פלניתא". ליחנק. מי שנפלה גרונו, תולין אותו בראשו עד שיצא צוארו נפשט. ודמי לחניקה. לפופי. לכרכו בבגדים. וקושרים בחגורה רחבה, ומתיישבין פירקי איבריו שהן רכין ונשמטין בחבלי הלידה. וקורין מלולי"ר. כל מניני. לחישות. ומפני שאומרים וכופלים אותם, יש ג"פ ויש יותר, קרי להו מניני. בשמא דאימא. פלוני בן פלונית. אבן תקומה. נשים עוברות נושאות אותה כדי שלא יפילו. וקורין לה קונטנ"א. במשקל. שום דבר ששקלו כנגדה. ולא שהפילה. לא תאמר שלא התירו לצאת בה אלא לאשה שעלולה להפיל עוברה, שהפילה כבר עובר. ולא שעיברה. שידוע לה שהיא מעוברת. והוא דאיכוון ותקל. שנמצא מכוון החפץ מאיליו למשקל האבן, ולא שחסרו ממנו או שהוסיפו לכוונו. ופסק רבינו אלפסי ז"ל דהלכתא כרבי מאיר, מדקא מתרצינן אליביה והוא דאיכוון ותקל. ועוד מדקא מיבעיא משקל דמשקל מאי, מכלל דכרבי מאיר סבירא ליה.
<h2>דף סז.</h2>
מאן תנא. דקתני וכל אדם, ואפילו עני שבישראל. ר"ש היא. בפרק ח' שרצים [קי"א ע"א]. בני מלכים. הילכך לעני נמי חזי, ולאו גנותא דידיה הוא דליתחזי כיוהרא. באריג בכסותן ודברי הכל. פירוש, ובין לבני מלכים ובין לכל אדם לא שרינן אלא באריג. דכיון דאריג במלבוש כמלבוש דמי. וליכא נמי למיחש למשלף ואחוויי. ומשמע דלרבא כל היכא דלאו אריג אסור. ורבינו אלפסי ז"ל פסק כרבא. מתניתין. כולה מפרש בגמרא. דרכי האמורי. ניחוש הוא, וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. גמרא. לשיחלא. פרש"י ז"ל כאב האוזן, ותולהו באוזן. והריא"ף ז"ל פירש רפיון הירך, כדתנן השחול והכסול איזהו שחול כל שנשמטה יריכו. לשינתא. יש שנושאו כדי שיישן, ויש שנושאו כדי שלא יישן. דחייא. של שועל חי. לזירפא. פירש"י ז"ל נפח מכה. והריא"ף ז"ל פירש זירפא כמו שירפה. וקורין לה בלשון ערבי אחתרחק, פירוש שריפה. כמו שריפת אש. ובמסמר הקבוע. בעץ, כדי שלא יפול העץ שתולין בו התלוי. שיש בו משום רפואה. שנראית רפואתו, כעין שתיית כוס ותחבושת מכה, כך פירש רש"י ז"ל. ולפי פירושו ז"ל לית להו לאביי ורבא הני דמייתי בגמרא דאין בהן משום דרכי האמורי כגון מרקדת לכותח משחקת לעדשים מצווחת לגריסין. ואני לא אמרתי כן בפירקא פרשת וארא, ונסמכתי שם בסברת הרנב"ר ז"ל. ופרכינן הא אין בו משום רפואה. כגון לחש שאינו ניכר שיהא מרפא, יש בו משום דרכי האמורי, בתמיהה. דלכחוש חיליה. ע"י שהוא שמן וכחו רב פירותיו נושרין. דלחזיוה אינשי. ולסימנא עבדי ליה לאודועי שמשיר פירותיו. טמא טמא. הוא עצמו אומר "טמא", שירחקו מעליו. כובסא. אשכול תמרים. וסימן הוא שמשיר פירותיו. והריא"ף ז"ל פירש כובצא, נצר. כדכתיב ונצר משרשיו יפרח.
<h2>דף סז:</h2>
כלל גדול אמרו בשבת. בגמרא מפרש אמאי קרי ליה כלל גדול. ואיכא מ"ד משום דלקמן במתניתין [ע"ה ע"ב] איכא כלל אחר כל הכשר להצניע ולא כלל [שם] אלא שני דברים. וטעמא אחרינא איכא בגמרא משום דגדול עונשה של שבת משל שביעית, ושל שביעית יותר משל מעשר דבשביעית נמי איכא כלל גדול. השוכח עיקר שבת. דסבור אין שבת מן התורה. אלא חטאת אחת. בגמרא [ס"ט ע"ב] יליף שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת. ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כה"ג כתיב, דכולה חדא שגגה היא, וקרבן אשוגג קאתי. היודע עיקר שבת. שיש שבת מן התורה ונאסרו בו מלאכות. ועשה מלאכות הרבה וכו'. ע"י שגגת שבת, ששכח ששבת היום. מדקתני סיפא היודע שהוא שבת, מכלל דרישא בשאין יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בענין זה ולא נודע לו בינתיים שחטא חייב על כל שבת ושבת. חטאת אחת לכל שבת ושבת. ואע"פ שלא נודע לו בינתיים והעלם אחת היא, אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה, שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה [אלא] שלא נזכר במלאכות שעשה בו. ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי, והא איתידע ליה ביני וביני. הילכך כל שבת חדא שגגה היא. ומיהו על הרבה מלאכות שבכל שבת לא מיחייב אלא חדא, דכולה שבת חדא שגגה היא, דהא לא שגג אמלאכות, דיודע הוא שהמלאכות אסורות, אלא אשבת הוא דשגג.
היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות, ועשאן כ"פ בכמה שבתות. חייב על כל אב מלאכה. חטאת אחת. ואע"פ שחזר וכפלה בכמה שבתות. כולה חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים. ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרינן הכי, דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אא"כ עסק וישב לפני חכמים וילמדוהו בהלכות שבת. ומיהו בחטאת אחת לא מיפטר אכל שבת, דשגגה לאו בשבת היא אלא במלאכות, ושגגות טובא הוו לשבת אחת. וגמרא [ע' ע"א] יליף, פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ושבת, ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגות מלאכות, דאיכא שגגות טובא. ופיטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות, דחדא שגגה היא. ואב מלאכה דנקט, לאו למעוטי תולדות, דה"ה לתולדות, ובלבד שיהיו התולדות דשני אבות. אלא למעוטי היכא דעביד שתי תולדות של אב אחד, או אב ותולדה דידיה, שאינו חייב אלא חטאת אחת, דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד, ואין חילוק חטאת בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין זה לזה, כגון זרע וקצר. או בחילוק שבתות, כמו לענין שגגת שבת, דאע"פ שלא נודע לו שחטא, שאינו זכור שעשה בו מלאכה. כיון ששגגה ראשונה משום שבת הוה והרי נודע כדאמרן משום דימים שבינתיים הווין ידיעה לחלק. והכי איתא במסכת כריתות בפרק אמרו לו [ט"ז ע"א], שהרי נודע לו כל ענין חטאו עד שאילו היה יודע מתחילתו מה שהוא יודע עכשיו לא היה עושהו. וכל כה"ג הויא ידיעה לחלק אע"פ שאינו זכור שעשה מלאכה ולא נודע לו שחטא ממש. אבל לענין מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת.
<h2>דף סט:</h2>
גמרא. מונה ששה. מיום ששם אל לבו שכחתו. ומשמר השביעי. ולקמן מפרש דבהנך שאינו משמר לא עביד מלאכה אלא כדי פרנסת היום. וההוא יומא לימות. בתמיהה. וא"ת וכי מפני שמתענה יום אחד ימות. י"ל דמאן דאכיל מאתמול טובא. אין הכי נמי דמשום יום חד לא מיית, אבל האי כשעושה כל יום כדי פרנסתו ואינו עושה אותה אלא כדי שיוכל לחיות בה אותו יום בצמצום, שלא הותר לו אלא מפני פקוח נפש בלבד. וכל כה"ג אי לא עביד בההוא יומא מיית. ודילמא שבת הואי. אתמול ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש. בקדושא ואבדלתא. ולזכרון בעלמא היא, שיהא לו יום חלוק משאר ימים ולא ישתכח שבת ממנו. וא"ת דמינכר ליה בתחומין, שאינו הולך באותו היום חוץ לתחום. וכי תימא אפילו בשאר ימים נמי אינו יוצא חוץ לתחום ומשום הכי לא שאני ליה הכי. זה אי אפשר, וכי יעמוד לעולם במדבר ויחלל שבתות וימות בארץ גזירה. אלא י"ל דלא שאני ליה הכי משום דאפילו בההוא יומא נמי מותר לצאת חוץ לתחום הואיל ותחומין דרבנן. אם היה מכיר סכום. לא שזכור איזה יום חלוק משבת, (אבל) [אלא] זכור שהוא יום שלישי ליציאתו או רביעי ליציאתו. עושה מלאכה וכו'. בכל יום שמיני, וכן לעולם. דודאי יום שיצא בו קים לן דבשבת לא יצא לדרך, שהרי ביישוב לא שכח את השבתות. במעלי שבתא נמי לא נפיק. שאין דרך לצאת מפני כבוד שבת. ועל כרחיך שמיני ותשיעי ליציאתו לישתרי, דליכא לספוקינהו בשבת.
<h2>דף עג.</h2>
מתניתין. הזורה. ברחת לרוח. הבורר. פסולת בידיו. המרקד. בנפה. ובגמרא פריך הני כולהו חדא הוא, דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשו שלשתן. האופה. לא הואי במשכן. דלא שייך אלא בפת. ופת לא שייכא במלאכת המשכן. אבל כולהו קמאי היו בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני. ובגמרא פריך דשבק מבשל דהוה במשכן ונקט אופה. ושיעורן של אלו בכגרוגרת. הגוזז צמר. וכל השאר מלאכותיה (ש)היו בצמר תכלת של מלאכת המשכן. המלבנו. מכבס בנהר. מנפצו. קרפפי"ר בלעז. המסיך. אורדיי"ר בלעז. בתי נירין. ליצי"ש בלעז. שנותן שני חוטין בתוך בית הניר. וגוזז ומלבן וכולהו אינך מפרשי שיעורייהו לקמן בפרק האורג. הפוצע שני חוטין. פירש הרנב"ר ז"ל בשם הרא"ה ז"ל, דפוצע הוא שכשחוט אחד ניתק, פוצע ראשיהם, ושוזרם ביד עד שיהא נארג. וקאמר דכשיעשה כן בשני חוטין חייב ע"כ. ופרש"י מנתק לצורך. והנך כולהו ממסיך ואילך עד קושר ומתיר שייכי ביריעות. ולקמן מפרש מאי קושר ומתיר איכא. ותופר וקורע נמי ביריעות הוה. שתי תפירות. פויינט"ש בלעז. על מנת לתפור. פעמים שהנקב עגול, ואינו יכול לתופרו יפה אא"כ קורעו כדמפרש בגמרא. אבל קורע שלא לתפור לא הוה במשכן. הצד צבי. וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים ובעורותיהם. המולחו. לעור. הממחקו. מגרר שערו. מחתכו. מקצעו ומחתכו לרצועות וסנדלים. כותב ומוחק. לקמן [ק"ג ע"ב] מפרש למאי מיבעי [להו] במשכן, שכן רושמין לקרשי המשכן לידע איזו בת זוגו, וכותב אות בזה ואות בזה. ומוחק פעמים שטועה. הבונה והסותר. ופשיטא דסותר על מנת לבנות דוקא הוא דחייב. דמקלקל לא מחייב. והא דאיצטריך למיתני במוחק וקורע, משום שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות היא הקריעה והמחיקה. אבל בבונה ליכא שיעורא כלל. כדתנן לקמן [ק"ב ע"ב] הבונה כל שהו, הרנב"ר ז"ל בשם התוספות. מכבה ומבעיר. באש שתחת הדוד של סממנין. מכה בפטיש. פרש"י ז"ל משום גמר מלאכה, שכן אומן מכה בסדן בגמר מלאכה. והכא נמי לא מחייב ליה אלא בגמר מלאכה. וכתבו ז"ל, דלא מחוור. דהא בפרק הבונה תנן המסתת והמכה בפטיש, ועלה קתני סיפא רשב"ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה. אלמא לאו היינו מכה בפטיש. אלא עיקרן של דברים כפירוש רבינו חננאל ז"ל, שפירש שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו, וכן על האבן שבבנין להשוותה לחבירותיה, וכה"ג אע"ג דלא הויא מלאכה מצד עצמה, מחייב בה משום גמר מלאכה. והמוציא מרשות לרשות. ולא חשיב מעביר ד"א בר"ה משום דתולדה דמוציא היא, שרשותו של אדם ד"א, והמוציא חוץ לארבע אמותיו מוציא מרשות לרשות הוא. ומשום הכי עונשין על מעביר, לפי שהוא בכלל מוציא. דכתיב באורייתא. הא לאו הכי, אע"ג דאמרינן לקמן פרק הזורק [צ"ו ע"ב] דהלכתא גמירי לה, אין עונשין מהלכה. הרמב"ן ז"ל. וכתב הרנב"ר ז"ל, דכי הא מצינן למימר בהושטה שהיא בכלל מוציא, כיון דלא מחייב עלה אלא מפני שר"ה בינתיים. ולזה לא חשו בגמרא דילן לאקשויי למה לא תנן הושטה. ומיהו בירושלמי [פ"ז ה"ב] הקשו לה, ותירצו דכל המלאכות באחד, וזו בשנים, כל המלאכות יש להן תולדות, וזו אין תולדה.
<h2>דף עג:</h2>
גמרא. כולן מלאכה אחת הן. דזומר נמי לצמוח אילנא הוא. ונפקא מינה דאי עבד כולהו בהדי זורע לא מחייב אלא חדא. דהעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת. זורע אב מלאכה, ונוטע נמי אב מלאכה, דהיינו זורע. אלא שזה באילנות וזה בזרעים. מבריך ומרכיב כמו כן. אבל זומר תולדה היא. זומר חייב. משום תולדת נוטע, דלצמוחי עביד. ונוטע. גופיה וכן מבריך ומרכיב חייב משום זורע, כלומר אינהו (נינהו) נמי זורע הן [אלא] דזה אב לזרעים וזה אב לאילנות. דקטל אספסתא, שחת. וקוצרין אותו ג"פ בחדש, וחוזר וצומח. דקניב סלקא. שחותך תרדין מן המחובר, וחוזרין וגדלין. החורץ. עושה חריצין בקרקע. מלאכה אחת הן. ואינו חייב אלא אחת, דכולהו לרפויי ארעא עבידי. גבשושית. תל קטן. בבית. שייך בנין, שמתכוין להשוות קרקעיתה. משום חורש. דמרפה ארעא. גומא וטממה. בעפר היינו חורש, שהעפר שמילאה בו הוי רפוי, וטוב לזריעה. והשוה הקרקע להיות נזרע עם השדה. אלא לעפרה. לכסות צואה. פטור עליה. ואין כאן משום בנין בבית, דקילקולא היא. ולזריעה נמי לא חזיא. אבל אם היה צריך לה חייב משום בונה. לרבי יהודה. בפרק המצניע [צ"ב ע"ב] גבי המוציא המת במטה. מתקן. כגון המוציא את המת לקברו, אינו צריך לגופה של הוצאה ולא למת אלא לפנות ביתו. והוצאה הצריכה לגופה [היא] כגון שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר. מקלקל הוא. את ביתו.
גודר. בתמרים. מוסק. בזיתים. אורה. בתאנים. דשדא פיסא. זרק פיסת רגבים בדקל. ואתר תמרי. השיר תמרים. תולש. היא תולדה דקוצר. מפרק. תולדה דדש, שמפרק תבואה משיבוליה, לשון פורק מן החמור, דריירי"ר לוי"ה. גם בתשובת רבינו משולם הגאון ראיתי כן. ואף זה מפרק, דגדריה מן התמרים. כך פרש"י ז"ל. וכתבו ז"ל, ולא נהיר, דאי הכי מאי איריא תמרי, בוצר [וגודר] ומוסק ואורה ליחייב נמי תרתי. אלא דוקא בתמרים הוא דמיתחייב תרתי, לפי שהם באילן כעין אשכול, וכשהאשכול נתלש מן האילן חייב משום תולש, וכשנחבט בקרקע ונפרקים התמרים מן האשכול חייב משום מפרק. אין דרך וכו'. ע"י זריקה. אלא ביד או בכלי. ותולש כלאחר יד הוא ופטור. הריא"ף ז"ל הביא כאן הא דפרק המצניע [צ"ה ע"א], ת"ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת חייב. ואמרינן חולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה, ומפרק תולדה דדש הוא. דכניף מילחא ממלחתא. שצובר מלח ממשרפות המים [יהושע י"א]. דמתרגמינן חריצי ימא. שממשיך מן המים. והחמה שורפתן. והן נעשות מלח. לאותן חריצין קרי מלחתא. משום מעמר. שאף הוא מאסף השבלים. המנפץ. פשתן מגבעוליו. והמנפט. צמר גפן בקשת כדרך האומנין. צמר גפן גדולי קרקע הוא. להכי קרי לניפוט דידיה תולדה דדש, שמפרק גרעינין ממנו. ולא קרי ליה תולדה דמנפץ צמר. היינו זורה היינו בורר היינו מרקד. גרסינן. [היינו] כמו הי ניהו. כלומר דמפליג תנא דמתניתין לתלת. והלא כולהו מלאכה אחת הן, דמתפריש אוכל מן הפסולת. אע"ג דאיכא. אחריתי בהדיה דדמיא ליה חשבינהו לתרוייהו באבות, ואע"ג דחדא נינהו.
<h2>דף עד.</h2>
היו לפניו מיני אוכלין. גרסינן. ול"ג שני. זה פירש רש"י ז"ל. ובתוספות שני מיני אוכלין גרסינן וכן גריס רבינו חננאל ז"ל. דבאוכל מתוך אוכל שייך נמי ברירה, שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שהוא חפץ. דאותו שאינו חפץ בו עתה חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ בו. וכן גרסינן בירושלמי [פ"ז ה"ה] הבורר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אומר וכו' ע"כ. ולא יברור. לקמיה פריך מאי קאמר. ברישא תני בורר והדר תני לא יברור. לאלתר. שאין זה דרך בוררין. לאוצר. להצניע. נחמני. אביי. והתניא. פירש רש"י ז"ל והתניא לעיל חייב. ואי בבורר ומניח לאלתר מותר לכתחלה הוא, ופטור אבל אסור ליכא. והקשו לפירושו, דבההיא ברייתא אמרינן בורר ואוכל, ומוקמינן לה לאלתר, והכא מתרצינן לה בנפה וכברה, אלמא דבנפה וכברה שרי לאלתר. ואינו כן, דכל בנפה וכברה אסור אפילו בי"ט. לפיכך פירשו דברייתא אחרת היא. והגירסא שכתבתי כאן היא גרסת הריא"ף ז"ל, דהקשה מרב אשי דתני חייב. וההיא מוקמינן לה בנפה וכברה. ורבינו חננאל נמי פירש ברייתא דלעיל לאוקימתין דנחמני בבורר ביד, ואפילו הכי לבו ביום חייב חטאת. והא דרב אשי ורב ירמיה בקנון ותמחוי לאלתר ובנפה וכברה לעולם חייב חטאת, דנעשה כבורר לאוצר. וכתב הרמב"ן ז"ל, כן עיקר, דליכא ברירה בכלי מותרת בשבת כלל בין בקנון בין בנפה, כדתניא מסכת ביצה [י"ב ע"ב]. ובשם רבינו חננאל ז"ל כתב עוד, אע"ג דגרסינן [גיטין כ"ז ע"ב] לענין מי שאבד לו גט, אם מצאו לאלתר כשר, ואמרינן היכי דמי לאלתר, ואמר הלכה כל זמן שלא עבר אדם שם, ואחרים אמרו הלכה כל שלא שהה אדם. הכא כיון דאשכחן מפורש בתלמוד ארץ ישראל [פ"ז ה"ב] שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד וכו', כותיה עבידנן. והני מילי אוכל מתוך פסולת, אבל פסולת מתוך אוכל לעולם אסור, וחייב חטאת נמי הוא מדחזקיה. וכן פסקה רבינו ז"ל בהלכות. ומנפח על יד ואוכל, שהוא פסולת מתוך אוכל ומותר, התם משום שינוי הוא, דאין דרך נפוח בכך ע"כ.
<h2>דף עד:</h2>
הבורר תורמוסין. לאחר ששלקן הוא בורר האוכל מתוך הקליפה. דשלקי ליה וכו'. למתקן. ואי לא שקלי ליה. לאוכל מתוך הפסולת, מתוך שהוא רך ונמוח ע"י שנשלק הרבה. מסריח. והילכך אוכל נמי כל זמן שמעורב הוי כפסולת. ומיהו אוכל הוא, ומחמרינן עליה למיהוי ההוא דשקל כפסולת מתוך אוכל. ולי נראה הבורר תרמוסין מתוך פסולת שלהן מששלקן פעם אחת ממרק אותן המים ובורר את המתולעות שבהם, כמו שעושים לפולים. וכן בכל פעם ופעם. וזה בורר האוכל ומניח הפסולת. ואי לא שלקי ליה מסרח גרסינן. (נראה לי דלא גרסינן נמי לפסולת). הילכך מששלקן פעמיים שלש קרי ליה פסולת, הואיל ואי שביק להו הכי ולא הדר שליק להו מסרחי. וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינים גרועים המעורבים בהם כפסולת מתוך אוכל דמי. דהנהו שאר מינים לא מסרחי, דגמר להו בישולייהו בפעם ראשונה ושניה. ורבינו הלוי הוה גריס "ואי שקלי ליה מסרח". כשנוטלו נימוח בין אצבעותיו ונמאס. הילכך ההוא דשקיל הוי כפסולת, והנשאר הוא אוכל, עד שחוזר ונוטלו. עכ"ל רש"י ז"ל.
דפרים. במ"ם גרסינן ולא בסמ"ך, וכדמפרש הקיפה בהעור והרוטב. פירמא, מציי"ר בלעז, שמחתכו הדק. כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דדוקא במחתך לאוכלו למחר או לבו ביום לאחר שעה. הא לאו הכי שרי, כדשרינן אפילו לברור ולאכול לאלתר. ולפיכך נתיר לפרר פתיתי לחם לתרנגולים לתת לפניהם לאלתר. וכדקיימא לן בשילהי מכילתין דשוויי אוכלא משוינן. ובספר המצות התירו לפי שאין טחינה אחר טחינה. דסלית סילתי. פירש רש"י ז"ל עצים דקים להבעיר. והריא"ף פירש, אלו עצי דקלים, דעומדים שוכי שוכי בנימין נימין. וכשמפרק אותן הנימין יוצא מבניהם כמין קמח דק. ומתוך כך נחשב כטוחן. אמשחתא. לחתכו במדה. מחתך. העור מקצצו במדה. אופה. דלא שייך במלאכת המשכן כלל. סדורא דפת. שהתחיל בו. ואופה במקום בשול סממנין הוא, דהוא בשול בפת.
דשדא סיכתא. השליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה. לשרורי. לחזק, ואין כאן בשול. דמרפא רפי. ע"י חום האור והמים שבתוכו יוצאים. ולאחר שיצאו מימיו קמיט, מתקשה. וכי רפי ברישא הוי בישול. והקשו ז"ל דהכא משמע דלבשולי קא מכוין מדאמרינן מהו דתימא לשרורי קא מכוין. ואילו בע"ז פרק אין מעמידין משמע איפכא, דאמרינן גבי ישראל שנתן דלעת לתוך תנור לבשל ושדא גוי סיכתא שרי, פשיטא, מהו דתימא גוי לבשולי קא מכוין קמ"ל דלשרורי מנא קא מכוין. ותירצו דאע"ג דלשרורי קא מכוין מ"מ א"א אא"כ רפי מעיקרא. ולפיכך במלאכת שבת אסור משום בשול, נהי דלגבי בישולי גוים שרי. דארתח כופרא. שהתיך זפת. דהדר אקיש. חוזר ומתקשה.
את הכנף. נוצה גדולה מכנף העוף. והקוטמו. לאחר שתלשו חותך ראשן שהם דקים וראוי להניחן בכר וכסת. והמורטו. לצד זנבו שהן קשין, מורט שערן מכאן ומכאן. ומשליך הקנה, ונותן השער בכר וכסת. משום מחתך. דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי. וגם מן הקנה אורג כובעים ועושה מכנפו כנף בלא שער. ומשום ממחק. דתנן גבי עור, הממחקו. ותולש חייב משום גוזז לא שנא מחיים ולא שנא לאחר מיתה הוא. והכי איתא בירושלמי דפירקין [פ"ז ה"ב], דגרסינן התם, התולש מן המתה חייב, תלישתה זו היא גיזתה. ולפיכך התיר הרמב"ן ז"ל לתלוש נוצה מצואר העוף בי"ט כדי לשוחטו. דכיון דלא שני ליה באיסור תלישה בין מחיים בין לאחר מיתה, ונתנה מלאכה זו לידחות אצל י"ט, שהרי עתידה הנוצה ליתלש לאחר מיתה משום אוכל נפש, אף מחיים מותר. וכתב הרנב"ר ז"ל, כדבריו נהגו. והרמב"ם אוסר וכן מן המחברים האחרונים.
צדי חלזון. לצבוע התכלת בדמו. והוא כמו דג קטן, ועולה אחת לשבעים שנה. ומתירין. שכל רשתות עשויות קשרים קשרים. והם קשרי קיימא. ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיף על זו ומתיר מכאן וקושר בכאן. והא לא קיימא. וכיון דלא קיימא לאו מלאכה היא. שקשרן. שני ראשי החוט. ומכאן למד ה"ר אליעזר ממי"ץ ז"ל דקושר קשר אחד לא מיחייב, שאינו מתקיים. דאי מיחייב, כיון דתופר שתי תפירות לא משכחת לה בלא קשר, תיפוק לי דמיחייב משום קושר. אלא ודאי כדאמרן. והכא בשלא קשר אלא קשר אחד עסקינן. והרמב"ן זל כתב דהכא לאו קשירה ממש היא, דא"כ תיפוק לי משום קושר. ואם לחייבו שתים. אין זו מלאכה בעצמה אלא שמרכיבין זה על זה כעין קשר.
<h2>דף עה.</h2>
דרנא. תולעת, ומנקבת בה נקב קטון ועגול. וצריך לקרוע למעלה ולמטה את הנקב, שלא תהא התפירה עשויה קמטין. המותח חוט של תפירה. בגד התפור ועומד, והניח החוט ארוך, ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת, וחוטי התפירות נמשכין, ומתח את ראשי החוט להדק ולחבר החתיכות, זוהי תפירתו וחייב. המגוש. מין שממשיכו לע"ז. ואפילו דבר תורה אסור ללמוד ממנו. הני תלת שמעתתא שמעינהו מר זוטרא מרב כי הדדי וגרסינהו. לספר הימנו. לפי שכשמקיים המצווה לחשב מספרים העמים בשבח חכמתו שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, שמראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלות, שמעידין כדבריו, שאומר שנה זו גשומה והיא גשומה.
<h2>דף עה:</h2>
היינו מעבד. אטו מליחה לאו צורך עיבוד היא. ועייל שרטוט. כשהוא בא לחתכו משרטט תחילה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך, ואחר כך מעביר סכין דרך השירטוט. וכן בעורות המשכן כשחתכום. אין עיבוד באוכלין. מיהו מדרבנן אסור [כדאמרינן] פרק שמונה שרצים [ק"ח ע"ב]. ובפ"ק די"ט [י"א ע"א] אסיר לה אפילו ביום טוב. השף. פירש"י ז"ל כמין עמודי אכסדראות העשויות חלונות חלונות בין עמוד לעמוד. השף שם בקרקעית הבנין שנשענין עליו כדי שיהיה חלק, חייב משום ממחק. ובתוספות כתבו גירסת הירושלמי [פ"ז ה"ב] השף עור בין העמודים חייב משום ממחק. וכתבו ז"ל דגירסא נכונה היא, דמחיקה זו היתה במשכן, שיהו שפין העורות על גבי עמודים. אבל לשפשף על אבן מה מחיקה שייך בהו. המגרר. שיהו הראשים ניכרים. ממרח. רטיה. מחליק תחבושת על המכה. מסתת. לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה. משום מכה בפטיש. שהוא גמר מלאכה. הצר. בכלי שעומד לכך לנאותו. מנפח. כשהותך נעשה על ידי נפוח. אקופי. ראשי החוטין התולין ביריעה במקום קשרים, כשניתק בה חוט וקושרו. וכן קסמין דקין שנארגו בה בלא מתכוין, ונוטלין אותן ממנה לאחר אריגה, גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש. גדולה. פטור, שבקרשי המשכן שתים היו כותבין, אות אחת בזו ואות אחת בזו, כדי לזווגן כשסותרין אותן. מחק אות אחת חייב. שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא ע"מ לכתוב, והרי יש מקום לכתוב שתי אותיות. ומחיקה היתה במשכן באות אחת לפעמים כשטועה בה. א"ר מנחם וכו'. הא קמ"ל מאן ת"ק ר' ישמעאל ב"ר יוסי. לאפוקי מדרבי אליעזר. דהא אמרן דלא נמנו כאן אלא להודיענו מנין חטאות של העלם א'. ותני "הרי אלו" למעוטי שאם עשה עמהם תולדותיהם אינו מביא קרבן חטאת עליהם. ודלא כרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב בכריתות [ט"ז ע"ב]. שובט. מכה ומשוה השתי בכרכר שקורין ריו"ל בלעז. מדקדק. כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו מקומות מקומות לישבו, שלא יהא מתוח יותר מדאי. שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה עם הארוג. בכלל מסיך. דהיינו מסיך ממש, שמסדר חוט השתי. בכלל אורג. דהיינו אורג ממש. ולא דמי לזורה ובורר ומרקד. דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח.
מתניתין. כל הכשר. שהוא מין העשוי להיות צורך אדם. ומצניעין כמוהו. כמות זה, כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניע לרוב בני אדם. חייב עליו. אפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשוב לו. אלא המצניעו. אם נעשה חביב לאדם אחד והצניעו, חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו. אבל אדם אחר אין חייב עליו דלגביה לאו מלאכה היא. גמרא. מ"ד דם נדה אינו כשר להצניע כ"ש עצי אשרה, דאיסורי הנאה נינהו ומאיס וצריך לאבדן. כיון דחלשה. המאכיל דם האדם לחתול, נעשה חלש אותו אדם. וצ"ל דהא דאמרינן דלא מחייב אדם נדה אתיא כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. דאם לא כן ליחייב משום מוציא טומאה מביתו כמוציא כזית מן המת וכעדשה מן השרץ דמחייב לקמן פרק המוציא יין. תוספות.
<h2>דף עו.</h2>
מתניתין. עצה. מפרש בגמרא. כמלא פי גמל. נפיש מפי פרה. ולא מיחייב כמלא פי פרה, דלא חזי לפרה. עמיר. קשין של שבלים. פי טלה. נפיש מפי גדי. הילכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא כמלא פי טלה. אבל עשבים, הואיל דחזו בין לטלה בין לגדי, מחייב כמלא פי גדי. לחין. הראויים לאדם. כגרוגרת. דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת. אבל כמלא פי גדי לא, דלחין לא חזו לגדי. גמרא. כמלא פי פרה לגמל. הוציאו להאכילו לגמל. דחייב. דהא חזי לפרה. הילכך שיעור חשוב הוא לכל מי שיוציאנו, ולא פקע שיעוריה. דכשר להצניע הוא מצניעין כמותו. עצה מלא פי פרה. עצה לא חזיא לפרה אלא ע"י הדחק. אלא לגמל הוא דחזי. וזה הוציאו לפרה. פטור. דהא לגמל דחזי ליה ליכא שיעורא. ואי משום דלצורך פרה הוציאו, ולגבה איכא שיעורא, אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. הילכך לא משערינן ליה בפרה. הרמב"ם פסק פי"ח מה' שבת כר' אושעיא דאמר חייב, ואכילה ע"י הדחק שמה אכילה, שהלכה כמותו לגבי ר' יוחנן. אידי ואידי. פי טלה וגרוגרת. והא דלא נקט כגרוגרת, קמ"ל דטעמא משום טלה הוא דחזי ליה. לחמור שבהן. מי ששיעורו גדול הוי הקל, ואינו מצטרף להשלים חמור דהא לא חשוב כי ההוא. אבל החשוב משלים את הקל לכשיעור. תבן מצטרף עם עצה להשלים מלא פי גמל, ועצה אין מצטרף עם תבן להשלים פי פרה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פי"ח, הוציא תבן תבואה וקטנית, אם יש ביניהם כמלא פי פרה פטור, כמלא פי גמל חייב, וכן כל כיוצא בזה לענין שבת עכ"ל. ובגמרא מקשה דכל היכא דלא שוו שיעורי להדדי לא מצטרפי אא"כ חזו יחד לאיזה דבר. ופריק, אמר רבא הכא נמי חזו לדוגמא. פירוש מי שיש לו למכור, צובר מכולן יחד, ונותן לפני חלונו להראות שיש לו למכור מכולן. וניחא ליה שיהיו יחד, דאיידי דזוטר כל חד וחד הרוח מפזרתן.
<h2>דף עו:</h2>
מתניתין. אוכלין. כל אוכל אדם. מצטרפין. כל אוכל אדם זה עם זה. חוץ מקליפיהן. שאינו אוכל, ואין משלימין השיעור. ועוקציהן. זנב הפרי, דהוא עץ בעלמא. וסובן. קליפת חטין הנושרת מחמת כתישה. ומורסנן. הנשאר בנפה. רבי יהודה אומר. כל קליפין אינן מצטרפין כדקאמרת. חוץ מקליפי עדשים. שמצטרפות, אותם שמתבשלות עמהם. לאפוקי קליפה חיצונה, שהן גדילות בתוכה, הנושרת בגורן. גמרא. עתיקי. פולין יבשין אינן נאכלין בקליפתן מפני שנראין כזבובים בקערה. לפיכך אין דרך בני אדם לאוכלן, אלא טוחנין אותן לגריסין. אבל לחין מתבשלות בקליפתן. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן.
יין חי. כשיעור שנותנין יין חי לתוך הכוס להוסיף עליו מים כהלכתו ולמזוג אותו בהם. וגמרא מפרש באיזה כוס שיערו חכמים. חלב כדי גמיעה. שיעורא דכדי גמיעה לא אתפרש. ובודאי שהוא פחות מרביעית, דהא קתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית, וברביעית להקל נאמר. ולא מצינן למימר דכדי גמיעה היינו מלא לוגמיו, דהא בפרק בתרא דיומא [פ' ע"א] לענין שיעור שתייה פליגי תנאי, דמר סבר כדי רביעית, ומר אמר מלא לוגמיו, ומר אמר כדי גמיעה. ומסתברא דאע"ג דלענין יום הכיפורים מלא לוגמיו וכדי גמיעה בדידיה משערינן, התם הוא דכיון דמשום יתובי דעתא, כל חד וחד לא מיתבא דעתיה אלא בדידיה. אבל לענין שבת בשל עולם הן שמין בבינונית. עכ"ל הרנב"ר ז"ל, והרמב"ן ז"ל כן כתב, דשיעור כדי גמיעה פחות מכדי לוגמיו. כדי גמיעה. הקשה רבינו אפרים, דלקמן תניא בשילהי המצניע [צ"ה ע"א], החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת. וכיון דהחולב חייב כגרוגרת, המוציא חלב נמי ליחייב כגרוגרת. כדאמרינן לקמן [מ"ט ע"א] גבי עור דהמעבד עור שיעורו בכדי הוצאה. וי"ל דהתם מיירי דבעי לה (לגבינה) [לגמיעה], וסתם חלב (לאכילה) [לשתייה] עומד. הילכך שיעורו כדי גמיעה. אבל חולב לגבינה, כיון דאחשביה לעשות ממנו אוכל שיעורו כגרוגרת כשאר אוכלין. כתית. שבגבי הסוסים והחמורים. דרושדור"א בלעז. והכי אמרינן בהמפקיד [ב"מ ל"ח ע"א], דבש והדביש למאי חזי לכתישא דגמלי. אבל רבותי פירשו כתית, מכה שעל גב היד והרגל. לשוף. לשפשף ולמחות בהן. קלור. שנותנין על העין. לוזיי"א בלעז. ברביעית. ביצה ומחצה, רביעית הלוג. שופכין. מים סרוחין. בגמרא מפרש למאי חזו, לגבל טיט. כולן ברביעית. אף היין והחלב והדבש. דלא נאמרו שיעורין במשנה אלא למצניעיהן לכך, וחזר המצניע והוציאו חייב. אבל שאר כל אדם שהוציאוהו אין חייבין. וסבירא ליה לרבי שמעון דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא. בציר מהאי שיעורא לא מיחייב, כדאמרן בפירקין דלעיל [ע"ה ע"ב] דלית ליה לרבי שמעון כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו שיתחייב עליו המצניעו.
גמרא. תאנא. בתוספתא. [פ"ט ה"ז]. המוציא יין כדי מזיגת כוס יפה. פירושא לכוס דמתניתין. כוס של ברכה. ברכת המזון, שהצריכו חכמים ליפותו, כדאמרינן בברכות [נ"א ע"א], עיטור ועיטוף הדחה ושטיפה חי ומלא. אמר רב נחמן גרסינן, ולא גרסינן דאמר. וצריך שיהא בו. יין חי רובע של רביעית הלוג. כדי שימזגנו. שלשה חלקי מים ואחד יין. ויעמוד על רביעית. הלוג, יש שטועים בשמועה זו, לומר רובע רביעית רובע הלוג. ויעמוד על לוג שהוא רביעית הקב. וטעות הוא בידם. ורבותי לא אמרו כן. וראיה לדבר במסכת נזיר [ל"ח ע"א] עשר רביעיות הן, חמש סומקתא, כלומר של יין ודם. וחמש חיורתא, שנאמרו בשאר משקין. וחשיב להא דהוצאת (הדשן) [שבת] דשאר משקין גבי חיורתא. ועל כרחיך הנהו כולהו ברביעית לוג נינהו, דהא חשיב בהדייהו רביעית שמן לנזיר, דהוא חצי שיעורו של שמן התודה במנחות, וחצי לוג שמן לתודה ילפינן [במנחות פ"ח ע"א]. והא דאמרינן דיין כדי רובע רביעית, היינו לח וצלול. אבל קרוש, שהוא יבש, בכזית. דלאו בר מזיגה הוא.
<h2>דף עז:</h2>
חלב. כתב הרמב"ם ז"ל פי"ח מה' שבת חלב בהמה טהורה כדי גמיאה, וחלב טמאה כדי לכחול עין אחת ע"כ. במשיפה. של קילור, שרגילין לשופו בחלב אשה. כדי לשוף במים. פרש"י ז"ל לשתי עינים. על פי כתית. עליון של מכה.
<h2>דף עח.</h2>
מתניתין. אוזן לקופה. לאוחזה בה. תלאי. לתלותו בה. מדת מנעל. להראות לאומן כמדה הזו אני צריך. נייר. מעשבים עושין אותו. קשר מוכסין. יש לך אדם שנותן מכס לראש הנהר במקום זה ויש מוכס בעבר האחר, או מוחל לו במתנה והוא מוסר לו חותם להראות למוכסים שמחל לו המכס. ודרכו לכתוב לו שתי אותיות גדולות לסימן והן גדולות מאותיות שלנו. והמוציא קשר מוכסין. אע"פ שכבר הראהו. חייב. לפי שעדיין צריך לו לראיה למוכס אחר. וסתמא כרבי יהודה דאמר הכי בגמרא.
<h2>דף עח:</h2>
נייר מחוק. שוב אינו ראוי לכתוב בו. לפיכך צריך שיעור גדול, לכרוך על פי צלוחית. קלף. דאיידי דדמיו יקרין לא עביד מיניה קשר מוכסין אלא תפלין ומזוזות. ולא מיחייב בשיעורא זוטא. והיא פרשת שמע עד ובשעריך. דיו. שתי אותיות לרשום על שתי חוליות של כלי או על שני קרשים לזווגן. עין אחת. ולקמן פריך עין אחת הא לא כחלי אינשי. דבק. גלו"ד בלעז. בראש השבשבת. בגמרא מפרש לה. נקב קטן. כלי שנותנין בו כסף חי, חותם פיו בזפת או בגפרית, ונוקב בתוך הסתימה נקב דק להוציא בו הכסף. חרסית. לבינה כתושה. לעשות פי כור. שהמפוח נכנס [בו]. פטפוט. רגל למקום מושב הכור. שהיו מושיבין אותו על כן הראוי לכך, כעין שקורין טריפי"ד לשפות הקדרה. סובין וכו'. במקום שאין פחמין צורפין הזהב באש של סובין. גמרא. הוצין. של לולבי דקל. כפיפה מצרית. סל העשוי מצורי דקל. סיב. וידיל"א בלעז. וגדל סביב הדקל כעין מלבוש. ונכרך סביבותיו ועולה. על פי משפך. ומסננין בו את היין, שמעכב את הקמח ואת הפסולת מליכנס בפי הכלי. רבב. שומן. אספוגית. רקיק שנותנין בתנור, וטחין תחתיו אליה. וכמה שיעורה. של אספוגית. כדור. פילוט"א בלעז.
<h2>דף עט.</h2>
משקולת קטנה. ושיעורה מפרש בגמרא ריבעא דריבעא דפומבדיתא, רובע ליטרא של פומבדיתא. דרך הסוחרים להיות להם משקולת של עופרת בעור שלא תיפחת. לפי שהסוחר שוקל תמיד, ונפחת מאליו. קמיע. בציר שיעוריה מכדי לצור משקולות. לכתוב גט. ותנן [גיטין פ"ה ע"א] גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ושמו ושמה והעדים והזמן, ושיעור זה קטן מכולם, כך פירש רש"י ז"ל. ונראה שהזקיקו לפרש כן, דכיון דדפתרא חשיב טפי, לא משמע שיהא שיעורו מרובה ממצה וחיפה. ואילו כוליה גיטא קאמר, נפיש טפי, וכתבו המפרשים ז"ל, דאין צורך לכך. דלעולם מכוליה גיטא קאמר, משום דחשיב טפי לא מחייב ביה אלא כשראוי לאחד מן הדברים שעומד לכתוב בו. שאף רש"י ז"ל כתב במתניתין, דהא דתנן קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין, דאע"ג דבנייר סגי כל שראוי לכתוב עליו קשר המוכסין, קלף שאני, דמתוך שהוא חשוב אין מייחדין אותו לכך. ודפתרא דהכא נמי דכותה. והא דמשמע הכא דדפתרא כשר לגיטי נשים, דוקא אליבא דר"א דאמר עידי מסירה כרתי, אבל לר"מ לא מתכשר מפני שיכול להזדייף כדאיתא במסכת גיטין [כ"א ע"ב]. ומשמע משמעתין דכל שאינו עפיץ עור מקרי ולא קלף. הילכך אינו כשר לא לס"ת ולא לתפלין ולא למזוזות. דבכל חד מהני בעינן גויל או קלף או דוכסוסטוס, כל חד כדיניה, כדאיתא בסמוך. והסכימו מפרשים האחרונים ז"ל לדעת התוספות דהא דמשמע משמעתין דכל שאינו עפיץ עור מקרי, הני מילי לדידיהו דכל שאר עבודין שלהן היו יכולין להזדייף. אבל אנו שיש לנו עבודין אחרים שאין יכולין להזדייף, וכותבין בהן גיטין ושטרות, אף הם כשרים לס"ת תפלין ומזוזות. פירוש עפצים, גלי"ש בלעז.
<h2>דף עט:</h2>
דוכסוסטוס. פירש רש"י ז"ל קלף (שלא) [ש]ניטלה קליפתו העליונה. וראוי לכתוב דעת רבוותא ז"ל דאיפליגו בהא מילתא. ידוע ששלשה מינים הם, גויל קלף ודוכסוסטוס. גויל נקרא כל שהעור כולו שלם, ואינו נחלק לשנים כמו הקלף והדוכסוסטוס. שכן לשון גויל, דבר שלם שלא ניטל ממנו כלום, כדאמרינן פ"ק דבתרא [ג' ע"א] גויל אבני דלא משפיין, ואינו נקרא גויל על שם העיבוד שהוא מעפצים, שהרי אף קלף ודוכסוסטוס עפוצים היו, שהם לא היה להם שום עיבוד כשר אלא בעפצים, כמו שכתבנו. מהו קלף ודוכסוסטוס. הרב בעל הערוך כתב בשם רבינו האיי גאון ז"ל, שהעור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים. והחלק החיצון שהוא לצד השער הוא הנקרא קלף. והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס. שכן דוך בלשון יון מקום. ואנן נמי אמרינן דוכתא פלן. וסוסטוס נקרא בשר. ולפי זה כי אמרינן קלף במקום בשר, הכי קאמר, כותבין בו בצד היותר קרוב לבשר. וכן דוכסוסטוס במקום שער, לומר שכותבין בצד היותר קרוב לשער. נמצא שכותבין בשניהם במקום שמתחברים זה בזה. הילכך כיון דקיימא לן שאין כותבין תפלין אלא על הקלף, צריכין כותבי תפלין לגרר את הקלף יפה לצד הלבן, שהוא הדבוק לבשר, שאם לא יגררו אותו כלל, כיון שעכשיו אין חולקין אותו לשנים, אין זה קלף אלא גויל שהוא פסול לתפילין. אבל כשגוררין אותו מצד הלבן שבו, הרי הוא כאילו מסירין ממנו החלק הנקרא דוכסוסטוס, ונשאר החלק הנקרא קלף, וכותבין בו במקום דבוקו לדוכסוסטוס. והרמב"ם ז"ל כתב בהפך, בפרק ראשון מהלכות תפלין, שהחלק הדבוק לבשר הוא הנקרא קלף, וכותבין בו במקום הבשר שהוא הלבן הדבוק בבשר ממש. והחלק של צד השער הוא הנקרא דוכסוסטוס, וכותבין בו במקום שער ממש, וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ולפי סברא זו צריכין כותבי תפלין לגרור התפלין יפה לצד השער, כדי שיהא תורת קלף עליו, ולא דוכסוסטוס. ועל פי סברא זו נהגו לכתוב ס"ת על הקלפים שלנו שאינן נחלקין. וכותבין בו במקום בשר, ואין גוררין צד הלבן שבו. דלא מצית אמרת שמתורת גויל כותבין בו, שהרי אין כותבין על הגויל אלא במקום שער, כדגרסינן בירושלמי [מגילה פ"א פ"ט] פ"ק דבתרא. ואנו כותבין [במקום] הבשר. [אלא מתורת קלף], וגוררין אותו הרבה מצד השער. ואילו לפירוש בעל הערוך ז"ל כל כיוצא בזה פסול. שלדבריו אין כותבין על הקלף ועל הדוכסוסטוס אלא במקום שהם מחוברים זה לזה. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
ומזוזה על הדוכסוסטוס. מדמסקינן כרב דעל הקלף נמי כשרה מזוזה. ולפי זה כי אמרינן הכא ומזוזה על הדוכסוסטוס, אף על הדוכסוסטוס קאמרינן. וכדאמרינן בגמרא מזוזה על הדוכססטוס למצוה, לומר שמצוה מן המובחר בכך, אע"פ שכותבין אותה ג"כ בקלף. ולענין גויל, אי כתבינן ביה מזוזה, לא אתפרש בשמעתין. וכד מתמה תלמודא מזוזה אקלף מי כתבינן, לא מתמה בשום מקום מזוזה אגויל מי כתבינן, ומתמהינן תפלין אגויל מי כתבינן. לכך כתבו ז"ל, דלא מצינו בשום מקום דמשתמע דלא כתבינן, ש"מ דלכולי עלמא כותבין מזוזה נמי אגויל. ויש מדקדקים דספר תורה נמי נכתב בין אקלף בין אדוכסוסטוס, מדסליק אדעתין בהנך שמעתתא עלה דתנא דבי מנשה על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה, אמרינן כי תניא ההיא בספר תורה. אלא שהרמב"ם ז"ל כתב, על הדוכסוסטוס פסול. ואף כי אפשר יהיה לו קצת ראיה ההיא דפ"ק דבתרא [ב"ב י"ד ע"א], שאלו את רבי ס"ת בכמה אמר להו בגויל ששה טפחים בקלף איני יודע. ואילו דוכסוסטוס לא הזכיר. אפילו הכי לא הודו לו ז"ל. וכתב רבינו חננאל ז"ל דאע"פ דכשר לכתוב ספר תורה בקלף, מיהו לכתחלה ומצוה מן המובחר אינו אלא בגויל. שכך היה דרכן, כדאמרינן בגיטין [נ"ד ע"ב], גוילין שבו לא עיבדתים לשמן. נמצא פסקן של דברים, דספר תורה ומזוזה נכתבין על הגויל וקלף ודוכסוסטוס. אלא שספר תורה למצוה מן המובחר בגויל, ולמזוזה דוכסוסטוס לדעת הרי"ף ז"ל. אבל תפלין לכולי עלמא אינן נכתבין אלא על הקלף.
<h2>דף פ.</h2>
שתי אותיות בדיו. פירש רש"י ז"ל דיו יבש. ולא נראה לרא"ש ז"ל דדיו יבש לא חזי לכתוב [בו] שתי אותיות. אלא בדיו לח מיירי שנושא אותו בידיו. שתי אותיות בקולמוס. כלומר כל היכי דמפיק ליה שיעורו כשתי אותיות. קולמרין. קסת סופר. אות אחת בדיו ואות אחת בקולמוס. מי מצטרפי או לא. ואי אמרת תיפוק לי משום קולמוס, לא מיחייב עליה משום שהוא טפל לפחות מכשיעור, ותנן לקמן [צ"ג ע"א] המוציא פחות מכשיעור אוכלין בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו. כתבו בתוספות הא מספקא ליה, אבל שתי אותיות בשתי קולמוסין משמע דפשיטא ליה דמצטרפין. כשהוא מהלך. דלא עמד שם לפוש, דתהוי הנחת גופו הנחה. אפילו הכי חייב. דעיקר הנחת דיו על הכתב היא. וכתב הרנב"ר ז"ל, דלא דמי לאגוז בכלי וכלי צף על פני המים דמיבעיא לן לעיל [ה' ע"ב] אי בתר אגוז אזלינן והא נח או בתר כלי אזלינן והא נייד. דהתם עשוי לינטל משם, אבל הכא הכתיבה מונחת לגמרי. ולפיכך פשיטא ליה הכא. כתיבתן זוהי הנחתן. ואצ"ל אם היה מניח מה שכתב עליו על גבי קרקע, דהא פשיטא דהנחה מעליא היא.
וחזר והוציא. בהעלם אחת. חסרה שיעורה. כשמתיבשת נחסר השיעור. ולכי גמרה הוצאה דבעינן לצרפה אין כאן שיעור שתי אותיות. ואמאי הא מנחא. וכיון שבהעלם אחת הוא מצטרפי לכי גמרה הוצאה. כמי שנקלטה. שקלטה כלב. דתנן לקמן [ק"ב ע"א] הזורק וקלטה כלב פטור, דלא הויא הנחה מכחו. והכא נמי כי גמרה לה הוצאה בטלה לה הנחה קמייתא, והויא כמאן דליתה. דרך עליה. נקט הכי לאשמועינן דכל שהעבירו לחצי גרוגרת אחרון תוך שלשה של חצי גרוגרת ראשון חייב, אע"פ שאינו תוך שלשה לקרקע. לרבנן. דפליגי לקמן בפרק הזורק [צ"ג ע"א], ולית להו קלוטה כמי שהונחה דמיא, אפילו עברה סמוך לקרקע לא מיחייב עד שתנוח על גבי משהו. משהו. מקום כל שהו, ולא בעינן מקום ארבעה, הואיל ותוך שלשה הוא, מ"מ הנחה בכל דהו בעינן. כאן במעביר. מעביר לא צריך הנחה, דהא מנחא בידו, וידו סמוכה לקרקע. לשתי רשויות. ושתיהן ר"ה, אלא שיש הפסק ביניהם. והוא שיש חיוב חיוב חטאת ביניהם. שמופסקת ברשות הרבים. אבל כרמלית. אבל אם כרמלית מפסיקן, כגון קרפיף יתר מבית סאתים, או בקעה ושני בתים פתוחים בהם, אחד לר"ה זה ואחד לר"ה זה, והוציא חצי גרוגרת מבית זה לר"ה זה וחצי גרוגרת מבית האחר לר"ה שהיא פתוחה לו חייב. דכיון דלא מפסיק להו רשות היחיד, כולה חדא רשותא היא.
הא לא כחלי. אלא שתי עיניים. צנועות. שהולכות מעוטפות ואינן מגלות אלא עין אחת לראות, וכוחלות אותה. ובגמרא מפרש באותן שכוחלות שתי עינים הן ערניות, כלומר בנות כפרים שאינן צריכות צניעות כל כך, שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם ועמה מועטין, ואינן מכסות עיניהן. ובמקום ההוא אין הכי נמי דאינו חייב אלא בכדי שתי עינים. שבשבת. תרגום [של] זמורה. שפשף של קנה. הציידין מושיבין נסר קטן בראש הקנה, ונותנין עליו דבק. והעוף יושב עליו ונדבק. וצריך לתת עליו הרבה, כדי שיהא העוף נדבק בו.
<h2>דף פ:</h2>
מתניתין. קטנה שבבנות. טופל בסיד כדי להשיר את השער. כלכול. צידעא. טינפל"א בלעז, וסדין אותו להשיר את השער. אנדופי. כלי חרס, ולו שתי פיות. וי"מ בגמרא שהוא סימן לכלי העשוי למדוד יין או שמן שעושין בו סימנין של סיד לבן, שיהיה ניכר עד כאן בחצי דינר. וכן במקדש היה כלי שעושין לו שנתות שהם סימנין להין או לרביעית ההין. ורבי נחמיה מחמיר מכולן ומחייב אפילו בסימן אחד. אדמה. ארזיל"א בלעז. מרצופין. שקים גדולים העשויים מקליפות עץ. ונושאים בהם פרקמטיא בספינות וחותמים אותן. כחותם האיגרות. שחותמין אותן, שלא יקרא אדם אחר אלא מי שנשתלחו לו. ושיעורא דרבנן זוטר מדרבי עקיבא. לזבל כרישא. קפלוט. ושיעורא זוטר משל כרוב. כף סיד. בגמרא מפרש כף של סיידין. טבל"א בלעז. שמערבין בו חול כדי לחזקו. ואע"פ שעתה אינו לבן כל כך ומקלקלו. קילקולו זהו תיקונו. דאי לאו דמקלקל ליה ומשחירו לא הוי משתרי לסוד בו ביתא אחר חורבן בית המקדש. הילכך על כרחיך הא דקשי ליה, מעליותא היא לגביה, ומשערינן ביה. ורבותי מפרשים קילקולו לענין לובן. זהו תיקונו לענין חוזק. ולא נהירא לי, דקילקולו זהו תיקונו משמע דשם הקילקול מתקנו. ולהאי לישנא אין שם הקלקול מתקנו. ולמה הוזכר קלקול כאן, הוה ליה לתרוצי נהי דאשחורי משחיר מיהו אחזוקי מחזק עכ"ל רש"י ז"ל. ולפירושו מתניתין לאחר חורבן דוקא. לכך כתבו בתוספות "לשון רבותיו ניחא טפי". קולמוס. פירש בגמרא המגיע לראשי אצבעותיו, שיכולין לכתוב בו. וזהו קשר התחתון של אמצע האצבע. מרוסס. רסוקין הרבה. כמו הכה הבית הגדול רסיסין, שאינו ראוי לקולמוס שכותבין בו. שיעורו כדי לבשל ביצה קלה, שהיא ביצת תרנגולת. דקים להו לרבנן שקלה היא לבשל מכל הביצים. ובגמרא מפרש, לא בישול כל הביצה אלא כגרוגרת ממנה, שהוא שיעור לכל אוכלין בשבת. טרופה. בשמן, שממהר לבשלה בשלהבת [העולה מן] הקנה.
<h2>דף פא.</h2>
תרווד. כף. קוליי"ר בלעז. חף. מסקינן בגמרא שן של פותחת, שנשבר שן אחת מפותחת של עץ, ועושין לה שן מעצם. ושיעורה זוטר, דרבי יהודה מחמיר. כרכר. ריו"ל בלעז. לזרוק בבהמה. דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו. דבקלא בעלמא סגי ליה. גמרא. סכוכית. זכוכית. ועל ידי שסוכין בה קורין לה סכוכית. ועל שם היא זכה קרי לה זכוכית. שמרגשת. הבהמה בצרור זה בהכאתו. עשרה זין. כתב הרמב"ם ז"ל פי"ח מה' שבת, משקל עשרה זוזים. שיעורן בכמה. להתחייב עליהם אם הוציאן. אי נמי לטלטלן בחצר ולהכניסן בבית הכסא. דאידי ואידי חד שיעורא הוא. דבמידי דחזי הוא מתחייב על הוצאתו. כזית כאגוז כביצה. שלש אבנים מכניסים לבית הכסא לקינוח. ומקנח [בהן] זו אחר זו. אחת כזית ואחת כאגוז ואחת כביצה. בתחלה מקנח פי הנקב בקטנה, להשיר הרעי הנדבק שם. שהגדולה פוחסתו ומלכלך סביבותיו. טורטני יכניס. במאזנים יכנס שם לשקול. מלא היד. בין שלשתן או אפילו הן ארבע או חמש, ובין כולן מלא היד. ואמרינן בברייתא שראוי בשבת לקנח באבנים מקורזלות. קודול"ש בלעז. שהן עגולות או חלקות, שיהיו ראויות לקנוח. ואותן מותר להכניסן בשבת בתוך ארבע [אמות בר"ה] או בחצר. דלא מיתסרן לטלטולינהו. את הפיסא. כמו שקל פיסא, רגב שקורין גליטש"א בלעז, דהואיל ומפרכא לא חזיא לקנוח ואסור לטלטל. קרשיני בבליאתא. הכי מקרו. משום דבבל ארץ לחה היא, והמחרישה מעלת רגבים.
ואמרינן בגמרא, אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול. מתקיף לה מר זוטרא ליסתכן, אלא כלאחר יד. פירש רש"י ז"ל אסור למשמש באותו מקום למי שאינו יכול ליפנות משום השרת נימין. ואע"ג דלקמן שרינן לקנח משום דבר שאינו מתכוין, הכא דבעי להרחיב הנקב הוי פסיק רישיה. וקס"ד דלמשמש כלל קאמר כדרך שממשמשין בחול. ופריך ליסתכן, דאמרינן [תמיד כ"ז ע"ב] עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן. ומשני כלאחר יד, האי כדרך דקאמר רבה, כדרך שממשמש בחול בלא שנוי קאמר, משום השרת שער. אבל כלאחר יד, כגון אוחז צרור בשתי אצבעותיו, שפיר דמי. אבל רבינו חננאל פירש דלמשמש בגוף הצרור כדי להחליקו לצורך קינוח אמרינן דאסור משום דמחזי כמתקן כלי, ואמרינן ליסתכן, כלומר דאי לא מקנח ביה בלאו הכי דילמא תבר להו לשיני דכרכשא. ומסקינן דלמשמש כלאחר יד שרי. ואם לאו. שאין לו מקום קבוע לבית הכסא, לא התירו לו מלא היד אלא אבן אחת. כהכרע מדוכה קטנה של בשמים. כלומר כמשקלה. והכי מוכח האי פירושא בירושלמי. ורש"י ז"ל לא פירש כן. ולא מחוור פירושו. והשיגו עליו המפרשים ז"ל. אם יש עליה עד. קנוח המעיד שעשויה לכך, אפילו אבן גדולה מותרת לטלטלה, שמוכנת היא לכך. הרי"ף ז"ל פירש בשם הירושלמי [פ"ח ה"ו], רגל מדוכה קטנה של בשם, ויש עליה עד סמרטוט, כדתנן בנדה [י"א ע"א] משמשת בעדים. ירדו עליהן. על האבנים המקורזלות האלו, ונטבעו בקרקע. מהו. מי חיישינן שמא יהא כסותר או לא. א"ל אם היה רשומן ניכר מותר. כ"פ הרי"ף ז"ל.
<h2>דף פא:</h2>
להעלותן אחריו לגג. דילמא כי שרו רבנן לטלטל אבנים הני מילי כשאין לו מקום קבוע ליפנות, שאי אפשר לו להכינן מבעוד יום, אבל כשנפנה בגג בתוך ביתו, כיון שיש לו מקום קבוע אסור, דהוה ליה למעבד להו הכנה מאתמל. שדוחה את ל"ת. דכתיב והתעלמת מהם, לזקן ואינו לפי כבודו. והכא נמי טילטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוה, ובמקום כבוד הבריות אידחי. בשדה הנירה. חרישה ראשונה, ועומד לזריעה. מעילאי. ממקום גבשושית. לתתאי. למקום גומא. ומשוה החריץ. והוי תולדה דחורש. בבית. שייך בנין. וזה שמשוה גומות, בנין הרצפה הוא. בשדה חייב. מתקן החרישה. צרור שעלו. מחמת לחלוחית הניר עשבים עולין על הצרור. וכשהוא מקנח בו נתלשים. מותר לקנח בו. דאינו מתכוין לתלוש, ומותר דהלכה כרבי שמעון. והתולש ממנו. במתכוין. חייב. דבמקום גידולו הוא. ואע"פ שהוא צרור עפר.
פרפיסא. עציץ נקוב שזרעו בו. ובתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאים אותם עפר וזבל בהמה. ובעשרים או חמשה עשר יום לפני ראש השנה עושים אחד לכל קטן וקטנה שבבית, וזורעין לתוכו פול המצרי וקטנית, וקורין לו פרפיסא, וצומח. וערב ראש השנה נוטל כל אחד ואחד שלו, ומחזירו סביב ראשו שבע פעמים, ואומר זה תחתי וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו בנהר. והרמב"ם ז"ל פכ"א מה' שבת פירש גבשושית של עפר. מחייב משום תולש. דאינו נהנה שוב מריח הקרקע. ולי נראה דהאי חייב ל"ד, אלא אסור משום דדמי לתולש. דאי חייב ממש קאמר, לצורך קינוח היכי שרו רבנן איסור כרת וסקילה. ודומה לו [סנהדרין פ"ב ע"א] הבא על הגויה חייב משום נשג"ז, דלאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן, עכ"ל רש"י ז"ל. וכתבו מן המפרשים ז"ל דנראה דל"ג רש"י ז"ל לעיל חייב חטאת, אלא "התולש ממנו בשבת חייב". וכתב הרנב"ר ז"ל, ומשמע דבעציץ שאינו נקוב אפילו איסורא דרבנן ליכא. ואם יש בו זרעים שעומדים להריח מותר לטלטלו בשבת, ולא בעי הזמנה, שהרי מזומן ועומד לכך. משום סכנה. שלא ינתק שיני דכרכשא שהיא תלויה בהם. משום כשפים. כדמפרש ואזיל. מטרוניתא. גויה היתה. אסרתה לארבא. ולא זזה ממקומה. אמרו אינהו. על ידי שם טהרה.
<h2>דף פב.</h2>
דלא מקנח לכו בחספא. שאוכל לעשות לכם כשפים. ולא קטיל וכו'. אין אתם הורגים כינה על בגדיכם. ולא אכיל וכו'. אין אתם מוציאים שום בצל וכרישה מאגודה שאוגדים הגננים ואוכלים, אלא מתירים אתם האגודה תחלה. ש"מ דכל הני קשים לכשפים. מקנח בחרס. שיש עליו תורת כלי. באוגני כלים. שהם חלקין ואינן מקרעין הבשר. ואינו מקנח בעלין. יש נוסחאות שכתוב "בעשבים". ולפירוש רש"י ז"ל שעשבים מחתכין את הבשר, רבותי מפרשים משום תלישה ואיני יודע מהו. דאי בעשבים מחוברים מי איכא למאן דשרי. וכמדומה לי דמוקמי לה במחוברין. ואינו מקנח בצרור. דלאו בר טילטול הוא. הילכך מקנח בעשבים כשהם מחוברים, ואינו מקנח בצרור דלאו בר טילטול הוא. הילכך מקנח בעשבים כשהם מחוברים ולא יזיזם. ומשום שימוש במחובר לא מיתסר, כדאמרן בעירובין בפרק שלישי [ל"ד ע"ב], דלא אסרו אלא באילן ובקנים ובעוזרדין ובפרישין, שהם קשים ונשברין מהרה. לחין. אין אור שולט בהן, ותניא המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו נושרות, פירוש שיני הפה והכרכשא.
רוח רעה. ריח הפה, שהזבל מתרקב במעיו, ויוצא הריח דרך פיו. רוח זוהמא. כל גופו מסריח בזיעה מסרחת. שהריח נבלע בבשרו ובאיבריו, והווה בו זיעה מזוהמת. ואינו יכול ליפנות. שאין הנקב נפתח. יסתלק לצדדין. כשבדק עצמו בזוית זו יסתלק לזוית אחרת ויבדוק. טייעא. ישמעאל. לסעודת קבע. וגנאי הוא אם יצטרך בתוך הסעודה ליפנות. עשר פעמים. ימתין בין פעם לפעם ויבדוק עצמו. ואמרי לה ד"פ של עשר עשר, דהכי עדיף טפי, שהילוך מרובה מוריד הזבל לנקב.
מתניתין. בין פצים. כשמסדרין פצימין ועמודים וקורות, ועושים סואר של קורות על הארץ, ויש חלל בין זה לזה, סומכו תחתיו שלא יתעקם. זכר לדבר. דחשיב חרס בחתיית אור. לחשוף. לדלות. וחבירו חשופי שובל, מים שעל הנתיבה, שתצטרכי לעבור הגשמים. מגבא. גומא קטנה שמים נקבצים בה. והלכה כרבי יוסי, שהלכה כמותו לגבי רבי יהודה ורבי מאיר. וכ"פ הרמב"ם ז"ל פי"ח מהלכות שבת, וכך כתב חרס כדי לקבל בו רביעית.
מנין לע"ז. משום דבעי למיתני בהדייהו מנין שמרחיצין את המילה כייל להו להנך בהדה דדמיין לה. במשא. אדם הנושאה. תזרם. בע"ז משתעי [פ"ג ע"ב]. שהיא טהורה. שאינה מקבלת שום טומאה. בלב ים. הרי היא כים. דפשיטא דאניה בלב ים היא. אלא לומר לך מה ים טהור, דכתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, אף אניה טהורה.
<h2>דף פג:</h2>
גמרא. נשנית משנה זו. עלה דהא דספינה שהיא טהורה, מייתינן בגמרא משנה זו דמסכת כלים, דתנן ספינת הירדן טמאה וא"ר חנניא בן עקביא מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה מפני שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה לים. ועד עכשיו לא נתגלה טעמא למה טמאה. ור' חנינא אמר לן טעמה מפני שהיא קטנה ומטלטלת מלאה, לפי שהנהר קטן, וכלי עץ הוקש לשק לענין טומאה, מה שק מטלטל מלא וריקן, אף כל דמטלטל מלא וריקן. ואע"פ שאינו מטלטל ע"י אדם אלא ע"י עגלה ושוורים דומיא דספינת הירדן טמאה.
<h2>דף פד:</h2>
שזורעין בתוכה חמשה זרעונין. ולא הוי עירבוב, שיש כדי להפריש ביניהם הפרש כראוי. אלא זרועיה. ובגמרא מפרש היכי משמע ששה טפחים וחמשה זרעונים. תוציא חד, צמחה חד, זרועיה תרי. וששה טפחים דליכא למילף מקרא, קים להו לרבנן דחמשה זרעונים בששה טפחים לא ינקי האמצעי ושברוחות מהדדי. דשיעור יניקה כל זרע טפח ומחצה. הילכך כי רמז לן קרא חמשה זרעונים בששה טפחים רמז. והמפרש ארבעה גרעינין בארבע רוחות טועה הוא. דאי בהרחקה, ומשום יניקה, דליכא כלאים. תשעה זרעונים יש לזרוע בה, ארבעה בארבע הקרנות, ואחד בכל רוח באמצעו, ואחד באמצע הערוגה. ויש בין כל אחד ואחד ג"ט כשיעור יניקה לכל אחד טפח ומחצה. אלא כל הרוח הוא ממלא ממין אחד עד סמוך לקרן. וכן ברוח שני מין זרע אחר עד סמוך לקרן. וזה שיניח מרוח מזרחי סמוך לרוח דרומי חרב טפח וחצי חומש. וטפח וחצי חומש שיניח חרב גם מרוח דרומי לאותו קרן. נמצא שיש רוחק בין זרע מזרח לזרע דרום שני טפחיים וחומש, וטפחיים וחומש שלפי חשבון אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונא. תמצא שהן שלשה טפחים שלאלכסון שנים על שנים הוא עודף ארבע חומשין וחומש שהיה עם טפחים, הרי חמשה חומשיו שהם טפח, ושנים. הרי שלשה. וכן יעשה לקרן מזרחית צפונית ולקרן מערבית דרומית ולקרן מערבית צפונית. נמצא רוחב הזריעה של מין אחד לכל רוח מארבע רוחות ארבעה טפחים חסר חומש, ומין אחר לבד באמצע הערוגה, שהוא רחוק שלשה מן הסביבות. וערוגה ששה, דקאמרינן, חוץ מגבולה שהן טפח מכאן וטפח מכאן, דהיינו רוחב פרסת רגל הצריך להשקות הערוגה. דכתיב והשקית ברגלך כגן הירק. ואם רוצה לסמוך ערוגה אחרת לזו, צריך להניח טפח חלק בין ערוגה לערוגה, וטפח גדול שיש לכל ערוגה, שהוא רוחב פרסת רגל כדאמרן. הרי שלשה טפחים בין זרע ערוגה זו לזרע ערוגה זו. ואמרינן בגמרא מנלן דקים להו לרבנן, בשיעור יניקה, שלא תתמה לומר מי הודיע לבריות שיעור יניקה. א"ר יוחנן דכתיב לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, מאי גבלו ראשונים א"ר יונתן אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ, אטו כו"ע יתבי רקיעא נינהו, אלא שהיו בקיאים בישובה, שהיו אומרים מלא קנה זה לגפנים מלא קנה זה לתאנה, חורי שמריחים את הארץ. סרס התיבה ודרשהו. חוי שהיו טועמין את הארץ כחויא, כנחש שמאכלו עפר. וכיון שהיו בקיאים כל כך בין קנה המדה שמודדין לקנה בריחא ובטעמא, ממילא משמע שבקיאים היו בשיעור יניקה.
<h2>דף פו.</h2>
מתניתין. לפולטת שהיא טמאה. דיום השלישי אכתי לא מסרחא ש"ז, וראוי לקלוט והיות ולד נוצר ממנו, וקרינא ביה שכבת זרע הראוי להזריע. לשלשת ימים. דהקפיד הכתוב על טמאי קרי במתן תורה. וקס"ד עם יום הפרשה קאמר, דברביעי בשבת פרשו מנשותיהם וקבלו תורה בשבת, שהיה רביעי לאותן ששימשו מטותיהם לפני הפרשה, וטבלו ליל שבת. ולא חש הכתוב אם יפלטו היום. אבל אם פלטו ערב שבת בשלישי טמאות. לכך הפרישן שלשה ימים. ובבעל קרי ובפולטת שכבת זרע הקפידה תורה. אבל לנדה או זב ומצורע לא הקפידה תורה, לפי שכל אלה חולי הן, וכל מי שיש בו אחד מכל אלה לבו דוה עליו. אבל בעל קרי ופולטת שכבת זרע, שהם עצמם גרמו להם הטומאה מחמת התענוגים, הזהירם הקב"ה כדי שיקבלו את התורה ברתת באימה. ופולטת כרואה מעצמה חשבינן דאילו כנוגעת לא הויא מטמאה, דלא מצינו אזהרה למי שנגע מת אע"פ שהוא חמור. שמרחיצין. דאף ביום השלישי מסוכן הוא. וזה לאחר המילה ולהחם לו חמין בשבת יום ראשון ויום שני ואף יום שלישי שלאחר המילה. דאילו לפני המילה אם לא הוחמו מערב שבת אסור. שקושרין לשון זהורית. מנין שהבטיחם הקב"ה שיראה להם בפרהסיא האות הגדול הזה ביום הכפורים, שהיה מלבין לשון הזהורית. שהיא כשתייה. לענין איסור הוא דקאמר שהם שווים, לא לענין כרת. ומשום הכא תנא הכא אע"פ שאין ראיה לדבר מה שלא אמר בשאר הבבות שהיו ג"כ אסמכתא. כמים וכו'. הקיש סיכה לרחיצה.
<h2>דף פט:</h2>
מתניתין. ביצה קלה. כבר מפורש [פ' ע"ב] שזו [היא] ביצת תרנגולת, שהיא קלה לבשל. ולא כשיעור ביצה שיעורו אלא כגרוגרת מביצה קלה. מצטרפין. כל מיני תבלין זה עם זה. קליפי אגוזים. הגדילה על הקליפה בעודן לחין. סטיס. קרו"ג. פואה. וורדינ"א. פי סבכה. קופיי"ה בראש הסבכה שעשויה בקליעה נותנין מעט בגד. נתר. מין אדמה שקורין גליט"א בלעז. קמוניא ואשלג. בגמרא מפרש להו. הכתם. של דם הנדה. שאלו הסממנין מעבירין את הכתם של נדה בבגד לטהרו.
<h2>דף צ.</h2>
גמרא. שלוף דוץ. לא אתפרש. אבל כך שמו. ברומצא דפרזלא. פורידו"ר של ברזל. מתניתין. פלפלת כל שהו. ואינו פלפל שלנו. וראוי לריח הפה. עטרן. חזי לכאב הראש. מיני בשמים כל שהן. לריח טוב. מיני מתכות כל שהן. ראויין לדרבן קטן. מקק ספרים. אכילת תולעת האוכל בספרים ומרקיבן ושמו מקק. לגונזן. שכל דבר קדש טעון גניזה. ועפר המזבח והאבנים משום קדושתן אפילו משהו מהם הם חשובים וטעונים גניזה. מאומה. אלמא אחשביה קרא לאיסורא. והא דתנן [ע"ה ע"א] כל הכשר להצניע וכו', ואוקימנא למעוטי עצי אשרה, דלא כרבי יהודה. מתניתין. רוכלין. מוכרי בשמים לקישוטי נשים. ויש להם קופות קטנות לצרורות הבשמים. אינו חייב אלא חטאת אחת. דכולה חדא הוצאה היא. פחות מכגרוגרת. דאע"ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני כיון דלזריעה קיימי בפחות מכגרוגרת נמי מחייב.
<h2>דף צ:</h2>
זרע קשואין. הא חשובה, וחייב בשני גרגרים. גמרא. מקק דספרי תכך דשיראי וכו'. כל אלו תולעים הם שבכל מין ומין. וחלוקים בשמותן. תכך, איילא, פה, הה. וכולהו סכנתא. קוצים יש בתאנה. שהיה יושב תולעת ונוקב בגרונו, ודומה שהוא קוץ. קטליה פה לדין. הרגו פה לזה. שושיבא. מין חגב טהור. וכתבו בתוספות הרא"ש, ז"ל מכאן משמע דחגב לא בעי שחיטה, מדקאמר ליה רב לרב כהנא שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקעבר משום בל תשקצו. ולשמא יאמרו שיאכל בלא שחיטה וקעבר משום אבר מן החי לא חייש, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב, חגב טהור חי נמי דילמא אכיל ליה. ואי משום דאין איסור אבר מן החי בחגב דאין טעון שחיטה, אית ביה מיהא משום בל תשקצו, דמאוס הוא, וכל דבר מאוס אית ביה משום בל תשקצו במסכת מכות [ט"ז ע"ב]. עוד יש להביא ממתניתין, דפליגי רבנן אדרבי יהודה בחגב חי טמא, ומפרש בגמרא דקסברי דאינו ראוי לקטן לשחק, ולא מצנעי ליה להא משום דילמא אכיל ליה. ואפילו למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו, מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים, דתניא [יבמות ק"ד ע"א] לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים.
המצניע בכל שהו. דהא אחשביה כשהצניעו בחול לזרע. ולדוגמא. או לדוגמא. כמין דוגמא, שמראה לבעל הבית לומר לו כזה תחפוץ או כזה, והוא אומר לו הן. אלא כשיעורו. שיעור כל אחד המפורש לו בזרעונים, חמשה זרע קשואין, או פול המצרי או דלועין שנים, ושאר דברים כגון יין ואוכלין הכל כשיעור המפורש בכלל גדול והמוציא. חזר והכניסו. זה שהצניע פחות מכשיעור והוציא, אם חזר ונמלך שלא לזורען והכניסן. אינו חייב. בהכנסה זו אא"כ יש בו שיעור שלם. דכיון דנמלך שלא לזורען ביטל מחשבתו, והרי הוא ככל אדם. והא דנקט המצניע לזרע, ולא תנא המוציא לזרע, ואע"ג דלא אצנעיה להכי. דאע"ג דאמרן לעיל דאין אדם טורח להוציא נימא אחת, היינו מוציא סתם, אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה בהדיא, גלי דעתיה דטרח ואחשביה. ותירץ אביי הב"ע כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה. לטלטלו מבית לבית.
<h2>דף צא.</h2>
מהו דתימא, כיון דשכח בשעת הוצאה, שלא היה יודע למה הצניעו, בטלה ליה מחשבתו, ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה. קמ"ל דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ובחשיבותיה קמא קאי. גמרא. כל שהו תנן. וסתם משנה רבי מאיר. לאפוקי מכגרוגרת. כשאר אוכלין. אלא מעתה. דמשום דעל דעת ראשונה הוא עושה חשבת ליה שיעורא. כל ביתו. בהוצאה אחת, דלא אחשביה אא"כ הוציאה כולה כאחת. ה"נ. דכי אפקה פורתא דלא מחייב. בטלה דעתו. ושיעורא דחשיב לאינשי חשיב. [צא:] מתניתין. על האסקופה. מוקים לה בגמרא באסקופה כרמלית שגבוהה שלשה ורחבה ארבעה, וזה הוציא הפירות מרשות היחיד והניחן באסקופה. שעשה עקירה במקום חיוב והנחה במקום פיטור. בין שחזר והוציאן. מן האסקופה לר"ה, דאיכא עקירה ממקום פיטור והנחה במקום חיוב. בין שחזר והכניסן. מן האסקופה לרה"י, דאיכא עקירה והנחה במקום חיוב. מלאכתו בבת אחת. עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב. דהיינו מרשות היחיד לר"ה בלא הנחה במקום פיטור בנתים. ואע"פ שעבר דרך הכרמלית חייב. דליתא לדבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי, אלא כרבנן דאמרי מהלך לאו כעומד דמי. האסקופה החיצונה. היא ר"ה גמורה. עד שיוציא. כלומר אא"כ הוציא בראשונה כל הקופה. גמרא. קשואין ודלועין. שהן ארוכין. ועדיין יש מהם לפנים. וכל מה דאגיד לגואי כל דהו לאו הוצאה היא. אבל מלאה חרדל. שהרי יש בה הרבה ממנו כולו בחוץ, אע"פ שעל ידי הכלי הוא נאגד לצד פנים חייב. דאגד כלי שמיה אגד, כלומר לא אמרינן לא יצא כולו ועדיין אגדו בידו בפנים. זהו לשון התלמוד לענין שבת כל כמה דלא נפיק כוליה קרי ליה אגיד. דאגיד ושייך לגבי רשותא קמא. איפוך. מדמסקינן הכי קם ליה רבא בשיטתיה דר' יוחנן ואביי בשיטתיה דחזקיה. ולפיכך פסק הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות שבת כרבי יוחנן, שכתב, אפילו מלאה חרדל פטור עד שיוציא את כל קופה. וכמה הוא נכון פירוש רש"י ז"ל שכתב עד שיוציא כלומר אלא אם כן הוציא בראשונה. פירוש לפירושו ז"ל, שאם אחר שהניח הקופה מקצתה ברשות זו ומקצתה ברשות זו עקרה וגמר להוציאה, אינו חייב, לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת. שכבר היה מקצת הכלי בר"ה.
<h2>דף צב.</h2>
מתניתין. שכן משא בני קהת. בכתף ישאו וימין ושמאל וחיק אורח ארעא. ובשם רבינו יצחק בן יהודה מצאתי שאמר בשם רב האיי, שמפורש בתלמוד ירושלמי, ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המשחה, אחד בימין ואחד בשמאל, וקטורת בחיק וחביתין בכתף עכ"ל רש"י ז"ל. ולפי זה שכן משא וכו' אכולהו קאי. במרפקו. אצילי ידיו. אישילי"ש בלעז. ואע"ג דתנן במסכת ערכין [י"ט ע"ב] פרק האומר משקלי עלי, האומר משקל ידי עלי, רבי יהודה אומר ממלא חבית (יין) [מים] ומכניס ידו עד מרפקו, היינו מה שאנו קורין קובד"י. דאי עד הכתף, היכי מקרי יד עד הכתף. וכן הוא מוכח במסכת אהלות [פ"א מ"ח] רמ"ח איברים יש באדם, המרפק מקמי זרוע הוא. י"ל דכל מה שיש מן הקובד"י עד הכתף נקרא מרפק. ואצילי ידיו בכלל. ובמסכת ערכין קרי מרפק לתחלת המרפק, והכא קרי המרפק, דהיינו אצילי ידיו. פונדתו. אזור חלול. פיה למטה. אין דרך הוצאה בכך, אבל פיה למעלה דרך הוצאה בכך. בחפת חלוקו. שפה התחתונה.
גמרא. למעלה מעשרה. מעבירו באויר בידו, ואינו מונח על כתפו, וגבוה מן הארץ עשרה קאמר, שאין מקצת המשאוי בתוך עשרה מן הארץ כלל. דאי מונח על כתפו מתניתין הוא. והא דתנן [ק' ע"א] הזורק ד"א בכותל למעלה מעשרה כזורק באויר, אלמא אין ר"ה למעלה מי', דוקא זורק, אבל מעביר חייב כדיליף הכא מארון, דלמעלה מעשרה קאי טובא. ואפילו אין גובהן של לויים אלא שלש אמות כמונו, הרי י"ח טפחים. וארון אינו תלוי למטה מכתפותיהם אלא ששה טפחים ושני שלישי טפח שהם תרי תילתי. אשתכח דגבוה עשרה ויותר. ומה שפירש רש"י ז"ל כאן שלש אמות כמונו, הוא לגבי מקוה, אמה על אמה ברום שלש אמות. ואע"ג דבמסכת בתרא [ק' ע"ב] גבי כוכין בעינן ד"א, ואמרינן נמי בעירובין [מ"ח ע"א] מקומו של אדם ד"א, היינו עם ראשו ופישוט ידיו ורגליו. אנשי הוצל. היו נושאים כדי מים ויין על ראשיהם ואין אוחזין אותם בידם.
<h2>דף צב:</h2>
מתניתין. המתכוין להוציא. כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלויין לפניו. ובא לו לאחריו פטור. דלא נתקיימה מחשבתו. והו"ל כמתעסק ולא כמתכוין. ובא לו לפניו חייב. אע"ג דנתכוין לשמירה פחותה, כיון שעלתה בידו שמירה מעולה חייב. סינר. כמין מכנסיים. וסוגרות אותן לצניעות. ואם תלתה בו שום דבר להוציא ובא לו לצד אחר חייבת. שכן ראוי וכו'. דרכו להיות חוזר סביבותיה. ומתחלה ידעה שסופה להתהפך. פתקין. של מלך, למוסרן לרצים להוליכם. אף הם חייבים בהוצאתם, אפילו לא נתקיימה מחשבתו כגון הוציאו ע"מ לתתו לרץ זה ונתנו לרץ זה. כך לשון רבותי "אף". ולבי מגמגם, זה לשון רש"י. ואחרים פירשו שדרך רצי המלך, לעשות להם כמין קופסא קטנה, שנושאין בחגורתן. ולפעמים נושאין שם הכתבים. והקופסא ההיא דרכה להיות חוזרת, פעמים לפניהם ופעמים לאחוריהם. וקמ"ל רבי יהודה דאפילו בעניני המלאכות שצריכים שמירה מעולה יתחייבו בסינר, שעל מנת כן נתכוין. גמרא. עושין כן. פי' רש"י ז"ל, שבדעתן למוסרן לזה ואינו מוצאו. ודבר המלך נחוץ. ומוצא אחר ומוסרו לו ע"כ. ואחרים פירשו, שנושאים הקסת שלהם בחגורותיהם. ודרכו להיות חוזר פעמים לפניהם ופעמים לאחריהם כסינר.
מתניתין. המוציא ככר לר"ה חייב הוציאוה שנים פטורין. כדילפינן בעשותה, יחיד ולא שנים. חייבין. אתיא כר' יהודה, כדתניא בגמרא. וסתם מתניתין רבי יהודה. גמרא. אם לא יכול אחד והוציאוהו שנים חייבין. דאורחייהו להוציא בשנים. אבל זה יכול וזה אינו יכול, יכול חייב. ושאינו יכול פטור, דהון מסייע, ואסיקנא הכא בגמרא דמסייע אין בו ממש. והא דאמרינן דבשאינו יכול שום אחד מהם חייבין אפילו בשיעור אחד לכולן, דהכי אסקינא דלא בעינן שיעור לזה. מזלג. פורק"א, בת שלש שיניים. ומהפכין בה התבואה בגורן. והוא מעמר דהויא אב מלאכה. לוגזין. מאספין השבלים. בכרכר ושובטין. דהוא מיסך, כדאמרינן בפרק כלל גדול [ע"ה ע"א] שובט הרי הוא בכלל מיסך. בקנה והוציאוהו. וכל הנך זה יכול וזה יכול נינהו. עיגול וקורה. גדולים הם. ואין אחד מהם יכול להוציאם.
<h2>דף צג:</h2>
מתניתין. את החי וכו'. וחי לא מיחייב על הוצאתו, דהוא מיקל עצמו ונושא עצמו. וכן כזית וכו' חייב. אם הוציא, דהואיל ומטמא, הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה. ור"ש פוטר. אפילו במת שלם, דהויא מלאכה שא"צ לגופה, וכל מלאכה שאינה אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דברצונו לא באה לו, ולא היה צריך לה. הילכך לאו מלאכת מחשבת היא לרבי שמעון. גמרא. אם היה צריך לכלי. להשתמש בו תשמיש אחר במקום שהוציאו שם. [צד.] מודה ר' נתן בכפות שהוא חייב. דלא אמרינן ביה החי נושא את עצמו, כיון שהוא כפות. ונראה דחולה כמאן דכפות דמי כל היכא דחולה כ"כ דאי רתח מלכא עליה לא מצי למירהט. כההוא פרדכשא דאמרינן בגמרא. וראיה מפרק שני שעירי יום הכפורים [יומא ס"ו ע"ב], דתני עתי, אפילו בשבת, למאי הילכתא אמר רב ששת שאם חלה מרכיבו. כמאן דלא כר' נתן דאי ר' נתן לא צריך קרא דאמר חי נושא את עצמו. ואמרינן, אפילו תימא ר' נתן, כיון שחלה השעיר ככפות דמי, ומודה ר' נתן בכפות.
<h2>דף צד:</h2>
אף במוציא את המת לקברו. ולא תימא לא פטר אלא במניחו לחוץ, דאין צורך של מוציא ולא לגופה של הוצאה. דאפילו הוא צורך המת פטור, כיון דלמוציא הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכתב הרנב"ר ז"ל היינו כללא דמלאכה שאינה צריכה לגופה, כל שאינו נהנה מגופה של מלאכה, אלא שמונע ממנו היזק בלבד, כי הכא שאינו נהנה בהוצאת המת אלא שמונע ממנו הטומאה היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולא תימא כל שאילו ברצונו לא היה צריך לאותה מלאכה, כי הכא שברצונו לא היה צריך להוצאתו של מת, אע"פ שעכשיו נהנה מאותה מלאכה, דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא. דאי אמרת הכי תיקשי לך הא דאמרינן פרק כלל גדול [ע"ה בע"א], ביריעה שנפל בה דרנא דקורעין אותה ותופרין אותה. והא התם ברצונו לא היה צריך לאותה מלאכה, ואפילו הכי כיון שנהנה ממנה חייב. הלכך כללא דצריכה לגופה ולא צריכה לא תליא אלא אם הוא נהנה מאותה מלאכה אם לאו, כל שנהנה ממנה אע"פ שהוא צריך לאותה מלאכה שלא ברצונו חייב עליה, כי התם שברצונו לא היה צריך לתפור ואעפ"כ נהנה מגופה של תפירה. אבל כל שאינו נהנה ממנה, כהוצאת המת, שאינה אלא להעביר את הטומאה, מלאכה שאינה לגופה היא ופטור עליה עכ"ל. ואחרים כתבו, [הא] דרבי שמעון פוטר הני מילי במת דלית ביה ריח רע, אבל אית ביה ריח רע נמצאת הוצאתו מלאכה צריכה לגופה וחייב. כדתניא [צ' ע"א] (א"ר) [בפרק רבי] עקיבא המוציא ריח רע כל שהו חייב. ודבר זה מפורש בתלמוד ארץ ישראל [פ"ט ה"ו], ומילתא דמוכחא היא.
מר לחפור בו. דהוא צורך המוציא. טס. שנרצף פיו וצריך להוסיף עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור בו. מר לעשות לו טס ולחפור. להגיה. לקרות. לאפוקי לכרמלית. שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה. ואי משום טילטול, מניח עליו ככר או תינוק [כך] פרש"י ז"ל וכ"כ הראשונים ז"ל, שאע"פ שאיסור הוצאה הותר מפני כבוד הבריות, איסור טילטול לא הותר. כדאמרינן פרק במה מדליקין [ל' ע"ב] אביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. והיינו טעמא משום דהוצאה, כיון דלא אפשר בלאו הכי, משום כבוד הבריות שריא. אבל טילטול, כיון דאפשר לתקוני מתקנינן, ולא שרינן אלא ע"י ככר או תינוק. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, דכי בעינן ככר או תינוק, הני מילי במטלטל ברשות היחיד עצמה מחמה לצל, משום דאיכא תיקונא בטילטול, ולא מוספינן איסורא במידי. אבל כי מפקינן ליה לכרמלית, ודאי בלא ככר או תינוק מפקינן. דכל מה שאתה משביח בתיקון הטילטול אתה פוגם בהוצאת הככר שלא לצורך. והוצאת המת בלחוד היא שמותרת מפני כבוד הבריות, אבל הוצאת ככר לא. וכתב הרנב"ר ז"ל, ולי נראה כדברי הראשונים, לפי שאפילו לפי דברי הרמב"ן ז"ל איסורים הללו שווים הם. שכשם שהטילטול מדבריהם כך הוצאה לכרמלית מדבריהם. ועדיף טפי לאפוקי בככר מלאפוקי בלא ככר. דאי מפקינן ליה בלא ככר אנו מתירים שני איסורים, טילטול והוצאה. וכשאנו מוציאים אותו בככר אין כאן אלא איסור הוצאה בלבד. ולא עוד אלא בהוצאת הככר אין בו משום איסור הוצאה, לפי שכיון שהתחלנו לטלטל המת ברשות היחיד על ידי ככר, נעשה ככר טפל למת, לפי שהוא צריך לטילטול. ואף ברשות הרבים טפל לו מפני שהוא מתיר טלטולו. הילכך אין בו משום הוצאה. דהוי ליה כמוציא את החי במטה דפטור על המטה. אלמא כל הנטפל לדבר לאו הוצאה מיקריא. הילכך איכא תיקונא בטילטול וליכא אפושי הוצאה. כך נראה לי. עכ"ל. לא תעשה. לאו דלא תסור כי הכא. שלא התירו משום כבוד הבריות אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית. אמר המחבר ולבי מגמגם על דברי הרנב"ר ז"ל דאין אנו מתירין שני איסורים, ואפילו אחר שכבר הם מותרים, משום כבוד הבריות. אבל הוצאת הככר הוא האיסור. ומה שאמר ז"ל "ולא עוד אלא" דלא דמיא את החי במטה, דאנן הוא דאמרינן שאם הוציא פטור. אבל לא אמרינן שיוציא לכתחלה. אבל הכא "מניח עליו ככר" אמרינן. וצריך לי עיון. עד כאן לשון המחבר.
מתניתין. וכן שערו. בתולש שער ראשו בידו. הגודלת. שערה. הכוחלת. עיניה. פוקסת. יש מרבותי אומרים מתקנת שערה במסרק. וי"מ טחה כמין בצק על פניה, וכשנוטלה מאדמת הפנים והבשר. ורבי אליעזר מחייב. בכל אלו. וטעמיה דרבי אליעזר מפרש בגמרא בכולהו משום מאי מחייב. מעציץ נקוב חייב. דהוי כמחובר, דיונק מן הקרקע. ואפילו הנקב בדפנו. גמרא. ביד. שנטלן ביד ולא בכלי, הוא דפטרי רבנן. דאין דרך גזיזה בכך בחול. לעצמו. בהא הוא דמחייב רבי אליעזר, דיכול לאמן ידיו לעצמו לתקנן בלא כלי. אבל לחבירו. אינו יכול לאמן ידיו ליטלן יפה בלא כלי. מלא פי הזוג. מלא ראש המספרים. אחת. באחת הוא דמחייב, ולא בעינן מלא פי הזוג. ומודים חכמים וכו'. חייב. שבאחת הוא מקפיד, שלא יהא נראה כזקן. שמלת אשה. ודרך הנשים להקפיד על כך ולהתנאות. ציצין. כמו רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב לצפרנים. שפרשו. רובן קרובים לינתק. כלפי מעלה. לצד הצפורן התחילו לפרוש, דקא מצערי ליה טפי.
<h2>דף צה.</h2>
המחבץ. מעמיד החלב בקבה. ולי נראה מחבץ, עושה כמין כלי גומא ונותן הקום בתוכו, ומי חלב, שהם נסיובי, נוטפין. המכבד. את הבית. המרביצו. במים להרביץ האבק שלא יעלה. חייב חטאת. ולקמיה מפרש טעמא ברודה דבש, ומכבד ומרבץ משום בונה. אחד זה ואחד זה. אחד שבת ואחד יום טוב. בברייתא זו נחלקו הראשונים ז"ל. יש מהם מי שסבר שחכמים נחלקו על כולן, שאינם אלא משום שבות. ויש מי שפירש שלא נחלקו אלא מהמכבד ואילך, וכן הכריע הרב רבינו זרחיה ז"ל בראיות. וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בתשובה. ואם כן חולב ומחבץ ומגבן בשוגג בשבת חייב חטאת לדברי הכל. ומכבד ומרבץ ורודה פלוגתא בשוגג בשבת. דאילו ביום טוב אי אפשר לומר בחולב ומחבץ ומגבן שיהיה לוקה ביום טוב, דאוכל נפש הוא. ולא דמי לתולש מן המחובר ממש, דאע"ג דאי אפשר לעשותו מערב יום טוב אסור מדאורייתא אפי' בדברים שא"א לעשותו מערב יו"ט כגון תותים ותאנים. תדע דלגבן אסרינן פרק רבי אליעזר דמילה [קל"ד ע"א] משום דאפשר לעשותו מערב יום טוב. אלמא איסורא דרבנן בלחוד הוא. דאילו מן התורה ודאי שרי, כאוכל נפש עצמו דלא מחלקינן בין אפשר ולא אפשר אלא במכשירין. הילכך לא קאי "לוקה ארבעים" אלא לרודה לרבי אליעזר לפי שהוא תולש ממש מן המחובר.
מפרק. כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו. והוי תולדה דדש. וא"ת והא בפרק כלל גדול [ע"ג ע"ב] אמרינן דאין דישה אלא בגידולי קרקע. י"ל דבהמה גידולי קרקע היא, כדאמרינן בעלמא [ערובין כ"ז ע"ב], מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע. ואית דאמרי תולדה דקוצר. ולא היא, דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר, וקאי בעיטני הדר כתבואה בקשיה. ולשון מפרק לא שייך למימר [הכא] אלא לשון תולש. בורר. פסולת מתוך אוכל. מ"ט דרבי אליעזר. והלכה כרבנן. וכתב הרשב"א ז"ל, דדוקא בזמן שדבוקות בכוורת וצריך לרדות, לפי שנראה כעוקר דבר מגדולו. אבל נתלשו מן הכוורת וכן דבש הצף בכוורת מותר [לרדותו] אפילו בשבת ואצ"ל בי"ט. וכן דעת התוספות. וכן מורה לשון הרמב"ם ז"ל פכ"א מה' שבת. שרא זילחא. לרבץ את הבית, ורצפת אבנים היא בכל העיר. ולא סבירא ליה למגזר אטו היכא דאיכא גומות. דאמימר הוא דגזר פרק במה מדליקין עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. אי נמי יש לחלק בין גורר למרבץ, דיותר קרוב גורר לעשות חריץ ממרבץ לעשות גומות. מהבלא. שהיה אבק עולה ומרבה הבל. לאו אדעתאי. לא הייתי זכור. ורבותי פירשו, לא סבירא לי. אשה חכמה. אשת ת"ח, או בת ת"ח ששמעה מאביה. מרבצת. רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו וקערות בזוית זו. כר"ש. דאמר דבר שאינו מתכוין מותר. והמרבץ אינו מתכוין להרביץ עפר בגומות ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק. וכתב הרנב"ר ז"ל, דאמכבד נמי קאי דמותר לרבי שמעון. ושבות דרבנן משום אשווי גומות הוא. ולרבי אליעזר דמחייב חטאת הוא משום בונה, כיון שמיפה את הקרקע. וכרבנן קיימא לן וכרבי שמעון ומותר.
<h2>דף צה:</h2>
טהור. עציץ שאינו נקוב מקבל הכשר לטומאה, דתלוש הוא. וכתיב כי יתן מים על זרע. ודין זרע יש לו, ותלוש גמור הוא. אבל נקוב אינו מקבל הכשר לטומאה, דדין מחובר גמור יש לו, שיונק מן הקרקע ע"י הנקב, שמריח לחלוחית מן הקרקע. ושיעור הנקב הוא בכדי שורש קטן. ואז הוא טהור מלהכשיר זרעים. שאם נפל בזרע מים אינו מכשירו לקבל טומאה, דדין מחובר גמור יש לו. ואין מכשירין לקבל טומאה אלא זרע שהוא תלוש. ונקב פחות מזה שאינו ראוי להריח לחלוחית קרקע יש לו דין תלוש גמור, והתולש מאותו עציץ בשבת פטור אפילו לרבנן. והלכתא כרבנן.
<h2>דף צו.</h2>
ר"ע מחייב. כדמפרש טעמא בגמרא, דקסבר קלוטה כמי שהונחה דמיא, כלומר קלוטה באויר ר"ה בר"ה למטה מעשרה כמי שהונחה בר"ה דמיא. כיצד שתי גזוזטראות וכו'. רבנן קאמרי לה. גזוזטראות. זיזין היוצאים מן הכותל, ומונחין עליהם נסרים להלך. זו כנגד זו. ובשני צדי ר"ה, והן רה"י, שגבוהות עשרה ורחבות ארבעה. פטור. שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ור"ה מפסיק ביניהם. שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצידה, אלא לעגלה שלפניה. שארבע עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן, והן הולכות שתים זו בצד זו, כדאמרינן בגמרא. וכשהיו פורקין לטעון את העגלות היו מעמידין את העגלות כדרך הליכתן, שתים זו אצל זו סמוכות למשכן, ושתים זו אצל זו לפניהם, דרך הליכתן לאורך ר"ה. שהיו רוצים להלך אחר עמוד הענן ההולך לפניהם. ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים לאותן שעל שתי עגלות הסמוכות למשכן. והיו מושטין לאותן שלפניהם. אבל מעגלה לעגלה שבצידה לא היו צריכין להושיט, שהרי שתיהן סמוכות לפורקי המשכן. היו שתיהן כדיוטא אחת. כלומר בעלייה אחת באורך ר"ה על פני הבית, ויש הפסק אורך ר"ה ביניהם. הזורק פטור. הואיל ולמעלה מעשרה הוא, ולא מצינו זריקה מרה"י לרה"י דרך ר"ה במשכן, לא באורך ר"ה ולא ברוחב. המושיט חייב. שמצינו הושטה כיוצא בה למעלה מעשרה במקצת, מרה"י לרה"י, וקצת אורך ר"ה מפסיק ביניהם. שכך היתה עבודת הלוים. ומפרש ואזיל כיצד מצינו כיוצא בזו בעבודתן. שבשתי עגלות זו אחר זו בר"ה פורקי המשכן מושיטין לאותן שאצלן העגלות, והן מושיטין לאלו שלפניהם. אבל לא זורקין. שאין אותן הקרשים נזרקות מפני כובדן, שעוביין אמה, ורוחבן אמה וחצי אמה, ואורכן עשר אמות.
<h2>דף צו:</h2>
בוכיאר. כלי שקנה של ערב נתון בו, שזורקין בין שני דופני היריעה. אגדו בידו. חוט של ערב הוא אוחז, וכיון שיכול למשוך הבוכיאר אצלו פטור, שהרי אין כאן הנחה גמורה. והוי כמי שעקר ולא הניח. בניסכא בתרא. בחוט האחרון של קנה, שהקנה נשמט מן החוט ובוכיאר נופל. ניסכא, זריקה, לשון המיסך. במקום פטור. בין דופני היריעה ואין זה ר"ה אלא מקום פטור, דאינו רחבה ארבעה.
<h2>דף צז.</h2>
ד"ה חייב. דאע"ג דלא נח מיד, כמונח דמי. דכל פחות משלשה כלבוד דמי. משום שבות. שזרק מרשותו לרשות חבירו. ולא משום הפסק דר"ה, דה"ה נמי אם היתה בלא הפסק ר"ה עד שיתערבו. ואם היו שתיהן. הרשויות. שלו מותר. לכתחלה. אסור לזרוק מזה לזה. ואפילו הן שלו. דאי משלו לשל חבירו לא הוה שרי שמואל. לאו מי אוקימנא. בעירובין [פ"ה ע"ב]. דמדלי חד ומתתי חד. ומתוך שצריך לאמן ידו מגבוה לנמוך ומנמוך לגבוה טריד בה ודילמא לא זריק מגבוה לנמוך עד הגג, ונופל לר"ה ואתי לאיתויי. להכי נקט ואתי לאיתויי, דאילו נפלה לר"ה ליכא חיוב חטאת, דמתעסק הוא אצל הוצאה, דלא נתכוין לזרוק לר"ה. והלכתא כחכמים והלכתא כרב. וחכמים פוטרין. היכא דלא עבר החפץ בפחות משלשה סמוך לארץ. אבל תוך שלשה ד"ה חייב ואפילו לא נח ע"ג משהו, וכדתניא לעיל. וכ"פ רש"י ז"ל. ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל ויש פוסקים כרבא דאמר לקמן [ק' ע"א] תוך שלשה לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. פי"ג מה' שבת. והלכתא כרבנן.
<h2>דף צז:</h2>
ארבע אמות חייב. אם עבר בר"ה ד"א ואפילו ע"י צירוף חייב. פחות מד"א פטור. דמשום הוצאה לא מחייב, ולא אמרינן קלוטה כמי שהונחה. רשויות. השוות. מצטרפות. רשות הרבים. זו עם זו. ודלא כרבי יוסי דאמר בפרק המוציא [פ' ע"א], אף בהעלם אחת, לרשות אחת חייב לשתי רשויות פטור. ועוד קמ"ל דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. וכל היכא שלא נח החפץ ברשות שביניהם כאילו לא היה רשות היחיד הוא לענין חיוב. הרי כתב שם משמעון. דתנן לקמן בפרק הבונה [ק"ג ע"א] דחייב בשתי אותיות ואע"פ שנתכוין למלאכה גדולה. לאו היינו וכו' באומר. הא לא אמר הכי לא מחייב אא"כ נחה במקום מחשבתו. והכא נמי בתרוייהו מיפטר לא שנא נתכוין [לזרוק] שמונה וזרק ארבע ולא שנא נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה פטור. כך פירש רש"י ז"ל. נמצא לדעתו ז"ל, דאפילו נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, אם לא חשב בעת הזריקה שינוח החפץ בכל מקום שירצה פטור. וכן דעת רבינו האיי גאון ז"ל וקצת הגאונים. אבל שיטת התלמוד לא נראית כן, משום דמקשה תלמודא בתר הכי, אמאי הרי כתב שם משמעון, ומהדרינן מי דמי, התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב שמעון הכא כל כמה שלא זרק ארבע לא מזדרקי שמונה, ופרש"י ז"ל דמתמהינן אמאי דמסקינן השתא דנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע פטור ומהדרינן דלא דמי דהתם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב ליה שמעון. כלומר דלא כתיב שם בפני עצמו, ושתפסק מלאכתו לבתר דכתיב שם, לא מכתיב ליה שמעון. אבל הכא כמה דלא זרק ארבע בפני עצמן מי לא מזדרקי תמני בתמיה. זהו תורף פירוש רש"י ז"ל, ולפי זה מסקנא דסוגיין איפכא ממאי דנקטיה מעיקרא בפשיטותיה. ובודאי שזו שיטה מחודשת, דלאחר שיאמר פשיטא לי הא, אלא הא מיבעיא לי, שיחלוק אחר כך במאי דפשיטא ליה מעיקרא. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ג מהלכות שבת, דנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב כפשיטותא דמעיקרא, ונתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה פטור. ולדעתו ז"ל, לאו היינו דאמר ליה רבינא וכו' אנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה בלחוד קאי, ובההיא הוא דפטרינן. ובתר הכי גורס כמקצת נוסחאות שגורסות "אמר מר הרי כתב שם משמעון", ומתמה ואזיל "מי דמי התם כמה דלא כתב שם לא מכתיב שמעון". כלומר מה שאין כן בזורק דאפשר שתנוח בסוף שמונה, אע"ג דלא נחה בסוף ארבע. ופרקינן, הכא, כלומר הכא נמי כל כמה דלא זרק ארבע לא מזדריק שמונה. כלומר אי אפשר שתנוח בתמניא אלא אם כן עברה בתוך ארבע. ולפי זה מסקנא דסוגיין כפשיטותא דמעיקרא, דנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב. אלא דהדין בעצמו לחייבו גם כי לא חשב למקום שנח הוא תימה.
<h2>דף צט:</h2>
מחיצה עשרה. שיהא הממלא עומד לפנים מן המחיצה וממלא. ואין שותין. לעמוד על שפתה ולשאוב בכלי ולהכניס ראשו לחללה ולשתות. כדתנן [ערובין צ"ט ע"א] לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י, שמא ימשך הכלי אצלו. ראשו ורובו. למקום שהוא שותה. מצטרפי לעשרה. לשוויי לבור רה"י. דאם לא הוציא מתוך אוגן חוליא חייב. דאסור לטלטל מתוך הבור לר"ה, אע"פ שאותה חוליא אינה ראויה להשתמש עליה מרוב קצרותה. וכן אם הניח מר"ה לאותה חוליא חייב, משום דאמרינן לאחרים גורמת מחיצה לעצמה לא כל שכן. וכן סלע אם נטל מר"ה ונתן ע"ג הסלע חייב חטאת משום הכנסה, ואם נטל מעל הסלע והניח על הקרקע חייב משום הוצאה. פחות מכאן, כלומר שאין בעומקו אלא תשעה ומחצה, וכן בגובה הסלע אינו אלא תשעה ומחצה. אם רוחבן ארבעה כרמלית הוא ופטור, אבל אסור להשתמש ממנו לר"ה. ואם אין בהם אלא תשעה, למ"ד תשמיש ע"י הדחק שמיה תשמיש, דין ר"ה יש לו, ומותר לכתחלה. ואם פחות מתשעה ואין ברוחבו ארבעה, מקום פטור הוא ומותר. היינו הנחתן. ואם נטל מקצתן והוציא הויא עקירה.
<h2>דף ק.</h2>
לאו היינו הנחתן. ואם נטלו משם לאו עקירה היא. הילכך הנוטל מים מעל גומא מלאה והוציאן חייב, ואגוז פטור, שאין לחייבו, שאין לחייבו על הספק. וזרק לתוכה. מר"ה מידי דניח, כגון אבן או מים. חייב. ולא אמרינן כיון דמלא הוא לא הוי רשות היחיד דבטלי להו מחיצות. מליאה פירות פטור. דבטלי להו מחיצות [ד]כמאן דמלא דמי. מתניתין. ארבע אמות. כגון שיש ד"א מצומצמות בינו ובין הכותל, וכגון שזרק דבר שהוא נדבק לכותל כגון דבילה שמנה ובצק. וקמ"ל משנה זו שלא נאמר כיון שלא נחה בחור אלא בפני הכותל לא חשיבא הנחתו הנחה. קמ"ל דחשיבא, כיון שנחה קצת. ועד עשרה טפחים דין ר"ה יש לו וחייב. אבל אינו עולה אוירו למעלה מעשרה. ודוקא דבילה שמינה, שאין דעתו לבטלה שם. אבל אם היה טיט או צואה, שדעתו לבטלו שם, אפילו תוך עשרה פטור, דהואיל וארבע אמות מצומצמות הן, בהנחת החפץ נחסר השיעור. ואם נחה למעלה מעשרה טפחים בחור שיש בכותל, אם יש בו רוחב ארבעה מיחייב משום זורק מר"ה לרה"י גמור. ואם אין בו ארבעה פטור, אע"פ שיש בעובי הכותל כדי לחקוק בו ארבעה טפחים ויותר פטור, דס"ל לרבנן דלא אמרינן חוקקין להשלים, והוי מקום פטור. אבל אליבא דרבי מאיר דאית ליה חוקקין להשלים מחייבו.
הזורק בארץ. בר"ה עצמה חייב, דתולדה דמוציא הוא. זרק בתוך ד"א. דעתו היתה לזורקה חוץ לד"א, ולא נתקיימה מחשבתו וזרק בתוך ד"א, אע"ג שמתגלגל ויצא למקום שחשב מתחלה פטור. ובגמרא פריך. והא לא נח במקום שנפל שם תחלה, ואמאי אזלינן בתרה, ומשני שנח ע"ג משהו, כלומר עומד קצת ואחר כך נתגלגל. וה"ה נמי אם אחזתו רוח באויר ועכבתו, חשיב נמי הנחה בתוך שלשה. חוץ לד"א. היתה דעתו לזרוק ונזרק, אלא שלא נח שם, ונתגלגל תוך ד"א חייב. דמיירי שעיכבתו הרוח ואחזתו משהו, אע"פ שנתגלגל ונכנס חייב.
גמרא. תל. שהוא מדרון, ומתלקט והולך גובהו מעט מעט עד שמגביה עשרה מתוך ארבע אמות, הרי הוא כאילו זקוף, והוי רשות היחיד במקום גובהו. ואם זרק מר"ה על גבו חייב. ודוקא נקט מתוך ד"א, דאי מתוך חמש אמות הרי הוא כשאר רשות הרבים דניחא תשמישתיה להלוך. מדרון לרה"ר. שהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע ר"ה, והוצרך לשפע אצל פתחו לצד ר"ה. או ששוה לר"ה וכו'. שהיה ר"ה גבוה מקרקע המבוי, וכניסת המבוי נמי מן הפתח ולפנים גבהה כקרקע ר"ה ברוחב אמה או חצי אמה. ואחר כך הוא נעשה מדרון לצד דופן האמצעי. אותו מבוי אינו צריך לחי. דאותו גובה שבצידי הפתח הוי ליה מחיצה, ואע"פ שהוא משפע והולך.
<h2>דף ק:</h2>
בים פטור. לפי שהים כרמלית היא, שאין דרך לילך שם מפני עומקו. רקק מים. גרביל"א בלעז. שאפשר לילך רגליו. וכמה הוא. כמה עומקו דנימא אכתי ר"ה היא ולא נעשית כרמלית. ורקק מים. תרי זימני מפרש בגמרא. קל"ב. גמרא. הילוך הילוך. [דנקט תרי זימני] ר"ה מהלכת בו. ע"י הדחק. חד למימרא דאין רגילין להלך בו פטור וכי רגילין חייב, ואע"ג דהילוך ע"י הדחק הוא. וחד לאשמועינן דדוקא הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש לרבים ע"י הדחק, כגון גומא עמוקה תשעה בר"ה, אע"ג דחזיא לרבים להצניע בגווה כומתא וסודרא, לאו הוי תשמיש למיהוי גומא ר"ה. אלא רקק וכו'. דלא הואי ד"א. הוי הילוך ע"י הדחק, דלא טריחא להו מילתא לעבור, ונוח לעבור בו מלהקיף ולילך לראשו שהוא כלה שם. אבל היכא וכו'. הדר תניא זימנא אחריתי לאיתויי האי. הני מילי. דהוי ר"ה, דהוי רוחבו ארבעה טפחים, דלאו אורחיה למפסעיה אלא עוברין בגווה. אגודא דגמלא. על דף שבגשר, המוטל לרוחב הגשר כשאר דפין ומובדל מחבירו. חייב. אע"ג דמפסע פסעי איכא טובא דעברי עליה מן הים ליבשה.
מתניתין. מן הים ליבשה. מכרמלית לר"ה. מן הים לספינה. מכרמלית לרשות היחיד. מטלטלין מזו לזו. ובגמרא פריך פשיטא. שמוקפות. סמוכות זו לזו, כמו [ביצה ל"ב ע"ב] אין מקיפין שתי חביות. אין מטלטלין מזו לזו. דמפסיק כרמלית כד מפרשי מהדדי. ואנן מוקמינן לה בגמרא שהספינות של שני שותפין, וע"י עירוב מטלטלין מזו לזו. הילכך כי מפרשי מפסקא הכרמלית ובטל העירוב. גמרא. ספינה. המפרש בספינה בים. מוציא זיז. מדופן הספינה על המים להיכר, כדמפרש ואזיל, דלא הוי כשאר כרמלית גמורה. מארעא משחינן. עשרה שנתנו חכמים לאסור כרמלית, כדאמרינן בפ"ק [ז' ע"א] ותופשת עד עשרה, מקרקעית הים משחינן להו. ואוירא. שהוא למעלה מעשרה, ואפילו הם מים הוי מקום פיטור. הילכך בהיתירא קא שקיל לכתחלה. סמיכתא. עבה, וכל המים כרמלית הן. וכשהוא עושה מקום ארבעה ממלא. וכתב רבינו האיי גאון ז"ל בשם מר רב יהודאי גאון ז"ל ששמע מן הזקנים דהאי מקום ארבעה היינו שחוקקין אותו, וסביב החקק כעין מחיצה, כמין סל שנפחתו שוליו, וממלאין מן הים לספינה דרך אותו נקב. דאמרינן גוד אחית עד המים, אע"ג שאין במחיצות עשרה רואין אותן כאילו הן עד הים והכל רשות היחיד. ואע"ג דתנן פרק כיצד משתתפין גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה עשרה טפחים. י"ל דבספינה הקלו מפני שאינו יכול לעשות כמו בביתו. שופכין. מים רעים, כגון ריחוץ קערות ובשר. דאילו דרך אותו נקב [כיון דשפכי שם] מאיסי ליה מיא, שימלא שוב בדרך אותו מקום. אדופנא. על דופן הספינה, והן יורדין לים. והא איכא כחו. נהי דלא זריק להדיא לים, מיהו מכחו הן באים לים.
<h2>דף קא.</h2>
עמוקה עשרה. הספינה עמוקה לתוכה דהוא רשות היחיד. ואין גובהה. אין גובה שפתה עשרה מן הים. כגון שמשוקעת במים מכובד משאה. מטלטלין מתוכה לים. דרך דפנותיה. כגון שופכין, כדמפרש ואזיל דכחו בכרמלית לא גזור. אבל לא מן הים לתוכה. דאין תשמיש מן הים לתוכה ראוי דרך דפנותיה שאם ימלא וישליך על הדפנות ירדו לקרקעית הספינה. ולהכי נקט עמוקה עשרה, דאי אינה עמוקה עשרה, הויא כרמלית גופא, ומטלטלין להדיא אף מן הים לתוכה. ואין גובהה עשרה, נמי דוקא נקט. דאי גובהה עשרה מותר לטלטל מהים לתוכה, דמכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פיטור קא מטלטל. דצריך להגביה ידו למעלה מעשרה. ואע"ג דברשויות מרשות הרבים לרשות היחיד מחייב כה"ג, כרמלית מיהא דרבנן היא ולא גזור. אלא לאו אחודה. שופך שופכין אחודה, והן יורדין דרך הדפנות לים. והא דמסייע מדרבי יהודה ולא מותיב מדרבנן, משום דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה אלא בגבוהה עשרה מן הים, דס"ל לרבנן דאין ממטלטלין להדיא מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פיטור, דהיינו כשמעלה ידו למעלה מן הספינה שהוא למעלה מעשרה, ורבי יהודה שרי דאי אפשר להכניס אלא דרך מקום פיטור. אבל במאי דקאמר רבי יהודה דמטלטלין דרך חודה לא פליגי. והכי משמע מן התוספתא. והלכתא כרב חסדא ורבה בר רב הונא, דרבים נינהו לגבי רב הונא. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל. בחורבה. דרך להיות בה מחיצות שנפלו תחתיהן וקיימות מלמעלה ותלויות. מהו. שנתיר לטלטל בחורבה, שלא פרוצה לר"ה. אלא במים. כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים. דתנן בעירובין [פ"ז ע"ב] דעושה מחיצה תלויה סביב וממלא. וכן בור שבין שתי חצירות וחילקו במחיצה תלויה מלמעלה, ממלא זה מכאן וזה מכאן ואע"פ שלא עירבו.
<h2>דף קא:</h2>
פשיטא. דמטלטלין. לא נצרכה. מטלטלין דמתניתין. אלא. לטלטל מזו לזו דרך ביצית. ביצית. היא ספינה קטנה שבין שתי הגדולות. ואע"פ שאינה קשורה ניתרת ע"י קשירת השתים החיצונות. משה. רבן בדורו כמשה בדורו. שפיר קאמרת. בתמיהה. מזו לזה תנן. משמע שאין אחרת מפסקת להכנס בה. לא נצרכה אלא לערב. הא אשמועינן מתניתין דאפילו שתי ספינות של שני בני אדם שצריכין לערב. מערבין ומטלטלין מזו לזו. וכתבו בתוספות, דקמ"ל דעירוב מהני בספינות. דסד"א דלא תיקנו חכמים עירוב אלא בבתים הקבועים זה אצל זה, אבל ספינות שעומדות להיות נפרדות זו מזו, לא תיקנו חכמים לטלטל ע"י עירוב קמ"ל. נפסקו. בטל העירוב מפני שנפרדות. שוגגין. שגגת שבת או שגגת מלאכות. מוטעין. מתעסקין בדבר אחר לקושרו, ונקשר זה. הפרושות. עשו מחיצות הרבה ושבתו בהן יחידים זו בזו וזו בזו. והסכימו המפרשים ז"ל, פירושא דהך ברייתא הכי, מחצלאות הפרושות לר"ה, כעין בתים זו אצל זו, מערבין ומטלטלין מזו לזו, כמו כותל שבין שתי חצירות ויש בו פתח או חלון, שאם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד. נגללו נאסרו, כלומר אם עירבו שנים וסמכו על פרישת מחלצאות שביניהם, כשנגללו נאסרו, כמו שתי חצירות שנפרצו זו לזו. חזרו ונפרשו חזרו להיתירן הראשון. דהוו כשתי חצירות, ומטלטלין אלו בכאן ואלו בכאן, שכל מחיצה הנעשית בשבת וכו'. טעמא קא יהיב למילתיה, דקיימא לן בעלמא מחיצה הנעשית בשבת שמה מחיצה, לזרוק ולטלטל. כל שכן הכא, דודאי מחיצה אינה באה אלא להכיר דיורין של שתי חצירות. הלכך חזרו להיתירן הראשון אפילו מזידין. אלא לזרוק. לחייב את הזורק מתוכו לר"ה או מר"ה לתוכו. אבל לטלטל, להיות מותר לטלטל בתוכו. אסור, מדבריהם. וקס"ד דמקשה דליכא לאיפלוגי בין הא דברייתא שהמחצלאות כבר עשויות, ולא באו אלא לחלק דיורין, להך דרב נחמן דמיירי בעלמא, שעושה לכתחלה מחיצה בר"ה בשבת. ומשני דהא דרב נחמן לא שייך להא דהכא כלל. דרב נחמן לא איירי אלא בעושה מחיצה לכתחלה בר"ה בשבת שעל ידה נעשית רשות היחיד. הילכך במזיד קנסינן ליה. אבל הכא הך מחיצה רשות היחיד היא, והמחיצה לא באה אלא לחלק הדיורין. ובמזיד דהך ברייתא לא איירי רב נחמן. ורש"י ז"ל לא פירש כן. דלדידיה מזידין דברייתא אשמה מחיצה קאי, ולזרוק כרב נחמן. וחזרו להיתירן הראשון, אשוגגין. ולא נתחוור בעיני המפרשים ז"ל מכמה טעמי.
<h2>דף קב.</h2>
מתניתין. הזורק. בשוגג. ונזכר. שהוא שבת לאחר שיצאתה. וקודם שתנוח. קלטה אחר. דהו"ל שנים שעשאוה. וכגון שנעקר ממקומו וקבל. קלטה כלב. או שקלטה כלב בפיו. דלא הויא הנחה. דבעינן מקום ארבעה וליכא, הוי פטור. ופרכינן בגמרא, הא נחה לסוף ארבע בר"ה חייב, ואע"ג דנזכר בין עקירה להנחה, והא קתני זה הכלל וכו'. גמרא. ללכתא ומתנא. לכתא עץ קטן שנכפל ראשו. וצריך לחמרים הנושאים דורדרי יין, שתוחבין אותו בשני עקלין, שהדורדרין תלויין בהן משני צידיהן. ומחברים בו הדרדורין, שיחזיק זה את זה. ומתנא. חבל, כלומר לא מיתוקמא סיפא אלא בזורק לכתא הקשור בחבל קטן כדרכו, ואוחז החבל בידו. וכשנזכר יש בידו לאחוז ולעכב זריקת הלכתא שלא תנוח, [הלכך] תחלתו שוגג וסופו מזיד פטור. אבל זורק צרור וחפץ, שכשנזכר אין בידו לעכבו, כולו שוגג הוא. ונזכר דקתני ברישא, רבותא קמ"ל דאע"ג דנזכר לא נפטר מחטאת אא"כ קלטה אחר או כלב. ופריך, לכתא ומתנא אגדו בידו הוא, דאפילו כולה מילתא שוגג לא מחייב, דאין כאן זריקה. שחזר ושכח. קודם שתנוח, דהוי ליה תחלתו וסופו שגגה. ואשמועינן נזכר דתנא ביה רבותא. דאע"ג דהות ידיעה בינתיים. מחייב. דאין ידיעה לחצי שיעור, כה"ג דאין בידו לחזור. ה"ג דכל חייבי חטאות וכו'. בפי הכלב. שכיון לזורקו לתוך פיו. ונשרפה. בשלהבת. משויא ליה מקום. דהא אחשביה. וא"ת אמאי לא הוי פי כלב מקום פיטור, דומיא דבוכיאר ביריעה דאמרינן לעיל [צ"ו ע"ב] במקום פיטור קא אזלא. י"ל דכיון דהוי בר"ה בטל הוא לגבי ר"ה. אבל בוכיאר ביריעה מילתא דקביעותא היא ולא בטל לר"ה.
<h2>דף קב:</h2>
הבונה. שאמרו באבות מלאכות [ע"ג ע"א], כמה יבנה וכו'. מסתת. מרבע את האבן ומתקנה, הכל לפי המקום. יש מקומות שרגילין להחליקה. ויש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצין בארץ אשכנז. המכה בפטיש. גם הוא באבות מלאכות. והוא נקרא פי"ק בלעז. שמפוצץ את הסלע. לאחר שחצב את האבן סביב ומבדילה מן ההר קצת, מכה בפטיש מכה גדולה, והיא מתפרקת ונופלת. והויא גמר מלאכה של אבן. וכל גמר מלאכה תולדת מכה בפטיש היא. מעצד. כמו קורנס גדול של ברזל לבנין של ברזל. כל שהו. אכולהו קאי, אמכה בפטיש ואמסתת ואקודח. ומלאכתו מתקיימת. שיש מקיימין כיוצא בזו ואין מוסיפין עליה. בשבת. אהעושה מלאכה קאי. כל העושה מלאכה בשבת ומתקיימת. על הסדן. אניקוליי"א. קורנס. מרטי"ל. מפני שהוא כמתקן מלאכה. ואע"פ שאינו מכה על הפעולה אלא על הסדן. ובגמרא מפרש מאי מתקן.
גמרא. בבירה. בירה נאה שהוא אוכל ושותה ושוכב שם, ומקפיד על חור שבה אם מגונה הוא וסותמו בטיט. דרנא. תולעת. המצדד. מושיבה ומצדדה עד שמתיישבת בקרקעית יסוד הבנין חייב, אפילו לא נתן טיט הוי בונה כל שהו. דיש מקיימין כן בלא טיט. נותן את הטיט חייב. . [אבל ] הנותן את האבן פטור. ולטעמיך. כלומר אדפרכת לי מרבנן ליסייעת לי מדרבי יוסי, דאפילו בהעלאה בעלמא מחייב. אלא ודאי תלתא בניני הוו. ורבי יוסי ורבנן לא פליגי אהדדי. ולא פליגי נמי עלי. והכי מוכח בתוספתא [פי"ב] דלא פליגי רבי יוסי ורבנן. וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' שבת. דימוס. שורות אבני החומה. אלמא בהנחה בעלמא, ואפילו לא צדד. ועדיפא היא מדמר שמואל. אלא לאו קושיא היא. תתאה. יסוד החומה תחתון, שמושיבין אבנים על הארץ בלא טיט. בצדודי ועפרא. כל עצמו אינו אלא לצדד את האבן שתשב בשוה ולא תטה לכאן ולכאן. ונותן עפר סביב לה לסומכה. ובההיא אמר שמואל מילתיה. וברייתא במציעי. כל הבנין כולו שמן היסוד עד שורה העליונה בעי נמי טינא עם הצידוד. עילאה. דימוס העליון שאין עליו דימוס אחר, אינו חושש אם נוטה האבן לצד אחד. הילכך בהנחה בעלמא מתעביד. והיא מילתיה דרבי יוסי.
ואמרינן בגמרא שהעושה נקב בלול של תרנגולין היא מלאכה. וכן עייל שופתא בקופינא דמרא, שהוא יתד קטן שתוחבין בבית יד של מר בהיותו בנקב הברזל להדקו שלא יצא. שקורין קוויל"א בלעז. קופינא הוא חור שבתוך המר. מרא. פוישו"ר. ובלשוננו קאוי"ק. ופליגי בגמרא רב ושמואל עייל שופתא בקופינא דמרא משום מאי מחייב. ואמר רב שחייב משום בונה. ואע"ג דאין בנין בכלים, כתבו בתוספות, דהני מילי כגון חזרת מנורה של חוליות או חזרת תריסין, דהוי בנין ארעי, דאין בו אומנות וחוזק. אבל כל מקום שיש אומנות ותיקון גמור מחייב בכלים כמו בקרקע. והכי נמי אמרינן לעיל בסוף כירה [מ"ז ע"א] גבי מטה של טרסיים אם תקע חייב חטאת. ואין בין כלים לקרקע אלא בנין ארעי, דבכלים לא חשיב בנין ובקרקע חשיב בנין, ושופתא וקופינא דמרא הוו כעין קרקע.
<h2>דף קג.</h2>
דחק קפיזא. בגולם גדול הראוי לחוק בו קב, חקק שלשת לוגין. ואע"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימין בכך. מאמן ידו. מרגילה ומכוונה להכאה הראויה למלאכה, מכה גדולה או מכה קטנה. מרדדי טסי משכן. לצפוי קרשים. עושין כן. מכה שלש על הטס ואחת על הסדן, להחליק הקורנס שלא יבקע את הטס שהוא דק, ובעלי מטבע במקומנו ראיתי שעושין כן.
מתניתין. מקרסם. קוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקנו. מזרד. זרדין לחין חדשים של שנה זו. ופעמים שהם מרובים ומכחישים כח האילן ומתיבש. וקוצצין אותן ממנו. אילן שענפיו מרובין, כשקוצץ מקצתן ומניח מקצתן נקרא זרוד. לתקן. אם לתקן את האילן או את הקרקע, וקצצן מן המחובר. ביצה קלה. כגרוגרת מביצת תרנגולת, שהיא קלה לבשל מכל הביצים. גמרא. לבירא דקרא. לגומא של דלעת, לתת בה מים, שהמים צריכים לה תדיר. ל"א גומא לזרוע בתוכה נימא של דלעת. ואע"ג דשיעורו לענין הוצאה זרע דלועין שנים [צ' ע"ב], דכי מפיק תרתי מפיק, שאינו טורח באחת לבדה לזריעה. אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד. עולשין. קרושפול"א. זרדין. מין קנים הם. ובעודן רכים זורדים אותם למאכל אדם. נתקשו מעט, ראויין למאכל בהמה. יבשו, עומדין להסקה. וכתבו בתוספות, דכשנתיבשו כל כך שאינם ראויים למאכל בהמה, אז בעינן שיעורא רבה. אבל אם ראויים לאכילת בהמה, אפילו הוציאן להסקה מחייב בשיעורא זוטא. כדאמרינן [ע"ו ע"א] במוציא תבן כמלא פי פרה וכו'. וכן גבי מוציא גרעינין וכו'. אטו כולהו וכו'. הרי הקרקע נתיפה מאליו. באגם. שאינו צריך ליפות. בארעא דחבריה. דלא איכפת ליה ליפותו. וכתבו ז"ל מכאן למד רב נתן בעל הערוך ז"ל, דכי מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, דוקא היכא דניחא ליה. אבל היכא דלא ניחא ליה שרי. לפיכך התיר להסיר פקק של פשתן מן הכובא ליקח ממנה יין בשבת, אע"פ שאי אפשר שלא יסחוט הברזא ההיא, והו"ל פסיק רישיה, מאחר שאינו נהנה בסחיטה זו וביין שנופל על הארץ. ועוד הרבה ראיות. ויש להם קצת מן הדחייה.
מתניתין. בין משם אחד. שתיהן אלפי"ן. משני שמות. אל"ף בי"ת. סמניות. אחד בדיו ואחד בסקרא. בכל לשון. כל כתב וגופן של כל אומה ואומה. משום רושם. סימן שהיו עושים בקרשי המשכן, מפני שמפרקין אותו. ולכשיקימוהו לא יחליפו סדר הקרשים. ואתא רבי יוסי למימר דאפילו לא כתב אלא רושם שני רשומות בעלמא לסימן חייב. שם קטן וכו'. והא אתא לאשמועינן רבי יהודה, דאע"פ שלא גמר מחשבתו שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצת, ואותו מקצת הויא תיבה, ומתקיימת במקום אחר, חייב. גמרא. הכי פסק רבינו אלפסי ז"ל כאביי.
<h2>דף קג:</h2>
וכתבתם. דתפילין ומזוזות. תמה. שלמה כהלכתה. אלפין עינין. יש שכותבין כך מפני שדומין בקריאתן, שיש בני אדם שקורין לענין אלפין ולאלפין עינין. ואחרים פירשו שלא יכתוב האלף בענין שלא יראה ממנה עי"ן הפוכה. שאם ירחיק הרגל השמאלי מן הקו האמצעי יראה כאילו היא עי"ן הפוכה כזה \raster))0]-,)0]-(="Z)69" ומכאן יש ללמוד שצריך לזקוף ראש הקו האמצעי בתחלת האלף. שאלמלא כן, אפילו כשירחיק ממנה הרגל שלה לא היתה צורת העין. ביתין כפין. שדומין בכתיבתן. גמין צדין. שדומין בכתיבתן, אלא שזה למטה וזה למעלה. זיינין נונין. נו"ן פשוטה. כתב הרנב"ר ז"ל. מכאן שצריך הקו הארוך של נו"ן [להיות] פשוטה באמצע ראשה הגס כצורת זיין, כזה \raster)90-,90-(="Z)70" ולא יסמוך הקו הארוך בקצה ראשו כזה \raster))00-,95-(="Z)7)". שאם כן היה לו לומר ווין נונין נונין ווין. טתין פפין. כלומר שלא ירחיק הקו האחרון מן הטית כגון זו \raster))05-,)05-(="Z)7(". מכאן דקדק רבינו תם ז"ל שצריך לכוף הקו האמצעי של ט' לתוכו כזה \raster)))0-,))0-(="Z)7]". שאם לא יכוף, אפילו כשירחיק הקו האחרון לא ידמה לפ', שהרי קו האות האמצעי של פ"ה כפוף לתוך האות. חתין ההין. פירוש שלא ירחיק הקו האחרון מגג כעין ה"א. וצריך ג"כ לעשות שני ראשין לגג החי"ת, כגון זו \raster)70-,70-(="Z)6]". ולא סגי בראש אחד בלבד כגון זו ח. וראיה לדבר מדתנן בפרקין [ק"ד ע"ב] נתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זיינין ואמרינן נמי בגמרא וכגון שנטלו לגגו של חי"ת. כפופין. כף פה צדי נון. פשוטין. הכפולות שלהן פשוטות. מימין סמכין. מ"ם סתומה הדומה לסמ"ך. סתומה. מ"ם סתומה. פתוחה. מ"ם פתוחה. כשירה. כתב לס"ת כשירה, בדילוגין אריח ולבינה. הכא מייתינן בגמרא, מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. ולא אפשר לאוקומה אלא במ"ם סתומה, דהואיל והכתב נראה משני עבריהם היה לו ליפול, אלא שבנס עומד. אבל פתוחה אין בה נס. ורבי ירמיה דאמר מנצפ"ך צופים אמרום, בפתוחה קאמר. ומסקינן הכא דאין נביא רשאי לחדש דבר כדכתיב אלה המצות מכאן שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ומנצפ"ך צופים אמרום, דמשמע שאותיות מנצפ"ך, שהן האותיות הכפולות, הנביאים אמרום. לאו דוקא, אלא שכחום וחזרו ויסדום. והכא מפרש הא דאמרינן מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, אמר רב חסדא כתב שבלוחות נקרא מבחוץ ונקרא מבפנים, נבוב בובן, בהר רהב. ולאו למימרא שמלות אלו היו בלוחות, אלא תיבות בעלמא נקט. ואמרו ז"ל מכאן ראיה שצריך לחבר ראש הקו האחרון עם הגג, כגון זה \raster)))5-,))5-(="Z)6[" וכן בסמ"ך \raster)))0-,))0-(="Z)65". שאילו היה מרחיקו מן הגג כגון זה \raster)))0-,))0-(="Z)66" לא היתה עומדת בנס.
<h2>דף קד.</h2>
אלוף בינה. למד תורה. לגבי דל"ת. ולא לגבי בית. לגבי גימל. ולא לגבי ה"א, שמושכת קצת לצד גימל. דלימצי נפשיה. ולא יטריחנו לרוץ אחריו. ה' ו'. כמו [סוכה מ"ה ע"א] אני והו, שמות הן. ומטיב לך. היינו טי"ת. כתר. היינו כ"ף. לעולם הבא. היינו למ"ד. מאמר פתוח ומאמר סתום יש בדברי תורה שניתן רשות לדורשו, ויש שאתה מצווה לסתמו כגון מעשה מרכבה. נאמן כפוף. אדם כשר צריך להיות כפוף בעולם הזה וסופו [להיות] פשוט וזקוף לעולם הבא. סימנים. של סדר שמועות דתנא או אימורא, לגירסא שלא תשתכח מהן, כגון אלו שבתלמוד. פה פתוח. בשעת המכניסין פזר. פה סתום. בשעת המפזרים כנס, אם יש גדול ממך. מכאן שניתנה התורה בנדנוד ראש. ברתת וענוה יתירה. מהדר אפיה דקו"ף, מרי"ש. לישנא מעליא הוא, שאחוריו של רי"ש לגבי קו"ף, שאין הקב"ה רוצה להסתכל בפני רשע. תגא דקו"ף. כמין זיי"ן שעושין בסופו של גג. כרעיה תליא. שאיננה נדבקת עם גגו. וליעול בהך. יקיף תחת רגלי הקו"ף להכנס בפתח של ימין. מסייעין אותו. ומכינין לו פתחו. הוא יליץ. מעצמו יליץ, לא יסייעוהו ולא ימנעוהו. ואם לענוים. ומדה טובה הוא נמשך. יתן חן. יסייעוהו מן השמים. מקרבין מיליה. אותיותיו קרובות בסדר של א' ב' ג'. אמת מרחקן מיליה. זה בתחלת אל"ף בי"ת, וזה באמצע, וזה בסוף. אחדא כרעא. כל אות ואות שבהן עומדת על רגל אחת. מלבן לבוני. משוכבין אותיותיו כמו לבינה. אל"ף הרי יש לה רגלים, הרי מושבה טוב, ורגלה השנייה רחבה. וכתבו המפרשים ז"ל, מדאמרינן כרעיה דקו"ף תליא, מכאן ראיה שצריך להרחיק הרגל מן הגג כזה ק. ולא ידביקוהו כזה \raster))0(-,)0(-(="Z)67". ומדאמרינן נמי אחדא כרעא, מכאן ראיה שצריך לעשות סוף השין חד כזה \raster)99-,99-(="Z)68". ולא לעשותו רחב כזה ש.
<h2>דף קד:</h2>
מתניתין. בהעלם אחד. שלא היתה לו ידיעה בינתיים, לפיכך מצטרפין. זוית. אחת במזרח ואחת בצפון סמוכות זו לזו במקצוע. על שני לוחי. רבותא אתא לאשמועינן דאע"ג דלאו על לוח אחד הן, אם נהגין ונקראים זה עם זה, כגון שכותבין על שני שפתי לוחין סמוכין זה לזה, חייב. פנקס. פנקס של חנוני, כעין אותן של גלחים שיש בהן לוחין הרבה חקוקים וטוחין בשעוה. על בשרו. בדיו. המסרט. במכתב או בסירה מכתב הוא עט ברזל, סירה היא קוץ. גמרא. סמא. אורפימינ"ט. סקרתא. צבע אדום שצובעין בו תריסין. קומא. גומא, והוא שרף האילן. חרתא דאשכפי. אירימינ"ט. מיטריא. י"א פרי הוא. וי"א מי גשמים. אפצא. עפצים. גלי"ש. באבר. בעופרת, ומשחיר כשהוא משפשף העופרת על הקלף. בשחור. פחם. שיחור. אירמינ"ט. הוציא כשפים. שלא היה יכול להוציאן. שהיו החרטומים בודקים את היוצאים שלא יוציאו כשפים ללמדן לבני מדינה אחרת. שוטה היה. שטות היתה בו, שרצה לעשות מה שאין בני אדם עושים, ומסר נפשו על הדבר. בעל סטדא בועל פנדרא. ונקרא על שם בעל אמו ואע"פ שהיה ממזר. במשקין. שמשחירין, כגון מי תותים או יין. במי פירות. כל פירות. באבק דרכים. באצבעו סרט כמין אותיות בעפר נגוב. באבק סופרים. עפרורית של קסת הסופר. לאחר ידו. בגב ידו, שאוחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב. מרפיקו. אצילי ידיו. סמוך לכתב. אצל אות כתובה זיוג אות אחת והשלימה לשתים. וכתב ע"ג כתב. העביר קולמוס ע"ג אותיות כתובות כבר, וחדשם. נתכוין לכתוב חי"ת. ודילג הקולמוס ולא נראה הגג של חי"ת אלא שתי הרגלים, ונראה כאילו הן שני זיינ"ין. על שני כותלי. שאינן במקצוע. על שני דפי פנקס. שעשויין עמודים כמגילה, וכתב אות אחת בעמוד זה, ואות בזה, ואינו יכול לקרבן אא"כ יחתוך הפסק שביניהם. והוא הדין לכותלי הבית שרחוקים זה מזה. ותנא ברישא שני כותלי הבית, דסתמן אין נהגין זה עם זה, והדר תני שני דפי פנקס וה"ה לכותלי הבית. ולא זו אף זו קתני. נוטריקון. שעשה סימן נקודה עליה, להבין בה שלשם תיבה שלימה כתבה. אחת שחרית. כיון דהוה ליה שהות בינתיים כדי לידע, הוי ליה כשתי העלמות.
גמרא. על האריג. חוט אחד ארוג על קצת ארוג. להשלים שאני. כדקאמר והשלימו לספר. אות אחרונה של אחד מעשרים וארבעה ספרים. וכתבו ז"ל, משמע לכאורה, דדוקא להשלים את הספר, אבל להשלים את השם לא, דאם איתא ליתני להשלים את השם ואנא ידענא דכל שכן להשלים את הספר. אבל בתוספתא [פי"ב ה"ה] גרסינן, כתב אות אחת להשלים את השם, אות אחת להשלים את הספר, חייב. והכי משמע בירושלמי בפרק האורג [פי"ד ה"א]. אבל הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות שבת נקט בדוקא והשלים את הספר. ועשאו שני זיינין. והספר צריך לכך. כתב הרנב"ר ז"ל, מהא משמע דכה"ג לא מקרי חק תוכות, שאינו אלא כמפריד בין שתי אותיות דבוקות וכן שנטל לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל ע"ג האות ומעבירו. ועלו בידו שתים. היינו נמי נתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן.
<h2>דף קה.</h2>
דבעי זיוני. הא דתנן פטור, דבעי זיוני, שעדיין צריכי ראשי הזייני"ן לזיינן בתגין שלהן. שהזיי"ן צריכה ג' זיונין ימין ושמאל ולמעלה, כדאמרינן במנחות [כ"ט ע"ב]. וא"ת ואמאי חייב, ליהוי כנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור [ע"ג ע"א]. י"ל דהכא כשרוצה לכתוב שתי אותיות, ולא שתי אותיות ידועות אלא כל אותן שיזדמנו לו. וכההיא דאמרינן לעיל [צ"ז ע"ב] כל מקום שתרצה תנוח. אלא שעכשיו היה מתכוין לכתוב האחת מהן ועלו בידו שתים. ובכה"ג נמי מיתוקמא מתניתין דקתני נתכוין לכתוב חי"ת ועלו בידו שני זייני"ן פטור דמשמע הא נתכוין לכתוב שתי אותיות ועלו בידו שתים אחרות חייב. ואמאי [לא] הוי ליה כנתכוין לכבות את זה וכבה את זה דפטור כדאיתא בכריתות [כ' ע"א]. אלא דמתניתין בנתכוין לכתוב שתים שיעלו בידו, אלא שעכשיו היה כותב חי"ת ועלו בידו שני זייני"ן. ומ"מ בדעתו הוא שאם יזדמנו לו דרך מקרה אותיות הצריכות זיון שיזיינם. ומשום הכי אמרינן הא דבעו זיוני הא דלא בעו זיוני. חביב נתתיך באומות. אנו דורשים הא בחי"ת, כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול [פ"ז ה"ב] גבי אבות מלאכות ארבעים חסר אחת מנין לאבות מלאכות מן התורה הביאו קרא דויקהל וגו' אלה הדברים. רבנן דקסרין אמרין אל"ף חד למ"ד תלתין, חי"ת תמניא. לא מתמנעין רבנין דרשין בין ה"א לחי"ת.
מתניתין. לחצי שיעור. לחלק שלא יצטרף עמו חצי האחר. זה לשון התוספות ורבנן סברי וכו', פרש"י ז"ל דהא דנקט אות אחת שחרית ואות אחת ערבית, משום דכיון דהוה ליה שהות בינתיים כדי לידע הו"ל כשתי העלמות. וקשה דאמרינן לעיל [ק"ד ע"ב] כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי [חייב], והתם הוה שהות כדי לידע, ונראה דמתניתין מיירי שנודע לו בינתיים. ואות אחת שחרית ואות אחת ערבית לרבותא נקטיה, אע"פ שיש עם הידיעה הפסק ושהות בינתיים כל כך, סבר ר"ג דלא הויא ידיעה. וטעמא דר"ג משום דכתיב או הודע אליו חטאתו, ידיעת חטא דמייתי עלה קרבן שמה ידיעה, ידיעה דחצי שיעור לא שמה ידיעה.
רבי אליעזר. אתא לפרושי שיעור אורג שמנו חכמים באבות מלאכות, דתנן התם [ע"ג ע"א] שני חוטין. בתחלה. אם זה תחלתו של בגד. על האריג. אם מוסיף הוא על האריג, שיעורו באחד, דמצטרף עם השאר. בין בסוף. כתבו בתוספות, דלאו בסוף ממש קאמרי רבנן, דהא תניא לעיל [ק"ד ע"א] ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, ואוקימנא אפילו לרבנן, דלהשלים שאני. אלא האי בסוף, בכל הבגד קאמר חוץ מחוט האחרון. כמו על האריג דרבי אליעזר. בתי נירין. שנתן שני חוטין של שתי בנירא, שקורין לי"ץ. בנירין ובקירוס. מפרש בגמרא בנירין, תרתי בבת נירא וחד בנירא. שתי פעמים מרכיב כל חוט של שתי פעמים מרכיב כל חוט של שתי בבת נירא שקורין פיש"א. וחד אנירא, ופעם שלישית מרכיבו על חוט הניר שקורין ליצא המורכב על הקנה. ובקירוס. מצוביתא. ביריעות גרדיים האורגים ברגל הוא מקום הקנה העולה ויורד ביריעות. בנפה ובכברה. הנך לאו נירין ממש, אלא משרשו ומרכיב חוט אחד של ערב בשתי מלמטה ואחד מלמעלה, ומעמיד השתי בערב כתקנו. גמרא. בשפה שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין. יש שאורגין סביב השפה באורך הבגד כולו מין אחר של ערב. ורחב באורך הבגד כשיעור שלשה בתי נירין. והאורג בו שני חוטין חייב. למה זה דומה. כלומר להכי מחייבינן באריג קצר ולא אמרינן כמלא רוחב הסיט כפול. כדמשערינן במתניתין באורג באמצע הבגד, דדומה לאורג צלצול קטן, חגור קטן שאינו רחב יותר משלשה בתי נירין. על הגס. ארוג הרבה. על האימרא. תחלת הבגד, שאורגין בו ערב ממין אחר לאימרא. ובשפה. לאורך השתי [כולו] עושין אותו. מתניתין. תופר וכו' והקורע. תנינא [ליה] לעיל באבות מלאכות, אלא משום הקורע בחמתו נקטינהו.
<h2>דף קה:</h2>
פטור. דמקלקל הוא, שמפסיד הבגד. ועוד שדרכו של יצר הרע אם יביאנו לכך שיביאנו לטורדו מן העולם, כדאיתא בגמרא. וכל המקלקלין פטורין. פרט לחובל בשביל הדם שצריך לכלבו, או למבעיר שצריך לאפרו, שהוא מתקן אצל הכלב והאפר. כדאמרינן בבבא קמא פרק החובל [פ"ז ע"א]. גמרא. כיסתא. הולכת ומתקפלת. שאין הבגד שוה, ובולטת בבגד כמין כיס. וצריך לקרוע הבגד למטה למוללו לפנים, והתפירה מתיישבת. על מתו חייב. ולמאי דגרסי בחמתו "ובאבלו" ועל מתו וכו', לא ידענא מאי יצא ידי חובתו שייך למימר גבי אבחמתו. ואמאי נקט בחמתו. יצא ידי הקריעה. שאם חייב לקרוע עליו. הלכך קריעה דידיה לאו קלקול הוא אלא תיקון. והא מתו קתני. נמי במתניתין. לעולם וכו'. שמוטל עליו לקוברו. דלאו בני אבלות. שאינם מאותם האמורים בפרשת כהנים [ויקרא כ"א], אביו ואמו אחיו ואחותו. ופרכינן, ואי חכם הוא, הך שמת, חיובי מחייב, האי לקרוע עליו. וכיון דמחייב, מתקן הוא, ואמאי פטור. חולצין. יוצאין לפניו חלוצי כתף, חלוק קרוע עד שכתפו חלוצה וערומה. וכתבו בתוספות, קריעה זו היינו של תלמיד לרב, דאילו קריעת חכם דלאו רבו לא מצינו בה שנוי טפי מאדם כשר. והא דאמרי' בשלהי אלו מציאות [ב"מ ל"ג ע"א], רבא קרע על ההוא מרבנן דאגמריה זומא ליסטרון, היינו קריעת תלמיד לרב, חלוצי כתף, כדאמרינן הכא. ומיהו משמע (בפ"ק) [בפ"ג] דמו"ק [כ"ו ע"א], דאפילו אינו רבו חייב, דקאמר התם מי תניא רבו שמת, חכם שמת קתני. וקריעה דב"מ היינו קרע שאינו מתאחה, כדתנן בפרק אלו מגלחין. מברין עליו. ברחבה. שהיו מברין את האבלים ברחבה סעודה ראשונה משלהם, שאבל אסור לאכול משלו, דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל [פכ"ד] לחם אנשים לא תאכל. ערבונא. שהרי קודם שיחטא לקחו משכונו.
מתניתין. הסיט כפול מפרש בגמרא הסיט הוא הפסק שבין אמה לאצבע, כמה שיוכל אדם להרחיבו. ואם טוה או ליבן או ניפץ וצבע, שהן כולן באבות מלאכות, חוט ארוך כשיעור הזה חייב. האורג שני חוטין. שיעורו ברוחב הבגד כמלא הסיט, שאע"פ שלא ארגן על פני רוחב כל הבגד חייב. כך נראה בעיני.
לס"ת. שהרואה חייב לקרוע, כדאמרינן במו"ק [כ"ו ע"א] גבי מגילה ששרף יהויקים, דכתיב לא פחדו ולא קרעו בגדיהם. ואף שכמת ישראל וניטלת הנשמה דומה לו. שאין לך ריקן בהן שאין בו תורה ומצות. וכתבו בתוספות [הרא"ש], העומד על המת, משמע ליה אפילו אינו כשר, מדנקט המת סתם. דומה לס"ת שנשרף, ל"ד מדמה ליה לס"ת. דהתם קורע שני קרעים, אחת על הכתב ואחת על הגויל, כדאיתא בפרק בתרא דמו"ק. מיהו בחדא קריעה משמע דמדמי ליה לגמרי לס"ת. ואין לדקדק דמתאחה מדלא תני ליה בפרק ואלו מגלחין [כ"ו ע"א] בהדי הנך דאין מתאחין, דהא בכלל ס"ת הוא. מיהו תימה מאי שנא מס"ת דלא מחייבי לקרוע אלא בנשרף בזרוע כדמוכח התם עכ"ל. הא רבי יהודה וכו'. ומתו אמתו נמי הכי הוה מצי לתרוצי. אלא מעיקרא מהדר לאוקמינהו אחד תנא, ולא מתוקמי אלא כר' יהודה דאמר משאצ"ל חייב עליה, והיא במוציא מת לקוברו. וא"ת והיכי מוקמינן למתניתין כרבי שמעון ואפילו במת דיליה כדפירש רש"י ז"ל, ופטור משום דמשאצ"ל היא. והא הוה ליה למיתני חוץ מחובל ומבעיר דמחייב כר' שמעון. י"ל דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי ליה הכי, אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה מדרבי יהודה. ולמסקנא לא קשיא, דכיון דאסיקנא דלרבי יהודה נמי לא מחייב בכולהו גווני אלא היכא דעביד למירמי אימתא אאינשי ביתיה, מצינן למימר דמתני' נמי רבי יהודה ומיירי בקורע בחמתו דלא עביד למירמא אימתא. וקורע על מתו נמי במת דעלמא, ולא עביד דרך כבוד אלא דרך חימה. וכל כה"ג אפילו לר' יהודה פטור. נחת רוח. שמשכך את חמתו. מי שרי והתניא וכו'. אלמא לאו מתקן הוא, שמלמד ומרגיל את יצרו לבוא עליו. בך אל זר. כך משמע בקרבך, תשתחוה לאל זר ולבסוף.
למרמי אימתא. כתב הרנב"ר ז"ל, ומינה דכל היכא דלא עביד משום הכי אלא למעבד נחת רוח ליצרו פטור. ולפיכך אני תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ב מה' שבת המבעיר גדישו וכו' חייב, נעשה כקורע בחמתו וכחובל בחבירו ובשעת מריבה, שכל אלו מתקנים הם אצל יצרם הרע עכ"ל הר"ן ז"ל. ובהשגות. א"א כמה נפלאים דבריו ומתמיהים אסופותיו, שהרי אפילו קריעת בגדיו, אם לא להטיל אימה, קראוהו עובד ע"ז. כ"ש חובל בחבירו, ואפילו לנקמה ע"כ. ובמגיד משנה מפרש דעת הר"ם, דמדאמרינן הכא בגמרא מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו, א"כ לר' יהודה דהלכתא כותיה לדעת הר"ם במלאכה (הצריכה) [שאינה צריכה] לגופה, כל העושה כך דרך נקמה מתקן אצל יצרו וחייב. ומה שאמרו וכה"ג מי שרי, לא רצו להקשות על הדין שהוא מתקן, אלא שהיה להם לומר בברייתא ודבר זה אף בחול אסור, ואיך השוה קורע בחמתו לקורע באבלו על מתו שבחול מותר. דנראה שכזה כן זה. ומשני, הברייתא בדבר שהוא מותר בחול איירי. ולענין חיוב שבת כולן שוין. ע"כ. שליף מצוביתא. מן הבגד בחמתו, להראותם שהוא כועס, ויגורו ממנו. מוניני. ציר של דגים קטנים.
<h2>דף קו.</h2>
גמרא. מחוי כפול. האי הסיט כפול דמתניתין, כפול ממש, בריוח קצר שבין אצבע לאמה משער שתי פעמים. מחוי פשוט. בריוח שבין גודל לאצבע פעם אחת. והאי הסיט כפול דמתניתין, שיש בזה כפלים כאותו שבין אמה לאצבע.
מתניתין. הצד צפור. עד שהכניסו למגדל, משטיי"ר בלעז. חייב. דזו היא צידתו. אבל אם הכניסו לבית אינו נצוד בכך, שיוצא דרך חלונות. וצבי. נצוד משהכניסו לבית ונעל בפניו. אבל הכניסו לגינה או לחצר אין זו צידה. המחוסר צידה. שקשה לתפסו שם, כדמפרש בגמרא.
<h2>דף קו:</h2>
גמרא. ביברין. קרפיפות מוקפין. אין צדין מהן בי"ט. אלמא לאו נצוד ועומד קחשיב ליה. ש"מ הכניסו לביבר אין זו צידתו. ואין נותנין לפניהם מזונות. כיון שהן מוקצין לא מצי למטרח עלייהו. וא"ת והתנן [קנ"ו ע"ב] מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים, ולקמן נמי אמרינן מטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים. י"ל כלבים ועורבים שאני, שהן מוכנין לצרכן, ונותן עליהן דעתו מאתמול. אבל דגים שבביברין וכן חיה ועוף, כיון שאינן מזומנים לו ואינן ניצודין לו, אסור ליתן לפניהם מזונות. אבל בנצודין, כגון ביבר קטן, מתוך שדעתו של אדם עליהם מותר, שהרי תרנגולת העומדת לגדל ביצים אע"פ שמוקצת נותנין לה מזונות ע"כ. בביבר גדול. אין צדין. שיחיא. מרוצה, שהוא שוחה לאחוז בה. עוקצי. זויות להשמט. ואידך. כל מי שאינו כן. סומא וישן עבידי לרבויי. לישמט כשמרגישין ידי אדם. אובצאנא. עייפות. שאינו יכול לזוז ממקומו, ניצוד ועומד הוא. ורבינו חננאל ז"ל גריס בעיין רבויי. מלשון אורב, שהצייד צריך לארוב אותן לצודן. חגזין. מין חגב טהור הוא ונאכלין. במינו נצוד. כגון חגבים וחגזין. שאין במינו נצוד. צירעין ויתושין, שאינן לצורך.
מתניתין. צבי שנכנס. מאליו. חייב. זו היא צידתו. פטורין. דהוו להו שנים שעשאוה. לא יכול אחד. אורחיה הוא לנעלו בשנים, והרי לכל אחד מהם מלאכה, דבלאו הכי לא מתעבדא. ור"ש פוטר. דאזיל לטעמיה דדריש קרא יתירא למיפטר זה אינו יכול בפרק המצניע [צ"ב ע"ב]. השני חיייב. שהוא צדו. הא למה זה דומה. שני זה דומה מאחר שנצוד על ידי הראשון. לנועל את ביתו לשומרו. ולא לצוד. ונמצא צבי. שהיה נצוד כבר שמור בתוכו. כך זה אע"פ שעמד הראשון אין זה אלא כשומרו לצבי שהיה לו מאתמול. לשון הרנב"ר ז"ל בחידושיו. הרשב"א ז"ל כתב כלשון הזה, ובירושלמי נראה שהתירו לכתחלה לנעול ביתו וצבי שבתוכו, דכיון שהוא צריך לשמור ביתו, אע"פ שעל ידי כך נצוד הצבי ממילא, מותר. ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. דהכי גרסינן בירושלמי בפירקין, רבי יוסה בר' בון היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר. ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו מותר. ר' יוסה בר' בון בשם ר' חנינא היה מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. ולפי זה הא דאמר נתכוין לנעול בעדו, לא בעדו בלבד קאמר, אלא אם נתכוין לנעול אף בעדו קאמר, ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר אע"פ שמתכוין שיהא צבי נצוד עכ"ל ז"ל. ודבריו תמוהין בעיני הרב, היאך אפשר שאפילו במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר, וכי מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת. ולא עוד [אלא] שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי, כל שהוא יודע שהצבי בתוכו ושאי אפשר שלא יהא הצבי נצוד בתוכו אסור. והיינו דאמרינן בכולה מכלתין דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא, לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו, ולא נתכוין לצבי כלל, אע"פ שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו מותר, כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו. וסמכו ענין זה לתנוק המבעבע בנהר ומפקח בגל. ולא שיהו דומות ממש בענינן, לפי שבענין פקוח נפש אפילו מתכוין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פקוח נפש מותר. וכיוצא בזה אמר בגמרא דילן במסכת יומא [פ"ד ע"ב]. והטעם מפני שהוא מלאכת מצוה, וחובה היא עליו, ולפיכך אע"פ שהוא מתכוין עם אותה מלאכה למלאכה אחרת שהיא אסורה בשבת, התירו חכמים כדי שלא ימנע בשום ענין מפקוח נפש המוטלת חובה עליו. אבל במלאכת הרשות חס ושלום. וזהו ששינו את הלשון בירושלמי, דגבי צבי אמרו "ונתכוין לנעול בעדו, ונעל בעדו ובעד הצבי" וגבי תינוק אמרו "ונתכוין להעלותו ולהעלות [וכו'] ולהעלות צרור של זהובים עמו". אלא שסמכום ענין, לומר שבשניהם נעשית מלאכה אסורה עם מלאכה מותרת והוא מותר. אבל לא שיהיו ענינם דומים זה לזה. כך נראה לי. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
<h2>דף קז.</h2>
גמרא. תחת כנפיו. כנפי כסותו, ואינו יכול לצאת, שנעל בפניו מאליו. יושב ומשמר. כן ואינו צריך לפתוח לו חלון, דאינו אלא שומר. לנעול ביתו. דכל אדם עושין כן. המפיס. מבקע. אם לעשות לה פה. בתוספתא [עדיות פ"ה ה"ז] תני הכי, אם לקלפה ולעשות לה פה, כדרך שהרופאים עושים. דמתקן לה פיתחא. חייב. משום בונה פתח או משום מתקן כלי. דמה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי. ואם להוציא ליחה. של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד מותר. דאין כאן תיקון. ורבנן נמי לא גזרו בו משום צער. מחט של יד. ניטלת בשבת. ליטול בה את הקוץ. דהיינו דומיא דליחה, דמצער ליה. ואינו חושש אם יסתום מיד. וקאמר ניטל לכתחלה. מחט של יד היא שתופרין בה בגדים. ומשום דקתני בהדא ושל שקאין לפתוח את הדלת קרי לה להאי מחט של יד. קערה של חרס. כופין. לכתחלה, ולא שיכבה את הנר. ואשמועינן דכלי ניטל להצלת דבר שאינו ניטל בשבת. ועל עקרב. ואע"ג דמעצמו איתציד.
שמונה שרצים. החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת. הצדן חייב. שבמינן נצוד. והחובל בהן חייב. דיש להם עור, כדמפרש בגמרא, והויא לה חבורה שאינה חוזרת. והוא תולדה דשוחט. ל"א כיון דיש להם עור נצבע העור בדם היוצא ממנו וחייב משום צובע. ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעים וחלזונות ועקרבים. החובל בהם פטור. דאין להם עור. וכתבו ז"ל, לפירוש רש"י ז"ל הראשון, שחייב משום נטילת נשמה, דכיון שיש להם עור הוא מעכב את הדם מלצאת. ואלמלא העור מעכבו היה יוצא. ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. כי הדם הוא הנפש. אבל שאר שקצים ורמשים, כיון שאין להם עור שיעכב הדם, אילו היה נעקר ממקומו, היה יוצא לחוץ. ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ פטור. אבל כשיצא לחוץ אף בשאר שקצים ורמשים חייב משום נטילת נשמה. והכי איכא בהדיא בפרק אלו טריפות [חולין מ"ו ע"ב]. אבל ללשון שני שהוא חייב משום צובע יש גמגום [—קושיא], דמאי ניחא ליה באותה צביעה כדי דליחייב. דהא חזינן פרק כלל גדול [ע"ה ע"א] דאיצטריך רב למיתן טעמא למילתיה דאמר השוחט חייב משום צובע דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזו אינשי וליתו וליזבנו מיניה. הצדן לצורך. כתבו בתוספות דפשיטא דלא מחייב רבי שמעון בכל חיובי שבת אלא לצורך. והא דאיצטריך לפרושי הכא, לומר דסתמא לצורך עורן נצודו. אבל שאר שקצים ורמשים שאין להן עור צריך שיכוין בהם לשם צורך. דסתמן לאו לצורך קיימי. שלא לצורך. שאין במינו ניצוד. והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ורבי שמעון היא כדמוקים לה בגמרא. היה וכו' פטור. שהן ניצודין ועומדין. והחובל בהן חייב. דיש להם עור.
<h2>דף קז:</h2>
גמרא. הצד פרעוש. ממקום שאינו ניצוד ועומד, כגון מעל גבי הקרקע או מבגדיו או מבחוץ. ורבי יהושע פוטר. פטור אבל אסור. וכתבו בתוספות במקום שהוא נושך את האדם מותר לקחתו ולהשליכו מעליו, דאינו מתכוין לצידה אלא כמתעסק בעלמא שלא ישכנו. מידי דהוי אקוץ בר"ה דשרי בפרק כירה [מ"ב ע"א] לטלטלו ולהוליכו פחות פחות מארבע אמות. אבל אם הוא באותו ענין על האדם שאינו ירא שישכנו, כמו על לבושו מבחוץ, אסור ליטלו עכ"ל. אבל לענין הריגה וכו'. ליכא מאן דפליג בדבר שפרה ורבה, שההורגו חייב. ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר. בעלמא. אלא בכינה. דרבי אליעזר אמר דהורג כינה כהורג גמל בשבת כיון דאית ביה נטילת נשמה. ורבנן סברי כאילים. המאדמים שנשחטו למלאכת המשכן בשביל עורותיהן. ומה אלים דפרים ורבים אף כל דפרים ורבים. וכינה אינה פרה ורבה.
השולה דג. ניצוד ועומד מבעוד יום. כסלע. כרוחב סלע. חיייב. משום נטילת נשמה, דתו לא חיי. רירי. כשנוגעים בו וחוט הריר נמשך עם האצבע. ודלדל. עקרו על ידי דילדול זה הפילתו. אסברא לי. טעמא דהאי מילתא. כשותא. היא מלוו"ר בלעז. וגדל בתוך ההזמי, ומריח הקרקע. שההזמי יונק ממנו. מחייב. ואע"פ שאינו מחובר בקרקע. כדאמרינן בעלמא [ערובין כ"ח ע"א] מאוירא רבי. הכי נמי משום עוקר דבר מגידולו. הקשה הרמב"ן ז"ל, דהא תולש כנף מן העוף וכן גוזז כשהן חיין לא מחייב תרתי, חדא משום עוקר דבר מגידולו וחדא משום תולש או גוזז, וכן הנוטל שערו ושפמו וצפרניו. אלמא ליכא משום עוקר דבר מגידולו אלא בגדולי קרקע. לפי שהוא תולדת קוצר, ואין קצירה אלא בגדולי קרקע, כמו שאין דישה אלא בגדולי קרקע. והכי נמי משמע בבכורות [כ"ה ע"א] גבי תולש צמר מבכור, דתולש לאו היינו גוזז. וכנגדו בי"ט מותר, דלית ביה משום עוקר דבר מגדולו. לפיכך פירש הוא ז"ל דדלדל את העובר משום נוטל נשמה הוא דחייב, כיון דגדולו תלוי בנשמת אמו, העוקרו חייב משום נוטל נשמתו. דומיא דכשותא, שיניקתו תלויה בהזמי. כדאמרינן פרק בכל מערבין [כ"ח ע"ב] דקטלין להיזמתא ויבשה כשותא, ומחייב משום עוקר דבר מגדולו, דהוא תולדת קוצר. הכי נמי בבעלי חיים עוקר דבר מגדולו הוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל. וסירכא דלישנא נקט. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכותיו. ומן הירושלמי [פ"ז ה"ב] דמשמע דבבעלי חיים חייב משום קוצר לא אתי בשיטתה דגמרא דילן.
<h2>דף קח.</h2>
פיטורא. פיטריות. בוליט"ש. מאונא דחצבא. פעמים שהוא גדל בשפת הכלי. שאינו נקוב פטור. משום דלאו מחובר בקרקע הוא. לאו היינו רביתייהו. אין דרך זריעה שם. אבל אלו שאמרנו הוא עיקר גידולן. נקבי נקבי. מקום מושב הנוצה. לא. לא נכתוב, דרחמנא אמר וכתבתם, כתיבה תמה שלימה ולא מפוסקת.
<h2>דף קח:</h2>
מתניתין. הלמי. שלמויר"א. אבל עושה הוא וכו'. מפרש בגמרא. והלא וכו' בין מועט. ואם המרובין אסורין אף המועטין אסורין, ואם אלו מותרין אף אלו מותרין. ובגמרא מפרש דלחומרא אמרה ר' יוסי דכולן לאיסור מפני שהוא כמעבד ומתקן את האוכל הניתן לתוכו כדי שיתקיים. נותן שמן. לתוך המים בתחלה. קודם שיתן המלח. או. נותן שמן לתוך המלח קודם שיתן המים. דהשמן מעכבו שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש כוחו מלהיות מי מלח עזין. אבל לא יתן מים ומלח תחלה, אפילו נותן שמן לבסוף. דמשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד. גמרא. מאי קאמר. מאי הילמי ומאי מי מלח. אבל עושה הוא מי מלח מועטין. לצורך טיבול אותה סעודה. והכי הילכתא, דלא קיימא לן כרבי יוסי כדאמרינן פ"ק דעירובין [י"ד ע"ב] אין הלכה כרבי יוסי לא בהילמי ולא בלחיים. ומיהו אפילו מועטין דמותרין, כל היכא שיש שני שלישי מלח אסור, כדאמרינן בסמוך. כבשין. ירק שכובש בו להתקיים. גיסטרא. כלי חרס שבור, שאינו ראוי לכל תשמיש כשלם, ומקצין אותו לכך. שהביצה צפה בהן. כח המלח מעכבה מלשקוע. למורייסא. של דגים. אין מולחין צנון וביצה. שלש וארבע חתיכות יחד, שהמלח הוא מעבדן ונעשו קשים והוי תיקון. פוגלא. צנון. כשרי כשרי. תלים תלים גבוהים עגול על עגול. ממלח לא מלחנא. שתים ביחד. טבולי. בשעת אכילה. מטבלנא. במלח ואכילנא. יין לתוך העין. דעמיץ ופתח. אסיר. דמוכחא מילתא דלרפואה היא. דטעמא דרפואה דאסירא ליתא אלא משום שחיקת סממנין. וכשהוא סוגר ופותח עיניו כדי שיכנס היין לתוך העין מוכחא מילתא דלרפואה עביד. על גב העין מותר. דלרחיצה בעלמא עביד. רוק תפל. שלא טעם כלום משנעור משנתו. אפילו וכו'. דמוכחא מילתא דלרפואה היא ולא לרחיצה. להכי נקט רוק תפל לפי שהוא חזק ומרפא. שורה. במים. קילורין. לוזי"א בלעז. ונותנן על גבי עיניו. דלדידיה כיון דאצרכוה לשרותה מערב שבת איכא הכירא וליכא למגזר. ומאן דחזי נמי סבר דרלחיצה בעלמא היא, כסבור שהוא יין. כולי האי. דמוכחא מילתא. מר עוקבא הוה שכיח גביה דמר שמואל. ואב בית דין היה בימיו, כדאמרינן לקמן [לעיל נ"ה ע"א] ובמועד קטן [ט"ז ע"א]. טיפת צונן. לתת בעיניו. בחמין. נמי ערבית מאירה את העינים. הוא היה אומר. רב מונא. יד לעין. שחרית קודם שיטול ידיו. תקצץ. נח לו שתקצץ, שרוח רעה שורה על הידים ומסמתו. וכן כולם. לחסודא. ריבלא דכוסילתא. ובלעז פילימי"א. לפי טבעת. נקב הרעי שעגול כטבעת. תקצץ. ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה. לגיגית. שמטילין בה שכר. תקצץ. ולא תגע בה עד שתטול ידיו שחרית. יד מסמאה. יד לעין קודם נטילה. יד לאוזן. מחרשת. יד לפה. או לחוטם. מעלה פוליפוס. ריח החוטם והפה.
אמר מר זוטרא. במסכת ע"ז [כ"ח ע"ב] פרק אין מעמידין בהמה איתא להא. אפילו משחק ואיתויי. לפי שסכנה הוא, דאמרינן התם שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו, וכמעשה דההיא אמתא דבסמוך. רירא. בב"א בלעז שזולג תמיד. דיצה. שנוקב בו הצער. כמו [חולין צ"ג ע"ב] דץ ביה מידי. דמא. שיש דם בעין. דמעתא. מדמעת תמיד. קדחא. לשון [דברים ל"ב] קדחה באפי. שורפת אישקאלפאמינ"ט. תחלת אוכלא. תחלת החולי של כל אלו. סוף אוכלא ופצוחי עינא. שקרוב להתרפאות הוא, ואינו כוחל אלא להגיה מאורתו. מעלין אזנים. גידי האוזן פעמים שיורדים למטה, ומתפרקין הלחיים, וצריך להעלותם. ביד. אבל לא בסם. וכתב הרשב"א ז"ל שכן דעת הרמב"ם ז"ל כי הך לישנא ביד דוקא. מרזף זריף. נבקע הבשר ונמחץ. אצטומכא דליבא. פירש רבינו אלפסי ז"ל אלמעיד"א פידעתא. מכת חרב. עינבתא. בתחתוניות, בפי טבעת. סימטא. בולורו"ק בלעז. מכה של חלל. כתב הרשב"א ז"ל, דוקא מכה או בועה, אבל מיחושין אין נקראין מכה ואין מחללין עליהם שבת. אינה צריכה אומד. לומר שאפילו אין שם בקיאים, וחולה נמי אינו אומר כלום, עושין לו כל הצריך. ואין נשאלין כלל. הא במכה שאינה של חלל נשאלין בבקי או בחולה, עד שיאמר אחד מהן צריך אין מחללין. נימא. היא עלוקה. להחם לו חמין. לשתות בשבת. דסכנת נפש הוא כדקתני בברייתא דמו בראשו של שותה בלילה. אדהבי והכי. בעוד שמחממין לו החמין. ניגמע חלא. ישקוהו חומץ, שלא ימהר למות.
תנן התם. בנדה [י"ג ע"א]. ובאנשים תקצץ. מכאן נראה דיד לאמה תקצץ דאמרן לעיל לאו דומיא דיד לעין או לחוטם. דהתם דוקא קודם נטילה, והכא אפילו לאחר נטילה. דטעמא משום השחתת זרע הוא. דלאו בני הרגשה. וליכא למיחש בהו דמשום מישמוש יבואו לידי איבוד זרע. לענין זוב. לבדוק אם יראה זוב. שצריך (שיעמוד) [שימנה] שבעה נקיים. וזוב אינו בא אלא מבשר המת. ואז לאו בר הרגשה [הוא]. שהוא מצטער בחליו. בצרור או בחרש. שהוא דבר קשה, ואין הגוף נהנה ממנו. לעז על בניו. שכל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מזרעת. ששני שבילין יש באמה. שהאחד מוציא זרע לבד ובשני השתן לבד. ויש מחיצה דקה בין שניהם. וכשניקבה המחיצה אינו מקלח לעולם. בתר דאמר להו איסורא וכו'. כלומר דבכי הא לא היה לו להפריז כל כך במדה לומר מוטב שיהיו בניהם [נחשבים] ממזרים, עד דאמר להו תקנתא. ובתר הכי יפריז במדת איסורו להיכא דליכא תקנתא. אבל בעלמא אשכחן אדרבא דתני דינא והדר תני תקנתא. כבולשת. חיל. פתוחות אסורות. דודאי נגעו בהם החיילות. סתומות מותרות. שאילו פתחום לא חזרו לסותמן, שאין אימת אדם עליהם. והוא שסתומות במגופה של טיט. שאילו בפקק אין חזרתו ראיה של כלום, שדרכן של בני אדם להחזירו. בשעת מלחמה וכו' שאין פנאי לנסך. ואין הפרש בדין זה בין אנשי חיל של מלכות אחרת לאנשי חיל של אותה מלכות. והוא שנמצאו החביות שלמות. מסייע בביצים. שלא יגע בגיד אלא בביצים. ולא אתי לידי הרהור בנגיעת הביצים. מעטרה ולמעלה. לצד הגוף. ולמטה. שאין שם אלא בשר, ולא אתי לידי הרהור. והא דאמרינן גבי קרי, יד המרבה לבדוק באנשים תקצץ, שהבדיקה בפי האמה שהיא במקום בשר, ומעטרה ולמטה היא. יש לומר משום שהבודק חושש שמא יפלוט לאחר שעה מה שנשאר בתוך הגיד למעלה מן העטרה. לפיכך דוחק ומקנח הגיד גם למעלה מן העטרה. יהא בנדוי. פירש ר"ת ז"ל, דלאו למימרא דהוי בשמתא דרבנן. אלא לומר דחייב שמתא דבי דינא. וכההיא דאמרינן התם [קדושין כ"ח ע"א] הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ואמרינן בפ"ק דקדושין [שם] אי דאמר ליה עבדי אתה שמותי נמי משמתינן ליה דאמר מר הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי. וכך מפרשים ההיא דנדרים [ז' ע"ב] דהשומע הזכרת השם מפי חבירו וכו'. לא תנאף. לא תהנה לאף, כלומר לא תעשה רצון האף בשום ענין גדול או קטון. לא ביד. בעוד שהאבר חם, שלא יגע בו בידו ולא ברגלו. לא תאניף בתינוקות. אפילו לא יגע בפי טבעתו אלא דרך אברים בלבד, שהרי מוציא שכבת זרע לבטלה. שאם היה נוגע בפי טבעתו בר סקילה הוא.
<h2>דף קט.</h2>
בת חורין. רוח השורה על הידים לפני נטילה. ומקפדת. בנטילתן לנוטלן יפה. עד שלשה. עד שישפוך מים ג"פ על ידיו. היא זו. קאי להא דאמרן לעיל יד לעין תקצץ משום רוח רעה. ובגמרא מסודרת הך ברייתא דרבי יוסי עלה דההיא. אלא שרבינו אלפסי ז"ל הפסיק בהני הלכתא פסיקתא דדמיין ליד לאמה תקצץ. פוך. אם נותנו בעיניו. מעביר את בת מלך. אם הזיקה בעיניו. עלין. פירש רש"י ז"ל, כך שם העשב. אין בהן וכו'. באכילתן להאיר העינים. דלא מסו. וכתבו עליו דלא נהיר. דכולה שמעתין ברפואות שעל גבי העין עסקינן, ולא באכילה. ועוד [א"כ] רב ששת דאמר גרגירא וכו' למיסר אכילה קא אתי, והתנן [ק"ט ע"ב] כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וגרגירא אוכל הוא מדאיצריך לפוטרו ממעשר לפי שאינן משתמר. ואי לאו אוכל הוא תיפוק לי דפטור משום דלא הוי אוכל, וידוע הוא דמאכל בריאים הוא. אלא עיקרן של דברים כפירוש רבינו חננאל, שפירש שמותר ליתן עלין של ירק וכיוצא בה בהן בעין לצנן. וטעמא דמילתא מפני שנראה כמיקר. כוסברתא. צוליאנדר"י. אפילו לדידי. דמאור עינים אנא. קשיא לי. אי אכילנא. גריגרא. אורוג"א. אפילו לדידי. דמאור עינים אנא מעלי לי. כל מיני כשות שרו. למיכל בשבת כדתנן כל האוכלין אדם אוכל לרפואה. דלא מוכחא מילתא. בר מטרוזא. שאין אדם אוכלו אלא לרפואה, ומוכחא מילתא.
שירקא טויא. לשרוק ולטוח שמן וביצים מגולגלים על הצלי כשהוא חם משחשיכה שרי, ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל, ולא אמרינן דדמי למתקן. זה פירוש רש"י ז"ל. וגם זה אינו מחוור בעיניהם [של מפרשים], דאם כן פשיטא דמותר, והיאך רב חייא בר אבא אוסר. אין זה תיקון שיאסר. ועוד דלא דמי לנתינת מים צלולים ויין צלול דמייתינן עלה. אלא נראה להן כפירוש רבינו חננאל ז"ל, שהוא מי אבטיחים, שמסננין אותן במשמרת לנקותן. ועבדי ליה לשלשולי. וכיון דמתאכיל האבטיח עם בני מעיו בלא סינון מותר. וקרי ליה שירקא טויא, לפי שכך דרכן לטפול הדלעת בבצק והיא נתלית באור. עבדא ליה. שריקא. לרבך. זעירי. נותן אדם יין צלול וכו'. לפי שאין אדם מקפיד עליה. ולא אתי לידי סחיטה. וכאותה שאמרו בריש במה טומנין [מ"ח ע"א] גבי דסתודר אפומא דחביתא דאסיר, ואמרינן עלה ומאי שנא מפרוונקא, ופרקינן התם לא קפיד הכא קפיד. משמרת. שמסננים בה שמרים. דמשתתי הכי. שראוי לשתות כמו שהוא בלא סינון. דמתאכיל הכי. בלא שירקא. [לעיל] פעפועי ביעי. לטרוף ביצים מגולגלין בקערה. אסיר. דמתחזי כמאן דבעא למשדינהו בקדרה. נגפה. נכשלה ולקתה. לשון [תהלים צ"א] פן תגוף. צומתה ביין. לשכך הדם. דמפנקי. מעונגין הם, וכל דבר שהוא חזק קצת קשה לבשרן וצומת. דדרכה. חמור דרך לו על רגלו. גב הרגל שאני. שמכתו קשה, ומסוכן הוא, ומחללין עליה את השבת. במי גרר. ואע"פ שהן מלוחין קצת דרך לרחוץ בהן בחול, ולא מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד. אבל לא בים הגדול. לקמיה מפרש טעמא. מי משרה. ששורין בו פשתן, ואין דרך לרחוץ בהן אלא לרפואה. וכן בימה של סדום, דמליחי טובא ואין רוחצין בה אלא לרפואה, ומוכחא מילתא.
תנן התם. במסכת יומא [פ"ג ע"א]. דאמדוהו לתמני יומי. שיכול לחיות שמונה ימים אפילו לא נבשל לו היום, עד לאורתא. שהרי לא ימות היום אע"פ שלא נבשל לו ונמתין עד הערב כדי שלא נחלל עליו שתי שבתות מספק. קמ"ל. כיון דספיקא הוא לא נמתין. דספק נפשות להקל. בין להשקותו. שהוא דבר מועט. בין להברותו. לרחוץ כל גופו. נמתין לו. שלא נחמם לו בשבת. עד שיבריא. עד שיאמרו אם תחממו לו חמין יתרפא אבל מספק לא נחלל. אלא ספקו דוחה את השבת. שמצטרפין לדעת אחרת. כתב הרמב"ם ז"ל כדי שלא תהא קלה בעיניהם. ויש מי שכתב שאין הטעם הזה אמור אלא לנשים ועבדים. ויש מי שפירש לא ע"י נשים וכו'. שאין לנו לסמוך על נשים לבדן אם יאמרו ראוי זה לחלל [עליו] את השבת שאם לא נחלל יסתכן. אלא מצטרפין לדעת אחרת, שאם היו כאן שני רופאים שאומדין שאין לחלל או שלא יועיל לו כלל או שאין רפואה בדוקה ומנוסה להועיל לחולה, ובא רופא ואמר שיועיל ושראוי לחלל, ואשה חכמה אומרת כמותו, מהימנינן לרופא ואשה האומרין לחלל, משום ספק נפשות. מכיך מכוכי. כלומר שמכסה הגחלים בעפר בשביל שיהיו ראויין להיות פחמים.
<h2>דף קט:</h2>
הא דאשתהי. בגוייהו אסיר, דמוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין. הא דלא אשתהי. אלא רוחץ ויוצא מיד מותר. בד"א בשלא נשתהא וכו'. אמי משרה וימה של סדום בלחוד קאי, אבל במי טבריא אפילו לשהות מותר. וראיה לדבר דהא קתני בברייתא רוחצין במי טבריא ובים הגדול אבל לא במי משרה, ואי בשלא נשתהא, אפילו במי משרה נמי. אלא ודאי בשנשתהא, ואפילו הכי קתני רוחצין במי טבריא. חטטין. מלאנ"ץ בלעז. שלא נשתהי. במים נראה כמיקר בעלמא. ים הגדול וכו' הא ביפין. שכן רוחצין בחול לרחיצה שאינה לרפואה. ואפילו נשתהא שרי. ברעין. אין רוחצין. דמוכחא מילתא דלרפואה. ודוקא באשתהי הוא דאסור, אבל בלא נשתהא אפילו ברעים שבו שרי. וראיה לדבר דקתני איסורא דים הגדול דומיא דאיסורא דמי משרה. וכי היכי דבמי משרה דוקא נשתהא, הכי נמי בים הגדול.
מתניתין. איזובין. מפרש בגמרא שעושין אותו להוציא תולעים שיש לאדם במעיו. וגזרינן משום שחיקת סממנים. שניכר לכל שלצורך רפואה אוכל אותו. יועזר. שהרבה מן הבריאים אוכלים אותו כל השנה, ותנן כל האוכלין וכו'. ואע"פ שהוא אוכלו להוציא תולעים בכרס דרך בית הרעי. אבוב רועה. שעשוי להציל מי ששתה יין או מים מגולין. ומשקה הוא שרגילים הבריאים לשתותו רוב השנה. כל האוכלין. מפרש בגמרא לאיתויי טחול לשניים וכרישין לבני מעים, שידוע לכל שרפואה יש לו. אפילו הכי לא חיישינן לגזירה שמא ישחוק סממנין, כיון שהן מאכל בריאים. וכל המשקין. לאיתויי מי צלפין בחומץ, שהוא פרי של צלף. חוץ ממימי דקלין. שני דקלים היו ידועים להם, ומים היו נובעים בין שניהם. והמים ההם היו משלשלים. השותה כוס אחד מהן היה מתחיל קצת לשלשל. השני משלשל מאד. והשלישי כי היכי דעיילי הכי נקפי. כוס עיקרין. משקה הוא, שכותשים עיקרי ירקות ובשמים. ועשוי לרפואות הרבה, ומזיק קצת לפי שהאיש או האשה השותין ממנו אינן מולידין עוד שמתעקרין. ושני משקין אלו ניכרין לכל שהם לרפואה. לצמאו. אם אינו חולה.
<h2>דף קי.</h2>
גמרא. בר קשא. ממונה למלך, וישראל היה. דטרקיה. נשכו. קרעינהו. משום דאמרינן לעיל [ק"ט ע"ב] האי מאן דטרקיה חזיא ליתי עוברא דחמרא חיורתא וליקרעיה ונותביה עילויה והני מילי (הוא) דלא אישתכח טרפה, כלומר האם. חיויא דרבנן. שעבר על נידוי חכמים, ונחש הנושכו על כך אין לו רפואה. לפיכך לא נמצא לו רפואה. אין רבי. הן רבינו. כך היה. דלא לימטיה. שלא היה אדם מביא אסא וגידמי. לבי הילולא בטבלא, שהיו רגילין להביא הדס וענפי דקלים לשמוח לפני חתן. וכשמביאין אותו מקשקשין לפניהם בשוק בתופים וזגין. טבלא. אישקיליט"א בלעז. וגזר הוא שלא יקשקשו לפניהם עוד. טחול לשיניים. אע"פ שקשה לבני מעים. וכרישין לבני מעים. ואע"פ שקשין לשינים כדאמרינן בברכות [מ"ד ע"ב]. וסד"א כיון דקשין לאדם לאו אורחייהו למיכלינהו אלא לרפואה שיש להם ומוכחא מילתא וליתסר קמ"ל. מי צלפון. פרי של צלף, קפרי בלעז.
<h2>דף קי:</h2>
לירקא. תלמודא מייתי בגמרא דלעיל מיני העשבים או הבשמים שנעשה מהם כוס זה של עיקרין דמתניתין. ועל זה אמר דלחולי של ירקון תרי מינין מהן לשקייה בשכרא, שזו רפואתו. ומעקרא. ומיעקר מלהוליד. ועל זה מקשה, ומי שרי. למשתי סם עיקור. וכתבו ז"ל, כיון דמקשינן הכי ש"מ דמאן דשתי תרי בשכרא ודאי מיעקר, והוי כפסיק רישיה ולא ימות. דאי לא תימא הכי מאי קא מקשה ומי שרי, אין הכי נמי דשרי לרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקיימא לן כותיה. ואין חילוק בין איסורי שבת לשאר איסורי, דהא שמעינן ליה לרבי יוחנן [פ"א ע"ב] דאית ליה כר"ש, בשאר איסורי עלה דתנן נזיר חופף ומפספס. ואפילו לדברי בעל הערוך ז"ל שאומר דבפסיק רישיה ולא ניחא ליה לא מודה ר"ש, איכא למימר, הני מילי לענין שבת, משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת, אבל איסורי דעלמא כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה מודה ר"ש. מדפרכינן בזבחים פרק כל התדיר [צ"א ע"ב] גבי מתנדב יין מזלפו ע"ג האישים ופרכינן והא קא מכבה. ואע"ג דהתם לא מכוין לכיבוי ולא ניחא ליה. לא תעשו. קרי תיעשו. ומסתרס מאליו. ואע"ג דסרוס אסור בידים. והאמר רב אשי ההוא לאו סרוס הוא אלא רמות רוחא נקיטא ליה לתרנגול. ומשניטל הודו הוא מתאבל ואינו משמש. אבל סירוס אפילו ממילא אסור. אלא בסריס. הא דשרי למשתי כוס של עיקרין, במי שהיה סריס כבר עסקינן.
<h2>דף קיא.</h2>
הכל מודים. אע"פ שנחלקו בבכור שאחזו דם אם מקיזין אם אין מקיזין דהוי מטיל בבכור בעל מום, ואיכא מאן דשרי להקיז ולעשות בו מום. מודים במחמץ אחר מחמץ. במנחה שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ. דכתיב לא תיאפה חמץ ולא תיעשה חמץ. אפיה בכלל היתה ולמה יצאת, להקיש אליה, מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה וחיבין עליה בפני עצמה וכו'. והכל מודים שאם לשה הראשון בחימוץ ובא השני וערכה בחמוץ ובא השלישי ואפאה [בחימוץ], כולם חייבים. כורת. שאינו נותקן לגמרי אלא חותכן, ותלויין בכיס. והא"ר יוחנן. במסכת גיטין [ע' ע"א] בפרק מי שאחזו. הן הן החזירוני. אותן רפואות, לתשמישי. אלמא זקן חוזר ומוליד. אלא באשה. אינה מצווה אפריה ורביה, כדאמרינן ביבמות [ס"ה ע"א] פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש. בשאלתות דרב אחאי [פ' אמור שאילתא ק'] מהו לסרוסי כלבא וכל דבר טמא, מי אמרינן בבהמה טהורה דוקא איירי קרא דחזיא לקרבן, או דילמא לענין עשיית [סירוס לא שנא. ת"ש] שאלו [חגיגה י"ד ע"ב] את בן זומא מהו לסרוסי כלבא, אמר להם ובארצכם לא תעשו, מכדי חובת הגוף הוא, מה לי בארץ מה לי בחוצה לארץ. אלא האי בארץ בכל אשר בארץ. והאי "כם" שבארצכם, בכן לא תעשו. ועל זה יש לתמוה מנא לן למידרש טעמא דקרא משום ביטול פריה ורביה ולתרץ אלא בזקן אלא באשה, כיון דקפיד קרא אכל שבארצכם.
מתניתין. מטבל כדרכו. מאכלו ופתו בחומץ. יין וחומץ. דאין אדם עושה אותם אלא לרפואה. ולא שמן ורד. שדמיו יקרים, ואינו מצוי ומוכחא מילתא דלרפואה עביד. דרכן לסוך בחול. בלא מכה. ויפלוט. דמוכחא מילתא דלרפואה עביד. גמרא. הלכה כר"ש. דשרי בשמן ורד. ולאו מטעמיה. אין הטעם כדבריו. ואע"ג דלא שכיח. שמן של ורד במקומו של זה הסך ממנו ודמיו יקרים והכל יודעים שאינו סכו אלא לרפואה שרי, דכל ישראל בני מלכים הם. ורב סבר אי שכיח אין. דלא מינכר מילתא דלרפואה קא עביד. ורבינו ז"ל פסק כרב, דקיימא לן כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר בכוליה שבת. מיהו בהא דאמר כל בני ישראל בני מלכים הם לא קיימא לן כותיה. אבל בה"ג ורבינו חננאל ז"ל פסקו כר"ש אף בזו דאמר דכל ישראל בני מלכים הם.
<h2>דף קיא:</h2>
מסוביתא. בגד שכורכין סביב הברזא של חבית של חרס, מפני שאין הנקב שוה. אסור להדוקה. בנקב משום סחיטה, כך פירש רש"י ז"ל, ודמיא להא דאמרינן פרק תולין [קמ"א ע"א] לא ליהדיק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה. אבל רב נתן בעל הערוך ז"ל כתב, שאי אפשר שתהא הך מסוביתא בדופנה של חבית. דאי הכי אע"ג דהוי פסיק רישיה, כיון שאינו נהנה ביין הנסחט ממנה, בכה"ג לא מודה ר"ש, אלא דוקא היכא דהוי פסיק רישיה וניחא ליה. והביא ראיה מדאמרינן לעיל פרק במה מדליקין [נ"ט ע"ב] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. אלמא אע"פ שהוא לובש כלאים בודאי, כיון שאינו מתכוין ולא ניחא ליה שרי. ועוד הביא מדאמרינן לעיל פרק הבונה [ק"ג ע"א] גבי התולש עולשין מתוך שדהו אם ליפות הקרקע בכל שהוא, ופרכינן אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו, ופרקינן לא צריכא דקא עביד בארעא דלאו דידיה. אלמא כל היכא דלא קא מכוין ולא ניחא ליה אע"פ שהקרקע מתיפה בודאי מותר. ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק אמר להם הממונה [יומא ל"ד ע"ב] רבי יהודה אומר עששיות של ברזל היו מחממין לו מערב יום הכפורים ומטילין לתוך הצונן בשביל שתפוג צינתן, ואקשינן והלא מצרף, ופריק אביי אפילו תימא שהגיעו לצירוף דבר שאין מתכוין מותר. והא התם דודאי מצרף, ואפילו הכי כיון שאינו מתכוין לצרף ואינו נהנה בצרופו שרי. ועוד ראיה מדקאמרינן בפרק לולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב] גבי הדס שהיו ענביו מרובין מעליו דאסור למעטן ביום טוב ואי אית ליה הושענא אחריתי שרי. אלמא אע"פ שהמלאכה נעשית בודאי, כיון שאינו נהנה באותה מלאכה שרי. לפיכך פירש הוא ז"ל דהא מסוביתא דנזייתא היינו סתימת הנקב של מעלה. דומיא דההיא דפרק תולין לא ליהדק וכו'. ומפני שהמשקה נסחט לתוך הכלי אסור, שהוא נהנה בסחיטתו. אבל ברזי הדפנות, שאינו נהנה בסחיטתו שרי להדוקינהו. וכתבו עליו שאין ראיותיו ראיות, דלעולם כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה אסיר. וההיא דמוכרי כסות היינו טעמא לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש, שסתמו להנאה. אבל כל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משאוי בעלמא. ומשום האי טעמא נמי אמרינן דנמטא גמדא דנרש שריא. וכן זו שאמרו בפרק הבונה לא צריכא וכו' אינה ראיה. דהיינו טעמא דפטור מפני שהיא מלאכה שא"צ לגופה, שהרי זה שתולש עולשין אינו צריך ליפוי הקרקע. ומשום הכי כל היכא דליכא שיעורא פטור עליה. אבל לענין היתר אין לנו. וכן זו שאמר אביי בפרק הממונה אפילו תימא שהגיע לצרוף דבר שאין מתכוין מותר, אינה ראיה. דההיא אביי אמרה מקמי דאגמריה רבא דמודה [ר"ש] בפסיק רישיה ולא ימות. ומשום הכי אקשינן עלה התם מההיא דמילה בצרעת, דאיתמר נמי מקמי הכי כדאיתא בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ג ע"א]. ובתר הכי מסקינן התם, דהואיל וצרוף מדרבנן שרי, וכדאיתא התם. וכן זו דאיתא בפרק לולב דהיכא דאית ליה הושענא אחריתי שרי למעט ענבי דהדס, היינו טעמא לפי שאין מיעוט ענביו תיקון אלא למי שרוצה לצאת בו. אבל מאן דאית ליה הושענא אחריתי אין זה תיקון אצלו אלא הרי הוא כממעט ענבי ההדס בפסח, שהדבר נראה פשוט שהוא מותר. ולפיכך כתב הרנב"ר ז"ל וזה לשונו, כיון שאינן ראיות הללו, אפשר לפרש הך מסוביתא דנזייתא שהיא ברזא שבדופן החבית. אלא שעדיין קשה לפי שסחיטה זו אינה אב מלאכה, אלא תולדה היא כעין מפרק שהיא תולדה דדש. ובודאי לא דמי לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה הנסחט ממנה. דהיכא שאינו צריך לו לא דמי לדש כלל. ואמאי מחייב, הוי ליה כסוחט כבשין דאמ' לקמן בפרק חבית [קמ"ה ע"א] דלגופן מותר. וכי תימא הרי מצינו איסור סחיטה אע"פ שאינו צריך למשקין הנסחטין, דאמרינן לקמן בפרק ואלו קשרים [קי"ג ע"ב], זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה. ובפרק חבית [קמ"ז ע"ב] נמי תנן גבי אלונטית, ולא יביאם בידו, ואמרינן בגמרא משום סחיטה. וכן בפרק יום טוב שחל [ביצה י"ח ע"א], גבי טבילת כלים. מכל הני לא איריא, שכבר פירש רבינו תם ז"ל דתרי גווני סחיטה נינהו, חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש. וההוא דהוי תולדה דמלבן היינו דוקא בבגד שמתלבן ובמשקין שהן מ(ת)לבנין. ואפשר שאף היין מלבן, כדאמרינן התם [סוכה מ' ע"ב] לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה. וההיא דהוי תולדה דדש הוי בכולהו משקין, ובלבד שיהא צריך למשקין הנסחטין, דומיא דדש. והך מסוביתא משום סחיטה. דמלבן אין בה. שאפילו תמצא לומר שהיין מלבן וכדכתיבנא, מכל מקום אין המסוביתא מתלבנת, שאין דרך ליבון בכך. ומשום סחיטה שהיא תולדה דדש נמי ליכא, שהרי אינו צריך למשקין הנסחטין ממנה. וכיון שכן אמאי אסור להדוקה. י"ל דאין הכי נמי, דמדאורייתא לא מיתסר. אלא מיהו [כיון] דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן, מתסר מדרבנן.
ואלו קשרים. המנויים באבות [ע"ג ע"א], דקתני הקושר והמתיר קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם, דומיא דקושרי חוט של יריעה הנפסקין. קשר גמלין וקשר ספנין. בגמרא מפרש להו. כך הוא חייב על היתרן. כדילפנא בפרק כלל גדול [ע"ד ע"ב], מציידי חלזון שצריכין לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימין כדי לקצרן או להרחיבן. שיכול להתירו. דלא הדקו. אין חייבין עליו. ואפילו עשאו לקיימא. גמרא. זממא. שמנקבין לאנקה בחוטמה, ונותנין בה טבעת רצועה, וקושרין אותה ועומדת שם לעולם. וכשרוצה לקשרה לבהמה, קושר רצועה ארוכה באותה טבעת וקושר בה, ופעמים שמתירה. קיטרא דקטרי בזממא. זהו קשר הרצועה שקושרין בטבעת. איסטרידא. גם הוא כמין טבעת שעושין מן עקל או מן רצועה בנקב שבראש הספינה. ואותו קשר מתקיים. וכשרוצה להעמידה קושר רצועה באותו טבעת ומעמידה בה. וכשרוצה להתירה מתיר את הרצועה ונוטלה. קטרא דקטרי באיסטרידא. קשר רצועה הארוכה.
מתניתין. שאין חייבין עליהן. חטאת, כמו שחייבין על קשר הגמלין, אלא פטור אבל אסור. מפתח חלוקה. כמו שיש לגלחים כעין לשונות לכאן ולכאן. וקושרין של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין. דכיון דכל יומא שרו ליה לא דמי מידי לקשר קיימא, ומותר לכתחלה. סבכא. קופא. ושל פסיקיא. אזור רחב, וחוטין תלויין בראשו, וקורין פנד"ץ. ונודות יין. של עור, שכופפין פיהן וקושרין. וקדרה של בשר. פעמים שקושר בה בגד סביב לפיה. קושרין בפני בהמה. חבל ברוחב הפתח. דלי בפסיקתא. ודאי לא מבטל ליה התם. אבל לא בחבל. דמבטל ליה התם, והוי קשר של קיימא, שהדלי קשור ותלוי שם תמיד. ור' יהודה מתיר. מפרש בגמרא בחבל דגרדי פליגי דצריך ליה ולא מבטל ליה.
<h2>דף קיב.</h2>
גמרא. קטרא דקטרי בזממא. רצועה ארוכה שמכניסין בטבעת אסור לכתחלה לקשרה שם, שפעמים שמניחה שם שבוע או שבועים וקושר ומתיר ראש האחד הנתון ביתד או בעמוד שאוסר בה האנקה או הגמל. תרתי דשי. שני פתחים. היינו אותן שתי לשונות. והויין זו למעלה וזו למטה, זו מימין וזו משמאל. ואם אינה מתרת אלא אחד יכולה לפושטה וללובשה בדוחק. חדא מינייהו בטולי. ותהיה קשר של קיימא. וכיון דלא ידעי הי מינייהו, תרוייהו ליתסרו, קמ"ל. פשיטא. דהא כל יומא שרי להו. דרויח. לא דחקתו בראשה אלא קושרתו בריוח, שיכולה לחולצה מראשה כשהיא קשורה. משלף שלפא הא. הכי, והוי ליה קשר של קיימא. חסה על שערה. שמא תצא בדוחק ותנתק שערה. ודפסקיא נמי איכא לשנויי כי האי גוונא, מהו דתימא מחתא לה דרך רגליה ויוצאה, קמ"ל דלא עבדא הכי משום צניעותא. בדאושכפי. בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל, קושר קשר מתוכה שלא תוכל לצאת. והוא קיים לעולם. בדרבנן. כשקושרין אותן סביב לרגליהן אין קושרין אותן בדוחק. שפעמים שחולצו כשהוא קשור. ומיהו קשר של קיימא לא הוי, שבשעת הטיט מתירין אותו וקושר אותו בדוחק, שלא ידבק בטיט וישמט מרגלו. בדבני מחוזא. שהם רחבי לב ומקפידין על לבושיהן ונעליהן להיותן מכוונין, וקושרין אותן בדוחק. וצריך להתירן ערבית. בדטייעי דקטרי אושכפי. בסנדלים של ישמעאלים סוחרים, שהאושכפין קושרין בהן הרצועות בקשר קבוע. בדחומרתא דקטרי אינהו. סנדלים של שאר אנשים שאין רצועותיהן קבועות בהם על ידי אומן, אלא הם עצמם קושרים אותם בהם חומרתא בעלמא, וקושרין ומתירין. ופעמים שמתקיים שנה או חודש, זה פירש רש"י. ורבינו חננאל והריא"ף ז"ל פירשו בדחומרתא. מכנפין כולהו רצועות ומעיילן בחומרתא, דכד בעי מעייק והדר קטיר מאבראי דחומרתא, וכד בעי מרווח. עד כאן. דנפקי ביה בתרי. וצריך כל אחד ואחד לקשור לפי רגלו. הילכך בכל יום קושרו ומתירו. איפסיק. ונפל מרגלו הסנדל, שעל ידי הרצועה הוא עומד. שהסנדל פתוח מעל גביו, וצדדיו של עץ או של עור שלוק וקשה, והרצועות נקשרות על גב הרגל ומעמידות אותו. למאכל בהמה. וראוי לטלטל. וכריך עליה. במקום רצועה. ונועלו עד שתכנס. שבקיה. במקום שנפל מרגלך, ולא תטלטלנו בידך להצניעו מדר' ירמיהו. דשרא ל[יה] ר' אבהו לנעלו על יד גמי. התם. בכרמלית, כגון בקעה, לא הוה מינטר וא"ת ואי לא חזי לטילטולי היכי שרי משום דלא מינטר. וי"ל דבחצר דמינטר מקצה איניש דעתיה מיניה עד דמתקן ליה. אבל בכרמלית, כיון דלא מינטר לא מקצה, אלא דעתיה עילויה לטילטוליה על ידי גמי לח. הרנב"ר ז"ל.
<h2>דף קיב:</h2>
תרתי אוני. אזנים שכופלין לתוכו. ובאחת מהן יכול להוציא היין. שלאכא. במגו"ן בלעז. וכן פירש בערוך שלאכא כמו דדי הכיור, ויוצא מהן המשקה. בטולי בטלה. לקשר שעל פיה, ומוציא מה שבתוכה דרך שלאכא. תרתי איסרי. שני חבלים קושר ברוחב הפתח זה למעלה מזה.
<h2>דף קיג.</h2>
חדא מינייהו וכו'. כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא תחתון ויוציאנה בדוחק. ל"א תרתי איסרי, שקושרה היום בשני צידי הפתח, ולא היתה תלויה בו מאתמול. חד מינייהו, חד מן הראשים. פסיקיא. חגורה. כדמתרגמינן [ישעי' ג'] ותחת חגורה נקפה, באתרא דהוו אסרן פסיקיא. וכן [פירש] רש"י פישול"א בלעז ופסיקיא לא מבטל לה התם. אבל לא בחבל. דמבטל ליה התם, והוי קשר של קיימא, שהדלי קשור ותלוי שם תמיד. והאחרונים ז"ל כתבו בשם התוספות, דהיינו דוקא בדליים הקבועים בבור, אבל כגון דליים שלנו אינם קבועים בבור אפילו חבל דעלמא שרי. דכיון שאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה לא הוי קשר של קיימא. ופירוש "חבל דעלמא" דלאו דגרדי. חבל דגרדי. צריך ליה, ולא מבטל ליה. שנפסק. באמצעיתו. לא יהא קושרו. דקשר של קיימא הוא לעולם. אלא יהא עונבו. כתב הרמב"ם ז"ל פרק י' מהלכות [שבת], מקבץ שני קצותיו, וכורך עליו משיחה, ועונב עניבה. חבל בחבל, חבל דגרדי מיחלף בחבל דעלמא. ולפיכך אסרי רבנן כל חבל. והתירו עניבה, דלא מחלפה בקשירה. ומעשה העניבה ידוע, שהקשר השני אינו סתום אלא פתוח. שמניח חוץ ראש החבל. וקושרו בפרה. ראשו האחד. וראשו השני קושר באבוס. ולא חיישינן שמא כשיתיר החבל לא יתיר אלא קשר שבראש הפרה, ויבטל הקשר שבאבוס שיהא מוכן לכך, או יתיר [הקשר] שבאבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא [האחד] של קיימא. הכא חבל גרדי. כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר, חבל דגרדי [ש]מותר לטלטלו הרי זה מביא וכו' שכל אלו הקשרים מעשה הדיוט הם ואינן לקיימן, אלא פעמים קושר ופעמים מתיר. ולפיכך מותר לקשור אותן לכתחלה. ובהשגות, אמר אברהם, זה הטעם אינו מספיק. וכי קשר הדלי מעשה אומן הוא. וגם אינו של קיימא, שהרי הוא חבל של גרדי. אלא הטעם, שהוא חס עליו שמא תשבר בכח הפרה, ובודאי לא יניח אותה [שם] יום שלם. אבל בדלי יניח אותה יום או יומים. ומשום הכי גזרינן, עד כאן. כלי קיואי. כלי האורגים. ואיידי דאיירי בחבל דגרדי נקט לה הכא. מותר לטלטלן. דחזו הקנים לתשמיש אחר. ואשמועינן דאין גרדי מקפיד עליהן ולא הוי כלי שמלאכתו לאיסור. ונראה דלהכי כתב הר"ם מותר לטלטלו, שמלבד ענין הקשר יש לדעת אם מותר לטלטל החבל.
מתניתין. מקפלין את הכלים. בגדים. כשפושטן מקפלן, מפני שמתרככין מכסכוסן, ומתקמטין כשאינן מקופלין. אפילו ארבעה. כדי לחזור וללובשן בו ביום. מיום הכפורים לשבת. כגון אם חל יום הכפורים בערב שבת. קרבין ביום הכפורים. שחל להיות במוצאי שבת. גמרא. בשני בני אדם. שמקפלין אותן מיישיבין את קמטיהן, ונראין כמתקנין. ישנים. קיפולן מתקנן. יש לו. אחרים להחליף היום, לא. כלי לבן שלהן. רבותא נקט, וכל שכן צבועים. יש לו להחליף יחליף. מי שיש לו בגדים [אחרים] לבד מאותן שלבש בחול יחליפם בשבת. ישלשל בגדיו. כלפי מטה, שיראו ארוכים. והיא מדת עשירים שיושבים בביתם ואין צריכין לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה. וכבוד שבת הוא. מכבדותי. שמכבדין בעליהן. שלא יהא הילוכך. לקמיה מפרש. ממצוא חפצך. כי ההיא דאמרינן בעירובין [ל"ח ע"ב] לא יטייל אדם בסוף שדהו לידע מה היא צריכה. חפצי שמים מותרין. כגון פוסקין צדקה ומשדכין על תינוקת ליארס.
<h2>דף קיג:</h2>
שלא יהא דיבורך. פרש"י ז"ל, כגון מקח וממכר וחשבונות. והקשו עליו דהיינו ממצוא חפצך. ועיקר הפירוש מפורש בירושלמי, לומר שאפילו דיבור בעלמא אסור להרבות בו כדרך שהוא מרבה בחול. דגרסינן התם, א"ר חנינא בדוחק התירו שאלת שלום בשבת. א"ר שמעון בר אבא, רשב"י הוה חמי לאימיה משתעיא סגיין, אמר לה אימא שבתא היא. תני אסור לשאול צרכיו בשבת. ר' זעירא שאל את ר' חייא בר בא, מהו מימר "רענו זוננו פרנסנו" אמר ליה טופס ברכות כך היא. הרהור מותר. להרהר בלבו כך וכך הוצאה אני צריך להוציא על שדה זו. רגלו ראשונה. שעקר מצד זה להניחה בצד זה. קודם שתעקור רגלו שניה. שאין רחבה יותר מכדי פסיעה, ורגלו [אחת] לצד זה ושניה לצד אחר. מותר. אף לדלג ולעקור את זו קודם הנחת ראשונה. אסור. לקפוץ. לקיף. למקום שאמת המים כלה שם. ליעבר. שישים רגלו במים. דמיתווסן. ישורו במים. ואתי לידי סחיטה. וא"ת ואמאי איצטריך למימר "אתי לידי סחיטה". אפילו היכא דלא סחיט מידי אסיר. דהא אמרינן בזבחים פרק דם חטאת [צ"ד ע"ב], שרייתו זו היא כיבוסו. י"ל דכי אמרינן הכי, הני מילי בבגדים המטונפים, דמכבסי בהכי. אבל בבגדים שאינם מטונפים לא. אי נמי כי מיתסר הני מילי דעביד דרך ליבון, אבל כל כה"ג אינו דרך ליבון אלא דרך טינוף. ומהאי טעמא אמרינן פרק יום טוב שחל [ביצה י"ח ע"א], נדה מערמת וטובלת בבגדיה. ואמרינן נמי פרק יום הכפורים [יומא ע"ז ע"ב] גבי מי שהלך להקביל מי שגדול ממנו, שעובר במים עד צוארו. ולא אסרינן משום כיבוס. שאין דרך כיבוס בכך כדפרישנא, וא"ת מ"מ נגזור דילמא אתי לידי סחיטה, כדגזרינן הכא. י"ל דלא גזרינן אלא במי שנשרו בגדיו במים דרך מקרה, אבל מי שמכניסן במים מדעתו, כה"ג דכתיבנא, לא גזרינן. דהא אית ליה הכירא, ונזכר הוא ששבת היום כשאינו פושט בגדיו. ומ"מ למדנו שאסור לזרוק מים על המפה שנפל עליה יין, וכן על בגד שליכלך תינוק במי רגליו, דכה"ג שרייתו זהו כיבוסו. ומיהו בעור שרי, דבעור לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו, כדאמרינן פרק דם חטאת. ולקמן פרק נוטל [קמ"ב ע"א] אמרינן, היתה של עור נותן עליה מים עד שתכלה. אלמא בשל עור לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. שפיר דמי. לדלג. מהו לפסוע. מי עבר משום מעשות דרכיך. פסיעה גסה. שיעורה יותר מאמה, פסיעה בינונית אמה. קידושא דבי שמשי. השותה יין של קידוש היום בלילי שבתות.
<h2>דף קיד.</h2>
מנין לשינוי בגדים מן התורה. מנין מן התורה שהוא דרך כבוד. ופשט. הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים אחרים פחותים בשעת הוצאת הדשן, שאינה עבודה חשובה. כדי שלא ימאסו הבגדים החשובים שיעבוד בהן עבודת אכילה ושתיה, כגון קיטור וניסוך. ותנא דרבי ר' ישמעאל. בדרשא דהאי קרא. בגדים שבישל. דומיא דהוצאת דשן. אל ימזוג, לפיכך הוצרך ללבוש בגדים פחותים. בטלאי על גבי טלאי. הוא דאמרן גנאי. בצלא. הוא עור העליון, אבל בעור התחתון, שאינו נראה לעיני הכל, מותר. רבב. שומן וחלב וזפת. חייב מיתה. שצריך להיות הגון וחשוב לכבוד תורתו. משניאי. הממאיסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרות "אוי להן ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים". נמצא זה משניא את התורה. רבד. שכבת זרע. כמו מרבדים רבדתי ערשי. יפיתיו וקישטתיו בבשמים וזנים [המכניסים] תאוה ותזקק לי. בגלימא. שהוא [בגד] עליון, אפילו רבב. בלבושא. שהוא [בגד] תחתון, רבד אין רבב לא. רבינו אלפסי ורבנו חננאל ז"ל פירוש רבד, דם יבש. וטעמו של דבר, שמא יראה ככתם נדה, ויבוא לידי חשד. ונראה לי דאינו [אלא] בבגד [לבן] בענין שיתגנה. אבל בגדים צבועים הנוטים לשחרות שאין רבב של זפת ניכר כל כך לא הוי בכלל משניאי. דהא נחתינן להכי כי משנינן הא בגלימא הא בלבושא. וכן [ראייה] מדאמרינן רבי יוסי אומר של בנאין מצד אחד, מאי של בנאין אלו בגדים של תלמידי חכמים שעוסקים בבנינו של עולם כל ימיהם ורבי שמעון בן לקיש אמר אלו כלים האוליירין ופירש רש"י ז"ל, אוליירין בלנים שיש להן אלונטות לבנות חשובות להתעטף, ומקפידין על טנוף מועט. משמע שהענין תלוי כשהוא דרך קפידא.
בטביעת העין. כיון דאמר אני מכירה אע"פ שאין בה סימן. כדאמרינן באלו מציאות [כ"ד ע"א]. וכתבו בתוספות דאע"ג דהתם בעי דלא משני בדיבוריה אלא בתלת מילי, הכא אשמועינן דבהך מילתא נמי מחזירין. על חלוקו. אם לבשה כשהיא הפוכה מקפיד עליה והופכה, כדי שלא יראו התפירות המגונות ואימרי החלוק. בכל מקום. בכל התלמוד. אפילו במסכת כלה. דלא רגילי בה אינשי, וזה נתן ללבו. מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ופירש רש"י ז"ל הכי הכא, מפני שלמנותו פרנס על הציבור צריך כולי האי. וכתבו בתוספות, נראה דהך מסכת כלה, סדר דרשות של ימים טובים שהיו דורשין בהן לפני המועדות. כדאמרינן בפרק לא יחפור [ב"ב נ"ב ע"א], רב נחמן בר יצחק ריש כלה הוה. ובפרק השואל [ב"מ צ"ז ע"א], איהו שאיל ליה ביומא דכלה. הילכך אם הוא רגיל בה יותר מכל בני העיר ראוי למנותו פרנס. מצווין לעשות. גרסינן ביומא [ע"ב ע"ב], רבי יוחנן רמי כתיב ועשית לך ארון עץ, וכתיב ועשו ארון עצי שטים. מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. מבית ומחוץ תצפנו. אמר רבה כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו ת"ח. אביי ואיתימא ר' אבא אמר נקרא תועבה שנאמר אף כי נתעב ונאלח. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי דכתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, אוי לת"ח שעוסק בתורה ואין בו יר"ש. א"ר ינאי חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתא עביד. א"ל רבא במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גיהנם. אריב"ל מ"ד וזאת התורה אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות. (לעיל) למטרח בריפתיה. דבר שאין הוא יכול לטרוח בו וחייו תלויין בו. אי במסכתא. אם יודע להשיב במסכתא שהוא עוסק בה, ממנין אותו פרנס באתריה. בכולי תנויי. דקאי בהאי מסכתא, ומהדר במסכתא אחריתי.
<h2>דף קטו.</h2>
כל כתבי הקדש. כגון [תורה] נביאים וכתובים. ולא תימא תורה לחודה יהא רשאי למטרח ולאצולה ולא שאר ספרים. ומיהו דוקא אלו, אבל לא דבר אחר. דאי שרית ליה אתי לכבויי, כדאיתא בגמרא [קי"ז ע"ב]. וכתבו בתוספות בשם ר"ת ז"ל דדוקא כשהדליקה באותה חצר הוא דאיכא למגזר דילמא אתי לכבויי. אבל בחצר אחרת כל כמה דבעי מציל. דהואיל ואין הדליקה שם ליכא למיחש לכבויי. מצילין. כדקתני לקמן למבוי שאינו מפולש. וטירחא בעלמא הוא דשרו ליה, וחסרון עירוב, כדמפרש בגמרא. ומיהו דוקא להציל מפניה, אבל לכבות הדליקה אסור, אבל בירושלמי [פט"ז ה"ג] אמרו, שאם אינו יכול להציל אלא בכבוי מציל לר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואע"ג דאמרינן איסורא דרבנן מיהא איכא, אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקודש. בין שקורין בהן. כגון נביאים שמפטירין בהם בשבת בבית הכנסת. בין שאין קורין בהן. כגון כתובים. ורבינו הלוי אמר אפילו יחידים אין קורין בהן כדקתני טעמא מפני ביטול בית המדרש, דמשכי ליבא. ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שהיו עוסקין במלאכה כל ימי החול, ובתוך הדרשה היו דורשין להם איסור והיתר. וטוב להם לשמוע מלקרות בכתובים. ואע"פ שכתובים בכל לשון. רב הונא מפרש בגמרא דה"ק מה שאמרנו מצילין בד"א שכתובין בלה"ק. אבל כתובין בכל לשון, שאין מצילין אותן, אפילו הכי גניזה בעו, [לפיכך] אסור להניחן במקום הפקר. רבותי פירשו דהאי בכל לשון דקא אסר אכתובים קאי, ולא אנביאי. וכדומה לי מפני שמצינו ביהונתן בן עוזיאל שאמרו תרגום, הם מפרשים כן. ואני אומר אף בנביאים. ואם אמרו יהונתן, לא כתבו. ולא ניתנו ליכתב. והכי מוכח במסכת מגילה [ט' ע"א] דמאן דאסר, בכולהו אסר, בר מספר תורה יונית, משום מעשה דתלמי המלך. ולא מפליג התם בין נביאים לכתובים. מפני ביטול בית המדרש. שהיה קבוע בשבת כדפרישית לעיל. גמרא. כתובים תרגום, אכתיבי קאמר. ולי נראה אכל כתבי הקדש קאי. אליבא דמ"ד ניתנו לקרות. בכתבי הקדש הכתובים בכל לשון. במסכת מגילה [ח' ע"ב], אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון. לא ניתנו. ר"ג פליג עליה, ואמר אף ספרים לא התירו שיכתבם אלא יונית. ואע"פ שכתובים בכל לשון. ולא ניתנו לקרות. דמדקאמר אע"פ, מכלל דלא ניתנו לקרות. דאי ניתנו לקרות מאי גריעותייהו.
<h2>דף קטו:</h2>
הברכות. מטבע ברכות שטבעו חכמים, כגון שמונה עשרה ושאר ברכות. מענינות. מפרשיות. שהיו כותבין בקמיעין פסוקי לחש, כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה. נשרפין במקומן. אם נפלה דליקה עליהן בשבת. כשורפי תורה. שהרי לא יצילום בשבת. לבודקו. אם אמת הדבר. טימוס. קבוצת קונדריסין. ולענין הלכה בפלוגתייהו דרב הונא ורב חסדא כתב הריא"ף ז"ל דקיימא לן כרב הונא משום דהוא רביה דרב חסדא. וכתב הרב רבינו זרחיה הלוי ז"ל דהאידנא דבציר ליבא, תרגום והלכות ניתנו לקרות בהן. וראיה לדבר מדאמרינן פרק הניזקין [גיטין ס' ע"א], רבי יוחנן הוה מעין בספרא דאגדתא בשבת. ומסקינן התם דשרי משום עת לעשות לי"י הפרו תורתך ע"כ. וזה שכתב הריא"ף ז"ל דתרגום אין מצילין אותו, לא לתרגום דילן, שהוא תרגום אונקלוס נתכוין, אלא לשום תרגום דעלמא. שאע"פ שהפרו תורות לכתוב הכל, לא התירו לכתוב ספרי הקדש אלא בלשון הקדש. אבל לא בלעגי שפה ובלשון אחרת, דהפרו תורתך איכא עת לעשות ליכא. והברייתא שהביא מכותבי ברכות, ללמד על כותבי קמיעין כתבה, או על כותבי ברכות שלא לצורך כמו שכותבין פסוקי דרחמי. ואין ספק שהוא אסור, והם כשורפי תורה. אלו דבריו ז"ל בספר המלחמות. וכתב הרנב"ר ז"ל, תמהני עליהם, דכיון דמשום עת לעשות הותר לכתוב תרגומו של יונתן בן עוזיאל, למה לא יהא מותר לכתוב תרגום של לשון אחר שכתבו אחד מן החכמים. דהא אידי ואידי לא ניתן ליכתב מדינא. ואי משום עת לעשות לי"י שרינן, בתרוייהו נמי איכא למשרי. והרי רב סעדיה גאון ז"ל כתב תפסיר שלו בלשון ערבי. ועוד למה אסר הרב ז"ל לכתוב פסוקי דרחמי וכיוצא בהן. מה בין פסוקי דרחמי לספרא דאפטרתא דשרינן בפ' הניזקין [שם] משום עת לעשות לה'. ועוד דהא אסיקנא בפרק הניזקין [שם] שאין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה. [ואפ"ה כ' הרב אלפסי שם בהלכותיו דקיי"ל כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה] ומשמע דטעמיה משום עת לעשות לי"י הפרו תורתך. כדדבר הלמד מענינו הוא, וכדאיתא התם. ולמה נאסור יותר פסוקי דרחמי מלכתוב מגילה לתנוק להתלמד בה. איני רואה בהם מקום לחלוק, עכ"ל.
היו כתובים. תורה נביאים וכתובים. והא רב המנונא וכו'. הקשו בתוספות, מדבעי "או אין מצילין", משמע דפשיטא ליה שאין קורין בהן. דאי קורין בהן פשיטא דמצילין. ומהא דבסמוך משמע דפשיטא ליה דקורין בהן, מברייתא שהספרים נכתבין בכל לשון, ובודאי קורין בהן. ותירצו דלא בעי אלא למידע סברת רבה בר רב הונא, בין בקריאה בין בהצלה. אי תניא תניא. מדקאמר מגילה בדיו, וקתני שהיא מן הדברים שבין ספרים למגילה, ש"מ שאר ספרים נכתבים בסם ובסיקרא, זה פירש רש"י ז"ל. ולפי זה בספר תורה לא בעינן דיו. והקשו עליו, דהא במסכת סופרים [פ"א ה"ה] גבי ספרים אין כותבין על גבי דפתרא ולא על גבי נייר מחוק, אמרינן "ולא בשחור ולא בשיחור ולא בקומוס ולא בקנקנתוס". ועוד דתניא בפרק הבונה [ק"ג ע"ב], או שכתב שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו. ומוקמינן לה בפרק הקומץ [מנחות ל"א ע"ב] בספר תורה, אלמא דיו בעינן. ולפיכך כתבו דלא גרסינן אלא "אי תניא תניא". כלומר דמצילין. ושנוייה היא בתוספתא [פי"ד ה"ג]. אבל התוספות מקיימין גרסת רש"י ז"ל. ואמרו דברייתא דקתני עד שתהא כתובה על הספר ובדיו, לאו למימרא דלגבי שאר ספרים לא בעינן דיו. אלא לענין הצלה בלחוד תניא. וה"ק שאר ספרים, כיון שיש בהן הזכרות כגון ויהי בנסוע הארון מצילין אותן מפני הדליקה. ללקט. שנשארה כאן תיבה ובמקום אחר תיבה. דהשתא אע"פ שהתיבות מפוזרות, האותיות הן מכונסות. שמונים וחמש. זהו שיעור לס"ת שנמחק או בלה להיות עומד בקדושתו. יגר שהדותא. שהוא תרגום שבתורה, מצטרף, ומצילין בשביל תרגום זה המשלימן.
<h2>דף קטז.</h2>
הגליונין. חלק הספר של מעלה, של מטה, שבין ספר לספר, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר ושבסוף הספר. היכא שהגליונין ניטלו מן האותיות אין מצילין אותן מפני הדליקה. ואין צריך לומר מקום הכתב ממש. דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש. אזל ליה כתב אזלא ליה קדושתיה. ספרי מינין. משומדים לעבודה זרה. וכתבו להם תורה נביאים וכתובים כתב אשורי ולשון הקדש. קודר. חותך חתיכות הקלף מקום השם. רודף אחריו. על עצמו קאמר. שהללו. גוים שעובדים עבודה זרה. אין מכירין. שבכך גדלום וכן לימדום אבותם. שמת זכרונך. זכרון הוא בידך, ואין שכחה לך, אלא שהשלכת אותי אחר הדלת והמזוזה. כך אין מצילין אותן. אפילו בחול.
<h2>דף קטז:</h2>
בזמן בית המדרש. קודם אכילה היו דורשים משום שכרות. ואין קורין. לפי שמבטלו מלילך אצל הדרשה. אבל שלא בזמן. כגון לאחר אכילה, קורין. שטרי הדיוטות. כגון של חשבונות או איגרות השלוחות למצוא חפץ. והלכתא כרב, והלכתא אסור לקרות (בספרי) [בשטרי] הדיוטות. כ"פ הריא"ף ז"ל.
מתניתין. עם הספר. שאם היה בפני עצמו לא היינו מתירין להצילו למבוי אא"כ הוא משותף. אבל השתא עם הספר מצילין אותו. ולא אמרינן נשדינהו כולהו, הספר והמעות, אארעא, ואחר כך יחזיר ספר תורה לתוך השק, כדאמרינן בהצלת אוכלין תרומה טהורה וטמאה. דבספר תורה לא אמרינן הכי. דדילמא אדהכי והכי נפלה דליקה. אע"פ שיש בתוכו מעות. וא"ת מאי איריא עם הספר, דמשמע משום צורך כתבי הקודש. אפילו אגב דבר אחר ראוי שרי נמי לטלטולי דבר האסור. דהא תנן [קמ"ב ע"א] כלכלה והאבן בתוכה והיא שמליאה פירות. תירץ הרנב"ר ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, אי משום איסור טילטול, אין הכי נמי. אבל הכא הא קמ"ל שאפילו למבוי שאסור להוציא שם מצילין דבר שאינו ראוי להצלה עם כתבי הקדש.
<h2>דף קיז.</h2>
גמרא. שלש מחיצות ולחי אחד. אע"ג דלאו בר שיתוף הוא לרבי אליעזר דאמר שצריך לשיתוף שני לחיים, מ"מ כיון דלרבנן הוא בר שיתוף מצילין לתוכו כל כתבי הקדש, אע"ג דלא נשתתפו. קולא חדא עבדינן בשביל בזיון דכתבי הקדש, אבל תרי קולי, כגון למבוי המפולש שאין בו לחי כלל דההוא לאו בר שיתוף הוא אפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר. ובן בתירא מיקל ואמר דאפילו אין שם לחי כלל מותר להצילן. ופסקו הריא"ף ור"ח ז"ל הלכתא, כת"ק דמתניתין דכיון דלא מפרש תלמודא "ותרוייהו אליבא דרבי אליעזר", לעולם רב אשי כבית הלל דאמרי או לחי או קורה מוקי לה. אלא כי היכי דלא תקשי לן אי הכי נציל לתוכו אוכלין ומשקין. קאמר דבהא אפילו רבי אליעזר מודה. ומשום דבעי למתנייה אפילו לרבי אליעזר לא מצי למתני דנציל לתוכו אוכלין ומשקין.
<h2>דף קיז:</h2>
מתניתין. בלילי שבת. קודם אכילה. שחרית. קודם סעודה. לעולם הוא מציל. הואיל ויומא בר הכי הוא ובהיתירא טרח. דהא בני טילטול נינהו ולחצר המעורבת, ואפילו טובא אי לאו משום גזרה כדמפרש בגמרא הוה שרי ליה. אבל אי עבד נמי סעודה שלישית כבר, אפילו רבי יוסי מודה שאין מצילין, דהוה מוכחא מילתא דלצורך חול הוה מציל. גמרא. בהתירא קא טרח. דחזו לטילטול ולחצר המעורבת. אי שרית ליה. לאתחולי בהצלה כולי האי, מתוך שהוא בהול [על ממונו] מנשי ליה לשבת ואתי נמי לכבויי. ויקלוט. קלוח הנופל מן האויר. ויצרף. סמוך לגג, כעין שאיבה. אלא שאינו ראוי לשאוב, שהגג חלק והיין אינו בגומא. ומצרף כלי לגג שיזוב מן הגג לכלי, והוא אוחז הכלי בידו. מאי גזירה. כיון דמידי דהיתירא הוא אמאי לא יקלוט ויצרף. שמא יביא כלי וכו'. מתוך שמחזר אחר כלים הרבה ישכח ויביא. ואחר כך יזמין. דהא בשעת קליטה לא מיבעי ליה. ואין מערימין. לזמן אורחים שאינן צריכין לאכול ויותירו. משום ר' יוסי. הריא"ף הביאו כן בהלכותיו. אלמא מערימין. והרמב"ם נמי כ"כ פכ"ב מהלכותיו אם הערים בדבר זה מותר.
הציל פת נקיה. לשלש סעודות. נ"א לשבת הבאה. פת הדראה. פת קיבר, שניטל הדרה. לפי שאין זו הערמה כשרה לומר פת הדראה ניחא לי. וכתבו בתוספות, מהא שמעינן דביום טוב מי שיש לו פת נקיה אסור לאפות פת הדראה. והרשב"א ז"ל חולק בדבר, דלא דמי. דהכא גבי הצלה אסרו אפילו דברים המותרים משום דאי שרית ליה אתי לכבויי. אבל ביום טוב אם הטיבתו פת הדראה אופה ואינו נמנע, עכ"ל הרנב"ר ז"ל. אבל לא משבת ליום הכפורים. כגון אם חל יום הכפורים באחד בשבת. דהא לא אכיל עד אורתא, ולאורתא ליטרח וליתי. ואין צריך לומר משבת ליום טוב. דיכול להכין בו ביום. וכתב הרנב"ר ז"ל בחידושיו, מהא משמע דמיום הכפורים למוצאי יום הכפורים מציל. דאם איתא דאפילו ביום הכפורים אינו מציל, צריכא למימר דמשבת ליום הכפורים אינו מציל. והיינו טעמא דשרי, מפני עגמת נפש, מידי דהוה אקניבת ירק דשרי מן המנחה ולמעלה. והכי איתא בהדיא בירושלמי [פט"ז ה"ג], דגרסינן התם, ביום הכפורים מה אית לך, על דעתין דרבנן לא יציל כלום, כל עמא מודו שמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה.
מרדה. כלי שרודין בו את הפת, ומפרישין אותו מכותלי התנור שנדבק בהן. דלא ירדה. שהוא דרך חול. וכתב הרנב"ר ז"ל דכיון דרדיית הפת שבות היא כדאיתא בפ"ק [ד' ע"א], כשהתירו כאן להציל ולומר לאחרים, דוקא כשאין לו מה יאכל. וכן לאחרים [דוקא אם] אין להם מה יאכלו. ודוקא ע"י שנוי כדמסקינן. יצא תקיעת שופר. משמע דמדכתיב מלאכת עבודה, הוא דדייקינן הכי. וא"ת תינח ביום טוב, אבל בשבת דכתיב ביה מלאכה סתם מנא לן דהני לאו מלאכה נינהו. תירץ הרמב"ן ז"ל דע"כ האי קרא דכל מלאכת עבודה איצטריך לגלויי דתקיעת שופר ורדיית הפת ליתנהו בכלל מלאכה. דלהתיר אוכל נפש לא איצטריך, דהא התירו בפרשת בא אל פרעה גבי חג המצות. ואי להתיר ביום טוב דוקא תקיעת שופר ורדיית הפת, הוה ליה לפרושיה כי היכי דפריש אוכל נפש, והכא לישתוק מכל ומעבודה ולימא לא תעשה מלאכה, כי היכי דכתב בחג המצות גופה בפרשת כל הבכור [דברים ט"ז]. אלא ודאי לגלויי אתא דאפילו בשבת דכתיב ביה "כל מלאכה" שרו, דהני לאו מלאכה נינהו. וכי תימא ליכתוב מלאכת עבודה גבי שבת ואנא אמינא ק"ו ביום טוב. י"ל דממלאכת עבודה שמעינן נמי שריותא דאוכל נפש. דמשום הכי אית לן הך שריותא בכל שאר המועדות. דאך אשר יאכל בחג המצות לחודיה הוא דכתיב. אם כן שאר מועדות מנלן. אלא ודאי מדכתיב בכולהו מלאכת עבודה ילפינן שריותא בכולהו. ומשום הכי לא כתבה גבי שבת. אמר המחבר לא צהילנא בהא.
ישכים. לטרוח ולזמן הוצאת שבת. הכינו לאלתר. בשעת הבאה הכנה. והבאה בהשכמה דכתיב [שמות ט"ז] וילקטו אותו בבקר בבקר. וי"מ דמדכתיב "והיה" קא דייק, דמשמע בהיות יום הששי, מיד והכינו. וכי תימא אם כן אפילו מאורתא, ליתא, דהא "ביום" כתיב, ועוד שהמן לא היו לוקטין אותו בלילה. לבצוע. ברכת המוציא. נקיט תרתי. אוחז בידו. כדכתיב לקטו. דמשמע אחיזה, אבל [גבי] בציעה לא כתיב משנה. לכולי שירותיה. פרוסה גדולה שדי לו בה באותה סעודה. ולכבוד שבת עושה דנראה כמחבב סעודת שבת ולהתחזק ולאכול הרבה, כך פירש רש"י ז"ל ואף במסכת ברכות פירש כן. והקשה רשב"א ז"ל, דאדרבא כל כה"ג עין יפה מקרי, וכדאמרינן התם [מ"ו ע"א] בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, והיכי קרי ליה הכא רעבתנותא. ועוד שאין זה מענין שמועתנו. לפיכך פירש ז"ל דבצע על כל הככרות קאמר, ומשום דאמרינן דנקיט תרתי ובצע חדא, קאמר דרבי זירא בצע אכולהו ככרות דמנחי קמיה. ומשום הכי קאמר דמחזי כרעבתנותא. מקלעא להו. פעמים שהעירוב בביתם, ופעמים בבית אחד משאר בני החצר. שרו. היינו ברכת המוציא, שהיא תחלת אכילה. שרו, מתחילין. וכן נוהג בכל ערבי שבתות משום חביבות מצוה. ועירוב לכל השנה אינו עושה, שמא יתעפש הפת ולאו אדעתיה.
תלתא היום. לזמן סעודה באו. וכתבו בתוספות, מדתנן במנחה מצילין סעודה אחת, משמע שאותן שמפסיקין סעודת שחרית ואוכלין שתי סעודות זו אחר זו, שאין מקיימין יפה שלש סעודות. שצריך לאכול סעודה שלישית במנחה. והרנב"ר ז"ל כתב בשם הרב בעל הלכות ז"ל, שאין חיוב סעודות הללו להיותן כדרכן בשחרית בצהרים ובמנחה, אלא אפילו מפסיק באמצע סעודתו בברכת המזון, ואע"ג דלא מסלק תכא אלא פורס מפה ומברך, והדר שרי המוציא ואוכל כביצה ומברך שפיר דמי. והא דאמרינן "במנחה" לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט. ואיכא נמי מאן דאמר דמשלים להו בפירי ובמיני תרגימא, כדאמרינן בפרק הישן [סוכה כ"ז ע"א] לרבי אליעזר דאמר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, במאי משלים להו. ומהדרינן במיני תרגימא. וה"ה בפירות. וכתב רבינו תם ז"ל דנשים חייבות בשלש סעודות וכן נמי לבצוע על שתי כברות שאף הן היו בנס המן. ואין (צריך) [צורך] בכך, שבכל מעשה שבת איש ואשה שווין. והלכה כרבנן.
<h2>דף קיח.</h2>
שוב אינו מדיחן. דאין הדחתן אלא לחול. חבלו של משיח כדאמרינן בכתובות [קי"ג ע"ב] דור שבן דוד בא קטיגוריה (לתלמידי) [בתלמידי] חכמים שנאמר עוד בה עשיריה וגו'. חבלו, לשון [הושע י"ג] חבלי יולדה. בלי מצרים. כלומר אין לה קץ. אז תתענג. בתר וקראת לשבת עונג כתיב.
<h2>דף קיח:</h2>
נחלת יעקב אביך. ולא נחלת אברהם ויצחק. לארכה ולרחבה. ארץ זו ולא יותר. הארצות האל. ותו לא. של תרדין. חשוב הוא. ראשי שומין. חשובין היו להם. כסא דהרסנא. דגים קטנים ומטוגנין בשומן קרביהם ובקמח. דור אנוש. התחילו לעבוד ע"ז, דכתיב [בראשית ד'] אז הוחל לקרא וכו'. בתריה. בתר ההיא פרשתא. ה"ז מחרף ומגדף. שנביאים הראשונים תיקנוה לאומרה בפרקים לשירה ולהודאה, כדאמרינן בערבי פסחים [קי"ז ע"א]. וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר לשיר ומתלוצץ. פסוקי דזמרה. שני מזמורים של הלולים, הללו את י"י מן השמים, הללו אל בקדשו. דמדומי חמה. כשהיא אדומה בערבית סמוך לשקיעתה. עם שמש. עם זריחתה. ולפני ירח. קודם אור הירח, בעוד שהשמש לא שקעה. מיתי בחולי מעים. שמיוסרין ביסורין, ומתמרקין עונותיהן. ממכניסי שבת בטבריא. מפני שהיא עמוקה ומחשכת מבעוד יום, וסבורין שחשיכה. בצפורי. שיושבת בהר, ועד שחמה שוקעת נראה שם אור גדול, ומאחרין לצאת. ממושיבי בית המדרש. ממונים מאספים תלמידים לבוא בכל יום. מעמידי. שהם ממונים לעת אוכל לומר הגיע עת לעמוד. מחלקי צדקה. דאמרינן בבבא בתרא [ח' ע"ב] קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. והמחלקים אותה, עליהם לבדוק לפי הצריך לכל אחד. ופעמים שקרובה דעתם לרחם על זה לחלוק יותר מן הצורך, שאומדין אותו בהרווחה, ואומדין את חבירו בצימצום. בעלתי ושניתי. כדי שיהיו זכרים. דאמר מר [ערובין ק' ע"ב] הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה. לאשתי אשתי. שאף שיחת חולין שלי יש ללמוד הימנה חכמה. אשתי ביתי. שהיא עיקרה של בית. ולשורי שדי. שהוא עיקרו של שדה. דכתיב [משלי י"ד] ורוב תבואות בכח שור. לא נסתכלתי. מרוב צניעות. והא אמרו ליה. וא"כ לרבי יוסי נמי הוה ליה למקרייה "רבינו הקדוש". תחת אבנטו. מן האבנט ולמטה. לא ראו קורות וכו'. כשפושט חלוקו לא היה הופכו משום צניעות, אלא פושטו כמות שהוא דרך ראשו, ומכסה עצמו תמיד בסדינו מתחת ויושב במטתו. וחזרתי לאחורי. שאם בא אדם שאמרתי עליו דבר, ושאל אם אמרתי כן עליו, לא חזרתי בי לומר אינו כדברי, לפי שמתחלה אמת אמרתי. וקסבר כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא. וכן מפרשינן לה במסכת ערכין [ט"ו ע"ב] עלה דאמר ר' יוסי. עלה לדוכן. כתבו בתוספות, לאו דוקא, דבפרק האשה שנתארמלה [כתובות כ"ד ע"ב] מוכח דישראל העולה לדוכן עובר בעשה. אלא כלומר דבר גדול הייתי עושה בשבילן.
דקיימית מצות תפלין. דלא הלך ד"א בלא תפלין. וכן בענין ציצית. עד דרמיה. עד שתקנה. וזהו תליית ציצית, כדאמרינן בעלמא [תענית כ"ב ע"א], לא רמי חוטא בגלימיה. דשלים מסכתא. שגרסה. יומא טבא לרבנן. לתלמידים. שראש ישיבה היה. תיתי לי. ישלם שכרי. צורבא מרבנן. שחיבת ת"ח עלי. אבי סדיא. איני מניח ראשי על הכר. זכותא. עד שראה אם יש ממש בדבריו לזכותו בדין. עיון תפלה. פירשו בתוספות כוונת הלב. וכההיא דפרק מפנין [קכ"ז ע"א], אלו דברים שאדם אוכל שכרו בעולם הזה עיון תפלה. אבל עיון תפלה האמור בברכות [ל"ב ע"ב] המעיין בתפלה סוף בא לידי כאב לב וכן [שם נ"ה ע"א] שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם עיון תפלה, היינו שמצפה שיבא מה שבקש. שסבור שתפלתו מקובלת. והא דאמרינן בגט פשוט [ב"ב קס"ד ע"ב], שלשה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום עיון תפלה, פירושו כהך דהכא, כלומר שאינו מדקדק לכוין בתפלתו. ואין לפרשו כההיא דברכות, דהרבה ניצולין מאותו עון.
<h2>דף קיט.</h2>
מעטף. בגדים נאים. בואי כלה. הכי קרי לה לשביתת שבת מתוך חביבות. טחיי. רקיקין, טחים פניהם בשומן אליה או בשמן. מי עדיפת וכו'. כלומר מי אתה חשוב לנו יותר משבת. לכבוד שבת עשינו ולא היינו יודעים שתבא. מתליסר. לטעום מן המובחר. אסתירי. סלעים. אסתירי פשיטי. סלע מדינה. והוא אחד משמונה בסלע צורי. והיינו חצי דינר. ומשלים להו. לעני שאין לו [מעות] להביא לו הבשר. היה משלים, מזמן להם מעותיהם על פתחן. ואומר להם אשור הייא. התאשרו והתחזקו באומנותיכם מהר לחזור ולמכור ולהתעסק בצרכי שבת. ולי נראה, ומשלים להו אצינורא דדשא. כמה שהיה מביא ראשונה היה נותנה לשמשים המכינים סעודתו. אשור הייא. התאשרו מהר להכין את זו בעוד שאלך להביא אחרת. אתכתקא דשנא. פרשתו"ל של שן. שחשוב היה ועשיר. ומשיף נורא. נופח ומצית את האור לכבוד שבת. ורבינו הלוי גריס "אתכתקא דשגא", תדהר. לביש גנדא. להודיע שהיום אינו כדאי להתנהג בחשיבות [ולמנוע] מלהתעסק בצורכי שבת ולא יטנף בגדיו בבישול קדרות. דתנא דבי ר' ישמעאל וכו'. דבישול קדירה מטנף בגדים. מחרך רישא. אם היה שם ראש בהמה לחרכו, מחרכו הוא בעצמו. פרים. לשון [ויקרא י"ג] פרומים. מחתך. מצתת צתותי. מצית אור בעצים דקים. מכתף ועייל מכתף ונפיק. בערב שבת בא ונכנס להביא תמיד משואות כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים, כאדם שבא להקביל רבו בביתו, ומראה לכל שהוא חשוב עליו. וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו. מוקיר שבי. מכבד שבתות. אמרי ליה. לההוא גוי. כלדאי. חוזים בכוכבים. אכיל להו. סופן ליפול בידו. בסייני. עשה לו כובע של לבד, ושבצו במשבצות זהב, וקבע בו מרגליות, וקבע את זו עמהם. סייניה. כובע. כמו סיינא שרי דגרסינן בעירובין [ק"ב ע"ב]. ורבינו הלוי גריס "בסדיניה", בסודרו. וראשון הגון לי, והוא לשון רבינו יצחק בן יהודה.
תריסר עיליתא דדינרי. עליות מלאות דינרי זהב. וגוזמא בעלמא היא כלומר הון עתק מאד. כך פירש רבינו הלוי. וכן בכל מקום, כגון [חולין צ"ה ע"א] תליסר ספקי טריפתא, וכן תליסר טבחי דלעיל. ובתוספות כתבו דבפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ג ע"ב] לא משמע [שהיא] גוזמא, אלא דוקא גבי בנו של יוסף בן יועזר, דקאמר יוסף בן יועזר הכניס אחת, בנו הכניס שבע. וכתב רבינו תם ז"ל, דעליתא הוא כלי קטן, מלשון עלת נקפת בכד דפרק כיצד מעברין [ערובין נ"ג ע"ב], והוא הכלי שבו דולין מים מן החבית. במה הם זוכים. לעושר גדול כזה. לי"י הארץ וכו'. דאין אנו רשאין ליהנות עד שנברך את שמו בברכת הלחם. והארץ נתן וגו'. על ידי מתנתו נהנינו לשבע. לקדוש ה' מכובד. מדכתיב וקראת לשבת עונג מכלל דלקדוש ה' לא שבת קאמר. וכבדתו. אשבת קא מהדר. דאי ביום הכפורים, הא כתיב ביה מכובד. להקדים. זמן סעודת שבת מזמן סעודת חול. וזה כבודו. לאחר. וזהו כבודו שיהא מתאוה לאכילה. במאי נשנייה. במה נשנהו משאר ימים. אי רגיליתו לאקדומי. זמן סעודתכם בבקר, אחרו. רב ששת. סגי נהור היה ואינו רואה עת האכילה, וכשהוא דורש בשבת מושיב התלמידים במקום שתגיע חמה לעת האוכל, כדי שיצטערו וימהרו לקום. דמטי טולא. שיצטננו.
<h2>דף קיט:</h2>
זווי זווי. כשהוא רואה אותם זוגים ומחברים ומדברים בתורה, מחזר אחריהם ואומר להם במטותא מינייכו, לכו והתעסקו בכבוד שבת. ולא תחללונה. לבטל תענוגיו. ויכלו. וזהו המספר בשבחו של מקום ובשבח שבת. וכתבו בתוספות, צריך לומר ויכלו, כמו שאנו אומרים אותו באתה קדשת. ומה שאנו אומרים אותו לאחר תפלה עם ש"ץ, משום דבי"ט שחל להיות בשבת אומרים אתה בחרתנו ואין אומרים ויכלו בתוך התפלה, לכך נהגו לומר אותו בכל שבתות אחר התפלה כדי שיאמרו אותו גם בי"ט. ומה שאומרים אותו על הקידוש, היינו להוציא בניו ואנשי ביתו. נר דלוק ושלחנו ערוך. כתבו בתוספות, ואע"פ דאמרינן בערבי פסחים [ק' ע"ב], ושווין שאין מביאין השלחן אלא אם כן קידש, ואם הביא פורס מפה ומקדש, היינו דוקא במקום סעודה אצל המטה שהוא מסב עליה אבל ערוך הוא במקום אחר. ומה [שאנו] (שאין אנו) מביאין השלחן במקום סעודה, לפי ששולחנות שלנו גדולים, וטורח להביאן אחר קידוש. ויותר נראה כבוד השבת כשהוא עומד ערוך במקום הסעודה. יסדיר אדם שולחנו בערב שבת. לילי שבת. ובמוצאי שבת. נמי כבוד שבת ללוותו ביציאתו דרך כבוד, כדרך בני אדם המלווין את המלך ביציאתו. חמין. לרחוץ ולשתות. מלוגמא. רפואה. אכליה אריא. לעגל הראוי לישחט. לפי שנראה כחסרון אמנה. בכל כוחו. בכל כוונתו. בפרוע פרעות. ביטול פורעניות. כמו [שמות ל"ב] פרוע, דמתרגמינן בטיל. בהתנדב עם ברכו. כשמתנדבין ישראל לברך את בוראם. כי פרעה. ע"ז. וה"ק בהבטל פריעת ע"ז, שתשקע ותשתכח, שלא יזכר עוונה, משום התנדב עם הוא. אל מלך נאמן. כך מעידים על בוראם שהוא אל מלך נאמן.
<h2>דף קכ.</h2>
מתניתין. ועיגול. שהוא גדול, ויש בו סעודות הרבה. פקחין. לשאול שכרן כפועלים. לחצר המעורבת. ואפילו הכי לא ליצול, כדאמרן מתוך שבהול [על ממונו] אי שרית ליה בהצלה כולי האי אתי לכבויי. כל כלי תשמישו. (על שם) שצריכין לו לאותו יום, כגון כוסות וקיתוניות. שמונה עשר כלים. מפרש להו בגמרא, שכן דרך ללובשן בחול. אבל טפי מהכי לא. ואינו פושטן לחזור וללבוש ולהציל אחרים. ולשון הרנב"ר ז"ל, כתב הרב רבינו ישעיה מטראני ז"ל דהנך אחרים רשאין להציל אפילו כמה [סעודות] ואפילו בסלים הרבה. דדוקא לבעל הבית הוא דחיישינן דילמא אתי לכבויי. אבל באחרים ליכא למיחש, שהרי הדליקה גורמת להם לזכות מן ההפקר דאילו כבתה הוי הכל לבעל הבית, וכן נמי בנשברה לו חבית בראש גגו, שיכול לומר לאחרים בואו והצילו לכם, אפילו בכלים הרבה. וכי תימא תינח בדליקה, דלא אתי לכבויי מטעמא דכתיבנא, אבל בנשברה לו חבית בראש גגו ניחוש דאי שרית ליה אתי לאיתויינהו להנהו כלים דרך רשות הרבים. י"ל דכי חיישינן להכי, היינו מתוך שאדם בהול על ממונו. אבל במי שזוכה מן ההפקר ליכא למיחש להכי. ומיהו בההיא [קי"ז ע"ב] דשכח פת בתנור, דאמרי בה נמי דאומר לאחרים בואו והצילו לכם, מזון שלש סעודות דוקא הוא דשרינן להו, וכשאין להם מה שיאכלו בלבד. ומן הטעם שכתבתי למעלה, עכ"ל.
לובש ומוציא. נראה דהיינו כת"ק דמתניתין שלא דיקדק במספר המלבושים. ורבינו אלפסי ז"ל פסק "והלכתא כת"ק". ולשון הרנב"ר ז"ל, טעמיה דרבי יוסי דאמר דדוקא הני י"ח, אבל טפי לא. משום דאין דרך בני אדם ללבוש יותר מאלו. ואי לביש טפי ונפיק לר"ה הוי משוי. הילכך אפי' לחצר המעורבת אסור משום דאיכא למיחש דילמא אדמטריד נפיק בהו לר"ה לא שרינן ליה טפי. ואפשר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא משום דכיון דאינו מציל אלא ברשות היחיד לא חיישינן להכי, אבל היכא דנפיק בהו לר"ה מודו דאסיר משום משוי, ולפי זה אסור לצאת לר"ה במלבושים הרבה שאין דרך לישא אותם כאחד עכ"ל. מקטורן. מנטי"ל. אונקלי. לבוש רחב, בלשון ערבי מחשיאה. פונדא. איזור חלול מעל למדיו. אפליון. סדין להתעטף [גופו] כולו. מעפורת. לעטוף ראשו. קנבוס. גנטי"ש. חלוק. קמיש"א על בשרו. ספרקלין. פיישול"א. אנפילאות. קלאצי"ש של צמר. פרגוד. תרגום יונתן כתונת פסים [בראשית ל"ז]. חגור. על חלוקו מבפנים. סודר. ותלויין ראשיו לפניו לקנח בו פיו ועיניו.
בבא להציל. שהכל בסל, כדקאמר סל מלא ככרות. ואינו טורח אלא להציל מתוך הדליקה בבת אחת, מציל כל מה שבסל. דהא חדא זימנא היא, מה לי פורתא מה לי טובא. בבא לקפל. סלים הרבה ולהציל, סל אחד מלא, מזון שלש סעודות הוא דיכול להוציא בסלים הרבה ותו לא. שכל אחד טורח בעצמו הוא. פירש טליתו. הביא אוכלין והניח וחזר והביא והניח. כבא להציל דמי. הואיל ואין כאן אלא כלי אחד, ובפעם אחת הוא מוציאם. או כבא לקפל דמי. הואיל וטורח לאסוף ולכנוס. מדאטעייה. עד שדרש לפניו והודה לו רב חסדא בהא מתניתא לעיל, נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה, ודרש רב שזבי לרב חסדא "ובלבד שלא יתן כלי שמחזיק יותר ממזון שלש סעודות", והודה לו רב חסדא ומדאמר רבא "אטעייה" ש"מ ככלי אחד דמי. דהא מעט מעט הוא ומטפטף בו, ש"מ כבא להציל דמי. מאי טעותא. מנא לך דטעותא היא בידיה. מדקתני. בה בברייתא. כלי אחר. ש"מ כלים טובא הוא דקאסר, אבל בחד שפיר דמי.
מהפקירא קא זכו. דהא הצילו לכם קאמר להו, לצורככם. ואם היו פקחין יעכבו הכל, הוה ליה למיתני. ולשון הרנב"ר ז"ל, אין צורך בכך, דאפילו לא אמר להן הכי, כיון דהוא אינו רשאי להציל הרי הוא מופקר לכל, מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר. והא דנקט "ואומר לאחרים", לרבותא נקט, שאע"פ שאמר להם כן על דעת שיצילו לו ולא יעכבו לעצמן, שרי. מדת חסידות. שמחזירין לו. חסידי אגרא וכו'. אם חסידים הם יש להם לוותר משלהם בכל נדנוד עבירה. ואע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא, שהרי לא התנה עמם ומהפקירא קא זכו, מיהו חסיד לא מקרי אלא אם כן מוותר משלו. דלא ניחא ליה וכו'. בזכיה מהפקירא, דידע דשלא ברצונו הפקירו. ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח. דלאו חסיד הוא למחול על שלו. וה"ק וכו'. כלומר והאי "אם היו פקחין" דמתניתין, אלו פקחין בדין קא אמר, ליטול את הראוי להם. דאם כן יעכבו את הכל הוה ליה למיתני. אלא ה"ק הני יראי שמים אם פקחים הם בהלכות שבת דידעו דכה"ג לאו שכר שבת הוא, דמעיקרא לאו אדעתא דאגר פועלים נחות. עושין עמו חשבון. "והכי קאמר" אדרב חסדא נמי קאי. אלא דלא שבקיניה לרב חסדא לסיומי למילתיה.
מתניתין. עור של גדי. לח. מפני שהוא מחרך. מן האור. רטיי"ש. ואינו נשרף. ומתוך כך הוא מגין על התיבה. בין מלאים. מים. שאין יכולין לקבל את חום האור. מפני שחדשים הם. [ק"כ ע"ב] גמרא. דאמר כרבי שמעון. דשרי לעיכובי דליקה בעור גדי. גרם כבוי. כה"ג כשמגיע הוא למים כבה. מי אמר. דילמא האי דקאמרה מתניתין ועושין מחיצה בכל הכלים, לאו בחדשים המתבקעים קאמר. ומסיק מסיפא דבהאי גוונא שרי ת"ק אע"פ שהוא גרם כבוי. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל דגרם כבוי שרי, ולית הלכתא כר' יוסי דאסר. לפיכך תמהו המפרשים ז"ל עליו שלא הביא הא דרב יהודה אלא הא דטלית פושטה. ואפשר שהרב ז"ל מדמה לה לההיא דתנן בפרק כירה [מ"ז ע"ב] גבי נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה, דסברינן התם מעיקרא דדוקא כרבי יוסי אתיא, אבל לרבנן שרי כי היכי דשרו בגורם כבוי. ורב אשי דחי לה התם ואמר דבההיא אפילו רבנן מודו מפני שהוא מקרב כבויו והוי טפי מגורם כבוי. ודעתו ז"ל דרב יהודה סבירא ליה אליבא דרבי שמעון בן ננס דכי היכי דשרי גורם כבוי שרי נמי במקרב כבוי כדקא סלקא דעתין מעיקרא סוף כירה. ומשום הכי התיר ליתן עליה מים מצד א' אע"פ שהוא מקרב את כבויו. ולדידן דקיימא לן כרב אשי דאע"ג דגורם שרי מקרב אסור, לא קיימא לן כרב יהודה, דכה"ג נמי מקרב כבוי מקרי. כך תירץ הרנב"ר ז"ל בשם הראב"ד והרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הריא"ף ז"ל. ויש לזה הוכחה בירושלמי [פ"ג ה"ח]. ואעפ"כ, כיון דלא אשכחן בגמרא דילן מאן דפליג עליה דרב יהודה בהדיא, למנקט כותיה עדיף טפי, ולומר שאף כיוצא בזה אינו אלא גורם ולא מקרב. וכן הסכמת הרמב"ן ז"ל. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות שבת. ע"כ.
<h2>דף קכ:</h2>
נר. קרישאו"ל בלעז. אלא בשוכח. מבעוד יום על הטבלא שלא מדעת. במניח נעשה. הטבלא. לדבר האסור. ואסור לטלטלה כדי לנערה. פסיק רישיה. והכא נמי הרוח מכבהו (כנגד המדורה שהרוח מנשבת ומבערת) וכתבו בתוספות, ואם כתבה כבתה, צריך לומר דלית ביה שמן. דאי אית ביה שמן הרי שופך ממנו השמן, והוי כמסתפק מן הנר בשעה שהוא דולק וחייב משום מכבה. ולפי בעל הערוך, שפירש דרבי שמעון לא מחייב בפסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה בההיא מלאכה, דאיכא למימר אנן סהדי דקא מכוין, איכא למימר אפילו אית ביה שמן, כיון דלא מהני ביה מידי ההוא כבוי. והרנב"ר ז"ל פירש נר, דוקא של חלב או של שעוה. אבל של שמן אי אפשר שלא ישפך. ואסור לפתוח הדלת [כנגד המדורה שהרוח מנשבת ומבערת]. כתבו בתוספות, דוקא כשהמדורה קרובה לדלת קצת. ופירשו בנר שאחורי הדלת, כגון שהנר תקוע אחורי הדלת ומתרחק השמן מן השלהבת או מתקרב, כיון שאינו נזהר לפתוח ולנעול בנחת כדרכו. אבל משום איסור טילטול ליכא, דנעילת הדלת לא חשיבא טילטול, וגם אין הדלת נעשית בסיס לנר, משום דבטל אגב הבית. אי נמי איירי בשוכח. ורבינו חננאל ז"ל פירש שהנר קבוע בכותל שאחורי הדלת, וכשפותח הדלת נוקש [על] הכותל ואיכא למיחש שמא תכבה.
ורמי רבנן. דאמרי דמתניתין גרם כבוי מותר. אדרבנן. דברייתא. דמשמע דסבירא להו גרם מוחק אסור. ורמי דרבי יוסי. איפכא. כורך עליה גמי. קס"ד השתא כדי שלא ימחוק את השם במים. אלמא לרבנן גרם מחק אסור ולרבי יוסי שרי. ובלבד שלא ישפשף. דהוי מוחק בידים. ותסברא. דהכא נמי דאצרוכה רבנן משום שלא ימחוק הוא. היכי דמי. להגין עליו. אי דמהדק. שלא יכנסו בו המים וימחק, הויא חציצה. ואי דלא מהדק. לבשרו. עיילי ביה מיא. ואינו מגין מלמחק. משום דיו. בלא גמי נמי חייץ דיו. ומשני בלחה. מ"מ קשיא. גמי לרבנן למה להו. מכלל דרבי יוסי וכו'. בתמיה. והא כתיב [דברים כ"ג] לא יראה בך ערות דבר. אלא אי דאיכא גמי ה"נ. דמודה רבי יוסי דצריך לכרוך עליו גמי ולא סגי ליה באנוחי ידיה עליה, דילמא משתלי ושקיל ליה לידיה. בזמנה מצוה. דכתיב [שם] והיה לפנות ערב ירחץ במים וגו'. לאו מצוה. ואי לא משכח גמי האידנא, ליטרח עד למחר. דלמ"ד לאו מצוה קרא עצה טובה קמ"ל כדי שיערב שמשו היום לאחר טבילה. שאם ימתין מלטבול עד הלילה לא יהא לו הערב שמש עד ליל המחרת.
<h2>דף קכא.</h2>
מתניתין. אין אומרים לו כבה. רבנן גזרו על אמירה לגוי משום שבות. ולא תכבה. אין צריך למחות בידו, אלא יניחנו ויכבה. מפני שאין שביתת גוי עליהם, דישראל אינן מוזהרין על שביתת הגוי שאינו עבדם. גמרא בדליקה התירו. כתב הרא"ש ז"ל בשם הלכות גדולות, הוא הדין לבידקא דמיא, וכן נראה בכל כיוצא בו, היזק הבא לאדם פתאום, כגון אם נתקלקל חבית של יין ונשפך היין לארץ. ע"כ. גיסטרא. אפטרופוס ממונה על ממונו. ב"ד מצווין. ותקשה לרבי יוחנן דאמר ביבמות [קי"ד ע"א] לרבה בר בר חנה דאירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא בר"ה בשבת, דבר טלי וטליא, ליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתו להו. בעושה על דעת אביו. בקטן היודע להבחין שכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו. נכרי אדעתא דנפשיה. ואפילו יודע שנוח לו לישראל, הוא על דעת עצמו מתכוין, שיודע שלא יפסיד. אבל קטן שאין לו שיקול הדעת, אלא מפני שמכיר דאבוה ניחא ליה בהכי, אדעתא דאבוה מקרי, הילכך אסור. וכתב הרנב"ר ז"ל, אפילו לדברי הרשב"א שכתב בפרק חרש ביבמות, דלדידן דקיימא לן דאפילו בדאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו, באיסורי דרבנן ספינן ליה בידים, וכבוי דליקה מדרבנן בעלמא הוא, לדידן דקיימא לן כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, הכא שאני. דכי ספינן ליה בידים, הני מילי לצורכו, אבל לצורכנו לא. אדרבה מחינן בידיה, כדמוכח שמעתין. עכ"ל.
מתניתין. כופין קערה. של חרס. על גבי הנר. ובלבד שלא יכבה. בשביל שלא וכו'. אע"פ שנוטל כלי להצלת קורה, שאינה ניטלת בשבת, הא אותיבנא מינה [מ"ג ע"א] לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, ושנייה בצריך למקומו. מעשה בא. כפיית כלי על עקרב. בערב. מקום. חושש אני. כיון דלא הוה עקרב זה רץ אחריו, איני יודע אם חייב חטאת משום צידה אם לאו. וחושש אני לומר חייב חטאת.
<h2>דף קכא:</h2>
גמרא. פוריתא. מטות ליסב עליהן. לא אייתו ליה. והשיבוהו לארץ. אבון שטיא. א"ל רב חנן, שהיה כועס, ומתכוין להקניטו לרבי אבין. והלא מוכנת לכלבים. ולמה לי לכפות עליה כלי, יפנוה משם, שהרי ראויה לטלטול. דלא חזיא מאתמול. שהיום נולדה. נהרות המושכין. משום דמידי דנייד הוא לא קני שביתה, ואע"פ שבאו מחוץ לתחום כל אדם מוליכו למקום שעירב לילך. מיהו שמעינן מינה דמותרין בטילטול, ואע"ג דמאתמול לא הוו הני קמן כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עלייהו. הכא נמי כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עליה דלכי תיתי יאכילנה לכלבים. וא"ת הא אמרינן פ"ק דביצה [ב' ע"א], אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מוקצה הוא, ואמאי, הא ביצים עבידי דאתו. וי"ל דהביצה אגידא בגופה דתרנגולת, וכגופה דאסירא דמיא. ואכתי קשה דתנן לקמן בפרק נוטל [קמ"ג ע"א] גבי עצמות וקליפין דלמאן דאית ליה מוקצה מסלק את הטבלה כולה ומנערה. כלומר אבל לא מצי לטילטולינהו, דכיון דמדין מוקצה אתינן עלה, ודאי בראויין לבהמה מיירי, דאי לא, תיפוק לי דהרי הן כאבנים בעלמא. אלא ודאי בראויין לבהמה עסקינן. אלמא אע"ג דעבידי דאתו, דהא מידע ידיע דאוכלין אית בהו עצמות וקליפין, ואפילו הכי חשיבי מוקצה. וכן קשה מאפר כירה, דאמרינן התם ביום טוב [ביצה ח' ע"א] דאם הוסק ביום טוב אסור. ואמאי, הא אפר עביד דאתי, שכבר הוא יודע שיש לו להסיק עציו המוכנים לתבשילו. תירץ הרמב"ן ז"ל שאין אדם נותן דעתו אלא על עיקרו של דבר, אבל לא על הפסולת היוצא ממנו.
א"ל. ר' אבון. ואלא היכי [אתנייה אימא] צואה של תרנגולין. דלא חזי לכלבים. ושל קטן. דקתני מתניתין שמטפח קטן בה קאמר, ובשביל הקטן כופין. גרף של רעי הוא. דמאיס. ולפנייה. דהא קיימא לן במסכת ביצה [ל"ו ע"א], גרף של רעי מותר לטלטלו ולהוציאו. אגב מנא. דרמי במנא. דגרף היינו כלי חרס העשוי לכך. ואגב מנא הוא דשרי לטלטולי, אבל בפני עצמו לא. והכא לאו במנא הוא. באספרמקי. בשמים. בצוציתא. בזנבו, אלמא בלאו מנא מטלטלי ליה. ומשני באשפה. דלא רמיא קמיה, ולאו גרף של רעי הוא. קטן באשפה מאי בעי. סתם אשפה בר"ה היא. ומאי בעי קטן התם, דקא מכסה לה בשביל קטן. ומשני בחצר. דשכיח קטן התם. קס"ד בחצר דלאו אשפה. וקפריך סוף סוף גרף של רעי הוא. ומשני באשפה שבחצר .
נהרגין בשבת. קס"ד אפילו אין רצין אחריו, ומשום דס"ל כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן הוא דאסירא, והכא לא גזור. חמשה וכו'. ואפילו אין רצין אחריו, דסתמן הורגין הן. האמר כל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה. [ואם כן] היכי שרי מלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש. ואנא מותיבנא לה. בי מדרשא אדריב"ל כל המזיקין נהרגין. ברצין אחריו קאמר, דפקוח נפש הוא, ודברי הכל. ואפילו לרבי יהודה. והא דחמשה נהרגין, כשאין רצין [אחריו] ורבי שמעון היא. דנהי דלדידיה ליכא איסורא דאורייתא, אפילו הכי לא שרינן איסורא דרבנן להדיא אלא בחמשה אלה שנזקן מצוי. אבל באחריני לא שרינן להדיא אלא לפי תומו. וכ"פ הרי"ף ז"ל. שנזדמנו לו להורגן. לכך באו לידו, שזימנן לו המקום לאבדן, לפי שהיו עתידות להזיק, וגילגלו זכות על ידי זכאי. לא הרגן וכו'. אלא שנעשה לו נס. בנשופין בו. בכה"ג נזדמנו לו להרוג אותו. נשופין. כך דרך הנחש. נושף כעין שריקה, כשרואה את שונאו וכועס.
לפי תומו. פירש רש"י ז"ל, לא שיהרגנו מתחלה להדיא, אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב לפניו אינו צריך לישמט ממנו, אלא דורסו והולך, ואם מת בדריסתו ימות, הואיל ולאו נתכוין. ואפילו לרבי יהודה מדרבנן הוא, ולענין מזיקין לא גזור. רוק דורסו לפי תומו. שאינו מתכוין למרח ולאשוויי גומות. ואע"ג דממילא ממרח הוא, כי לא מתכוין שרי במקום מאיסותא. הוה שדי רוקא. היה רוק מוטל לפניהם, ושבת היתה. וכתב הרנב"ר ז"ל דפירוש רש"י ז"ל לא דייק, דלישנא דדורסו לא משמע הכי. ועוד מדאמרינן בגמרא אמר להו "צרעה אני הורג". משמע אפילו בכוונה. ועוד אי הכי היכי אמר למאן דבעי למסחף מנא ארוקא "לא צריכיתו", אכתי צריכי למסחף עליה מנא עד שיזדמן מי שידרסנו לפי תומו. אלא הכי פירושה, דורסו ואפילו במתכוין, אלא שהוא עושה לפי תומו, שמראה עצמו כאילו אינו מתכוין. ובהכי שרי, כדרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. מיהו להורגן להדיא אסור. דכיון שאין הזיקן מצוי כחמשה השנויין בברייתא, כל כמה דאפשר לשנויי בהריגתן משנינן. ונמצא פסקו של דברים, דכל המזיקין ברצין אחריו נהרגין בשבת להדיא. וחמשה השנויין בברייתא מתוך שהזיקן מצוי אע"פ שאין רצין אחריו נהרגין גם כן להדיא, אבל שאר המזיקין שאין רצין אין נהרגין להדיא אלא דורסן לפי תומו. ומהא משמע דקיימא לן כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, דהאי הוא טעמייהו דאמוראי דשרו בנחש ועקרב לדרוס לפי תומו. וכן פסק רבינו חננאל כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, משום דאשכחן ליה לרבא דהוא בתרא לקמן בפרק נוטל [קמ"א ע"ב] דסבירא ליה כותיה גבי תנוק מת וכיס תלוי בו וכו'. וכן רבי אבא הכי סבירא ליה כדרבי שמעון, מדאמר בהחופר גומא [וכו'], ואפילו לרבי יהודה דאמר [ע"ג ע"א], משמע דעיקר מימריה כרבי שמעון אתיא. וכן נראה דעת הריא"ף ז"ל פרק במה מדליקין [כ"ט ע"ב], שהביא מילתיה דרבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה וכו'. ועוד בפרק שמונה שרצים [ק"ד ע"א] אוקי הני דצידת נחש ומפיס מורסא כרבי שמעון. והרמב"ן ז"ל הביא עוד ראיה לדבר מדאמר פרק מי שהחשיך [קנ"ז ע"א], בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון. ומשום האי כללא הוא מאי דאמרינן פרק המצניע [צ"ה ע"א], האידנא דקיימא לן כרבי שמעון שרי אפילו לכתחלה. דכללא הוא לכל מילי דשבת. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפרק א' מהלכות שבת כרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ע"כ.
<h2>דף קכב.</h2>
פמוטות. מנורות. ולא של חוליות היו. של בית אביך. פירש רש"י ז"ל, דקטנות היו אבל גדולה אדם קובע לה מקום. וכתבו ז"ל לפירושו, הא דמסקינן לקמן בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"ב] דכל הכלים ניטלין בשבת ואפילו בשני בני אדם, דוקא בשאר כלים דלא קפדי עלייהו. אבל פמוטות, כיון דקפדי עלייהו ומייחדי להו מקום לא. והקשה הרמב"ן ז"ל, דבפרק כירה [מ"ו ע"א] שרינן מנורה אפילו ניטלת בשתי ידים. דלא אסרינן אלא בשל חוליות אי נמי דאית בה חדיקי ומשום דגזרינן אטו של חוליות. וכיון דמנורה שריא, פמוט נמי משמע דשרי. שאין בין פמוט למנורה אלא שהמנורה יש בה קנים אילך ואילך. ופמוט אין בו, דאמרינן הקומץ רבה [מנחות כ"ח ע"א] אינה באה זהב אינה באה קנים, ההיא פמוט מקרי. לפיכך פירש הוא ז"ל שהיו גדולות, וכן פירשו בתוספות. והא דבעא בשתי ידים, ולא בעא בניטלין בשני בני אדם כמו ששאל בקרונות, אורחא דמילתא נקט, אבל ה"ה. ושני ב"א ל"ד, דה"ה ארבעה וחמשה. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק המוצא תפלין [ערובין ק"ב ע"א], אסיתא דדרו לה בי עשרה ושריתא דדרו לה בי עשרה, משום דאיכא תורת כלי עליהן.
מתניתין. ואם בשביל ישראל אסור. מדרבנן. מלא מים. מבור ברשות הרבים. כבש. עושים בספינה גדולה לירד מן הספינה ליבשה. וכתב הרנב"ר ז"ל, משתמש לאורו ישראל, אע"ג דאיכא רוב ישראל בההוא דוכתא, ואע"ג דבנר הדולק במסבה ובמרחץ המרחצת בשבת, אם רוב ישראל אסור. הני מילי היכא שלא עשה הגוי אותה מלאכה בשביל עצמו אלא בשביל העומדים שם. ומשום הכי אם רוב ישראל אסור דאדעתא דרובא קא עביד. אבל כל שהדבר מוכיח שהגוי בשביל עצמו עשה, כי ההוא עובדא דשמואל דחזא דאייתי שטרא וקא קארי, בכה"ג אפילו יש שם רוב ישראל מותר. ואם בשביל ישראל אסור. אע"ג דסבירא ליה לרבי מאיר דמבשל בשבת בשוגג יאכל ואפילו בו ביום, ואמרינן [חולין ט"ו ע"א] דרב מורי להו לתלמידים כרבי מאיר, אפילו הכי מחמרינן טפי במלאכת גוי ממלאכת ישראל בשוגג. והיינו טעמא משום דבמלאכת ישראל בשוגג ליכא למגזר אטו מזיד, שלא נחשדו ישראל על השבתות. אבל במלאכת גוי איכא למגזר שמא ירגילנו בכך לשבת אחרת. והכי איתא בתוספתא [פי"ד הי"א]. והיינו טעמא נמי דבמלאכת גוי הנעשית בשביל ישראל אפילו לערב אסור בכדי שיעשו, ואילו במבשל בשוגג בשבת לרבי יהודה דגזר שוגג אטו מזיד או במזיד לרבי מאיר, למאן דשרי להו ההוא תבשילא למוצאי שבת שרי לאלתר וא"צ להמתין בכדי שיעשו. ומיהו איכא למידק כי היכי דאסרו משקין שזבו ופירות הנושרין שמא יסחוט או שמא יעלה ויתלוש [ביצה ג' ע"א], נגזור נמי בגוי העושה לצורך עצמו שמא יעשה ישראל בידים. תירץ הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא משום שאין ישראל מצוי אצל גוי בשבת, שיבא להשתמש ממה שהגוי עושה לצורך עצמו. וכיון דמילתא דלא שכיחא היא לא גזרו בה. ועוד דישראל מגוי לא גמר במלאכות דשבת. אבל בפירות הנושרין דהוי מילתא דאתיא ממילא, בכה"ג נמי גזרינן. וכי תימא א"כ פירות שתלשן גוי לצורך עצמו בשבת יהו מותרין לישראל. י"ל דכיון דפירות האילן עבידי דנתרי לא מינכר בהו אי נתלשו ממילא או תלשן גוי לא פלוג בהו רבנן. וכי תימא תינח פירות האילן, אבל עשבים שאין דרכם ליתלש מ"ט לא שרינן לישראל, ואילו בגמרא אמרי דקאי בה באפה ואזלא איהי ואכלה, אבל להעמידה עליהן אסור שמא יטלטל אותן. י"ל דבעשבים וכיוצא בהם שאין דרכן ליתלש אסורין משום מוקצה. דהוו להו כבעלי חיים שמתו דמודה בהו רבי שמעון, ואפילו למ"ד חלוק היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו בהא מודה, שאין אדם יושב ומצפה להם כלל. והוו להו ככוס וקערה, דאפילו לרבי שמעון לא יזיזם ממקומם, כדאיתא בפרק כירה. [מ"ה ע"ב]. ואיכא מ"ד דכי תנן דאם בשביל ישראל אסור, דוקא לאותו ישראל שנעשה בשבילו. אבל לישראל אחר שרי, כדאמרינן בפרק אין צדין [ביצה כ"ה ע"א] דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. ואחרים חולקים ואומרים דלא מקילינן בהכי אלא באיסורין דרבנן אבל באיסורין דאורייתא לא. דהא בפרק אין צדין לא אמרינן בגמרא מותר לישראל אחר אלא בבא מחוץ לתחום, אבל (בי"ט) [ביש] במינו במחובר דאמרינן התם דלערב נמי אסורין בכדי שיעשו לא מפלגינן כלל בין אותו ישראל לישראל אחר, אלמא כל שנעשית מלאכת איסור דאורייתא בשביל ישראל ליכא פלוגתא בין אותו ישראל לישראל אחר. ודאמרינן בתוספתא פרק י"ז דשבת [פי"ח ה"ח], חפר בו קבר לא יקבר בו אותו ישראל, אבל ישראל אחר מותר, דאלמא אפילו במלאכה דאורייתא איכא פלוגתא בין אותו ישראל שנעשית בשבילו לישראל אחר. לא קשיא מידי, דכי שרינן התם לישראל אחר, לאו בשבת קאמר, שהרי אי אפשר לקבור בשבת. ולאו בכדי שיעשו נמי קאמר, דכל בכדי שיעשו באיסור דאורייתא לא מפלגינן בין אותו ישראל לישראל אחר. אלא משום דתנן לקמן בפרק שואל [קנ"א ע"א], דאם חפרו הקבר בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. אבל ישראל אחר מותר לאחר כדי שיעשו. אבל לעולם בכל שנעשה בו איסור תורה ליכא פלוגתא בין ישראל זה לישראל אחר, לא לשבת עצמו ולא בכדי שיעשו. ולא עוד אלא באיסורין דרבנן נמי איכא למימר דכי מקילינן בהכי, הני מילי באיסור תחומין שאינו שוה בכל, דמה שהוא לתחום של זה הוא תוך תחומו של זה. אבל בשאר איסורין דרבנן לא.
מלא מים לבהמתו משקה ישראל אחריו. כתבו בתוספות בשם רבינו תם ז"ל דמדנקט לבהמתו, ולא נקט מילא מים לעצמו שותה אחריו ישראל, משמע דבהאי גונא אפילו בשביל ישראל, שותה ואינו נמנע, דהא לא אהנו ליה מעשיו, שהרי הוא עצמו יכול לירד לבור ולשתות. כדאמרינן בפרק עושין פסין [ערובין כ"א ע"א], אדם מטפס ועולה מטפס ויורד. ולבהמתו לבד הוא דאסרו, משום דאהנו ליה מעשיו שאי אפשר לה לירד לבור. ולפיכך התיר לישראל לאכול מפת שהכניס גוי בשבילו מרשות הרבים לרשות היחיד, דהא לא אהנו ליה מעשיו שהרי יכול היה ישראל לילך למקום שהפת שם ולאכול ממנו. וכ"כ הרז"ה בשם חכמי נרבונה. אבל רבינו יצחק ז"ל הקשה על ר"ת ז"ל ממתניתין דהכא, דקתני גוי שלקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. והתם מאי אהני ליה, והא אמרינן מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים. וכדתניא במכילתא [פ' משפטים], למען ינוח שורך וחמורך, הנח לה והיא תולשת, וזו היא נייח שלה. ודחק עצמו ר"ת ז"ל ותירץ כגון דקאי בתרי עברי דנהרא דלא מצי למיזל התם. וכן הרז"ה ז"ל דחק והעמידה בעשבים מפוזרים לכאן ולכאן, דבכ"ג אהנו ליה מעשיו. וכל זה איננו מחוור כלל. הילכך משמע דמתניתין דנקט בהמתו אורחא דמילתא נקט, לפי שבמקום השקאת בהמות מצויין שם ישראלים וגויים. אבל אה"נ דאפילו מילא מים בשביל ישראל אסור לישראל לשתות מהם במקום זה.
עשה כבש לירד בו ירד אחריו ישראל. כתב הרמב"ן ז"ל, דדוקא ירד אחריו, שאינו מטלטלו, ואינו אלא כיושב על האבן. אבל לטלטלו אסור אא"כ היו העצים תלושין מערב שבת, דבהאי גונא ליכא משום מוקצה לפי שאין הגוי מקצה כלום ודעתו על הכל. וכמו שאמר בירושלמי [פ"א ה"ז] דאין הכן לגוי. אבל כשתלש העצים מן המחובר בשבת אסור לטלטלו. ומכאן אתה דן לדברים התלושים שאפאם או בישלם הגוי לצורכו בדברים שאין בהם משום בישולי גוים שמותרים לישראל, ואין בהן משום מוקצה. והוא שראויין מתחלתן לכוס. הא אם אין ראויין מתחלתן לכוס, הוה אמינא מוקצין הן ואסורין למי שיש לו איסור מוקצה לענין שבת, משום דלא חזו. והיינו דאמרינן בפ"ק דחולין [ט"ו ע"ב], השוחט לחולה בשבת אסור לבריא, המבשל לחולה בשבת מותר לבריא, ואמרינן מ"ט, האי ראוי לכוס והאי אינו ראוי לכוס. ע"כ.
גמרא. מאכיל אחריו ישראל. את בהמתו, ואחריו דוקא דידיה. ע"ג עשבים. מחוברים לרעות, וליכא למגזר שמא יתלוש בידו ויאכילנה. אבל לא. מעמידה. ע"ג מוקצה. שמא יטול בידו ויאכיל, והני נמי מוקצין הן גבי טילטול, שאתמול מחוברים היו, ושמא יטול בידו ויאכיל. דקאים לה באפה. שלא תפנה למקום אחר. ואזלא איהי ואכלה. אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם, דניחוש שמא יטול ויאכיל. והקשו בתוספות והא לרבי שמעון לית ליה מוקצה, ומשום הכי תלינן טעמא [ביצה ג' ע"א] דפירות הנושרין ביום טוב גזרה שמא יעלה ויתלוש. ותירצו דעשבים מוקצין נינהו ואפילו לרבי שמעון, לפי שאין אדם יושב ומצפה שילקטו, אבל בפירות יושב ומצפה. אמר המחבר, [לבי] מגמגם בהיתר זה. עוד כתבו, מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, אבל אם הגוי מלקט ומאכיל בהמות ישראל אין ישראל צריך לומר "אל תלקט", דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד, כדאמרינן גבי נכרי שבא לכבות. ולפי שעה הוא דשרי. אבל אם מערים הישראל בכך ורגיל לעשות דבריו בהערמה ע"י גוים אסור, כדאמרינן בהשוכר [ב"מ צ' ע"א], גבי תורי דגנבי ארמאי ונגחי להון "הערמה איעבידא בהו וליזבנו לגוים ע"כ.
מכירו הוה. שהרי אף בספינה בא עמו. שלא בפניו הוה. כשעשאו לא היה שם ר"ג דניכוון ליה. נר לאחד נר למאה. כבש לאחד כבש למאה. אבל עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו. וכתבו בתוספות, דודאי מודה אביי דנר לאחד נר למאה, אלא דס"ד דעשיית הגוי לא היתה אלא לצורך ר"ג, שהיה נשיא ישראל וראש הספינה. וכתב הרנב"ר ז"ל, מיהו רבא ודאי מודה לאביי דכל שלא בפניו, ואפילו במכירו, ואפילו במידי דאיכא לאפושי ביה בשביל ישראל, שרי. דרבא אפילו בפניו הוא דאתי למשרי. הלכך נקיטינן דכשאינו מכירו אפילו בפניו ואפילו בדאיכא למיחש לאפושי בשביל ישראל שרי. והיינו ברייתא דגוי שלקט עשבים לבהמתו. ובמכירו ושלא בפניו נמי שרי, והיינו דאביי, ואי מידי דליכא לאפושי ביה בשביל ישראל, כנר וכבש, אפילו בפניו שרי. והיינו דרבא, ע"כ.
אימא הואיל ועשאו. וטעמא לאו משום שלא בפניו הוא, אלא הכי הוה כאילו לא עשאו בפניו. מיד. למוצאי שבת. בכדי שיחמו חמין. (חמיו), שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת. וכן כל מעשה שבת נתנו חכמים שיעור להמתין בערב בכדי שיעשו. והא הכא דחימום אחד חימום למאה, דבבת אחת מחממין, וקתני "אם רוב ישראל", דהוי דומיא דמכירו, דאסיק אדעתיה לעשות אף בשבילו אסור. ואע"ג דשלא בפניו הוה. וקשיא בין לאביי בין לרבא. אדעתא דרובא מחממי. עיקר חילול השבת בשבילם. אבל גוי וישראל, דגוי אדעתא דנפשיה הוא דעביד שרי לאביי שלא בפניו ולרבא אפילו בפניו. במסבה. של בני אדם. ואם רוב ישראל אסור. והא הכא הוי דומיא דמכירו, דהואיל ורובא נינהו אסיק אדעתיה להדליק אף בשבילם, וקתני דאסור. אדעתא דרובא. הלכך ישראל עיקר. ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמילתא, דאיכא למימר דעתיה דמדליק אדעתיה דישראל, ואיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל גוים, (ואפילו) [אבל] גוי וישראל, והמדליק עצמו משתמש לאורה, ודאי עיקר אדעתיה דידיה עבד, וכיון דנר לאחר נר למאה שרי. אביתורן. שם מקום. דאייתי שטרא. ההוא דאדלקה.
ורבינו אלפסי ז"ל הביא כאן ההיא דסוף פ"ק דע"ז [כ"א ע"ב] דתניא רשב"ג אומר, לא ישכיר אדם מרחצו לגוי, מפני שעושה בו הגוי מלאכה בשבת, ונקראת על שם ישראל, לפי שאין דרך ליקח מרחץ לאריסות, שהוצאתו מרובה. אבל שדהו מותר, לפי שאין שם ישראל עליו, שקרוב לשכר ורחוק להפסד, ודרך שלוקחין אותו לאריסות, ויאמרו הגוי לנפשיה עביד דאריס הוא. והא דתלינן היתירא באריסות, לאו למעט שכירות. דכל שכן שהשכירות מותר, שאין הישראל נוטל בגופו של קרקע כלום, וגוי כי עביד בדידיה עביד לגמרי. אלא משום דהכי אורחא דמילתא, כדאמרינן סתם שדה לאריסות קאי נקט הכי. ונראה שאין חילוק בשדה בין אם בתוך התחום או חוץ לתחום. אע"פ שהרמב"ם ז"ל פ"ו השוה מלאכה של בתים ושדות וכרמים, ואסרה בתוך התחום. וכתבו עליו מן המפרשים ז"ל, דאינו נכון. דסתם מתניתין כרשב"ג שאינו מחלק בין בתוך התחום [לחוץ לתחום] כלום. ואפשר שהרב ז"ל לא אסר אלא במקום שחוששין שתהא המלאכה של ישראל אף בשדה וכרם, ולפיכך השוה לתחום, כי כללו של דבר בזה כך הוא, שכל שאפשר שיש בו משום חשד אסור, וכל דבר שאין בו משום חשד מותר. ובעל מתיבות כתב, ופורני ורחים וכיוצא בו כשדה. ובשם רב האיי זצ"ל, מכיון שהשכירות שנים רבות ונתפרסם. וכן נהגו היתר בבבל. ועכשיו שנהגו להשכיר בין פורני בין מרחץ במקומותינו מותר. דליכא משום מראית העין. דכולי עלמא ידעי דהא פורני ומרחץ לשכירות יהבי אינשי, ע"כ. ומקצת גאונים נסתפקו בשכירות פורני לחודש ולשנה, אם הוא עשוי לאריסות כשדה ומותר, או כמרחץ ואסור אע"פ שמשכירו לשנה. אבל לחלוק עמו בפת בכל יום ודאי אסור, דשכר שבת עומד ונוטל. וכן אמרינן התם סוף פ"ק דע"ז [כ"ב ע"א] ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול, ואם התנו מעיקרא מותר, ואם באו לחשבון אסור. כלומר שלא אמר זה לזה מתחלה אלא שנטל ישראל בחול וגוי בשבת והם באים עכשיו לחשבון ולראות כמה ימים נטל אחד מהם וכמה נטל האחר כדי להשלים זה לזה אסור, דאיגלאי מילתא למפרע דגוי שלוחו של ישראל היה. אבל כשהתנו מתחלה בכך נמצא שמלאכת השבת ופירותיו לא היה מעולם של ישראל. כתב הרמב"ם ז"ל, אם לא התנו ובאו לחלוק השכר, ולא היה לו שכר שבת ידוע, יש לומר שהגוי נוטל שביעית השכר, והשאר חולקין. עוד כתב, הנותן מעות לגוי להתעסק בהם, אע"פ שהגוי נושא ונותן בהן בשבת, חולק עמו בשוה, וכן הורו הגאונים ז"ל, ע"כ.
<h2>דף קכב:</h2>
כל הכלים וכו'. כל הכלים שיש להם דלתות, כגון שידה תיבה ומגדל. ניטלין בשבת ודלתותיהן. שיש להן דלתות בצידן. עמהן. ניטלין עמהן. ואע"פ שנתפרקו. הדלתות מן הכלים, ניטלין. ואינן דומין לדלתות הבית. שאינן ניטלין. לפי. שדלתות הבית. אינן מן המוכן. לטלטל, שאינן כלים. אבל אלו הוו כלים על גבי אביהן. ועיקר חידושיה דתנא משום שריותא דדלתות הוא. ולא בא לומר שכל הכלים ניטלים. דהא ודאי איכא כלים דלכולי עלמא אסירי לטלטל, כגון מסר הגדול ויתד של מחרישה. גמרא. ולא מיבעיא בחול. קס"ד ואע"פ שנתפרקו [קאי] אשבת דתנן ברישא. ומשמע אע"פ שנתפרקו היום. ולא מיבעיא שנתפרקו מאמש. אדרבה. מאי אע"פ שייך למיתני הכא. ודאי נתפרקו בשבת איכא למישרי, משום דכי קדיש יומא היו מוכנים לטלטל על גב אביהן. וא"ת והא מסקינן לקמן בפירקין [קכ"ד ע"ב] דשברי כלים שנשברו מערב שבת שרו טפי משנשברו בשבת. דאילו נשברו מערב שבת לכולי עלמא סגי להו במעין מלאכה, ואילו נשברו בשבת פלוגתא. י"ל דהתם כיון שאינן ראויין למלאכתן ראשונה דין הוא שכשנשברו בשבת יהו אסורין משום נולד. אבל דלתות הכלים, שראויות להחזירן למקומן ולשמש מלאכתן ראשונה, טפי חזו כי נתפרקו בשבת, שהן מוכנין אגב אביהן משנתפרקו מערב שבת. דהתם איכא למימר דכיון שלא החזירום שם מבעוד יום בטלו מתורת כלי. הכי קאמר וכו'. ואע"פ לאו אריבותא דנתפרקו בשבת קאי, אלא אריבותא דנתפרקו או בחול או בשבת, ולא מיבעיא כשהן מחוברין.
מתניתין. קורנס. מרטי"ל. דבלה. מאחר שעשאה עיגול היא עבה מאד וקשה כגבינה, וצריך קרדום לחתכה. מגירה. כעין סכין, ויש בו פגימות לגור. מגרפה. וודי"ל. לגרוף. מן החבית. רחת. פל"א בלעז. מלגז. כעין עתר שקורין פורק"א, ולו שלש שיניים, ומהפכין בה קש בגורן. לתת עליו לקטן. מזונות. כוש. פלך, פו"ש בלעז. כרכר. כמוהו, שראוי לתחוב בו, לאכול בו תותים וכל פרי רך. מחט של יד. מחט קטנה שתופר בה בגדים. ושל שקאין. מחט גדולה שתופרין בה שקין. לפתוח וכו'. מי שאבד לו מפתחו.
נוטלין. מסלקין אותן בשבת מהציר שלהן. לול. בנין העשוי לתרנגולין. לא נוטלין ולא מחזירין. דכיון דמחברי בארעא חזרתו בנין ממש הוא וסילוקו סתירה ממש היא. גזרה שמא יתקע. לדלת של שידה דאמר ולא מחזירין קאי, לומר דכיון דאין בנין בכלים ולא סתירה בכלים, הלכך נוטלין. והא דלא מחזירין, מדרבנן הוא, גזרה שמא יתקע בחזקה בסיכין ויתדות והוה ליה גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש.
<h2>דף קכג.</h2>
גמרא. קורנס של זהבים. ריבותא, וכל שכן של נפחים, משום דשל זהבים קפיד עליה קצת, שצריך שיהא חלק לרדד בהן טסין. אפילו הכי, כיון דמתקן על ידי הכאה שמכהו על הסדן, לא מקצה ליה. וכל שכן של נפחים. וכל שכן קורנס של אגוזים. דבשמים לא. בשמים לשחוק. דקפיד עליה. שלא ימאס. הכל מודים. רבנן דפליגי אדרבי נחמיה וסברי דכלי שמלאכתו לאיסור ניטל לצורך גופו. זיארי סיכי ומזורי. כלי צבעים הם. ורבינו הלוי פירש כלי אורגים הם. סיכי הם עמודים. זיארי, קנים שבשתי. מזורי, כובד העליון והתחתון. וראשון נראה לי, דזיארי לשון עוצרים, כמו [ע"ז ס' ע"א] מעצרא זיארא. זה פירש רש"י ז"ל. ורבינו אלפסי ז"ל כתב, ירושלמי [פי"ב ה"ב] זיארי, די עצר בה. מזורי. די חבט בה. סיכי. הן יתדות ע"כ. דקפיד עלייהו. האומן שלא יתלכלכו ולא יתעקמו. מייחד להו מקום. ומקצה להו בידים. ומהאי טעמא הוה ס"ד הא דאמרינן בי"ט גבי פלוגתא דב"ש וב"ה אם נוטלין העלי לקצב עליו בשר בי"ט אמרינן התם ושווין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו. והא דקא שרו ב"ה, משום שמחת י"ט הוא דקא שרו. ועלי מלאכתו לכתישת טרגיס וטסני וקליפת עצים לעבד עורות. ואמרינן נמי, מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה אגב השום שדכו בה, ואם לאו אין מטלטלין אותה, כגון לישב. דאפשר דמהאי טעמא דאמרן הכא דקפיד ומיחד להו מקום ומקצה להו בידים, הכי נמי עלי ומדוכה מקצה להו בידים. אלא שהיה קשה דלא עדיפי טפי מקורנס של זהבים דשרינן הכא. אלא דאסרינן לטילטולינהו היינו מחמה לצל. אבל לצורך גופו, כגון לישב עליה, או לצורך מקומו מותר. וכ"כ רבינו אלפסי ז"ל פ"ק די"ט [י"א ע"א]. פגה. תאנה שלא בשלה כל צרכה, וטמנה בתבן להתבשל, ותבן מוקצה לטיט. מקצתה. שיכול לאוחזה במקום המגולה. דאפילו טילטול מן הצד ליכא, שאין צריך להגביה התבן אלא מקום המגולה והתבן נשמט ונופל. וכתבו בתוספות, וכגון שהיה דעתו ליטלם בשבת. ולהכי לא הוי בסיס לדבר האסור. אבל אם היה דעתו להניחם אסור, כדאמרינן בפרק נוטל לקמן גבי אבן שעל פי החבית. הלכה כאלעזר בן תדאי. שמעינן מהא דטילטול מן הצד לא הוי טילטול. ולכן מותר להטמין מערב שבת צנון תלוש בתוך העפר על דעת ליטלו בשבת, ונוטלו, ואע"ג דטלטל עפר בלקיחתו, כיון שאינו אוחז העפר ממש בידו מותר.
חררה. חור שלה. עוקצה. פונט"ה בלעז. מהו לטלטלו. מי בטל תורת כלי מינה או לא. ולא נקובה. להיות תורת כלי עליה יותר משאינה נקובה. אלא לענין טומאה. דקס"ד דניטל חור שלה קאמר דלענין טומאה בטל שם כלי מינה וטילטול שרי. בגולמי. גולמי מחטות העומדות להנקב. דנקובה נגמרה מלאכתה ושאינה נקובה לא נגמרה מלאכתה. הילכך לענין טומאה הוא דלא הוי כלי. אבל בטילטול שריא, דחזיא לקוץ.
ומימליך. ולא נקיב לה. ומשוי לה מנא. כמות שהיא לנטילת קוץ. זה פירש רש"י ז"ל. והרנב"ר ז"ל פירש ומותר לטלטלה דקאמר, דוקא לצורך גופו, משום דההיא מחשבה משויא לה מנא. אבל לצורך מקומו לא, אא"כ חשב עליה בתחלה שמניחה לכך להשתמש בה כמות שהיא. ובהאי גונא לענין טומאה נמי הוה ליה כלי. דשבת וטומאה שוין הן לזה. לשון המחבר, לכאורה אין הפירושין שוין. גרוטאות. שברי מתכת. אדם זורקה לבין גרוטאות ובטל תורת כלי מינה. ובכה"ג לא מהניא מחשבתו, דכיון שנראית ונדחית שוב אינה חוזרת ונראית במחשבה אא"כ תקנה. הרנב"ר ז"ל.
אסובי ינוקא. להחליק סדר איבריו. שכשהוא נולד איבריו מתפרקין, וצריך ליישבן. אסר. דדמי למתקן. אפיקטויזין. קיאה. שותה משקין ומקיא, ולא לרפואה, אלא להריק את מעיו שיוכל לאכול ולשתות היום הרבה כדאמרינן בפרק חבית [קמ"ז ע"א]. ואע"ג [דלא] גזור בה משום שחיקת סמנין, דהא לאו לרפואה הוא. אסור משום דמתקן גברא. הכא אורחיה. והרי הוא כמאכילו ומשקהו, זה פירש רש"י ז"ל. וצ"ל דאסובי לא דמי ללפופי ינוקא דשרינן לקמן בפרק חבית [קמ"ז ע"ב] אליבא דכו"ע. דהתם הוא שמלפפין אותו בבגדים, ואיברים מתישבין מאליהם. אבל הכא שמחזירן ומתקנן ביד אסר רב נחמן. וא"ת אי הכי הו"ל לרב נחמן למפשט לאיסורא ממעצבין את הקטן, דאמרינן לקמן דאסור. לכך פירש רבינו חננאל ז"ל, דאסובי ינוקא היינו אסוקי גרמא דפומא דנפלה לינוקי, ומגביהין אותו ביד. ורב נחמן דאסר סבירא ליה דכיון דלרפואה קא עביד איכא למיגזר משום שחיקת סמנין. ורב ששת דשרי סבר, דכיון דביד קא עביד ולא בסם, ליכא למגזר משום שחיקת סמנין. ומשום הכי פשיט איסוריה רב נחמן מאפיקטויזין שהיא הקאה, שנעשית ביד, ואפילו הכי אסרינן לה בשבת משום רפואה. והיינו ודאי משום גזירת שחיקת סמנין. ורב ששת דחי לה, דאין הכי נמי דכל מידי דלאו אורחיה אפילו ביד שייך למגזר ביה, אבל הכא אורחיה, שדרכן של תינוקות בכך. ומשום הכי לא גזרינן. ורב ששת פשיט היתיריה ממחט דהכא, דאלמא כל היכא דהוי אורחיה ואינו נעשה בסם לא גזרינן משום שחיקת סמנין. ורש"י ז"ל פירש מחט וכו' אלמא תקוני גברא במידי דלאו רפואה דליכא למגזר משום שחיקת סמנין שרי. וכתב רבינו אלפסי זצ"ל, וקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי ע"כ. הלכך הלכתא כרב ששת.
<h2>דף קכג:</h2>
מתניתין. קנה של זיתים. לאחר מסיקתן צוברן במעטן. ושמנן מתאסף בתוכן, ונוח לצאת. ויש לו קנה להפכן בו ולבדוק אם נכמרו כל צרכן והגיעו לבית הבד. אם יש קשר. כעין פקק של קנה קולמוס. מקבל טומאה. דכלי הוא, שעב בראשו קצת. "ואם לאו" לא דמי לכלי. ובגמרא מפרש לה. גמרא. אמאי. כי יש קשר בראשו, נהי נמי דקשר משוי ליה מנא, מיהו פשוטי כלי עץ הוא, שאפילו הוא חלול אין חללו עשוי לקבל כלום. הופכו ורואה. בחלל ראשו שמשתייר שם על ידי שהוא פקוק בקשר מן השמן הזב מן הזיתים, ובודק בו אם הגיעו לעצור. וזה הוא לו קבלת החלל שלו. ואם לאו. שאין הקשר בראשו. אין השמן נראה שם, מפני שאינו פקוק וכולו חלול. הלכך לאו לקבלה הוא עשוי. והוי ליה פשוטי כלי עץ אפילו הוא חלול. ובין כך ובין כך ניטל בשבת. דהא כלי הוא להפוך בו הזיתים.
מתניתין. מסר הגדול. מגרה גדולה העשויה לקצץ בה קורות. ויתד של מחרישה. הוא כלי העשוי כסכין, שבו עושה חריץ של תלם המענה. ובלעז קולטור"א. דהנך קפיד עלייהו ומיחד להו מקום, דלא חזו למלאכה אחרת. גמרא. אובלא דקצרי. כלי נחושת הוא שעשוי כנפה, נקבים נקבים. והוא של כובסים ונותנו על הבגדים, ומזלף בו המים עליהם. וי"מ שמגמרין מוגמר תחתיו, והבגדים מונחין עליהם ומתגמרין דרך הנקבים. חרבא דאושכפי. סכין של רצענין. סכינא דאשכבתא. סכין של בית המקולין שמקצבין בו את הבשר. חצינא. דולאדור"ה בלעז. כל הני קפדי עלייהו משום דמפגמי, ומקצה להו בידים.
<h2>דף קכד.</h2>
דבר שמלאכתו להיתר. כגון קערות שאוכלין בהן. מחמה לצל. שלא יתבקע. מר. פוישו"ר בלעז. כלי שחופרין בו הקרקע, ומלאכתו לאיסור הוא. שלא יגנב. היינו דומיא דמחמה לצל. ומדמקשינן [מ"ג ע"א] בגמרא אליבא דמ"ד כלי שמלאכתו להיתר דוקא לצורך גופו הוא דשרי אבל לצורך מקומו לא, הני קערות היכי מטלטלינן להו לאחר אכילה לסלקן מלפנינו, משמע דלדידן דקיימא לן כרבא דלצורך מקומו נמי שרי, אין אומרים לו שכיון שסלקו מאותו מקום שהוא צריך לו שיניחנו מיד. אלא כיון שטלטלו לצורך מקומו מניחו באיזה מקום שירצה. ומשום הכי לא קשיא ליה לרבא מידי. והכי נמי מוכחא סוגיא דפרק כירה, דפרכינן לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, ומשני לכולהו פירכי בצריך למקומו. הרנב"ר ז"ל.
<h2>דף קכד:</h2>
בי סדיאתא. כרין שקורין פלטרי"ש. בשמשא. בחמה. שרי. רבא לטעמיה, דאמר רבא דבר שמלאכתו להיתר אף מחמה לצל מותר. אית לי אחריני. איני צריך לגופן. כאביי. דסבירא ליה כרבה דאמר מחמה לצל אסור. לכולי עלמא שרי. דחזו למיתב עלייהו כל דעייל ואתי. והלכתא כרבא דאמר מחמה לצל מותר. מכבדות. אשקוב"ש שמכבדין בהן השלחן. של מילת. בגדים או זנב שועל וכיוצא בו שמכבדין השלחן בהן, דמלאכתן להיתר. של תמרה. כעין שלנו, לכבד הבית. דאסרו משום אשוויי גומות. ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. לצורך גופו. למלאכת התר. בהא לימא וכו'. דבר שמלאכתו לאיסור ליכא מאן דשרי מחמה לצל. וכן א"ר אלעזר. של מילת מותר ושל תמרה אסור, ומחמה לצל.
וכתב הרנב"ר ז"ל נראה מדברי בעל הלכות ז"ל שהוא גורס "הוא דאמר כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר". ולפי גירסא זו קיימא לן דאף של תמרה שרי, לפי שאף הן מלאכתן להיתר, דכיון דקיימא לן כר"ש שאמר דבר שאינו מתכוין מותר, מכבדין את הבית, דלאו פסיק רישיה ולא ימות הוא, דזמנין דלא משוי גומות. וכן דעת הרי"ף שהוא סובר דהא דאמרינן בפרק המצניע [צ"ה ע"א] והאידנא דקיימא כר"ש שרי אפילו לכתחלה, לא על הריבוץ בלבד נאמר אלא אף על הכיבוד. וכן דעת רבינו חננאל ז"ל. והקשו לפני הרי"ף מזו שאמרו בפרק שני דיום טוב [כ"ב ע"ב], אף הוא אמר שלשה דברים להקל, מכבדין בין המטות וחכמים אוסרין. ומשמע דקיימא לן כרבנן. והוא ז"ל השיב, דהא וחכמים אוסרין, מאן חכמים ר' יהודה היא. אבל לדידן דקיימא לן כרבי שמעון שרי. אלו דבריו ז"ל. ואל תתמה היאך שנו רבי יהודה בלשון "חכמים" כיון שאין הלכה כמותו, שאף בקירוד וקרצוף שנו באותה משנה רבי יהודה בלשון "חכמים", כדמוכחא סוגיא דהתם. אבל רש"י ז"ל סובר, דבכל כיבוד מודה רבי שמעון דאסיר. דפסיק רישיה ולא ימות הוא. וכן דעת הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל. והביא ראיה מדתנן בריש פרק מפנין [קכ"ו ע"ב], אבל לא את האוצר, ומפרש בגמרא מאי אבל לא את האוצר, שלא יגמור את כל האוצר כולו. ואיכא פירושא בקצת נוסחי וכן בהלכות הריא"ף ז"ל, "דילמא אתי לאשוויי גומות, ומתניתין דהתם רבי שמעון היא. אלמא אפילו רבי שמעון מודה דאסור משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות. ולאו ראיה היא, דהתם לאו במכבד עסקינן אלא בגומר אותו בלא כיבוד, ואפילו הכי אסור שמא יראה גומות וישוה אותן ביד. שכן דרך (מכבד) [מפנה] אוצר למלאותן מפני האורחים. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ו מהלכות שבת, שמכבדות של תמרה מותר לטלטלן בשבת מפני שמותר לכבד את הבית. אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוקא בשכיבד את הבית מערב שבת, הא לאו הכי אסור. דודאי אתי לאשוויי גומות. וכתב ג"כ, דדוקא בדליכא קליפי רמונים וכיוצא בהן שאינן ראויין לטלטל, אלו דבריו. ולא נראה כן דעת הראשונים שהתירו סתם, שאף בשיש בבית עפר או קליפי רמונים שאינם ראויים לטלטל נראה שהתירו. ומסתברא דמשום גרף של רעי נגעו בה עכ"ל.
מתניתין. מעין מלאכה. שום מלאכה, ואפילו אינה מעין ראשונה. מקפה. עבה, דומיא דעיסה מעורבת במים. גמרא. מוכן הוא. כיון דראוי לשום מלאכה. נולד הוא. כל שהוא מאתמול לאו להאי מלאכה הוה קאי. הילכך מעין מלאכתו בעינן. וכתב רבינו אלפסי ז"ל והלכה כרבנן. ואמר בעל הלכות משמיה דרב צמח גאון ז"ל דהלכתא כרבי יהודה, דקיימא לן ר"מ ור"י הלכה כר' יהודה. והאי טעמא ל"ד הוא. דכי אמרינן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, הני מילי היכא דפליגי בהדיא. אבל היכא דדברי רבי מאיר סתם ורבי יהודה הוא דפליג בהדיא לא אמרינן הלכה כרבי יהודה אלא הלכה כסתם משנה. ואע"ג דאיפליגו בהדיא, כיון דסתם לן תנא כרבי מאיר הלכתא כותיה, ולא חיישינן למחלוקת דברייתא. עכ"ל הריא"ף ז"ל.
דאשתיור. שהשלים בנינו ונתותרו. מהשתא לא קיימי לבנין אלא לישב עליהם ותורת כלי עליהם. שרגינהו. סדרן זו על זו ודאי אקצינהו לצורך בנין אחר. בחצר. דשכיחי בה כלים. שהחרס היה ראוי להם לכסוי ותורת כלי עליו. בכרמלית לא. אפילו בתוך ארבע אמות, דלא שכיחי ביה מאני ולא חזי לכסוי. אפילו בכרמלית. הואיל ולאו ר"ה הוא, דשכיחי דאזלי ויתבי התם וחזי לכסות בה רוק. ורבא אמר אפילו ברשות הרבים. כיון דבחצר כלי הוא לא פקע תורת כלי מיניה. וא"ת וכי עדיפא חרס קטנה מכסויי כלים שיש להם בית אחיזה דלא שרו לטלטולינהו אא"כ יש תורת כלי עליהם, כדאיתא בסוף פירקין [קכ"ו ע"ב]. י"ל אה"נ. והיינו טעמא משום דהך חרס קטנה, כיון דמעיקרא היתה כלי גמור, אע"ג דהשתא [הוי] שבר כלי, כל שראויה למלאכה, עדיין הכנתה ותורת כלי שהיתה בה עליה. משא"כ בכסויי כלים שמעולם לא היו כלים גמורים, ומשום הכי בעינן שיהא תורת כלי עליהם. איתווס מסאניה. נתלחלחו מנעליו בטיט. מכפר ליה. מקנחו. לא מסתייהו דלא גמר. מה אסור ומה מותר. מגמר נמי. מלמדים שיבוש שבידם לאחרים. לדידי. לקינוח. ואע"ג דלא שכיח, הרי עליו שם כלי בחצר. שנתכתתה. החבית. היא. המגופה. ושבריה. של חבית. מותר וכו'. דחזו לכסויי בהו מנא. לא יספות. לא יחתוך, כדתנן [מעשרות פ"ג מ"ט] וסופת באבטיח. כלומר לא יתקן להסיר בליטותיו ועוקציו בשבת, דעביד כלי והוי מכה בפטיש.
<h2>דף קכה.</h2>
ואם זרקה. למגופה זו. מבעוד יום. גלי דעתיה מאתמל דלאו מנא הוא. קרומיות. שנפרדו מן מחצלת ישנה. אסברה לי. בר המדודי פירש לי טעמו של דבר. לכסויי בה עפרא. העומד לכסות בו צואה. אי נמי שלא יעלה האבק. פרוזמיות. טליתות. כדאמרינן במסכת סוכה [י"א ע"א] רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה. תנור ישן. שכבר הוסק וחרסיו קשים. בית יד. דבלאו בית אחיזה [לא] מטלטלין ליה. במתא מחסיא. כסויי תנור של אותו מקום לא היה להם בית אחיזה. תנור שפיו למעלה יש לו כסוי (מפני) [כדי] שלא יצא חומו. ולאחר שהדביק בו הפת מכסהו. וכ"פ הריא"ף ז"ל שמטלטלין אותן אע"פ שאין להם בית אחיזה, וכרבינא דבתרא הוא.
<h2>דף קכה:</h2>
מתניתין. האבן שבקרויא. דלעת יבשה חלולה. וממלאין בה מים. ומתוך שהיא קלה אינה (שאובת) [שוקעת] אלא צפה. ונותנין בה אבן להכבידה. אם ממלאין בה. בקרויא. ואינה נופלת. האבן, שקשרה יפה לפי הקרויא, הוי יד כלי. ואם לאו. הרי היא כשאר אבנים ואין מטלטלין את הקרויא, דשויא בסיס לאבן. זמורה. של גפן. בטפיח. כד ששואבין בו מן הבור או מן המעין. ממלאין בה. דשויא כלי להך זמורה. שקשור. בחלון. תלוי. שאינו נגרר בארץ. שהחבל שהוא קשור בו אינו מגיע לארץ. אין פוקקין בו. דמחזי כמוסיף על הבנין. בין כך בין כך. מפרש לה בגמרא. ועלה דהא דזמורה שהיא קשורה בטפיח אמרינן בגמרא, קשורה אין שאין קשורה לא, לימא מתניתין דלא כרשב"ג, דתניא חריות של דקל שגדרן לשום עצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשר רשב"ג אומר א"צ לקשר, אמר רב ששת אפילו תימא רשב"ג הב"ע במחוברת באביה, אי הכי והא קא משתמש במחובר, למטה מג"ט. ופירש רש"י באביה, בגפן. והא קא משתמש במחובר, ואפילו קשרה מבעוד יום ניתסר. למטה משלשה, סמוך לקרקע, וכגון לשאוב מן המעין שאינו עמוק, ומותר להשתמש באילן למטה משלשה, כדאמרינן בפרק בתרא דעירובין [צ"ט ע"ב] שרשים גבוהים מן הארץ שלשה לא ישב עליהם. אמר המחבר. זה נראה לי חידוש גדול שיוכל אדם להשתמש בשבת בענף שהוא מחובר בשורש האילן אם הוא קצר שאינו ארוך שלשה, ולא חיישינן שמא ישברנו על ידי נענועו, ושיהיה זה שוה עם ישיבה על שרשי אילן שאינן גבוהין מן הארץ שלשה. עד כאן לשון המחבר.
גמרא. אוהל ארעי. לפרוס מחצלת על ארבע מחיצות או על ארבעה קונדסין להיות צל לאוהל מן החמה. ודוקא גג, אבל מחיצה לאו אוהל הוא ושרי לפורסה לצניעות, כדאמרינן בעירובין [צ"ד ע"א] בעובדא דשמואל, בההוא חצר דנפל גודא דביני ביני, אמר להו שמואל נגידו לי גלימא, ואמרינן התם דשמואל דעבד לצניעותא בעלמא הוא דעבד. ואם איתא דאסור לעשות מחיצה בשבת היכי שרי למיעבד הכי הא אין עושין אוהל בתחלה בשבת. ופקק חלון דמתניתין, משום דבנין קבוע, ומחזי כמוסיף אבנין. אלא להוסיף. כגון שהיתה מחצלת פרוסה עליהן וכרוכה, ונשאר בה אויר, ולמחר פושטה, דומיא דפקק דמוסיף בעלמא הוא. ובתוספות בשם רבינו תם ז"ל פליגי על רש"י בזה, שהוא ז"ל התיר אפילו מחיצה מתרת. וכמו שפירש בההיא דגלימא דשמואל. והקשו לו מההיא דפרק מי שהוציאוהו [ערובין מ"ד ע"א] גבי דופנה של סוכה, ומסקינן עלה, לא קשיא הא בדופן שלישית הא בדופן רביעית. דמשמע התם דרבנן ורבי אליעזר דפקק החלון דהכא לא פליגי אלא בדופן רביעית. לפי שאינה מחיצה מתרת והוי כפקק החלון. אבל בדופן שלישית שהיא מחיצה מתרת אפילו לרבנן אסור כעושה אוהל ארעי לכחחלה. וקיימא לן כרבנן. והכי משמע בסוף עירובין [ק"ב ע"א] דמוסיפין על אוהל ארעי בשבת. דאמרינן הני דיכרי דהוו ליה לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא, אתא לקמיה דרב, אמר ליה זיל כרוך בודיא ושיר בה טפח למחר פרסיה עלייהו מוסיף על אוהל ארעי הוא ושרי.
<h2>דף קכו.</h2>
בין קשור. כלומר אפילו קשירה לא צריך. והוא שמתוקן. מוכן מאתמול לכך. וכתבו המפרשים ז"ל, דבמחשבה בעלמא סגי ליה לרבי אבא, דאי לתקנו במעשה, שיהא ניכר שהוא מוכן לכך היינו תורת כלי. ורבי אבא לא הזכיר תורת כלי ולא בעי ליה. תדע דבגמרא א"ר אבא אנא דאמרי כי האי תנא דקנה שהתקינו וכו' רשב"ג אומר מתוקן אע"פ שאינו קשור. וע"כ מתוקן דרשב"ג בלא מעשה אלא במחשבה בלחוד. דאי במעשה הא הוה עליה תורת כלי. ואמרינן בגמרא דרבי יוחנן סבר כותיה דרשב"ג בחדא, דלא בעינן קשור. ופליג עליה בחדא, דאילו רשב"ג לא בעי תורת כלי ורבי יוחנן בעי תורת כלי. ולפיכך הסכימו המפרשים ז"ל לפירוש רש"י דלא גריס "ואמר רב יהודה". אלא "אמר רב יהודה". משום דבגמרא הוה מייתי לברייתא דקנה רבי אבא. והוא לא סבר לה כרבי יוחנן. ולא מצינו שהזכיר תורת כלי ושיהא פליג בחדא ארשב"ג, אלא משמע דסבירא ליה כרשב"ג לגמרי. ולרבי יוחנן הוא שמצינו שהזכיר תורת כלי ופליג עליה בחדא. הילכך לא מסתייע רבי אבא ממילתיה דרבי יוחנן. ומילתא באפי נפשה היא "אמר רב יהודה". ורש"י פירש מתוקן, הזמנה בעלמא. שקשור ותלוי. אפילו קשור, אם ראשו נגרר לארץ חשיב ליה כשומטו מן הקרקע ובונה בו לכתחלה.
<h2>דף קכו:</h2>
הלכה כרבי אליעזר. דבעינן קשור ותלוי. מדבריהם למדנו. בפרק בתרא [קנ"ז ע"א], אבא צדוק ואבא שאול בן בטנית שפקקו המאור בטפיח וקשרו את המקדה בגמי לידע אם בגיגית פותח טפח. והתם מפרש לה, וקתני מדבריהם למדנו שפוקקין. את המאור בדבר שאינו קשור ותלוי. וקושרין. קשר שאינו של קיימא לכתחלה, ומודדין. מקוה ומטלניות. מאי דעתיך. דמותבת לרבי יצחק מהא מצי לשנויי לך הא מני רבנן היא. ואי משום דקתני לה סתמא מותבת ליה דמדסתם כרבנן הלכתא כותייהו. ברייתא דנגר הנגרר. שנועלין, כל שקשור ותלוי סתמא קתני לה, וסתם לן כרבי אליעזר דאסר. מעשה רב. למילף מיניה, דכיון דסמוך למיעבד עובדא לקולא ש"מ הלכתא היא. וכן פסקא דמילתא, דאע"פ שאינו קשור ואינו תלוי, כיון דמתוקן כדאמרן, פוקקין בו, ולא בעינן תורת כלי. שלא הזכירו רבינו אלפסי ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהלכות שבת. והקשה הרנב"ר ז"ל על האי פסקא דלא בעינן תורת כלי, ובקנה שהתקינו בעל הבית נראה דהלכה כרבי יוחנן, דפסק הרב ז"ל דבעי תורת כלי. ורבי אסי גופיה דאמר הכא משמיה דרבי יוחנן דתורת כלי בעינן אמר לעיל [קכ"ה ע"ב] משמיה דרבי יוחנן נמי גבי אבן שעל גבי חבית דנעשה כסוי לחבית. ותירץ ז"ל דכי בעינן תורת כלי, הני מילי כשלא נשתמש בו מבעוד יום. אבל כשכבר נשתמש בו, זהו תורת כלי שלו. ולפיכך לא הזכיר הריא"ף ז"ל בפקק החלון תורת כלי, דמסתמא נשתמש בו מבעוד יום, שהרי צריך הוא להיות מכוון למדתו של חלון ולכוונו בשבת אי אפשר. אבל בקנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו הוא שהזכיר תורת כלי, משום דלא משמע שנשתמש בו. וכן בכסויי הכלים, לפי שבכסויי הכלים אינם צריכים להיות מכוונים למדתם של כלים, שיהא צריך להשתמש ולראות בהן מבעוד יום. ומשום הכי אם לא נשתמש בהן בעינן שיהא תורת כלי עליהם ע"כ. גרסינן בסוף עירובין [ק"ב ע"א], ההיא שריתא. פירוש קורה, דהות בי רבי פדת דהוו שקלי לה בי עשרה ושדו לה אדשא אמר זו תורת כלי עליה.
מתניתין. בכסוי קרקעות. כגון כסוי בור ודות, דהוי כבונה אי לאו דמוכחא בית אחיזה דיליה דלמשקל ואהדורי עביד. גמרא. שיש תורת כלי עליהן. דכיסויין הללו חזו לתשמיש בעלמא, אבל כסוי כלי לא אמרינן כלי הוא. ודכולי עלמא וכו'. משום דאוקמה רבי יוחנן בשיש תורת כלי עליהן איצטריך ליה למימר דכי פליגי רבנן, בכלים דאחברינהו בארעא פליגי, דאילו כלים בעלמא אע"ג דלית להו לכסויין בית אחיזה מיטלטלי. דכיון דבדאיכא תורת כלי עליהן קיימינן, מה לי [איכא] בית אחיזה מה לי ליכא בית אחיזה. אלא בכסויי כלים המחוברים לקרקע כגון תנור וכירים הוא דפליגי, משום דדמו במקצת לכסוי בור ודות, וגזרה הני אטו הני. כך פירש רש"י ז"ל. מר סבר. ת"ק גזרינן. כסויי כלים המחוברים לקרקע אטו כסוי בור ודות, דמחזי כבונה או כסותר. מר סבר. רבי יוסי, לא גזרינן. והלכה כת"ק.
מפנין. אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעודה או תלמידים לדרשה. ולא חיישינן לטירחא דשבת. אבל לא את האוצר. כדמפרש בגמרא. מפנין תרומה טהורה. כלומר ומה הן מפנין. דבר הראוי כגון אלו תרומה טהורה דחזיא לבהמת כהן. אבל לא תרומה טמאה. דאפילו לבהמת כהן לא חזיא בשבת. ואע"ג דבחול חזיא, כדתניא בכל שעה בפסחים [ל"ב ע"א], שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו, בשבת וביום טוב לא חזיא, דזהו ביעורו מן העולם או להסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמאה וקדשים טמאים ביום טוב כדתנן [כ"ג ע"ב] אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ואוקימנא טעמא משום דאין שורפין קדשים ביום טוב. לוף, מין קטנית דלא חזי אלא לבהמה. לעורבים. כגון לעשירים שמגדלים עורבים לגדולה. גמרא. ארבע מחמש. אם לא היה שם אלא שיעור חמש קופות לא יפנה אלא ארבע מהם, שאסור לגמור את האוצר, דילמא חזי גומות בקרקעיתו ומשוה להו. וחמש מאוצר גדול. ואם יש הרבה אין מפנין יותר מחמש. תחלה. אם לא התחיל בו להסתפק ממנו כבר למאכלו או לבהמתו. דאם כן הוי מוקצה. ומתניתין רבי יהודה היא דאית ליה מוקצה.
מסכת שבת
<h2>דף קכז.</h2>
כדאמרי אינשי. חשבון קטן תחלה, ואם יצטרך לו יותר יפנה יותר. ומשום הכי נקיט ארבע ברישא והדר חמש, וה"ה דאפילו טובא. שלא יגמור. משום אשוויי גומות. וכתב הריא"ף ז"ל, הא מילתא חזינא ביה פלוגתא ביני רבוותא ז"ל, איכא מאן דפסק כרב חסדא משום דסוגיא דשמעתא כותיה וסתם מתניתא נמי כותיה, וגמרא קא שקיל וטרי לפרושי שיעורא דמתניתא, ואיכא מאן דפסק כשמואל משום דקא מוקים למתניתין כרבי שמעון דלית ליה מוקצה, דקיימא לן כותיה, עכ"ל. וכתב הרנב"ר ז"ל, אע"פ שלא הכריע הרב ז"ל בפירוש כחד מינייהו, נראה דהוא ז"ל כרב חסדא הוא פוסק, שהרי כתבה לבעיין דבעינן בסמוך, הני ארבע וחמש דקא אמרינן אע"ג דאיכא אורחים טובא או דילמא הכל לפי האורחים. וההיא ודאי כרב חסדא שייכא. דאילו לשמואל לא נפקא לן מידי, דהא אמר דאפילו טובא מפנה. הילכך נקיטינן כרב חסדא. ומיהו אע"ג דלרב חסדא צריכינן למימר מאי אבל לא את האוצר, שלא יתחיל באוצר תחלה, דלא מצינן לפרושי יגמור את האוצר, דהא תנא ליה ארבע וחמש באוצר גדול, אלא ודאי שלא יתחיל קאמר, ואפילו הכי בהא לא קיימא לן כסתם מתניתין. דאליבא דרבי יהודה אתיא, דאית ליה מוקצה, ואנן קיימא לן כרבי שמעון. ואע"ג דבסוף פרק מי שהחשיך [קנ"ז ע"א] מקשינן סתמי, ולא מקשינן מהא. משום דלא מכרעא לאוקומי כרבי שמעון וכפירושא דשמואל. אבל רב אחא משבחא [פ' וירא שאילתא י"א] ז"ל גריס בהא דשמואל "ארבע וחמש כדאמרי אינשי ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור האוצר. ולא גריס בה "ואפילו טובא מפנה". ולפי גירסא זו בעיין דבעי "הני ארבע וחמש דקאמרינן אע"ג דאיכא אורחים טובא", כשמואל נמי אתיא. דשמואל נמי לא שרי טפי מחמש קופות. וכיון דסוגיא דשמעתא לא קשיא ליה לא קיימא לן כותיה. חדא דמוקי לה למתניתין כרבי שמעון. ועוד דשמואל קשיש מרב חסדא ועדיף מיניה, עכ"ל. אמר המחבר. [ולבי] מגמגם על הוכחה זה. עוד לו ז"ל, שלא יגמור את האוצר. פירוש דילמא אתי לאשוויי גומות במתכוין. שכן דרך מפני אוצרות להשוותן מפני האורחים. אבל שלא במתכוין ודאי לא חיישינן לרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר וקיימא לן כותיה. וכמן שכתבתי בפרק כל הכלים [קכ"ד ע"ב] בסייעתא דשמיא. ע"כ.
תבואה צבורה. מוכחא מילתא דהוקצה לאוצר. להסתפק. להאכיל לבהמתו. אסור דברי רבי אחא וכו'. כלפי לייא. כנגד היכן פונה הדבר הזה האמור לאיסור. איפכא מסתברא רבי שמעון מתיר מוקצה בכ"מ וכאן הוא מחמיר. לייא. היכן. וחבירו בברכות [נ"ח ע"א] חצבי לנהרא כגני לייא חרסים שבורים, להיכן הולכין בפרק הרואה. לתך. חצי כור חמש עשרה סאין. אבל בציר מהכי לאו אוצר הוא. גירסא זו "מותר להסתפק ממנה" היא גירסת רש"י ז"ל. ולפי גירסא זו, הא דתני עלה "וכמה שיעור תבואה צבורה לתך" כרבי אחא אתיא, ולא קיימא לן כותיה אלא כרבי שמעון, ואפילו לתך ואפילו כורים מותר להסתפק ממנה בשבת, והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות, אלא שהוא גורס "מותר לטלטלה". והכי פירושה, דבמפנה מפני האורחים עסקינן, אלא דלא שמעינן ממתניתין אלא תבואה שבקופות, אבל תבואה צבורה שבאוצר לא שמעינן, ולפיכך נחלקו בה בברייתא רבי אחא ורבי שמעון, דרבי אחא אסר לטלטל ורבי שמעון מתיר. והא דתני עלה כמה שיעור תבואה שרי רבי שמעון לטלטולי ואמרינן לתך. ולפי דברי הירושלמי היינו נמי כשיעור ארבע וחמש קופות. דגרסינן התם [פי"ח ה"א], רבי זעירא שאל לרבי יאשיה כמה שיעורן של קופות, אמר רבי [יאשיה] נלמוד סתום מן המפורש, דתנינן בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה.
איבעיא להו. פירש רש"י ז"ל, הך בעיא אליבא דרב חסדא. דחוק לתלמידים. שאין מקום להושיבן. ועמר. פנה את העמרים, וכרמלית הוה, ופחות פחות מארבע אמות. ת"ש ועמר ר'. אלמא חד גברא פנינהו. בנפשיה עמר. בתמיהה, וכי נשיא אורחיה בהכי. וכתב רבינו אלפסי ז"ל. ופשטינן לה דהכל לפי האורחים. אבל כל חד וחד מפני לנפשיה לא איפשיט. וכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא וכל חד וחד מפנה לנפשיה. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, או דילמא הכל לפי האורחין, מכאן יש להוכיח הא דתנן במתניתין ארבע וחמש היינו אפילו בשביל אדם אחד. דאי כפי האורחים אם כן מאי שנא דנקט ארבע וחמש עכ"ל.
<h2>דף קכח.</h2>
מפני האורחים. כתב רבינו אלפסי ז"ל עלה דהא דאביי דאמר כולהו סבירא להו, זה לשונו, דכל כה"ג שיטה ולית הלכתא כחד מינייהו. הלכך כסתם מתניתין קיימא לן שאין מטלטלין את החרדל. ויש לתמוה על הרב ז"ל, אם כן אמאי כתבה לברייתא ולא השמיטה, וגם הרמב"ם ז"ל כתב פרק כ"ו מהלכות שבת, מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, אין מטלטלין שברי זכוכית ולא את הלוף ואע"פ שהוא מאכל לעורבים, מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין אצל בני אדם, עד כאן. משמע שהר"ם ז"ל פוסק כברייתא. וכתב הרנב"ר ז"ל, משמע דסבירא להו דתנא דמתניתין ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה, באתריה דתנא דברייתא היו רגילים לגדל יונים, ובאתרא דתנא דמתניתין לא היו רגילים בהם, ע"כ. והשתא ניחא.
מתניתין. זרדין. מין קנים הם שמזרדין כשהם רכים ואוכלים אותן. אם התקינן למאכל בהמה. משום דסתמייהו להסקה קיימי בעינן בהו הזמנה. רנב"ר ז"ל. גמרא. התקינן. הזמינן. אסור. לטלטלה. ואפילו הזמינה למאכל בהמה, דטירחא היא. סיאה איזוב וקורנית. מפרש בגמרא סיאה סיתרי, אזוב אברתא, קורנית חאשי. הכניסן לעצים. לייבשן. בכלי. כדרך חול, כדאמרינן [ע"ד ע"ב] הא מאן דפרים סילקא דמי לטוחן. מולל. במילתיה דרבי יוחנן גרסינן "מולל ואוכל ובלבד שלא ימלול ביד הרבה וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך חול". כך מצאתיה בתוספתא [פט"ו הי"ב] דרבנן מחמרי דבכולה ידיה אסור אלא בראשי אצבעותיו. ומהו מולל כגון אם בא לאכול הזרע מולל שרביטין שהזרע בתוכן. אמינתא. מינט"א. פיגס. מד"א. רבינו אלפסי ז"ל הביא הא דגרסינן פרק ביצה [י"ב ע"ב], המולל מלילות מע"ש למחר מנפח על יד על יד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי. ואסיקנא אם בא למלול בשבת כיצד מולל, אביי משמיה דרב יוסף אמר חדא חדא, ורב אויא משמיה דרב יוסף אמר חדא אתרתי, רבא אמר כיון דקא משני אפילו טובא, וכשמנפח מנפח בידו אחת ובכל כחו. והלכתא כרבא דקאי כחכמים דאמרי הכא מולל בראשי אצבעותיו. ולית הלכתא כרשב"ג, דקיימא לן כסתם מתניתין. ומכל מקום שמענו שרבינו אלפסי ז"ל אינו מחלק בין תבואה וקטנית לסיאה אזוב וקורנית אמינתא ופיגס. אלא אפילו תבואה וקטנית שרי בשבת, כיון דקא משני. שלא כדעת הרב רבי זרחיה הלוי ז"ל שכתב, דלא שרינן בשבת כלל חבילי תבואה וקטנית, אלא דוקא חבילי תלתן כגון סיאה אזוב וקורנית אמינתא ופיגס. ובספר מגיד משנה כתוב בפרק כ"א, זהו לשונו. ודע שיש מפרשים שמלילה זו היא לרכך האוכל בדוקא, הא להוציאו מן הקשין אסור בשבת אפילו ע"י שנוי, וביום טוב מותר אפילו כדרכו. וכן נראה מן התוספתא [פט"ו הי"ד] כדבריהם ועיקר עכ"ל.
בשר תפוח. בשר תפל גרסינן, שאינו מליח. ולמאן דגריס "תפוח" הוא הוא. מותר לטלטלו. דלית ליה מוקצה בטילטול. במוקצה לאכילה סבר וכו'. כלומר באיסור מוקצה לענין אכילה סבר לה כרבי יהודה דאסור לאוכלו. אבל לענין טלטול סבר לה כרבי שמעון. בר אווזא. שחוט. משמשא לטולא. שלא יסריח. ואמר להו רב חסדא חסרון כיס קא חזינא הכא. שאתם מניחים אותו בשמש ומתחמם. וסלקוהו על פיו מחמה לצל. לאומצא. כשהוא חי אוכלין אותו [בלא] (ב)מלח. דג תפל וכו'. דאינו ראוי לכלום, ולכלבים לאו בדעתיה למשדייה. אבל במליח נאכל חי על ידי מלחו. בשר תפוח. מסריח. לחתול. חתול לא מזיק ליה ארס של נחש, שאף הנחשים הוא אוכל. מפני הסכנה. שמא ישתה מהם. והמפרשים מקשין לגירסת רש"י ז"ל דבשר תפל אמאי אסר רב חסדא, הא חזי למיכל באומצא, כדאיתא פרק כל הבשר [חולין קי"ג ע"א] גבי השובר מפרקתה של בהמה. דמשמע התם דבשר בהמה חי נמי חזי למיכל באומצא, כדאמר רב חסדא גבי בר אווזא. ויותר מחוורת להם גירסת הרי"ף ז"ל "בשר תפוח". ואע"ג דקתני בברייתא בהדיא דמטלטלין בשר תפוח, לא הקשו משם לרב חסדא, משום דהוה מצי לאוקומי כרבי שמעון ורב חסדא כרבי יהודה סבירא ליה. והא דאמרינן בשר תפוח שהוא מאכל לחיה, הקשה הרשב"א ז"ל, אמאי לא אמרינן שהוא מאכל לכלבים, כדתנן [קנ"ו ע"ב] מחתכין את הנבלה לפני הכלבים. ואמאי שני בלישנא ולא אמר נבלה ואמר בשר תפוח. וכתב הרנב"ר ז"ל, דבשר סרוח לא חזי לכלבים אלא לחיה. והלכתא כרב הונא. ומיהו צריך עיון הא דאמרינן במוקצה דטילטול סבר לה כרבי שמעון. דהא בפרקא קמא [אמרינן] כרכי זוגי רב אסר. ובפרק כירה [מ"ה ע"א] אמר רב מניחין נר ע"ג דקל בשבת, משום דכיון דמוקצה הוא לא אתי לטלטולי ולאשתמושי במחובר. וההיא מוקמינן לה התם כרבי יהודה. אלמא אפילו במוקצה דטילטול סבר לה כרבי יהודה. ולגירסת רש"י ז"ל אתי שפיר, דכיון דבשר תפל ראוי לאכילה, דיינו לאסור אכילתו. ובהא הוא דשרי טילטולו. אבל נר וזוגי דלאו ראוי לאכילה, אי לא אסרת טילטולו לא אסרת במידי. אבל לגירסת הריא"ף ז"ל בשר תפוח לא חזי לאכילה, ואמאי שרי לטילטולי. לכך צ"ל דכרכי דזוגי הוא מוקצה מחמת מיאוס. וכמו שכתב רבינו תם ז"ל דהיינו מחצלאות שפורסין על גבי דגים מלוחים וריחם רע ונמאסים. וההיא דנר מוקצה מחמת איסור הוא. ובהני סבר רב כרבי יהודה אפילו לענין טילטול.
אמר המחבר. את העצמות. כתב הרא"ש ז"ל בתוספות, וכגון שהוסר הבשר מאתמול. דהשתא לא הוי נולד ע"כ. בשר תפוח וכו'. תמהני אמאי גרע דג תפל, דהא חזי לחתול. וי"ל דתפוח בדעתיה למשדייה, תפל חזי לאומצא. אבל דג תפל לא בדעתיה למשדייה, וגם לא חזי לאומצא. כך נראה לי. כתב הרא"ש ז"ל בתוספות, מכאן ראיה דדם הנבלע באברים מותר לאוכלו עם הבשר כל זמן שלא יצא. מדקאמר חזי לאומצא אע"ג דלא מליח. ושאר ראיות כתבתי בחולין [י"ד ע"א]. עד כאן לשון המחבר.
<h2>דף קכח:</h2>
מתניתין. כופין וכו'. ואשמועינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת. ורבי יצחק משני לה בפרק שלישי [מ"ג ע"ב] בצריך למקומו. שברחה. מן הבית. דוחין אותה. בידים. מדדין עגלים. אוחזו בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסייעו לילך ומנענע לו רגליו. והאשה מדדה וכו'. אוחזתו בזרועותיו ומסייעתו, והוא מניע רגליו והולך. שנוטל אחת. שהתנוק מניע רגליו, וכשמגביה אחת מניח אחת. אבל גורר אסור. מפני שנושאתו. גמרא. אי לא. כגון שהמים עמוקים. כלי מהכנו. שמשהניחו תחתיה אינו יכול ליטלו, ודומה לסותר בנין. צער בעלי חיים דאורייתא. [שנאמר] [שמות כ"ג] עזוב תעזוב עמו. ואיכא למאן דדריש טעמיה דקרא באלו מציאות [ב"מ ל"ב ע"ב] משום צער בע"ח. מדדין לא, שלא יהא אוחזה באגפיה ורגליה נוגעין לארץ ומוליכה. דמקפיא נפשה. מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה. אבל אווז כשהוא אוחזה באגפיה היא מהלכת ברגליה. ומיהו בר"ה לא, משום דיגביהנה מן הארץ ונמצא נושאה. וסתמא רבנן דפליגי עליה דר' נתן בהמצניע [צ"ד ע"א] גבי המוציא בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין חייב. מקפיא. כמו "מקפן ידייהו" דחגיגה [ט"ז ע"ב]. אין עוקרין. לגמרי רגליה מן הארץ, דמוקצה הוא לטלטלה. דדויי מדדינן. אוחזה בשני צידיה בידיו ומדדה, והוי טלטול טפי מדחיה שדוחפה מאחריה. סיפא. דקתני דוחין אבל לא מדדין, אתאן לתרנגולת. ורישא. בשאר עופות. ליכבשינהו. כדי שיתכפלו ולא יוכל להתחזק עליהן. אי נמי לידלינהו. יגביהם, שלא יהיו רגליו נוגעות לארץ. מדדה את בנה. אפילו בר"ה, דאי נמי מגבהה ליה החי נושא את עצמו. דהכי אוקימנא התם [צ"ד ע"א] דבאדם מודו ליה רבנן לרבי נתן. ובמתניתין א"ר יהודה אימתי וכו'. וכן הלכה דקיימא לן כל היכא דא"ר יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים.
מתניתין. מסעדין. מפרש בגמרא. חכמה. מילדת. ואין מילדין את הבהמה בי"ט. דאיכא טירחא יתירא. בשבת. אף בשבת. ואצ"ל שמסעדין וכ"ש ביו"ט. וקושרין את הטבור. של ולד שהוא ארוך, ואם יתקשר בשום דבר ויגביהו התינוק יצאו מעיו. גמרא. דוחק בבשר. של אשה לפנים, שיהא הולד בולט מבחוץ. וטופח לו בחוטמו. שהנחירים סתומין ברירין. מרחמין. מאהבין את הולד עליה. בול של מלח. מלא אגרוף מלח. דכאיב לה. וזוכרת צער לידה ומרחמת לולד אם רחקתו. מי שליא. שורין את השליא במים. לא מרחקא. אין דרכה לרחק. דמביאה לה שמן. דרך רשות הרבים ביד. בכפה, ולא בכלי, דכמה דאפשר משנינן. בשערה. סכה שערה שמן, וכשבאה אצלה מקנחתו. ואין כאן חילול שבת, שאין דרך הוצאה בכך. פשיטא. דהא פקוח נפש דוחה שבת. יתובי מיתבא. כתב הרא"ש ז"ל שמשמע בהא איכא למיחש לפקוח נפש גבי חיה כל כך היא מסוכנת. דבלאו הכי ודאי לא שרינן. כדחזינן פרק בתרא דיומא [פ"ב ע"א], דמחמרינן טובא לענין חולה שלא להאכילו ביום הכפורים אלא על פי מומחה שיודעים בו שיש סכנה. תיפוק לי משום סחיטה. למה לא הביאה לה בכלי שלא תחלל את השבת בהוצאה. הכא נמי הא קא מחללה בסחיטה. אין סחיטה בשער. שהוא קשה ואינו בולע. דרך שערה. כורכת הכלי בראשה בשערה. דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן. והלכתא דאין סחיטה בשער. ומיהו איסורא איכא. חיה. יולדת. כתב הרא"ש ז"ל, במקרא קורא המילדת חיה, דכתיב [שמות א'] כי חיות הנה. ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ובלשון חכמים נמי מצינו דקרי למילדת חיה, פרק בתרא דקדושין [ע"ד ע"א] חיה אביו ואמו.
<h2>דף קכט.</h2>
צריכה אני. לחילול. בין שאמרה אין אני צריכה. וחברותיה אומרות שהיא צריכה, מחללין. ספק נפשות להקל. הלכך אפילו אמרה אין אני צריכה מחללין. וכתב הרמב"ן ז"ל, דבשאין שם חכמה ורופא עסקינן. ולפי שהדברים שעושים לחיה בחול ידועים הם לכל, אמרינן שאע"פ שאמרה אין אני צריכה שיחללו עליה שבת. אע"פ שאין אנו יודעים אם יכולה זו להמתין עד הערב ולא תבא לידי סכנה אפילו הכי כיון שנודע הוא שדבר זה עושין אותו לחיה וכל החיות צריכות לכך, מחללין עליה מספק. ואין שומעין לה, דילמא תונבא הוא דנקיט לה. ומיהו בשיש שם חכמה ורופא ואומרים אינה צריכה שומעים להם. אבל משנסתם הקבר שומעין לה, שאינה בחזקת מסוכנת לאותן דברים שרגילות חברותיה לעשות לה ואפשר שיכולה להמתין. אבל [אחר] שלשים יום אפילו אמרה צריכה אני, כיון שאנו יודעים שאין לה חולי אחר, ואף היא אינה אומרת כן, הכל בקיאים דמשום לידה אין לה סכנה לאותן דברים שהחיה רגילה בהן ע"כ.
משעה שהדם. כתב הריא"ף ז"ל, מדלא אמר רב הונא משיתחיל הדם, אלא משעה, ש"מ קודם שתשב על המשבר קאמר. וכאביי עבדינן לחומרא. ולא מחללינן שבת עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר. ותמהו עליו המפרשים ז"ל, דבספק נפשות [ראוי] להקל. ואם משיתחיל הדם הוא קודם לתשב על המשבר, אין לנו להמתין עד שתשב על המשבר וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות שבת, חיה משיתחיל הדם להיות שותת מחללין עליה את השבת, ואפשר שדעת הריא"ף ז"ל כן, שישיבת המשבר סמוך לשתיתת הדם היא. ולא אמר אלא למעוטי קודם לכן, שאין סימן לידה בדבר ולא ספק נפשות. וכן למעט שתיתת דם שאינה מחמת לידה. דבהני גווני ליכא ספק נפשות. כך נראה לי. באגפיה. בזרועותיה, שאינה יכולה לסמוך מרוב צערה.
חיה שלשה. שלשה ושבעה ושלשים הוזכרו בה בחילוק הלכות שבת. משלשה עד השלמת שבעה ימים, ומשבעה עד השלמת שלשים, ומשעה שהדם שותת עד שלשה ימים יש לה דין אחד. שבעה אמרה וכו'. קשיא דיוקא דרישא אסיפא. ומיהו לענין הלכה נקטינן כדיוקא דסיפא דדוקא אמרה אין צריכה אני, הא סתמא מחללין, דהא ספק נפשות להקל. כל צרכי חולה. והא חיה עד שלשים סתמא חולה היא. דבר שאין בו סכנה. שאם לא יעשו לו רפואה זו אינו מסוכן למות, ומ"מ צריך לחולה. אומר לגוי ועושה. אבל דבר שיש בו סכנה ישראל עצמו עושין לו. וכתב הרנב"ר ז"ל, אומר לגוי ועושה. פירוש מתירין בו מלאכה גמורה על ידי גוי. אבל אין מתירין אפילו שבות דדבריהם על ידי ישראל. וראיה מדאמרינן בפרק יום טוב שחל [ביצה כ"ב ע"א], אמימר שרא למכחל עינא מגוי בשבת, אמר ליה רב אשי מאי דעתיך דאמר רב עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה נעשים על ידי גוי בשבת. הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה, מר הא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. ומשני מסייע אין בו ממש. והרי איסורו של כוחל אינו אלא מדבריהם כדאיתא בפרק המצניע [צ"ד ע"ב], ואפילו הכי לא שרי ליה על ידי ישראל. והיינו נמי דתניא לקמן בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ד ע"א], אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת. אלמא נהי דשרינן בחולה שאין בו סכנה מלאכה על ידי גוי, לא שרינן ביה שבות על ידי ישראל אא"כ נעשה כלאחר יד. כדאמרינן גונח יונק חלב בשבת, מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזור רבנן. ומיהו כי לא שרינן שבות של דבריהם על ידי ישראל בחולה שאין בו סכנה, דוקא בדליכא לא סכנת גוף ולא סכנת אבר. אבל אי איכא סכנת אבר, אפילו ליכא סכנת גוף, מתירין בו שבות על ידי ישראל. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ח ע"ב] גבי עין שמרדה, סבור מינה הני מילי היכא דשחיקי סמנין מאתמול, אבל משחק ואיתויי דרך רשות הרבים לא. משום דהוה ס"ד שאין בדבר סכנת נפשות אלא סכנת עיורון ואפילו הכי שרינן היכא דשחיק סמנין מאתמול אע"ג דאיכא שבות של דבריהן גזרה משום שחיקת סמנין. אבל כל היכא דאיכא סכנת אבר שרינן שבות של דבריהם על יד ישראל. אבל היכא דליכא אפילו סכנת אבר, נהי דשרינן מלאכה גמורה על ידי גוי, לא שרינן שבות על ידי ישראל, וכדכתיבנא לעיל. ומסתברא דכי שרינן לה נמי על ידי גוי הני מילי בחולה שנופל מחמת חליו למשכב, אבל במיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא. ולא עוד אלא דברים שהם מותרים לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוין. וזו היא ששנינו [קי"א ע"א] החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין [כ"ח ע"א] דאפילו היכא דכיבי ליה טובא "חושש" קרי ליה לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא, ומשום הכי אסרינן משום שחיקת סמנין. ונמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשים על ידי גדולי ישראל. אין כאן סכנת נפש אלא סכנת אבר, צרכיו במלאכה דאורייתא נעשים על ידי גוי. ובשל דבריהם אפילו על ידי ישראל. אין בו סכנת אבר אלא חולי בעלמא, כל שנפל למשכבו, צרכיו נעשין על ידי גוי אפילו במלאכות של תורה, אבל לא על ידי ישראל אפילו בשל דבריהם. מיחוש בעלמא, כגון חושש בשיניו וכיוצא בו אין מתירין לו כלום. ולא עוד אלא שאפילו דברים המותרים לבריא אסורים לו כל שמעשיו מוכיחין שהוא מתכוין לרפואה גזרה משום שחיקת סמנין. זהו דעת הרמב"ן ז"ל בדברים אלו. עכ"ל.
לטבילה. עד שלשים יום לא תטבול מפני הצינה. שאין בעלה עמה. וטובלת לטהרות. בעלה מחממה. לאחר טבילה בתשמיש, והגוף מתחמם מן הגוף. בתריה דרבא. בעלה היה. מדורה. הסק גדול. הקיז דם. וכ"ש חולה. צלחו ליה תכתקא דשאגא. לא מצאו עצים מוכנים להסיק ביום הקזה, וצוה ובקעו לו כסא של תדהר, שהיה מעולה בדמים. פתורא דיונס. מין ארז הוא. ורבינו הלוי אומר בוייש, שלחן של עץ זה. שרשיפא. ספסל. ויקח מנעלים. שאין לך בזוי יותר מן המהלך יחף בשוק. מאי צרכי סעודה בשרא וחמרא. ובגמרא מאריך כאן בדברים שהם טובים להקזה כמו רבוי שתייה. והיין ישן משובח מאד ולעשות סעודה גדולה. ומשום שזה הכרחי לו התיר למי שאין לו מעות לכך לעשות תחבולה כדי שיטעום עד שיעור רביעית. וכיצד יעשה יקח זוז רע ויטעום מן המאכל שרוצה לקנות. שכן דרך הלוקחים. ואחר כך יתן לו הזוז, ולא יקבלנו החנוני, שימצאנו רע. והוא ילך לחנות אחרת ועושה כמן כן, עד שבע חנויות. לחנות ויהיה נזהר כל יומא דהקזה שלא יישן במקום שמכה בו השמש. ולא יעמוד במקום נשיבת רוח. ושלא יקיז בערבי שבתות וימים טובים, גזרה משום מעלי יומא דעצרתא דנפיק ביה זיקא דשמיה "טבוח" והוא סכנתא.
<h2>דף קכט:</h2>
ואמר שמואל הקיז דם שתיה לאלתר, אכילה עד חצי מיל. אמר שמואל פורסא דדמא חד בשבא וארבעה ומעלי שבתא, אבל שני וחמישי לא דאמר מר מי שיש לו זכות אבות יקיז דם בשני ובחמישי, שבית דין של מעלה ובית דין של מטה שוין כאחד. בתלתא מ"ט לא, משום דקיימא ליה מאדים בזווי, פירוש פורסא זמן, כמו [שקלים פ"ג מ"א] בפרוס הפסח. שוין. וכיון דיום דין ופקידה הוא, עוונותיו נזכרין. מאדים בזווי. שמזל מאדים משמש בו בשעות זוגות. ומזל מאדים ממונה על החרב, הדבר וכל פורענות. והזוגות קשים, שיש בהם רשות לשדים, כדאמרינן בפסחים [ק"ו ע"ב] והפורענות מוכן. שצ"מ חנכ"ל. סדר השעות כשנתלו המאורות והמזלות, שעה ראשונה של רביעי בשבת שימש שבתאי. ובשני צדק. ואחריו מאדים. ואחריו חמה. ואחריו נוגה. ואחריו כוכב. ואחריו לבנה. נמצאו שבעה מזלות לשבע שעות. וחוזרין חלילה לעולם. נמצא כסדר הזה לעולם. סימני מזלות המשמשים בתחלת ליל השבוע כצנ"ש חל"ם. מוצאי שבת ראשונה שלו כוכב. תחלת ליל שני צדק. וכן כסדר הזה. וסדר סימני תחלת הימים חל"ם כצנ"ש. שעה ראשונה של אחד בשבת חמה. ושל שני בשבת לבנה. ושל שלישי מאדים. ונמצא מאדים בזוגות, באותו יום משמש שתי פעמים בי"ב שעות, והם חוזרים חלילה אם לא בלילה, ובלילה אין דרך להקיז.
וטומנין את השליא. והיא רפואה להתחמם לילד. ספוגין של צמר. צמר מנופץ. של שתי תנוקות. תאומים. וקושרין את טבורן זה בזה. דמנתחי. זה אילך וזה אילך. ונמצאו מסוכנים. בפרשת תוכחה. שהוכיח יחזקאל את ישראל את חסדי הקב"ה שעשה עמהם. תוכחה. לשון [ישעי' א'] לכו נא ונוכחה, להתוכח ולהודיע מי הוא שסרח על שכנגדו. למשעי. לטוח ולהחליק את בשרו. שמולחין. ובשרו מתקשה. מלפפין. אימלולי"ר בלעז. ולאו היינו אסובי ינוקא דאמרן לעיל בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"א], דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאסר. אלא לפופי בעלמא, כמו שעושין בחגורות ובפיסקאות.
<h2>דף קל.</h2>
אם לא הביא כלי. איזמל למול את התנוק. וקאי אמתניתין דפירקין דלעיל דסליק מינה, וכל צרכי מילה עושין בשבת. מגולה. בפני הכל. ובגמרא מפרש אמאי מצרך ליה לגלויי. ומפרש לחבב המצוה. ובסכנה. שגזרו גוים על המילה. מכסהו על פי עדים. [שיעידו] שאזמל של מצוה הוא ולא יחשדוהו. כלל אמר ר"ע וכו'. נחלק על רבי אליעזר במכשירי מילה שאין דוחין הואיל ואפשר לעשותם מערב שבת. מילה. עצמה. שאי אפשר. דזמנה ביום השמיני. דוחה את השבת. והקשו בתוספות, למה מביאו בשבת לאזמל אצל תנוק, דקא עביד מלאכה דאורייתא. יביא תנוק אצל אזמל, דליכא אלא שבות, דלכולי עלמא אדם חי נושא את עצמו. י"ל דתנוק קטן כל כך הרי הוא ככפות ואינו נושא את עצמו. הלכך בין כך ובין כך הויא מלאכה דאורייתא. ואחרים תירצו [דלרבי אליעזר] דכיון דסוף סוף מידחיא שבת לגבי מילה עצמה, אף לגבי מכשיריה דחינן לה. אע"ג דאפשר לשנויי, דכולהו כמילה אריכתא דמיין. ויש להם ראיה מדשרי רבי אליעזר להביא להדיא ולא דרך שערו או כלאחר יד. ולא אמר רשב"ל לקמן [קל"ג ע"א] כ"מ שאתה שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, אלא היכא דאפשר לקיים שניהם לגמרי. וכתב הרנב"ר ז"ל, מ"מ אפלו המתירין. [אינם אלא] דוקא להביאו אפילו דרך ר"ה, אבל לעשות כלי לכתחלה היכא דאיכא אחרינא ואפשר להביאו אפילו דרך ר"ה אסור. משום דהבאת כלי הויא לצורך מילה, אבל עשיית כלי אינו לצורך מילה בלבד ע"כ.
גמרא אמרת. אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות. והיא מילה, שישראל ששים עליה. דשאר מצות אינן מוכיחות כל שעה, כגון תפלין וציצית, ומזוזה כשהוא בשדה או ערום בבית המרחץ. אבל זו מעידה עליהם לעולם, כדאמרינן במנחות [מ"ג ע"ב] בדוד כשראה עצמו בבית המרחץ נצטער ואמר אוי לי שאני ערום מכל המצות, וכיון שנסתכל במילה נתישבה דעתו. בשמחה. שעושים משתה. וכן אברהם אבינו עשה משתה ביום הגמל את יצחק, ביום ה"ג מל. דהיינו ביום השמיני כשמל את יצחק. על עסקי משפחות. שנאסרו להם.
<h2>דף קל:</h2>
דרך גגות ודרך חצירות. שלא עירבו זו עם זו, דאיכא איסורא דרבנן. שלא ברצון רבי אליעזר. דקתני שלא כרצון רבי אליעזר ומחלוקתו קאמר, דרבי אליעזר קא שרי אפילו בר"ה ואינהו דאיתיוה דרך חצירות גלו דעתייהו דאין מכשירי מילה דוחין את השבת. ודלא כרצון החולקין עליו, דאסרי אפילו דרך חצירות. והעמידו חכמים דבריהם דאיסור שבות אפילו במקום כרת. אלא ברצון רבי שמעון. שמתיר אף לדבר הרשות. דתנן רבי שמעון אומר אחד גגות וכו'. כולן. אפילו הן של בעלים הרבה, מטלטלין מזה לזה, דלא אסרו מרשות לרשות אלא בתים. קרפיפות. אם בית סאתים הוא מטלטל בכולו. ואם יותר ולא הוקף לדירה קרי ליה רשות אחת לגבי חבירו או לגבי חצר, לטלטל שתי אמות בזה ושתי אמות בזה, להוציא ולהכניס מזה לזה. ששבתו בתוכן. שכשקדש היום היו בתוכן ולא בתוך הבית. דאילו שבתו כלים בבית, לא מיבעיא היכא דלא עירבו בני בתי החצר, דאפילו מבית לחצר אסור לאפוקינהו. אלא אפילו עירבו ומטלטלין מבית לחצר, לא יוציאו כלי הבית מחצר זו לחברתה שלא עירבו עמה.
ורבינו אלפסי ז"ל פסק כרבי שמעון משום דבפרק כל גגות [ערובין פ"ט ע"א] פסק רב הלכתא בהדיא כרבי שמעון. והכא נמי פעם אחת שכחו וכו'. עובדא הוה כרבי שמעון. וקיימא לן בכ"מ מעשה רב. הלכך גגות וחצרות וקרפיפות רשות אחת הן ומותר לטלטל בהן במילי דרשות, וכל שכן במילי דמצוה. ודוקא בכלים ששבתו בחצר, אבל כלים ששבתו בתוך הבית אסור. דהעמידו רבנן דבריהם במקום כרת. מיהו ה"מ היכא דליכא גוי. אבל איכא לגוי אומר לגוי ומביאו [דרך גגות], כיון דאפילו לישראל ליכא אלא איסורא דרבנן לא גזרו בגוי במקום מילה. וראיה לדבר מדאמרינן בעירובין פרק הדר [ס"ז ע"ב], ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר להו רבא זילו אמרו ליה לגוי דליתי ליה מגו ביתא. כלומר במבוי שלא נשתתפו בו. כיון דאפילו גבי ישראל ליכא אלא איסורא דרבנן. דאילו היכא דאיכא מלאכה גמורה גבי ישראל לא שרינן ליה על ידי גוי. וראיה לדבר מדאמרינן התם בההוא עובדא דינוקא דאישתפוך חמימיה, דאותביה אביי לרב יוסף הזאה שהוא שבות ואמירה לגוי שבות, מה הזאה שבות ואינה דוחה אף אמירה לגוי שבות ואינה דוחה, ואהדר ליה רב יוסף ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית בית מעשה, דהא מר לא א"ל זיל אחים לי. משמע דכל כה"ג אפילו על ידי גוי אסור. אפילו הכי שבות שאין בו מעשה, כלומר דבר שהוא מדברי סופרים, דוחין אותו במכשירי מילה על ידי גוי. זהו דעת הריא"ף, ז"ל. והקשו עליו מדאמרינן בפ"ק דגיטין [ח' ע"ב], הלוקח עיר בארץ ישראל כותבין עליו אונו ואפילו בשבת. ואע"ג דאמירה לגוי שבות, הכא משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן. אלמא אמירה לגוי אפילו לעשות מלאכה גמורה במקום מצוה לא גזרו ביה רבנן. תירץ הרמב"ן ז"ל, ישוב ארץ ישראל שאני שהיא מצוה ותועלת לכל. ועוד שאין אומרים בדברים הללו זו דומה לזו. ותדע לך שהרי יש מקומות שהתירו אפילו שבות הנעשה על ידי ישראל עצמו במקום פסידא, כגון צנור שעלו בו קשקשים, שהתירו למעכן ברגלו, כדאיתא בכתובות בפרק אע"פ [ס' ע"א]. ואילו לגבי דליקה לא התירו לומר לגוי כבה [קכ"א ע"א], ואע"ג דליכא אלא שבות דשבות, דאפילו כבוי עצמו בכה"ג מלאכה שא"צ לגופה היא. וכן נמי לגבי מת מצינו שהתירו שבות על ידי ישראל בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] בההוא עובדא, בההוא שכבא דהוה בדרוקרת. ואילו לגבי מילה לא התירו שבות על ידי ישראל ואע"פ שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות. הילכך אע"ג דלגבי לוקח עיר בארץ ישראל שרינן אמירה לגוי במלאכה גמורה לא ילפינן מינה לגבי מילה, ולא שרינן בה אלא אמירה לגוי בדבר שהוא מדברי סופרים. וכתב עוד ז"ל, דכי האי גונא נמי לא שרינן אלא במילה בלבד, לפי שניתנה שבת לידחות אצלה. אבל בשאר מצות אין דוחין שבות כלל. כדאשכחן דלא דחינן שבות דשבות במקום פסידא. וזו היא ששנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה אע"ג דהוי שבות במלאכה שאינה צריכה לגופה. ונמצא פיסקן של דברים לפי שיטה זו, דבמכשירי מילה דחינן שבות דשבות, אבל בשאר מצות אפילו שבות דשבות לא דחינן. וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל, שהתיר שבות דשבות לגבי שופר ולולב. אבל הרב בה"ג ז"ל כתב דהיכא דאיתביד אזמיל או אפגים מקמי מילה, שרי למימר ליה לגוי לצבותיה או לאיתוייה, מההוא דאישתפיך חמימיה. לפי שהוא מפרש שבות דאית ביה מעשה דאמרינן התם, כגון הזאה, שישראל עצמו עושה מעשה. ולפיכך אע"פ שאינן אלא שבות העמידו דבריהם במקום כרת. אבל אמירה לגוי, אפילו במלאכה גמורה, כיון דלית בה מעשה גבי ישראל, שרי. ולא גריס התם "דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי". שלפי שיטתו ז"ל אפילו למימר ליה להחם שרי. וא"ת והא בפ"ק דר"ה [כ' ע"א] אמרינן דשבת ויום הכפורים אין קוברין את המת אפילו ע"י עממין. י"ל דהא דלא שרינן מלאכה גמורה ע"י עממין במת, לאו משום דחמירא טפי משבות ע"י ישראל. אלא משום כבודו של מת נגעו בה. לפי שבזיון הוא אצל המת שיתחלל עליו שבת במלאכה גמורה. ותדע לך, דהא גבי מת תנן [קנ"א ע"א] לא יקבר בו עולמית, ואילו בשאר מלאכות שרינן בערב בכדי שיעשו. עוד הקשו מאידך עובדא דאיתמר התם בפרק הדר [ס"ז ע"ב], בינוקא דאישתפוך חמימיה דאמר להו לישייליה לאימיה, אי צריכה ליחם ליה גוי אגב אימיה אימיו. אלמא דוקא אגב אימיה, הא לאו הכי לא. ש"מ דלא שרינן אמירה לגוי במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה. וזו ראיה גמורה לדברי הריא"ף ז"ל לפי גירסא זו. אבל הרב בעל הלכות ז"ל נראה שגורס כמקצת נוסחאות שאין בהם "וליחם ליה גוי", אלא "ליחם ליה" סתם, כלומר אפילו ישראל. לפי שלצורך חיה מחללין את השבת כל שאמרה צריכה אני. ואף להוסיף בשביל התנוק באותו מיחם שרי, דכיון דאיכא צורך מצוה לא מחמרינן כולי האי למיסר להוסיף. ותדע דהא ביום טוב שרינן לכתחלה אפילו להוסיף לצורך חול, כדאמרינן ב"פ די"ט [י"ז ע"א] ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. ונמצא פסקן של דברים לפי שיטה זו שמתירין אמירה לגוי אפילו במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה. ואם באנו להשוות שאר מצות למכשירי מילה. כדרך שהשוה אותם הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו, אף בכל המצות נתיר אמירה לגוי אפילו במלאכה גמורה. ונראה שזוהי דעת בעל העיטור ז"ל שהתיר לומר לגוי להדליק לו את הנר לסעודת שבת. ולענין מעשה הדבר צריך הכרע. ע"כ מהרנב"ר ז"ל.
<h2>דף קלב.</h2>
וע"כ ל"פ. סידור לשון זה מרבינו אלפסי ז"ל לקטו מן הגמרא לפי מה שעולה להלכה. מכשירי מצוה. כגון הבאת איזמל או עשייתו וכיוצא בזה. מילה גופה. הוא החיתוך. בין שלא בזמנה. כגון קטן חולה והמתינו לו עד שיבריא.
<h2>דף קלג.</h2>
מתניתין. מוהלין. חותך את המילה. ופורעין. פריעת העור המכסה ראש הגיד. ומוצצין. את הדם אע"ג דהיא עשיית חבורה, דאין הדם ניתך מחיבורו אלא ע"י המציצה. אספלנית. תחבושת. לועס. בשיניו, כמה דאפשר לשנויי משנינן. לא טרף יין ושמן. כך היו עושין. והיא רפואה, שמערבין וטורפין. חלוק. כעין כיס דחוק היו עושין, ומלבישין את ראש הגיד עד העטרה, וקושרין שם, כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד. לא התקין. לא הזמין. כורך על ידו. דרך מלבוש, לשנותו מדרך חול.
<h2>דף קלג:</h2>
גמרא. ציצין. שיורי ערלה. ובמתני' מפרש אלו הן ציצין המעכבין את המילה. ויש שאינן מעכבין, כגון בשר שאינו חופה את רוב העטרה אלא מיעוטה. ומה היא עטרה היא שורה גבוהה המקפת הגיד, שממנה הגיד משפע ויורד לצד הגוף. כל זמן שעסוק בה. שלא סילק ידיו. אם ראו שנשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה, שאינה כשרה עד שיחתכם. בין שאין מעכבין. חוזר וחותך. דכולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לידחות אצלה. פירש. שסילק ידיו. על המעכבין חוזר. שהרי הן כמילה עצמה. ועל שאינן מעכבין אינו חוזר. דהוו כהתחלה בפני עצמה, ועל אלו לא ניתן לחלל שבת. והיינו דקתני מתניתין עושין כל צרכי מילה. דכיון דמני להו לכולהו מוהלין ופורעין וכו', כל צרכי מילה לאיתויי מאי. אלא הא אתא לאיתויי דאפילו על ציצין שאינן מעכבין חוזר עליהן כל זמן שלא פירש.
מהלקטין. הציצין המעכבין. היכי דמי. כרת למה. כגון דאתא בין השמשות. דכל היום כשר למילה. לא מספקת. לגמור היום המילה כהלכתה, ותעשה חבורה בשבת בלא מצוה, וענוש כרת. ומיהו מיתה ליכא דלא אתרו ביה למיתה ולא קבל עליו התראה. וכרת איכא, דמתחלה לאו ברשות התחיל ולא ניתנה שבת לידחות אצלו בשעה זו. והרא"ש ז"ל כתב בתוספות, ענוש כרת, שהרי במזיד עשה חבורה. והאי דקאמר "מספיקנא". כדי שלא יאמרו שהוא משומד אומר כן. אבל יודע הוא שלא יספיק. דאם לא כן לא מחייב כרת. מהו דתימא. מתניתין לא אשמועינן דמחלל שבת עליה. דדם מפקד פקיד. מופקד ועומד שם כנתון בכלי. ובמציצה זו אין חבורה ואין כאן איסור תורה. ומשום הכי שרי ולא משום סכנה, (קמ"ל) ואומנא דלא מייץ, בחול לאו סכנתא ולא נעבריה. קמ"ל דדם חבורי מיחבר. כשהוא יוצא ע"י מציצה. ואפילו הכי שרי משום סכנה. מדקתני לה במתניתין גבי אספלנית וכמון.
<h2>דף קלד.</h2>
שוחקין כמון בי"ט. משום דחזי לקדרה. אבל בשבת ליכא האי טעמא. ויין ושמן בשבת שרי, ובלבד שלא יטרף ולא יערב יפה יפה יפה. והיינו דקתני נותן זה לעצמו וזה לעצמו. ליפכו לסיטריה לעילאי. אימרא שבשפת פיה יהפוך ויקפל למעלה, שלא תהא סמוכה לבשרו. מפני שראש מקום חתך הבגד שם הוא ויוצאין הימנו גרדין שקורין פירמיי"ש. ודילמא מידבקא גרדתא מיניה במכה. וכשבא להפשיט החלוק מעל המילה ישמט ויקרע את ראש הגיד, ומשויא ליה כרות שפכה. לכרכי הים. למדינת הים. שהוא אדום. אמרינן בגמרא אמר אביי, אמרה לי אם האי ינוקא דסומק אכתי לא איבלע ביה דמא למתינו ליה עד דמבלע ביה דמיה ולמהליה. דירוק אכתי לא נפיל ביה דמיה, לימתנו ליה עד דנפיל ביה דמיה ולימהליה. שהוא ירוק. הבנתי בו שלא היה בו דם. תרתי לגריעותא, חדא דאי מהיל לא נפיק מיניה דמא, והטפת דם ברית מצוה דכתיב [זכריה ט'] גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. ועוד דמסוכן הוא מחמת שלא נוצר בו דם עדיין.
<h2>דף קלד:</h2>
מתניתין. מזלפין עליו. החמין. ביד אבל לא בכלי. ובגמרא פריך הא אמרת רישא מרחיצין, דמשמע כדרכו, והדר תני דאפילו לזלף עליו בכלי אסור. ספק. בן שמונה חדשים, שהוא כאבן בעלמא, ואין מילתו דוחה שבת, ספק בן תשעה. מתיר באנדרוגינוס. דאיתרבי מקראי כדמפרש בגמרא לקמן. ובברייתא בגמרא מתרצא הא דקתני מרחיצין והדר מזלפין, דתניא מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. מפני שסכנה היא לו. מניעת החמין. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, ואמרי רבוותא שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה ביום השלישי וכל שכן ביום הראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני מילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמים שהוחמו מערב שבת. וכתב הרנב"ר ז"ל, ומיהו הך רחיצה דשרינן לפני מילה דוקא בחמין שהוחמו מערב שבת, אבל בחמין שהוחמו בשבת לא. דרחיצה דמקמי מילה מכשירי מילה נינהו ולא דחו שבת אלא אליבא דרבי אליעזר. וזה שכתב הריא"ף ז"ל שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני מילה בין לאחר מילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת. כי קאמר בין בחמין שהוחמו בשבת, אלאחר מילה בלחוד קאי. אבל לפני המילה דוקא בחמין שהוחמו מערב שבת. וא"ת ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת היכי שריא, דהא רחיצה בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת אסורה היא משום שבות [מ' ע"א]. ורבנן לא שרו במכשירי מילה אפילו שבות של דבריהם, מדאמרינן לעיל [ק"ל ע"ב] כדרך שאין מביאין אותו דרך ר"ה כך אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות. י"ל דכיון דרחיצה בחמין שהוחמו מערב שבת לא אסרוה אלא מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו, במקום מילה התירו, דלא שייכא בה הך גזרה כולי האי.
והיכא דאשתפוך חמימיה אי נמי איבדור סמנים לאחר מילה פשיטא דמחממין ושוחקין מפני הסכנה. ומיהו כל היכא דאפשר לשנויי משנינן, וכדתנן במתניתין לא שחק כמון מע"ש לועס בשיניו ונותן. מיהו היכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם מילה ואשתפוך הנהו דלאחר מילה, בכי הא הוא דאיכא למידק, אי אמרינן תידחה מילה כיון שאם נמול נצרך אחר כך לחלל שבת במכשיריה, או דילמא השתא בדין מהלינן ובתר הכי פקוח נפש הוא שדוחה שבת. והרמב"ן ז"ל כתב דשרי לממהליה, שאין למצוה אלא שעתה, ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אחר כך לדחות את השבת. דבתר הכי פקוח נפש הוא דדחי ליה ולא מכשירי מילה. ומתניתין דיקא ליה הכי, דקתני [קל"ג ע"א] לא שחק כמון מע"ש לועס בשיניו ונותן אם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא, ולא קתני כשאין לו כמון בביתו, שא"א ללעוס בשיניו, תידחה. ומדקתני תקנתא ולא קתני נמי דחיה ש"מ כדאמרן. ועוד דכורך על אצבעו ומביא דרך ר"ה ואפילו מחצר אחרת שלא נשתתפו, איסורא דרבנן מיהא איכא. ואם איתא דמכשירין דלאחר מילה כמקמי מילה, תידחה מילה. מידי דהוי אאזמיל שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים בשנוי ואפילו במבוי שאינו משותף. אלא ש"מ דאין צרכי סכנה שלאחר המילה דוחין את המילה בתחלה. אלא מל ואחר כך מחללין לצורך הסכנה. זהו דעת הרמב"ן.
ולפי זה הא דאמרינן בעירובין [ס"ז ע"ב] בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה, דקודם מילה הוא. ואין כן דעת הרב רבינו זרחיה הלוי ז"ל, דהוא כתב דכל היכא דאשתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תידחה מילה, וכן דעת הרשב"א ז"ל והביא ראיה מדתנן פ"ק דביצה, [ב' ע"א], ב"ה אומרים לא ישחוט אא"כ היה לו דקר נעוץ מבעוד יום וב"ש מתירין ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ואם איתא שמלין מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין ואחר כך פקוח נפש הוא, הכא נמי נשחוט מפני שמחת י"ט, ולאחר מכאן נימא שמצות כסוי היא שדוחה. אלא ש"מ דכל שאנו יודעין בתחילת הדבר שיבא לידי איסור מלאכה, דוחין את המצוה, כדי שלא נבוא בסוף לידי כך. ומה שהתירו לו לכרוך על אצבעו ולהביא, ולא דחו את המילה בכך כשם שדחו אותה מפני הבאת אזמיל ואפילו דרך גגות וקרפיפות. איכא למימר דאי איתידיע מילתא מקמי מילה אה"נ. ומתניתין בדלא ידעי עד לאחר מילה הוא, ואפילו הכי כל כמה דאפשר לשנויי משנינן. אלו דברי הרב ז"ל. וכתב הרנב"ר ז"ל, ואפשר הן, אבל זו של דקר אינה ראיה לפי דעתי. שאין שחיטה בי"ט מצוה קבועה כמילה בשבת. עכ"ל.
ועל מה שכתבנו לעיל בשם הריא"ף ז"ל "כל שכן ביום ראשון", צריך עיון אם הדין שוה ביום שני. ודעת הרמב"ם ז"ל לא נראה כן, שכתב בפרק שני מהלכות מילה, מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין אותו בשבת ביום המילה בין לפני המילה בין לאחר המילה או בשלישי שחל להיות בשבת. נראה מלשונו דדוקא לאחר מילה ממש, אי נמי בשלישי, אבל בשני לא. והיינו דכתיב [בראשית ל"ד] ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים.
חמין ושמן. כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו בשם ה"ר פורת, דאי בכל חד וחד באפי נפשיה, א"כ מאי קמ"ל בשמן, מתניתין היא בפ"ח שרצים [קי"א ע"א], דקתני אבל סך הוא את השמן. והיינו אפילו ע"ג המכה, מדקתני בני מלכים סכין ע"ג מכותיהן שמן ורד, מכלל דשמן אחר מותרים לסוך כל אדם ואפילו ע"ג מכותיהם. ועוד היכי פליג עליה שמואל לקמן בשמעתין. הלכך צריך לאוקומי במעורבין ע"כ. חוץ למכה. דלא מוכחא מילתא לרפואה. ע"ג מוך. בגמרא אמרינן טעמא משום סחיטה. מוך יבש וספוג יבש. דלאו לרפואה הוא, אלא שלא יסרטו הבגדים הקשים את מכתו. אבל לא כתיתין יבשים וגמי יבש. חתיכות בגדים דקים. משום דמסו גזרינן משום שחיקת סממנין. קשיא כתיתין. רישא שרי מוך יבש דהיינו כתיתין. וסיפא אסר כתיתין יבשין. חדתי. שלא היו ע"ג מכה מעולם מסו. עתיקי. לא מסו. ה"ג ש"מ הני כתיתים מסו. ורבינו חננאל גריס ניקרא. והן כתיתין סמרטוטין יבשין. כדגרסינן בע"ז [כ"ח ע"א], ליתי ניקרא מקילקלתא. רבינו אלפסי ז"ל הביא בהלכות הא דגרסינן בסוף עירובין [ק"ב ע"ב], ת"ר רטיה שפירשה מעל גבי מכה בשבת מחזירין אותה בשבת, רבי יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה, הוחלקה למעלה דוחקה למטה ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי מכה, וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה, ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח, ואם מירח חייב חטאת. אמר רב חסדא מחלוקת בשפירשה ע"ג כלי, אבל פירשה ע"ג קרקע ד"ה אסור להחזירה. אמר רב יהודה הלכה כר' יהודה. ולית הלכתא כותיה, דרב אשי דהוא בתרא עבד עובדא כת"ק.
<h2>דף קלה.</h2>
ערלתו ודאי דוחה. דבהאי קרא דוביום השמיני דילפינן מיניה ואפילו בשבת כתיב בסופו "ערלתו", דמשמע מיעוטא ערלתו של זה ולא של אחר, למעוטי ספק אתא. אנדרוגינוס. ספק הוא, ונולד בין השמשות נמי ספק הוא ספק זמנה ספק אינו זמנו. וכן נולד כשהוא מהול ספק הוא, שמא ערלה כבושה היא, העור דבוק בבשר. ולקמיה פריך ספק קמא לאתויי מאי, הואיל ותני כל הנך ספיקי. ופריק ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. רבי יהודה אומר. לקמן מפרש דאע"ג דבעלמא רבי יהודה אומר אנדרוגינוס לאו ודאי זכר ולאו ודאי נקבה, שאני גבי מילה דכתיב המול לכם כל זכר. וענוש כרת. כשהוא גדול אם לא מל. שב"ש אומרים צריך להטיף. ואפילו הכי מודו דלא דחי שבת. שצריך להטיף. חיישינן שמא ערלה כבושה היא. על גר. דליכא שום ספק ערלה, כגון ערבי מהול. הלכה כת"ק. אליבא דב"ה דאמרי א"צ להטיף ממנו דם ברית. חיישינן. הא דא"ר שמעון בן אלעזר דברי הכל צריך להטיף, מספק קאמר, שמא ערלה כבושה היא דלענין שבת ודאי לא מחללינן. ודאי ערלה היא. ומחללינן. לאו מכלל דת"ק. דרבי אלעזר הקפר. סבר ד"ה אין מחללין. ואנא דאמרי כותיה.
ה"ג וממאי דילמא ת"ק סבר ד"ה אין מחללין א"כ רבי אלעזר הקפר טעמייהו דבית שמאי אתא לאשמועינן וכו'. א"כ דת"ק דלעיל מיניה אמר ד"ה אין מחללין, רבי אלעזר הקפר דאתא לאפלוגי ולמימר דלאו ד"ה היא דהא לב"ש מחללין, מאי רבותא אתא לאשמועינן דב"ש פליגי. הא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ומשנינן דילמא ה"ק רבי אלעזר הקפר לת"ק דקאמרת בשבת ד"ה אין מחללין ופלוגתייהו בחול דלב"ה א"צ להטיף ממנו דם ברית. הא ליתא, דלא נחלקו בדבר זה. אלא ודאי צריך להטיף ממנו דם ברית. ובשבת הוא דפליגי. וטעמא דב"ה אתא לאשמועינן דבחול צריך. לאפוקי מדתנא קמא דאמר דלב"ה א"צ. זה פירש רש"י ז"ל. ולפי גירסא זו של רש"י ז"ל משמע דפסיק ז"ל כרב, דהילכתא כותיה באיסורי, ונולד מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית אפילו בחול. דודאי לא פסיק כרב יוסף כנגד רבה. וכן היה סובר הרא"ש ז"ל דאין ראוי לפסוק כרבה במקום רב, דהלכתא כותיה כנגד רב יהודה שהיה רבו של רבה וכן שכן כנגד רבה. ולא היה ברור הדין מכאן לענין גר שנתגייר כשהוא מהול אי טעון הטפה. אלא שהיא מילתא דמסתברא, דכיון שהיתה לו ערלה כבר, דין הוא שיהא טעון הטפה. ומיהו אין דרך הגאונים וגירסתם כך, אלא דבפלוגתא דרב ושמואל קיימא לן דפסק כרבי שמעון בן אלעזר דס"ל דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית, משום דרבה ורב יוסף הכי סבירא להו. דלא פליגי אלא אי ודאי ערלה כבושה היא או ספק ערלה כבושה היא. ובפלוגתייהו דרבה ורב יוסף נקיטינן כרבה דאמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא. הילכך אינה דוחה את השבת, משום דרבה ורב יוסף הלכה כרבה חוץ משדה קנין ומחצה. ואפילו את"ל דלא איתמר ההוא כללא אלא במאי דפליגי במסכתין דבבא בתרא, אפילו הכי הכא כרבה נקיטינן. דכיון דמספקא לן הלכתא כמאן, נקיטינן כרבה לחומרא ואין מחללין עליו את השבת. ועוד דרבה דייק לה ממתניתא, כמו שנכתוב בעזר השם. וכן פסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מילה.
וזו היא גירסתם. אמר רבא מנא אמינא לה, דתניא רבי אלעזר הקפר אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול וכו' לאו מכלל דת"ק סבר ד"ה אין מחללין, א"כ רבי אלעזר הקפר טעמייהו דב"ש אתא לאשמועינן, דילמא הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. והכי פירושה, דקים ליה לרבה דת"ק דרבי אלעזר הקפר היינו רשב"א, והכי איתא בתוספתא, ומשום הכי דייק רבה, אם איתא דלרבי שמעון צריך להטיף ממנו דם ברית אפילו בשבת, דודאי ערלה כבושה היא, היכי א"ר אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה בחול שצריך להטיף, אמר ת"ק ואפילו בשבת וא"ל איהו בחול. אלא ודאי ת"ק דהיינו רשב"א בחול אמר ולא בשבת. ומשום הכי א"ל ר' אלעזר הקפר, אין, ודאי מודינא לך דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית בחול. אבל במאי דקאמרת דבגר שנתגייר כשהוא מהול פליגי, פליגנא עלך, דלא נחלקו אלא לחלל את השבת בנולד כשהוא מהול. ופרכינן, א"כ ר' אלעזר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, כלומר דס"ל דנולד כשהוא מהול מחללין עליו את השבת. ומשני, דילמא ה"ק לא נחלקו בגר שנתגייר כשהוא מהול כדקאמרת דלכו"ע צריך להטיף ממנו דם ברית. כך פירש הרמב"ן ז"ל.
וכתב הרנב"ר ז"ל, נראה שכן פירשו הגאונים ז"ל, שהרי בעל ההלכות והריא"ף ז"ל כתבו, דגר דאיתמהיל בארמיותיה צריך להטיף ממנו דם ברית. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מילה. ולפי הפירוש שכתבנו הם סומכים על רבי אלעזר הקפר. דאע"ג דשמואל אמר הלכה כרשב"א, איכא למימר דלאו לאפוקי מרבי אלעזר הקפר בגר שנתגייר כשהוא מהול קאמר, אלא לאפוקי מאי דקאמר ת"ק אליבא דב"ה דנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית. ואע"ג דרשב"א תרתי אמר ואיהו פסק סתמא, אשכחן דכותה דלא נקיטינן אלא בחדא, בפרק קמא דפסחים [י"ג ע"א] מאי לאו לאכול לא לבער. וכי תימא אמאי דחקינן נפשין בהכי, דלא אמרינן דשמואל אכולה מילתא דרשב"א קאי, ואמאי סמכינן טפי אדרבי אלעזר הקפר מדרשב"א. איכא למימר משום דסוגיין בעלמא כרבי אלעזר הקפר שייכא, פרק הערל [יבמות ע"א ע"א] ופרק החולץ [שם מ"ו ע"א], דלעולם גר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. ע"כ.
ולענין ברכה כתב הרמב"ן ז"ל, שהמל את הגר ועבד שנתגייר כשהוא מהול מברך אקב"ו להטיף דם ברית מן הגרים. שאין הטפה זו מספק, אלא ודאי שאנו חייבים להטיף מהם דם ברית להכניסם בבריתו של אברהם אבינו. ובה נכנסין תחת כנפי השכינה. אבל נולד כשהוא מהול, כיון דקיימא לן דמשום ספק ערלה כבושה הוא שמטיפין ממנו דם ברית, אין מברכין עליו. וכן הורו הגאונים ז"ל. וכ"כ הריא"ף ז"ל. וה"ה דאין מברכין עליו להכניסו בבריתו של א"א, דשמא אין כאן ערלה כלל. עם שדעת ה"ר יונה ז"ל שצריך לברך. והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות מילה, גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד מהול כשמטיפין ממנו דם ברית א"צ ברכה. וכתב הרנב"ר ז"ל לא ידעתי למה אמר בגר שמל קודם שנתגייר שאינו צריך ברכה. ואפשר דרפויי מרפיא בידיה ז"ל שנתגייר כשהוא מהול אם צריך להטיף ממנו דם ברית אם לאו. ולפיכך פסק שמנטפין ואין מברכין, עכ"ל ז"ל.
כל שאין אמו טמאה לידה. כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה, אין בנה ממתין עד שמונה, אלא נמול מיד. דורות הראשונים. מאברהם עד מתן תורה, שניתנה מילה לשמונה ולא נהגו טומאה.
<h2>דף קלה:</h2>
ונתחדשה הלכה. דמי שאמו טמאה לידה נמול לשמונה ולא אחר. יוצא דופן. שנקרעה אמו. שתי ערלות. שני עורות זה על זה, ואמרי לה שני גידין. אבל לשמונה ודאי וכו'. ואע"ג דיוצא דופן אין אמו טמאה לידה. הא בהא תליא. חילול שבת תלוי במילה לשמונה, דמי שנמול לשמונה דחי שבת ומי שאינו נמול לשמונה אינו דוחה שבת, דכי כתיב וביום השמיני, דילפינן מיניה ואפילו בשבת, בנימול לשמונה כתיב. יש יליד בית שנימול לאחד. תרי קראי כתיבי ביליד בית ומקנת כסף. חד כתיב ביה שמונה וחד לא כתיב ביה שמונה המול ימול [בראשית י"ז] וגו', ולא מפרש ביה לשמונה. ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף [שם] וגו'. ומסתברא דהאי דכתיב ביה שמונה היינו היכא דדמי לישראל מעליא, שנולד בביתו של ישראל משקנאו, דדומיא דלכם בעינן, דכתיב בההוא קרא ימול לכם כל זכר לדורותיכם, והדר יליד בית ומקנת כסף. הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה ה"ז מקנת כסף, כגון ולד במעי אמו וקנאה, שנימול לשמונה, דדומיא דלכם הוא. לקח שפחה וולדה עמה. שכבר ילדתו, ואע"פ שלא עברו עליה שמונה ללידתו, מלו מיד. כדכתיב המול ימול וגו', דלאו דומיא דלכם הוא. לקח שפחה ונתעברה. לא הוי מקנת כסף אלא יליד בית, שנימול לשמונה, דדומיא דלכם הוא. ולקמן מפרש יליד בית הנימול לאחד אליבא דת"ק. רבי חמא אומר. הטבילה לשום עבדות חייל עלה שם תורת שפחת ישראל, דמתחייבת בכל המצות שהאשה חייבת בהן, והיא טמאה לידה. זהו יליד בית שנמול לשמונה. ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לאחד. דכל שאין אמו טמאה לידה אין ממתינין לו שמונה, כרב אסי. בשלמא לר' חמא. דשאני ליה בין ילדה ואחר כך הטבילה להטבילה ואחר כך ילדה. משכחת לה יליד בית שנימול לאחד. ילדה ואחר כך הטבילה. יליד בית הנימול לשמונה. הטבילה ואחר כך ילדה, ושניהם בנתעברה אצלו דלא הוו מקנת כסף. מקנת כסף הנימול לאחד. כגון שלקח זה שפחה וזה עובר, דכיון דאין לבעל העובר חלק באמו לאו דומיא דלכם הוא. וה"ה נמי דמצי לאפלוגי במקנת כסף בין ילדה ואחר כך הטבילה להטבילה ואחר כך ילדה, ולמימר מקנת כסף הנימול לאחד כגון שלקח שפחה מעוברת ועוברה וילדה ואחר כך הטבילה. אלא ריבותא אשמועינן, דאפילו בהטבילה ואחר כך ילדה משכחת לה. והא דשני מקנת כסף נימול לאחד לרבי חמא מדתנא קמא, ולא אמר כגון שלקח שפחה וילדה. משום דאם כן ילדה קודם הטבילה הוא, מאי איריא נולד קודם שלקחה, אפילו משלקחה נמי לרבי חמא נימול לאחד הוא. אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה. הא ודאי דומיא דלכם הוא, הואיל ולא בטומאת לידה תליא מילתא. בלוקח שפחה לעוברה. ואפילו מישראל. דהא טמאה לידה. שכבר טבלה. דלאו דומיא דלכם הוא, הואיל ואין לו חלק באמו.
הניחא וכו'. פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן בבבא בתרא [קל"ו ע"א]. שלקח שפחה ע"מ שלא להטבילה. דלא שייכא בה תורת חיובא דמצות כלל, דלאו דומיא דלכם הוא. אבל לטומאת לידה לא חיישינן בילדה ואחר כך הטבילה. ואיכא מ"ד דלא קיימא לן כרב אסי, אלא אע"פ שאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה, משום דאוקימנא לדרב אסי כתנאי וקם ליה רב אסי כרבי חמא, דיחידאה הוא, ולא קיימא לן כותיה לגבי ת"ק דרבים נינהו דסבירא להו דאע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה. דאילו לא אפליגו אמוראי בהא מילתא כלל הוה נקיטינן כר' חמא, כיון דרב אסי דאמורא הוא פסיק כותיה. אבל כיון דאמוראי פליגי בהא מילתא, דהיינו רב חמא וחייא בר רב, לא שבקינן ת"ק למינקט כרב חמא דיחידאה הוא. ועוד דרבא ורב משרשיא ורבי ירמיה שקלי וטרו אליבא דת"ק. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. אבל ה"ר יונה ז"ל פסק כרב אסי. והרי"ף ז"ל לא הכריע בהלכותיו כדברי מי. משמע דמספקא ליה מילתא. הילכך מטילין אותו לחומרא, דנימול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת. וכן דעת בעל הלכות והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מילה.
תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו. בבכור אדם כתיב. מבן חודש. מדתלייה בהכי ש"מ [כי] עכשיו נתברר שהוא בן קיימא, לא קודם לכן. הא לא שהה. שלשים יום באדם, ובבהמה שמונה ימים. ספיקא הוא. תלמודא פריך.
<h2>דף קלו.</h2>
מימהל היכי מהלינן. שום קטן ביום שמיני שחל להיות בשבת. דילמא נפל הוא ולא חזי למולו, ועושה חבורה שלא לשום מצוה. אם חי הוא. כלומר אם כלו לו חדשיו שפיר קא מהיל. מחתך בבשר. שחוט הוא. ולא הויא חבורה. ופירשו ז"ל, דכל ששהה ל' יום, כללא כייל לכל הנולדים, בין לנולדים לשמונה ודאי בין לנולדים ספק בן ט' ספק בן ח', כל ששהה ל' יום באדם אפילו נולד לשמונה ודאי ס"ל לרשב"ג דאינו נפל. דאמרינן בן שבעה הוא ואישתהויי הוא דאשתהי. וכל שלא שהה שלשים יום, אע"פ שהוא ספק בן תשעה, ס"ל לרשב"ג דספק נפל הוי. ורבנן סברי דכל נולד לשמונה ודאין, אפילו שהה טובא, נפל הוי. וכן מוכח ביבמות פרק הערל [פ' ע"ב]. והא דאיבעיא לן אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג אי לא, לאו בנולד לשמונה ודאי, אלא בספק בן ט', דלרשב"ג כל שלא שהה ספיקא הוא, ולרבנן אע"פ שלא שהה ל' יום אינו נפל, דרוב היולדות אינן מפילות. ומדברי רש"י ז"ל נראה דסוגיין קיימא דמהלינן ספקות ואמרינן מה נפשך, וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מילה דמהלינן ספקות ממה נפשך, וכן מעשים בכל יום. ואף בזמן התלמוד נראה שהיו נוהגין כן מדאקשינן הכי בפשיטות מימהל היכי מהלינן. וכ"כ הרא"ש ז"ל, והא דתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה, כלומר שמצטערת מרוב חלב שבדדיה, ההיא מיירי בשלא גמרו סימניו שערו וצפרניו. ואע"פ שמדברי הרי"ף ז"ל ורבינו חננאל ז"ל היה נראה דלא מהלינן ספקות. שכיב בגו תלתין. יומין ללידתו. צודנייתא. מטעמים שמאכילין את האבל. קא בעית למיכל. לכך אתה מתאבל אבלות חנם. בערוך פירש לשון צידה ומזונות. אתרע מילתא. אבלות. בגו תלתין יומין. ללידתו. ולא היה לאביו בן. אלא הוא נולד לאחר מיתת אביו. ועל ידו היו פוטרין את אמו מן החליצה.
<h2>דף קלו:</h2>
ועמדה ונתקדשה. לאחר זמן, לפי שסבורה היא שאינה זקוקה ליבם. אם אשת ישראל. אם זה שנתקדשה לו אינו כהן, ומותר בחלוצה. חולצת. מן הספק ואחר כך נשאת. ואם כהן הוא. שאם תחלוץ תהא אסורה לו, סמכינן אדרבנן ואמרינן לאו נפל הוא ואינה חולצת. והא דאמרינן לעיל הלכה כרשב"ג, אינו [אלא] לחומרא, דחשבינן ליה נפל לענין שאם אשת ישראל היא חולצת. ולענין אבלות הלכה כמותו, דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל. מיהו כרבנן קיימא לן, ולא מצרכינן לה חליצה אם אשת כהן היא.
<h2>דף קלז.</h2>
מתניתין. רבי אליעזר מחייב חטאת. דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת. ואע"ג דטועה בדבר מצוה, שהיה טרוד באותו של שבת, ומתוך כך טעה בזה, ואף בזה עשה מצוה שהרי ראוי למול אלא שאינו דוחה שבת. וסבירא ליה לרבי אליעזר טועה בדבר מצוה ועשה מצוה שיש בה חיוב חטאת חייב. ורבי יהושע פוטר. דס"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור. משמע מהא דברישא שעדיין לא הגיע זמן המצוה שהיא לאחר השבת, ועם שטרוד במצוה מ"מ לא עשה מצוה, דברי הכל חייב. ובגמרא שקיל וטרי בהא. מתניתין. נולד בין השמשות נימול לט'. שהרי ליום שמיני של מחר הוא נימול. ושמא בין השמשות יום הוא ונימול לתשעה. היה היום ערב שבת. אי אפשר למולו בשבת הבאה דשמא תשיעי הוא, והויא לה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת. וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי. חל י"ט להיות אחר השבת. אין מילה שלא בזמנה דוחה אותו, ונימול לאחד עשר. גמרא. חלצתו. נשלף ממנו החולי ויצא מגופו. ומסקינן דהני שבעה בעינן מעת לעת. אע"ג דלא ממתינין לו שבעה מעת לעת למילה.
מתני'. ציצין. רצועות של בשר שנשארו מן הערלה. עטרה. היא שפה גדולה גבוהה המקפת את הגיד סביב, וממנה משפע ויורד לראשו. אינו אוכל בתרומה. אם כהן הוא. דילפינן ביבמות [ע' ע"א] ערל אסור בתרומה. אם היה בעל בשר. שהיה שמן, ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולה כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד. מתקנו. ומשפע באיזמל מאותו עובי. מפני מראית העין. שלא יהא נראה כערל. פרע. גילה.
<h2>דף קלז:</h2>
גמרא. את רוב גובהה. לא תימא רוב העטרה דקתני במתניתין רוב הקפה, אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד. המסורבל. ששמן ועב, ולאחר שנימול נראה כמכסהו. כ"ז שמתקשה. ומתוך הקישוי מתפשט בשרו. ונראה. בדשמואל גרסינן ונראה מהול. במתניתא גרסינן ואינו נראה מהול. איכא בינייהו נראה ואינו נראה. לשמואל נראה מהול הוא דא"צ למולו, הא נראה ואינו נראה צריך. למתניתא אינו נראה הוא דצריך, הא נראה ואינו נראה אינו צריך. אשר קדש ידיד. יצחק קרי ידיד, על שם [בראשית כ"ב] אשר אהבת. מבטן. דקודם שנולד נתקדש למצוה זו, דכתיב אבל שרה אשתך וגו' והקימותי את בריתי אתו, היינו מילה. בשארו. בבשרו. שם. חוק של מילה. וצאצאיו. אחריו. חתם באות ברית קדש. באות זה של ברית קדש. משחת. מגיהנם, דכתיב גם את בדם בריתך. שלחתי, הצלתי אסיריך מבור אין מים בו. והתוספות פירשו ידיד אברהם, כדאיתא במנחות [נ"ג ע"ב], מה לידידי בביתי, זה אברהם. בשארו שם, זה יצחק. וצאצאיו, שמשמעותו בני בנים, זה יעקב. אבי הבן וכו'. כתב רבינו שמואל ז"ל שצריך לברך כן קודם המילה, שהרי כל המצות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן. ועוד דלישנא דלהכניסו להבא משמע וכדאמרינן בפסחים [ז' ע"ב] בלבער כו"ע ל"פ דלהבא משמע. אבל רבינו תם ז"ל אחיו חולק עליו, לפי שמשנה סדר הברייתא שסדרה תחלה ברכת המל ואחר כך ברכת אבי הבן. ועוד דקתני העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית, דמשמע שכבר נכנס ונמול. ומאי דקאמר דלהכניסו להבא משמע ומוכח לה מדאמרינן בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע, לאו קושיא היא. דלאו למימרא דלהבא דוקא משמע ולא לשעבר, אלא דטפי משמע להבא מלשעבר. ובעל ביעור הוא דפליגי, דמר סבר מעיקרא בלחוד משמע, ומ"מ להבא נמי משמע. ודקאמר דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, לא קשיא, דברכה של להכניסו אינה אלא שבח והודאה בעלמא על שזיכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
המל את הגרים. כתב רבינו אלפסי ז"ל, עד דמתפח לא מטבלינן ליה. וכד מטבל צריך למיזל בהדיה תלתא, ואמרי ליה כי היכי דאמרו ליה מעיקרא, וגייזי ליה מן מזייה, ושקלי ליה טופריה דידיה ודכרעיה. וצריכי למחזייה כד טביל. וכד סליק מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה. וכן עבד משוחרר, וכן עבדא ואמתא דזבני להו מן גוים, מעיקרא אתו תלתא ואמרי ליה מצות דמחוייב בהו עבד, ומטבלי וכו', כדכתבינן בהלכות גרים בפרק החולץ. ותמהו המפרשים ז"ל למה שינו ברכה זו לומר למול. וכללו הכל בברכה אחת, ולא אמרו המל אומר על המילה והמברך אומר למול את הגרים. ולמה תקנו בה להטיף. י"ל דכי מברכינן בעל, הני מילי במצוה דאפשר לעשותה ע"י שליח. אבל הכא כיון שהגר ממציא עצמו ולא סגיא בלאו הכי, תקנו אותה בלמ"ד. דבכה"ג שייך בלמ"ד כדאיתא בריש פסחים. ומה שכללו הכל בברכה אחת, לפי שאינו גר עד שימול ויטבול. ולפיכך לא ברכו עליה על המילה כשם שמברכין על הטבילה. אלא הוא עצמו בעלייתו מברך עליה. אבל כללו הכל בברכה זו לפי שדם המילה בריתן של ישראל הוא. ועל הברית אנו מברכין. ומה שתקנו בה להטיף, לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נימולים, ועיקר מילתם הטפת דם ברית. לפיכך תקנו לכולם כן. כך תירץ הרמב"ן ז"ל. אבל יש ספרים שכתוב בהם, המל אומר וכו' והמברך אומר וכו' וכ"כ הרב בעל ההלכות ושתי ברכות תקנו בה תחלה וסוף כשאר המילות. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג בהלכות מילה כדברי הרב אלפסי ז"ל. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
משמרת. מסננת. שמסננים בה שמרי יין, ומותח פיה לכל צד בעיגול ונעשה כאוהל על חלל הכלי שקורין אינטנדר"א. ואע"ג דעביד אהלא בי"ט שרי כדמפרש בגמרא. אבל בשבת אין תולין לכתחלה, אבל אם תלויה היא נותנין לתוכה שמרים ומסננין דאין דרך בורר בכך. תלה כוזא בסיכתא. תלה כלי קטן במגוד. הכי נמי. הכא מאי חיובא איכא באהל ארעי. בנין גמור לא הוי, ומדרבנן הוא דמיתסר. [קל"ח ע"ב] אלא אמר אביי. מדרבנן קא אסרי ליה חכמים דמתניתין. שלא יעשה. לא שבקי ליה למיעבד עובדין דחול. חומרי. קשרי. מנקיט. מלקט. חומרי מתנייתא. כללות של ברייתות. כלומר שמצא ברייתא בגוד לבדו, ובמשמרת לבדה, ובכילה לבדה, ובכסא גלין לבדו, והוא כללן יחד, ושנה כל הפטורין אבל אסורין בחומר אחד, והמותרין לכתחלה בחומר אחד. הגוד. הוא העור של בהמה תפור, ופיו רחב מאד. ויש לו שנצים ועוברי דרכים ממלאין אותו יין או חלב במקום שתוקעים אהליהם ללון, ושוטחין אותן. ופיו מתוח על גבי ארבעה יתידות. והרוח עוברת תחתיו ומצטנן שלא יתקלקל היין. והוא כאוהל לאחר שנמתח. כילה. יש בגגה טפח. וכסא גלין. כמין מטה גללניתא דבמה טומנין [מ"ז ע"ב]. והוא שם מקום. ומפרקים מטותיהם וכסאותם. וטוענים אותם עמהם, וחוזרין ומחזירין אותם. לא יעשה. דאהל ארעי נינהו. וכסא גלין נמי גזרה שמא יתקע בחוזק. אבל מטה. שלנו, המסודרת ועומדת, אם היתה זקופה או מוטה על צדה מותר לנטותה ולישבה על רגליה, ואע"ג דהשתא עביד אוהלא שם. דלאו מידי עביד אלא ליתובי בעלמא. כסא טרסקל. כך שמו. ובלעז פרשטו"ל. ועליונו של עור. ומקפלין אותו. וכשמסלקין אותו [סומכין אותו] לכותל. וכשרוצה לישב עליו הוא נוטהו ויושב על ארבע רגלים, דהא עביד וקאי.
<h2>דף קלח.</h2>
אסלא. פירש רבינו חננאל ז"ל ספסל של ברזל, כדתנן [כלים פכ"ב מ"ו] האסלא טמאה מדרס וטמא מת וכו'. וספסל זה של ברזל, ועליו עור נטוי לישב עליו. וכתבו בתוספות, דכללא דמילתא בענין אהלים, דלא מתסר משום אהל אלא היכא דאית ליה מחיצות מלמטה ומשתמש באויר שתחתיו. אבל סידור השולחן שנותנין שם ספסלים שיש להם רגלים דקים, ועורכין עליהן השולחן לא מקרי מחיצה. והקשה הרשב"א ז"ל דגוד מי עבדי ליה מחיצות גמורות רחבות. והלא אין פורסין אותו אלא ע"ג קונדיסין. ומ"מ כתב הוא ז"ל דפריסת השולחן אפשר שהיא מותרת מפני שאין משתמשין באויר שתחתיו. משא"כ במטה שמשתמשין באויר שתחתיה בנתינת סנדלין וכיוצא בהן. ומטה שלנו, בזמן שהיא מסורגת בחבלים, אם יש בין חבל לחבל שלשה טפחים, אסור לפרוס עליה סדין, משום דעביד אהלא. ולסלק מעליה הבגד התחתון נמי אסור, משום דקא סתר אהלא. אבל אם אין בין חבל לחבל שלשה טפחים, כלבוד דמי ותו ליכא משום אהל. ובין כך ובין כך אילו היה כר או כסת או בגד פרוס עליה מערב שבת כשיעור טפח, למחר מותר לפרוס על כל המטה, משום דהוי כמוסיף על אהל ארעי, ושרי כרבנן. וכעובדא דהנהו דכרי דהוו בי רב הונא, כדאיתא בעירובין [ק"ב ע"א] עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
שימר. נתן שמרים לתלויה וסינן. משום בורר. דהאי נמי בורר הוא. דנוטל אוכל ומניח פסולת. ולרבא הוא הדין נמי דאי אתרו ביה משום מרקד הויא התראה. אבל לרבי זירא אי אתרו ביה משום בורר לאו התראה היא, דלא דמי לבורר שהאוכל למטה והפסולת למעלה, משא"כ בבורר קטניות. כפולה לא יעשה. לשטוח טליתו על ארבעה יתידות לישן תחתיה, וראשיה מתקפלין לכאן ולכאן לצד הארץ והויין ליה כותלים להגן מן החמה, דהוי אהלא. כרך עליה. מבעוד יום. חוט או משיחה. ונתנה על הנס או על הקינוף כשהיא מכופלת, וכרך עליה חוט למושכה בו לפורסה לכאן ולכאן, מותר למושכה בו בשבת, דמוסיף על אהל ארעי הוא, ואינו כעושה לכתחלה. ורבינו אלפסי ז"ל כתב, אין בגגה טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, ולפיכך אינו אהל קבוע. אלא אהל ארעי הוא. ומפני שאין בגגה טפח ולא (בסמוך) [בפחות] משלשה סמוך לגגה טפח לפיכך פטור אבל אסור. ואם היו עליהן חוטין מאתמול ונטה אותה היום מותר ע"כ. וכתב ה"ר יונה ז"ל דאפילו בלא פריסת טפח נמי שרי. דאי בפרס טפח מאי שנא כרך עליה חוט או משיחה, תפוק לי משום פריסת טפח, ע"כ. נגידן. בלילי שבת ראיתים פרוסות ולבקר ראיתים מושלכות לארץ. אלמא מותר לפרקה. וה"נ מותר לנטותה. וילון. מסך שכנגד הפתח. מותר לנטותו. שאין דרך אהל אלא כשנטוי כעין גג.
<h2>דף קלח:</h2>
כילת חתנים. לא דמיא לשאר כילות. ששאר כילות פרוסות ע"ג קינוף שהוא לארבעת רגלים ויש לה גג והוי אהל. ושל חתנים ע"ג נקליטין, שאינן אלא שנים באמצעות המטה, וקנה נתון עליהן, והבגד נתון עליו ונופל לארץ לכאן ולכאן, ואין לה גג טפח. הלכך לאו אהל הוא. בפחות משלשה. שהיא הולכת ומתפשטת למטה. ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח. שאין כל צד וצד נפשט למטה להתרחק טפח מצידי אמצעיתו, דהיינו ברוחבו למטה טפחיים. וכילת חתנים אינה עשויה לישן תחתיה. אבל נחתא מפוריא טפח. ההוא טפח הוי קיר, והמטה נעשית לו גג. וכתב הרנב"ר ז"ל, לפי שהכילה פרוסה לצל. אבל מטה דידן, אע"ג דנחתי סדינין מפוריא טפח, כיון דבפריסת סדינין על גבי מטה אין בה משום אהל, לית לן בה. וכן כתבו ה"ר יונה והרשב"א ז"ל. סיאנא. כובע של לבד. פלטר"י בלעז. אסור. לצאת בו בשבת. ולקמיה מפרש טעמא ואזיל. דאית ביה טפח. שהוא מתפשט מראשו טפח, אסור משום אהלא. אלא מעתה שרבוב בגלימיה. הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף, והרחיקה להלן מראשו טפח. אלא. טעמא לאו משום אהלא הוא אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאיתויי ד"א. הלכך מיהדק בראשו שפיר דמי, דלא מיהדק אסור. ורבינו חננאל ז"ל פירש, דלעולם משום אוהל. וכד (מהדר) [מהדק] מתסר דהו"ל כאהל. אבל גלימיה דלא מיהדק לא הוי כאהל ושרי. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות שבת. ולא נהיר, דא"כ הול"ל הכי "ל"ק הכא מהדק התם לא מהדק". עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
תרתי בשבת וחדא בתורה. שהיה רגיל לומר שני דברים משמו בהלכות שבת ואחד בעתידה תורה, כדלקמן. גוד בכסכיו. עור ברצועותיו, ומונח על מקום קבוע שלו. ומותר לנטותו בשבת. והא דאמרינן לעיל פטור אבל אסור, היכא דלא מתוקן בכיסכיו. בשני בני אדם. לא ממתח ליה שפיר כמו באדם אחד, שמותחו על יתד זה וקושרו, וחוזר ומותחו על זה, וקושרו בה. כ"פ רבותי וכך מצאתי בתשובת הגאונים, ואיני יודע מהו. כך פירש רש"י ז"ל. והרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ב מה' שבת, הנוטה פרוכת וכיוצא בה צריך להזהר כדי שלא יעשה אהל בשעה שנוטה. משמע דסבירא ליה ז"ל דגוד כעין פרוכת. והראב"ד ז"ל השיגו, דלאו משום אוהל הוא, אלא שצריך לכוין הלולאות כנגד היתדות שבכתל. ושני בני אדם יכולים לכוין בלא שינוי הקפול. אבל אדם אחד לא, והוי כמתקן. וה"ר יונה זצ"ל פירש דבאדם אחד הוי כעשיית אהל. לפי שקושר וחוזר וקושר כדרך בנין שבונה מעט מעט. אבל בשני בני אדם שפורסין תחלה ואחר כך נותנין על גבי קינופות, אין זה כבנין. שאין דרך בנין לעשותו כולו בבת אחת. והיינו דאמרינן בכילה, אי אפשר דלא ממתחא פורתא, כלומר שאינה נפרסת כולה בבת אחת. אידך. דשבתא מאי היא. מירכותיה. פיטפוטין שלה כעין רגלים. שמא יתקע. כשיחבר לה הרגל יתקענה בחוזק, והוי בונה. אבל היכא דלא נשמטה אלא אחת לא חייש למתקע כולי האי. הפלא ופלא. סיפיה דקרא, ואבדה חכמת חכמיו. ורבינו אלפסי פסק הלכה דאפילו אחת אסור.
<h2>דף קלט.</h2>
בשכר. שם מקום. כילה מהו. לנטותה בשבת. כשותא. הומלק. שגדל על ההגא. מהו בכרמא. ירק הוא, וכלאים בכרם. או אילן הוא ואינו כלאים בכרם. ולשלוח להו. צד היתר. כרמי בר יחזקאל. כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחלה. אבל לא אמר לשלח כדשמואל [קל"ח ע"ב] משום ר' חייא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה, משום דאינהו בכילה שיש לה גג מבעיא להו. ומשני לפי שאינן בני תורה. ומקילי טפי. ערובי. כלאים. וקיימא לן. בברכות בפרק כיצד [ל"ו ע"א] גבי ערלה, וה"ה לכלאים, שאף היא עצמה מצוה התלויה בארץ ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ.
<h2>דף קלט:</h2>
לא ידענא אי מלפניה. אי חל י"ט ע"ש, ומת בו ביום, ומפני שלא יוכלו להתעסק בו למחר התירו לקוברו ע"י עממין. אי מלאחריה. והוא מת בשבת, ומפני שנשתהה כבר והיה מסריח התירו. מת ב"ט ראשון. מת שנשתהה, כגון שמת בשבת ולמחרת היה י"ט. משא"כ בביצה. דאין ר"ה שוה בה לימים טובים של גלות. דאילו ר"ה חמור יום שני דיליה, דנולדה בזה אסורה בזה. וכתבו בתוספות, במסכת י"ט [ו' ע"א] בתר הך מילתא, אמר רבינא האידנא דאיכא חברי חיישינן. פירוש לא יתעסקו בו ישראל. פן יצוו להם חברים לעשות מלאכתם בי"ט כשרואין שעושין בשביל המת, ומעשה היה, והוליכו מת ביום טוב חוץ לתחום, והלכו אחריו בסוסים להתעסק במת, וכעס עליהם רבינו תם ז"ל אף על ההולכים ברגל, לפי שיש בזמן הזה יהודים המתעסקים במלאכת השרים, ויצוו עליהם להתעסק במלאכתן ביום טוב. ועוד שלח להם רבינו תם ז"ל, בני בשכר אינם בני תורה, בני אותה העיר בני תורה. עכ"ל הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרנב"ר ז"ל, מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין. פירש רש"י ז"ל דוקא בדאישתהי, כגון שמת בשבת והיה יום טוב אחר השבת. אי נמי בשהיה שבת מלאחריה, דאי לא קברינן ליה בי"ט שהי טובא. והזקיקו לומר כן, מדאמרינן הכא בעובדא דמעון, ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא וכו'. אלמא משום הכי דוקא הוא דשרי רבי יוחנן. ולפי זה, הא דאמר מר זוטרא בפ"ק דביצה לא אמרן אלא דאישתהי, ורב אשי פליג עליה ואמר אע"ג דלא אישתהי, דוקא בי"ט שני הוא. וכדמפרש רב אשי טעמא ואזיל מ"ט י"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן. אבל ביום טוב ראשון מודה ליה רב אשי למר זוטרא דלא שרינן אפילו ע"י עממין. אלא דוקא בדאשתהי מותר. שיותר הוא חמור י"ט ראשון ע"י גוים מי"ט שני ע"י ישראל.
ואין זה דעת הגאונים ז"ל. שהם אמרו דאפילו בי"ט ראשון נמי אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' י"ט. ולפי זה, הא דאמרינן הכא בעובדא דמעון, ולא ידענא אי מלפניה וכו', היינו לומר שמפני כך הוזקקו לשאול. אבל רבי יוחנן לגמרי התיר. ופלוגתייהו דרב אשי ומר זוטרא התם בפ"ק דביצה ליתא אלא בי"ט שני, משום דשרינן לאיעסוקי ביה ישראל. ולהא הוא דאיצטריך רב אשי האי טעמא. אבל בי"ט ראשון, דעל ידי עממין הוא, אפילו מר זוטרא מודה דאע"ג דלא אישתהי לא משהינן ליה. וכך הוא מנהגם של ישראל להתעסק בעממין ביום טוב ראשון, וביום טוב שני אפילו ע"י ישראל ואע"ג דלא אישתהי, ואפילו לחצוב לו קבר. וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב במסכת משקין [מו"ק ח' ע"א], דכי אמרינן בפ"ק דביצה [ו' ע"א] די"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן ואפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, דוקא הני לפי שטרחתן מועט. אבל לחצוב לו קבר שטרחו מרובה לא שרינן. והזקיקו לומר כן מדתנן בפ"ק דמשקין [מו"ק ח' ע"ב], אין חופרין כוכין וקברות במועד. ולא נהיר, דכי אמרינן בפ"ק דביצה, אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, ה"ק דאפילו הני דלא מעכבי, דהא אפשר בלא אסא ואפשר נמי לכרכו בתכריכו, אפילו הכי שרו. כל שכן חפירת הקבר דאי אפשר בלאו הכי. ודקא קשיא לך הא דתנן אין חופרין כוכין וקברות במועד, ואי במועד מתסר כ"ש בי"ט שני. לאו קושיא היא, שכבר פירש שם הריא"ף ז"ל בהלכותיו, דההיא בחופר במועד לצורך מתים שימותו לאחר המועד עסקינן. דכך היה דרכן. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות יום טוב.
ומה שהקשה הראב"ד ז"ל, א"כ שאין בהן צורך המועד, למה התירו להאריך בהם ולהרחיב כדאיתא התם, תירץ הרמב"ן ז"ל, דכיון שהם צרכי רבים, אע"פ שאינן לצורך המועד, להתחיל הוא דאסור, אבל להרחיב בהם שרי. וכמו ששנינו שם, מתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן, ואוקימנא לה התם כשאין הרבים צריכים להם, ואפילו הכי כיון שצרכי רבים הם מותר לתקן אבל לא להתחיל. והכא נמי צרכי רבים הוא. ואפילו בקבר של בני משפחה ואפילו של יחיד נמי אפשר דשרי, כיון דמצוה היא התירו בו מקצת מלאכה אפילו שלא לצורך המועד, כמו שהתירו בצרכי רבים. וכ"ש שמא יצטרך לו במועד. וא"ת עוד, והתנן התם, וארון עם המת בחצר ורבי יהודה אוסר אא"כ היו לו נסרים מנוסרים מערב יום טוב. וכיון שכן היאך נהגו עכשיו לחצוב קבר שלא בפני המת. י"ל דההוא דוקא באדם שאינו מפורסם [אבל באדם מפורסם] שרי. והכי איתא בירושלמי [מו"ק פ"א ה"ג] וכתבו שם הריא"ף ז"ל בהלכותיו. והיינו לדידהו שהיו חופרין קבר ומתקנין ארונו לצורך מתים שימותו. אבל עכשיו שאין חופרין אלא לצורך שעה, כל אדם לדידן כאדם מפורסם לדידהו הוי. ומשום הכי שרי.
ודאמרינן יתעסקו בו עממין, איכא מ"ד דדוקא בקבורתו, אבל טילטולו מותר ע"י ככר או תינוק. והוצאתו נמי מותרת ברשות הרבים, דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ואיכא מאן דאסר, ולישנא דיתעסקו בו עממין הכי משמע, דמדלא אמרינן יקברו בו עממין משמע דכל עסקיו ע"י עממין דוקא. דאין כבודו של מת שנתיר בו יום טוב משום כבודו כלל, כיון שסופו להתעסק בו עממין. ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דהוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין, שאין לומר בו מתוך, כיון שאין בו צורך היום כלל. וכי תימא הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה. ליתא, דהא שריפת קדשים מ"ע, ואפילו הכי אינה דוחה י"ט, ועוד דהא אמרינן בפ"ק דכתובות [ז' ע"א], דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה דשוה לכל נפש, והרי אין כאן נפש ע"כ.
מתעטף בכילה. שהיא כסדין, ודרך להתעטף בה דרך מלבוש. וכסכיה. רצועות התלויות בה. ולא אמרינן הני רצועות לאו לצורך עיטוף נינהו והוו משאוי ההיא שעתא שאין כסכין עשויין אלא לנטותה באהל. חייב חטאת. ואילו לא היתה מצוייצת כלל לא מיחייב, דהא לבישה היא. אלא ציציות הוויין ליה משאוי, הואיל ואינן כמצוה אינן צריכין לה. ומן הבגד ממש אינן דליחשבו כותיה. חשיבי. משום דשל תכלת הם, ולא בטלי והוי ליה משאוי. וכתבו בתוספות ציצית גבי טלית חשיב ולא בטיל לפי שחשובין בעיניו, ולפי שדעתו לתקן מה שחסר בשאר הציציות הני לא חשיבי ובטלי, ולפיכך נראה שמותר להניח באבנטו רצועות שקושרין בו בתי שוקים, דלא חשיבי, ובטילי לגבי אבנט. אבל אם היו של משי, דחשיבי ולא בטלי, אסור אם אינו קושר בהם ראשי שוקים עכ"ל. מערים וכו'. לרבנן דאמרי אין תולין את המשמרת בי"ט ואוקימנא דטעמא לאו משום אהל הוא אלא משום עובדא דחול, מערים ותולה אותה לצורך רמונים. דלאו עובדין דחול נינהו, ומסננין בה שמרים (מוכח) הואיל ונתלה, דאמרינן נותנין לתלויה בי"ט. והוא דתלה בו וכו'. ברישא דמוכחא מילתא דמעיקרא לאו לשמרים תלייה. שכר במועד. בחולו של מועד. מערים ושותה מן החדש. אלמא בלא שום הוכחה מותר להערים. התם לא מוכחא. דמילתא (דלאו) [ד] איסורא היא. דהרואה אומר לצורך המועד הוא. שאין הכל יודעין שיש לו מן הישן. הכא מוכחא מילתא. דאיסורא. דסתם תולה משמרת, לשמרים הוא תולה. ואי לא יהיב בה רמונים ברישא להצניע בעלמא, כי יהיב בה שמרים מוכח דלהכי תלייה. והכי הלכתא דצריך שיתלה רמונים ברישא מקמי דליתלי בה שמרים. הא תלה בה שמרים וחזר ותלה בה רמונים אסור. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות י"ט. ברא דתומא. גרגיר של שום. בברזא דדנא. מקום שיש בו נקב בחבית והיין יוצא, נותנו שם בשבת לסתום. והוי כמתקן. ומערים לכתחלה. ואומר לאצנועי. בה האי ברא דתומא קא מיכוונא. ועוד עביד אחריתי, אזיל ונאים במברא. בספינה רחבה העשויה לעבור המים, והיא של גוי. ויודע הוא שיעברוה הגוים לצד אחר. וסייר פיריה. משמר שם פירותיו. ונמצא שהגוי מעבירו במים בשבת. הערמה בדרבנן היא. הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא היא, אלא באיסורא דרבנן היא. דאי נמי עביד בלא הערמה, אדרבנן הוא דעבר. הלכך כיון דצורבא מרבנן הוא ליכא אלא לאחמורי עליה, דהא לא אתי למיעבד לכתחלה להדיא בלא הערמה לעבור שם לפני כל. וכתבו בתוספות, טובא הערמות יש. יש הערמה מותרת לכולי עלמא כי ההיא דפ"ק די"ט [י"א ע"ב], דרב אדא בר אהבה מערים ומלח ליה גרמא גרמא. ויש הערמה דלא שריא אלא לצורבא מרבנן כי הנך דהכא. ויש שאסורה לכולי עלמא, דאחמור רבנן טפי מבמזיד, כי ההיא דפ"ב די"ט [י"ז ע"ב] לגבי עירובי תבשילין, אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור. ויש דאיכא פלוגתא, כי ההיא דלעיל פרק כל כתבי הקודש [קי"ז ע"ב], אין מערימין בכך רבי יוסי אומר מערימין.
מתניתין. נותנין מים. בשבת. ע"ג שמרים. הניתנין במשמרת מבעוד יום. שיצולו. שיהיו צוללין את היין מפני הקמחים שקורין קני"ש. ובכפיפה מצרית. העשוי מצורי דקל. כפיפה. סל. ונותנין ביצה במסננת. שהחרדל נתון בה להסתנן. וקולטת את הפסולת. והחלמון שלו נוטף (ומצנן) [ומסתנן] עמה, והוי לחרדל למראה. והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה. ורבינו הלוי פירש סינונה של ביצה, לתוך התבשיל הוא ולא לתוך החרדל. ובמסננת דחרדל הוא דשרי משום שינוי, ויורד לתוך הקערה, שהיא כלי שני ומתלבן התבשיל. יינמלין. פויישו"ש. לגין. גדול מכוס, וקטן מחבית. גמרא. טורף. מערב. בין הגתות שנו. שכל היינות עכורין, ושותין אותן בשמריהן. הילכך אין כאן תיקון, דבלאו הכי משתתי.
וכתב הרנב"ר ז"ל, דכי מותבינן לזעירי מרשב"ג, סברינן דמתניתין גם בעכור, דלא אפשר דמשתתי רובא הכי, עסקינן. ואינו, [דהא] דלא שרינן במשמרת [איירי עכור לגמרי], אבל עכור דאפשר דמשתתי הכי הוה שרי אפילו במשמרת. ומשום הכי מותיב ליה מרשב"ג דמשמע הכי דאפילו בעכור שרי במשמרת. דכיון דאפשר דמשתתי הכי [אע"ג דרובה דאינשי לא שתי ליה] ליכא משום בורר. פריק, בין הגתות שנו, שעדיין לא נתפרשו השמרים מן היין, וכל היין כגוף אחד הוא. והכי הלכתא דיין שהוא צלול ורובייהו דאינשי לא קפדי ביה כלל מותר לתת אותו אפילו לתוך המשמרת כדי שיהא צלול ביותר. וזוהי דזעירי ורשב"ג. ויין שהוא עכור קצת ואפשר דמשתתי הכי אבל רובא דאינשי לא שתו ליה הכי, דוקא בסודרין ובכפיפה דאיכא שינוי שרי אבל לתוך המשמרת דליכא שינוי אסור. וזו מתניתין ודזעירי. ויין שהוא עכור לגמרי דלא משתתי הכי כלל, אפילו בסודרין ובכפיפה אסור. והיינו דתנן אין נותנין לתלויה בשבת. ע"כ.
שלא יעשה גומא. מן הסודר בפי הכלי כעובדא דחול. שלא יגביה. הכפיפה מקרקעית כלי התחתון טפח כמדת אהל. פרונקא. בגד ששוטחין על גיגית של יין לכסותה. אפלגא דכובא שרי. דלא הוי אוהלא. לא ניהדק וכו' כוזתא. כלי חרס קטן שמערין בו יין מן החבית, לא [יתן] בפיו קשין וקסמין בחזקה. שאין לך מסננת גדולה מזו. שאפו שכרא. כל היכא דתני לשון שפייה, בנחת הוא. והפסולת נשאר בשולי הכלי. הא איכא נצוצות, קטנות הנוטפות באחרונה מתוך פסולת השכר, שקורין בריי"ש אשגוט"א דורי"ש בלעז. והנהו מוכח דבורר הוא. לא חשיבי. שסודני היה ומטיל שכר, כדאמרינן בבבא מציעא [ס"ה ע"א] ובפסחים [קי"ג ע"א]. הילכך לא מקפיד למצותו כל כך. וכשמגיע לנצוצות משליכן הן ופסולתן לחוץ. ותחלתן שפייתן כשאין הפסולת ניכר לאו בורר הוא.
<h2>דף קמ.</h2>
לגוון. למראה. שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון. הילכך אידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מתוך האוכל. ממחו. דישטיונרי"ר בלעז. במים או ביין. לא יטרוף. כדרך שטורפין ביצים בקערה דרך טריפה. מכה בכח. שחלים. קרישינ"ש בלעז. היו שוחקין אותן במים. ממשיך. נותן. אמיתא. מיניט"ה. מעלי לתחלי. לערב עם שחלים. ואין עושין אלונטית. שאינה למשקה צמא אלא אחר מרחץ. ודוגמת רפואה היא לצנן. מתניתין. חלתית. מין פרי שקורין לזר"א בלעז. ושורין אותו בפושרין, ושותין אותו במים לרפואה. אבל נותן. חלתית. לתוך החומץ. ומטבל בו מאכלו. ולקמן מפרש אמאי אין שורין. אין שולין. מציף עליהן מים בכלי לברור פסולתן, כדתניא במסכת ביצה [י"ד ע"ב] אף מדיח ושולה. ולא שפין אותן. ביד להשיר פסולתן, דהוי ליה בורר. לתוך הכברה. ואע"פ שפעמים שפסולתן נופל דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאליו. את התבן. תבן שהוא עשוי מן הקש שמחתך אותו במוריגין, ונעשה כל זנב השבלין תבן. אבל נוטל וכו'. אע"ג שהמוץ נופל מאליו, כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר.
גמרא. אם כן. דלא ידענא מתניתין טפי מינך. יחידאה היא. רבי יוסי. דאי רבנן, אף צונן אסור. ליוקרא דליבא. שלבו כבד. והלכתא כר' ינאי דאמר בין בחמין בין בצונן אסור, ואם שרה מאתמול מותר לשתותו בשבת. ואם שתה יום חמשי וששי מקודם השבת, ובשבת לא היה לו שרוי, והיה חושש שאם לא ישתה יסתכן, מותר לשרות בצונן, ומניח בחמה כדי שלא יסתכן. כן פסק רבינו אלפסי ז"ל. ובגמרא הכי הוה עובדא לרב חייא בר אבין, ואמרו דאפילו למאן דאסר, הני מילי היכא דלא אשתי כלל, אבל היכא דאשתי חמשא בשבתא ומעלי שבתא אי לא שתי בשבתא מסתכן. עיילין. הכניסני. ואיש זקן היה. לכסכוסי כיתנא. חלוק. כתונת של פשתן שנתכבסה והרי היא קשה. ומשפשפה בין שתי ידיו והיא מתרככת. ואף הליבון שלה מצהיל על ידי השיפשוף. לאולודי חיוורא. הליבון מצהיל. התם מחזי כי אולודי חיוורא. שמקפיד על ליבון שלו וזוהר של סודר יותר מכתונתא. כך פירש רש"י ז"ל. נמצא לפי פירושו דלכסכוסי סודרא אסור וכסכוסי כותנתא שרי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות שבת. והראב"ד ז"ל השיג עליו, וכתב דבין סודר ובין חלוק מותר. וכן דעת הרז"ה ז"ל. וכתב כן, מפני שלא הביא הריא"ף ז"ל בהלכות הא דסודרא כלל. וכן נראה דעת הרנב"ר ז"ל, דבין סודרא בין כתנתא שרי.
<h2>דף קמ:</h2>
משלפה לה לדידיה מקניא. כששוטחין אותה לנגבה תוחבין קנה מבית יד לבית יד. וכשנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה. ולא הקנה ממנה, דלא חזי לטילטולי, דלהסקה קאי. קיואי. קנה של אורגים. דתורת כלי עליו. תלאי דבישרא. בשר מליח התלוי לייבשו ומלא החבל קרי תליא דבשרא. שרי. דנאכל חי לאומצא. דכוורי. אינן נאכלין חיין. כ"פ רש"י ז"ל. ויותר מחוור בעיני המפרשים ז"ל פירוש הערוך, שפירש תלאי, עץ שתולין בו הבשר, ותורת כלי עליו, שעשוי להצניעו, ולא ממאיס. ושל דגים אין תורת כלי עליו, דממאיס. וכ"פ בתוספות. ונראה דעת הרמב"ם ז"ל כן בפרק כ"ד מהלכות שבת שהביא הוצא דירקא ותלאי של דגים יחד ובפירוש כתב הריא"ף ז"ל בהלכותיו דכווראי אסור, דכיון דסני ריחיה אסוחי אסח לדעתיה מיניה והו"ל מוקצה מחמת מיאוס. ומשום הכי אסור לטלטולי, רב לטעמיה דס"ל כרבי יהודה. אבל לר"ש אפילו מוקצה מחמת מיאוס לית ליה והלכתא כותיה עכ"ל. לאושפיזיה. לפונדקית שלו. שלא ישלח חלוקו ללבן. דילמא חזיא בהו קרי ומיגני עלה.
מתניתין. הפטם. שור שמפטמין אותו גורפין אבוס מלפניו בשבת לתת לתוכו התבן והשעורים, ולא יתערב בהם עפרורית ויקוץ במאכלו. ומסלקין. תבן מלפניו לצדדין כשהוא רב, כדי שלא ידרסנו ברעי. וחכמים אוסרין. מפרש בגמרא אהייא. מלפני בהמה זו. שעורים ותבן. ונותנין וכו'. ולא אמרינן טילטול דלא חזי הוא. דאין בהמה קצה במאכל הניטל מלפני הבהמה. גמרא. ארישא פליגי. אגורפין. ואסרי לגרוף, שפעמים שהאבוס על הקרקע וקא מכוין לאשווי גומות שלא יפלו שעורים לתוכן. או אסיפא פליגי. אומסלקין לצדדין. משום דלא חזי, שיש בו שנמאס במדרס רגליו. אחד זה ואחד זה. אחד גריפת האבוס ואחד תבן שלפניו לא יסלקנו לצדדין. מחלוקת באבוס של כלי. וגזרו רבנן גזרת אבוס של כלי אטו של קרקע דאיכא למיחש לאשוויי גומות. וכתבו בתוספות, ואע"ג דלרבי שמעון מותר לרבץ, הכא רגילות הוא לכוין לאשוויי גומות וחיישינן טפי שמא יתכוין עכ"ל. שפיה יפה. לקמיה מפרש. אידי ואידי. שתי המשניות סבירא להו. מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן. שאינו מאוס ברירין, ואין מה שלפניו נמאס, וראוי לתתו לפני השור. מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן. דאית ליה רירין ונמאס. והאי דקרי ליה הכא פיה יפה והכא פיה רעה, כדמפרש ואזיל, יפה דלית ליה רירא, רעה דלא דייקא ואכלה, שאוכל קוצים וברקונים.
<h2>דף קמא.</h2>
מתניתין. הקש וכו'. סתמא להסקה הוא ומוקצה הוא. ומנענעו כדי שיהא צף ורך לשכב. לא ינענענו בידו. דמוקצה הוא. אבל מנענעו בגופו. בכתפיו. דטילטול מן הצד הוא, ולא שמיה טילטול. או שהיה עליו כר או סדין. דגלה אדעתיה דאקצייה לשכיבה. מעתה תורת כלי עליו. מכבש. פרימש"א בלעז. שני לוחין ארוכין וכבדין וסודרין הבגדים על התחתון, ומורידין העליון עליו. וכובשין הבגדים על ידי יתידות שיש שם עמודים מנוקבים קבועים בארבע הפאות של תחתונה. והעליונה מנוקבת בארבע זויותיה ועולה ויורדת בעמודים. וכפי מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד. ואינה יכולה לעמוד. מתירין את המכבש. שנוטל את היתד והוא ניתר. דהיינו צורך שבת, שנוטל את הכלים. אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול. ושל כובסין וכו'. מפני שהוא רוצה לתקן בגדים, ותוחבן בחזקה ומהדק, והתרה שלו דומה לסתירה. גמרא. פוגלא. צנון. מלמעלה למטה. כשטומנין אותו בקרקע להתקיים, כשבא לנוטלה, אם מלמעלה למטה שרי. אם היה ראשה מלמעלה ועוקצה נמשך אחריו מותר, לפי שהגומא רחבה למעלה ואינו מזיז הקרקע כשהוא שומטה. מלמטה למעלה. אבל אם חולצה מלמטה למעלה, שעוקצה נתון למעלה וראשו שהוא עב נתון למטה והוא שומטה לראשה אסור, לפי שהגומא קצרה מלמעלה, וכשהוא חולצה מזיז מן העפר ומטלטלו. ואע"ג דהוא טילטול מן הצד, הוי טילטול ואסור. תנינא. דלא כרב נחמן. דאילו ממתניתין שמעינן דלא שמיה טילטול, דקתני ומנענעו בגופו. והכי הלכתא. דרב נחמן גופיה הדר ביה בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"א] ואמר טילטול מן הצד לא שמיה טילטול הריא"ף ז"ל. מידק חדא חדא. לאו טוחן הוא אלא כלאחר יד. דקא משני. שלא ברחים ולא במדוכה. וכתב הריא"ף בהלכותיו דאיכא מאן דמוקי לה בשבת ואיכא מאן דמוקי לה ביום טוב. ומסתברא כמאן דמוקי לה בשבת, דאי בי"ט התנן [ביצה י"ד ע"א] ב"ה אומרים תבלין נידוכין כדרכן ע"כ. וכתב הרנב"ר ז"ל, ובודאי דהכי הוא, דהתנן [שם כ"ג ע"א] אין שוחקין את הפלפלין בריחיים שלהן. אלמא דוקא ברחים הוא דאסור משום דהוי טוחן הא לדוך כדרכן מותר. ועוד דתניא בתוספתא [פט"ו הי"ג], אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין בעץ הפרור ואינו חושש, אין מרסקין דבלה וגרוגרות וחרובין לפני הזקנים בשבת אבל מרסק הוא ביד של סכין בעץ הפרור ואינו חושש. אלמא אפילו בשבת בשינוי שרי. והכא לא אסר רב יהודה אלא בפלפל משום דצריכי למידק טפי. ואפילו הכי הלכתא כרבא דשרי ואפילו טובא נמי. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות שבת עכ"ל.
לאיתויי ד"א. מים שעליו. קא דחי כחו. את המים ד"א. אחד זה ואחד זה אסור. זה משום בונה וזה משום אשוויי גומות. אחד זה ואחד זה מותר. דאין מתכוין בכך, וקיימא כרבי שמעון. בקורה. בעץ המונח בקרקע. והרי"ף ז"ל פסק בשם בעל הלכות כרבא דמקנחו בכותל ואינו מקנחו בקרקע. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות שבת. וטעמא דאינו מקנחו בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות בכונה, לפי שאדם מחזר על מקום גומא לקנח בו רגליו, שהטיט מתקנח שם היטב. ומתוך שהוא מקנחו שם חיישינן שמא ישכח ויכוין להשוות הגומא. וכן נמי הא דאמר רבא בסמוך לא ליצדד איניש כובא בארעא דילמא אתי לאשוויי גומות, הכי נמי קאמר לפי שהוא צריך למקום שוה שתשב בו הכובא היטב, חוששין שמא ישוה הגומא ביד. אבל ליכא לפרושי שמא ישוה גומות שלא בכונה, דהא קיימא לן כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, ורבא גופיה כר"ש ס"ל, אלא ודאי במתכוין קאמרינן. והיינו נמי דאמרינן בעירובין בפרק המוצא תפלין [ק"ד ע"א], נשים המשחקות באגוזים ובתפוחים אסור דילמא אתו לאשוויי גומות, כלומר במתכוין. אבל הרז"ה ז"ל פסק כרב פפא דאמר אחד זה ואחד זה מותר, משום דבתרא הוא. והרמב"ן [השיג עליו ואמר דמ"מ רבה רביה דרבא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. והרשב"א ז"ל] כתב, דאי מהא לא אריא, דבבתראי לא אמרינן הכי. דהא רב נחמן רביה דרבא ואפילו הכי כל שלא היה יושב רבא לפני רב נחמן קיימא לן כרבא. וסימנא איכא במילתא דכל היכא דאשכחן "אמר ליה רבא לרב נחמן", הוא דחשבינן ליה תלמיד יושב לפני רבו ולית הלכתא כותיה, אבל כשנחלקו שניהן כשני חולקין דעלמא הלכה כרבא. והכא נמי רב פפא הוא שנחלק על רבא, ואפשר דכיון דבתרא הוא קיימא לן כותיה. עכ"ל הרנב"ר ז"ל. אפומא דליחיא. של מבוי, דליכא היכירא. שישא. פך. מכסכסו. משפשפו מבפנים, דלא מוכחא מילתא לאתחזויי כמלבן. דמלבן ממש לא הוי, דאין נותן שם מים. כיסכוס דומה למכבס.
<h2>דף קמא:</h2>
והוא בתוך המנעל. מפני שהמנעל נהנה ממנו ונמצא מעבדו. מתעגל. מתגלגל. קטבוליא, עור שלוק שעושין אותו למטה ולשולחן. לא שנו. דמותר לסוך רגלו שמן ונותנו לתוך המנעל. שיעור לצחצחו. שלא היה שמן הנישוף לעור מגופו כדי לעבד את העור אלא לצחצחו. ומיהו איהו אפילו לצחצחו לא מכוין. אבל שיעור לעבדו אסור. כך פסק הריא"ף ז"ל. והרז"ה ז"ל כתב דלא קיימא לן הכי, אלא אפילו שיעור לעבדו מותר, דרב חסדא הכא בשיטתיה דרב אמרה דאמר בפרק כירה [מ"א ע"ב] גבי המיחם שפינהו לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף [אסור. ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף] נמי מותר. ואוקימנא דשמואל כרבי שמעון סבירא ליה. ומדקיימא לן הלכה כר"ש ליתא לא לדרב ולא לדרב חסדא דסברי בדבר שאינו מתכוין כרבי יהודה ע"כ. והראב"ד ז"ל קיים דברי הריא"ף ז"ל. וכלשון הזה כתב עליו, מה לו ולמחלוקת, דבסך את גופו כשיעור לעבד את הקטבוליא ומתעגל עליה הלא בידים הוא מעבד, מה לי מעבד בידו ומה לי מעבד בגופו. ואין זה כדבר שאין מתכוין, אלא כעושה הוא בידים. אבל שיעור לצחצחו אינו נראה אלא כמצחצח את גופו ע"כ.
במנעל גדול. שהוא גדול לו, משום דנופל מרגלו ואתי לאיתויי. בחלוק גדול. דלא נפיל מיניה, ולמשלף ואיתויי לא חיישינן, דלא קאי ערום בשוק. מרופט. קרוע מלמעלה, דגנאי הוא לה, וכי חייכי עלה שלפא ומתיא ליה. ולא תחלוץ בו. לכתחלה, דלאו נעל מעליא הוא. במנעל חדש. כדמפרש ואזיל, שלא יצאה בו מבעוד יום. ובאשה מוקמינן. דאשה מקפדת אם אינו מכוון למדת רגלה. אבל [אם] יצאתה בו כבר, הכירה בו אם אינו מכוון, ואינה מקפדת. אמום. פורמ"א בלעז. ובתוספות כתבו עלה דהא דאמרינן הכא דאם חלצה במרופט (חל) חליצתה כשרה, כיון דבדיעבד כשרה אמאי גזרינן פרק מצות חליצה [יבמות ק"ב ע"א] אטו מנעל מרופט. וי"ל דגזרי התם אטו מרופט יותר מדאי, שאינו חופה רוב רגלו, דאם חלצה בו אין חליצתה כשרה.
והאבן בידו. בחצר. ולא אמרינן דהוי מטלטל לאבן. והכלכלה והאבן בתוכה. פריך בגמרא ותיהוי כלכלה בסיס לדבר האסור. ופריק בכלכלה פחותה, דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה. עם הטהורה ועם החולין. אבל טמאה באפי נפשה לאו בת טילטול היא. אף מעליו וכו'. סאה תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין וקיימא לן דעולה, מותר להעלות בשבת. והוו החולין מותרין, ולא אמרינן מתקן הוא. ובגמרא מפרש טעמא. גמרא. חייב. משום כיס, ולא משום תנוק דחי נושא את עצמו. ומתוך הלכות פירקין דלעיל [קכ"ח ע"ב] מוכח דשלש מדות בקטן. קטן שבקטנים, שאינו מכיר בהלוך כלל, כבן שמונה וכיוצא בו, אפילו רבי נתן מודה דככפות דמי. ותנוק שנוטל רגלו אחת ומניח אחת אפילו רבנן מודו דנושא את עצמו. תנוק שאינו מגביה רגלו כלל, אלא גורר ומשרבט כבהמה, פלוגתא דרבי נתן ורבנן, לרבי נתן נושא את עצמו ורבנן פליגי עליה. ולא מצינן למימר ליבטיל כיס לגבי תנוק, כהא דתנן החי על המטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו. משום דמטה לגבי חי הוא צורך תשמישו לפיכך מבטיל ליה. אבל כיס אינו צורך לתשמישו של תנוק, הלכך לא מבטיל ליה וחייב משום כיס. ולא אמרינן איהו לא מפיק ליה אלא תנוק קא מפיק ליה. ופריך ליה ממתניתין דנוטל אדם את בנו ואבן בידו, ומדשרי ליה בטילטול בחצר ש"מ לאו כמאן דנקיט ליה איהו לאבן דמי. ולגבי כיס היכי מחייבת. שיש לו גיעגועין. שאם לא יטלנו אתי לידי סכנה. ולא העמידו טילטול שלא בידים במקום סכנה. ואע"ג דלאו סכנת נפש היא אלא סכנת חולי הוא. [קמ"ב ע"א] דינר אתי לאיתויי. פירש רש"י ז"ל, וטעמא לא משום טילטול הוא. דאפילו לאוחזו בידו והתנוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא דילמא נפלה ואתי לאיתויי. וכיון דלא סכנת נפשות היא לא שרו ביה טילטול. והרמב"ן ז"ל חולק בדבר. דמי גזרינן שלא יראה אדם תנוק מטלטל דינר ושלא יעמוד אדם בקרוב לו ארבע אמות הא ודאי לא. והאוחזו בידו נמי לאו מידי עביד ביה. אלא הכי קאמרינן, דאי שרינן ליה טילטול איסור, דהיינו נקיט ליה תנוק. דכמאן דנקיט ליה אבוה בידיה דמי. אף הוא, מתוך שהוא חס על אותו דינר אתי למיעבד טילטול בידים. אבל כי לא שרינן ליה מידי ליכא למגזר כלל. ותניא כותיה דרבא המוציא אדם וכליו עליו וסנדליו ברגליו וטבעתו בידו פטור, (אלו) [ואילו] הוציאן כמות שהן חייב. משמע דכשהוא מלובש בטלי לגביה. והוא חי הוא שנושא את עצמו. שאילו הוציאן. שהיה העליון אוחז בהן ולא מלובש חייב הנושא. והיינו כרבא דאמר חייב משום כיס. ולא אמרינן איהו לא מפיק ליה אלא עליון קא מפיק ליה. והוציא תנוק מת וכיסו תלוי לו בצוארו פטור. דהוצאת המת הויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה כדאמרינן בהמצניע [צ"ד ע"ב] ופטור עליה כרבי שמעון. והכיס אגב מרריה מבטיל ליה לגביה ולא חשיב ליה ההוא כיס.
<h2>דף קמב:</h2>
מתניתין. מטה על צדה. אם צריך ליטול מן היין. והיא נופלת. והאבן נופלת. והאבן לא תטול בידים. היתה בין החביות. וירא שלא תפול האבן על החביות וישברם. מגביהה. לחבית כולה, ומסלקה מבין החביות, ושם מטה על צדה. לשלשת. שום דבר מאוס, כגון רוק או רעי או צואה. ומקנחה בסמרטוט. ולא יתן עליה מים, דסתם כר של בגד הוא, ובגד שרייתו במים הוא כיבוסו. היתה. לשלשת זו על כר של עור, דלאו בר כיבוס הוא. נותן עליה מים עד שתכלה. ומיהו כיבוס ממש לא, הואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך בהו כיבוס בעורות רכין. ומיהו שרייתו לא זהו כיבוסו. וכן מפורש בזבחים בפרק דם חטאת [צ"ד ע"א]. גמרא. לא שנו. דמטה על צדה דחבית. אלא בשוכח. ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת. נעשה בסיס. ואף להטותה אסור, שאף החבית מוקצה. מונחת באוצר. במקום מכונס שאוצרין שם חביות הרבה, ודואג שמא תפול האבן על החביות שאצלה. לא שנו. הא דתנן נוער. במניח נעשה. כר. בסיס. למעות. דאף הכר אסור בטילטול. לא שנו. מנערה ואינה מטלטלן בעודן עליה. אלא שצריך לגופו. של כר לשכב עליו, ובניעור סגי ליה, ושדי ליה באתריה. אבל צריך ליה למקומו. של כר מטלטלה עם המעות למקום אחר. לא אמר. לא התירו לטלטל על ידי ככר או תנוק אלא למת בלבד. משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה. והכא אמרינן דאביי מטלטל כיפי שהם עמרים בשבת משום דחזו למזגא עלייהו. ורבא מטלטל בר יונה חי, ופירש רש"י ז"ל מליח, משום דחזי לאומצא. לאוכלו בשבת כמות שהוא, שיש בני אדם שדעתן יפה ואוכלין בשר חי וקורין ליה אומצא.
<h2>דף קמג.</h2>
מתניתין. מגביהין. מעבירין בידים. עצמות. קשים שאינם ראויים לכלב. וקליפין. של אגוזים. דלית להו לבית שמאי מוקצה. ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא. שיש תורת כלי עליה, אבל הקליפין והעצמות לא יטלטל בידים, כרבי יהודה. מעבירין מעל השלחן. סתמא היא. פחות מכזית. וכל שכן כזית. כדמפרש טעמא, שהן מאכל בהמה. ושער של אפונין. שרביטין של קטנית. שהקטנית גדל בהם. עור בית אחיזה. בית אחיזה של עור שיאחזנו בו. אין מקנחין בו. כשאוחזין [אותו] נסחט בין אצבעותיו. ובגמרא אמרינן דאפילו רבי שמעון מודה בהא משום פסיק רישיה. ניטל בשבת. כשהוא נגוב. ואינו מקבל טומאה. דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת. גמרא. אין לנו. אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה. אלא מוחלפת השיטה, בית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כרבי שמעון. וכי קא שרי רבי שמעון לטילטולי, כגון עצמות דחזיין לכלבים וקליפין דחזיין למאכל בהמה. אבל מידי דלא חזיא לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה לא קא שרי רבי שמעון. ותנו רבנן מטלטלין את העצמות מפני שהן מאכל כלבים בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה עכ"ל הריא"ף ז"ל. ולפי זה, מה שפירש רש"י ז"ל במתניתין עצמות וקליפין, שאינן ראויין למאכל בהמה, ליתא. וכבר הקשו לו כן המפרשים ז"ל. ומלישנא דמתניתין דתנן שער של פולין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה. אלמא אי לאו הכי לא שרי.
אסור לאבדן. מדקתני מעבירין בידים ולא זריק להו. זוהי גרסת רש"י ז"ל. וכתבו המפרשים דלא נהיר. דמאי סייעתא. אי משום דקתני מעבירין ולא קתני זורקין, והא תנן נמי מגביהין ולא קתני זורקין, אע"פ שמותר לזורקן. לפיכך נראה כגירסת רבינו חננאל ז"ל שהוא גורס "מותר לאבדן ביד". ודייק לה מדקתני "מפני שהן מאכל בהמה", דמשמע דלאדם לא חזו. הלכך מותר לאבדן ביד כשאר מאכל בהמה. והכי מוכח בברכות פרק אלו דברים [נ"ב ע"ב], דגרסינן התם ובית הלל אומרים אם שמש תלמיד חכם הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית, מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. והתם אי אפשר לגרוס "אסור".
גרעינין. של תמרים חזו לבהמה. ארמייתא. תמרים רעות הן, ומאכילין את התמרים עצמן לבהמה. הילכך אגב אימייהו נמי לבהמה קיימן. פרסייתא. תמרים טובים. ואין מאכילין אותם לבהמה. כל צרכיו. משתמש בו, ואין כאן משום בזיון. וממחו בתבשיל. לקנא דמיא. ספל של מים. גרף של רעי. צוברים לפניו כשאוכל התמרים עד שנמאסין בעיניו, ונוטל אותן ומפנן כגרף של רעי, ונותנן לבהמה. בלישניה. לעבר השלחן. אחורי המטה. שהוא מיסב עליה. וכתבו בתוספות, פרסייתא אסור. לרבי יהודה הוא דאסור לטילטולינהו, דאית ליה מוקצה. אבל לרבי שמעון דלית ליה מוקצה אפילו פרסייתא שריין, דהא חזו למאכל בהמה. כדאמרינן פרק במה מדליקין [נ"ט ע"א] דרב אכל תמרי ושדי ושדא קשייתא לחיותא. וכי תימא אם כן שמואל דסבירא ליה כרבי שמעון, כדאיתא בסוף פרק מי שהחשיך [קנ"ו ע"א], למה ליה לטילטולינהו אגב ריפתא. איכא למימר, מחמיר על עצמו היה, כדרבא דאמר לעיל [קמ"ב ע"ב] משום דאדם חשוב אנא. וכן דעת הרב רבינו יונה והרז"ה ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, דהני גרעינין להסקה הן עומדין. וכי אמרינן בפרק במה מדליקין [נ"ט ע"א] דאליבא דרבי שמעון דלית ליה נולד שרי לטילטולינהו, הני מילי ביום טוב דחזו להסקה. וכיון שראויין ועומדין הן לכך, למישדינהו לחיותא נמי שרי. אבל בשבת דלא חזו להסקה, מוקצין נינהו, דהא לא מיחדי אלא להסקה. ואע"ג דחזו קצת לאכילת בהמה, כיון דהשתא מיהא סתמן להסקה ובשבת לא חזו להסקה, אסור לטלטלן. וכדתנן בפרק מפנין [קכ"ו ע"ב], חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן. וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שכתבו בהלכותיו. עכ"ל הרנב"ר ז"ל על הא דאגב ריפתא ואגב ליקנא דמיא, כתבו ז"ל, דלא פליגי אהא דרב אשי דלעיל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. דבהא אפילו רב אשי מודה, דההיא דרב אשי במטלטל את האיסור ממש, אלא שדבר מותר מונח עליו. אבל הני איפכא הוו, שמטלטל את ההיתר, והאיסור המונח עליו מיטלטל עמו. וכי תימא ליהוו בסיס לדבר האסור וליתסרי. איכא למימר, דכיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא [כדי] לזורקן לא הוו בסיס.
<h2>דף קמג:</h2>
מצילין הימנו מזון שלש סעודות. ואפילו בכלים הרבה. דאילו בחד מנא הא אמרן בכל כתבי הקדש [ק"כ ע"א] דכמה דבעי מציל. לכם. כל אחד מזון שלש סעודות. שלא יספוג. שלא ישאוב בספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי, גזרה שמא יסחוט. ובתוספות כתבו, אפילו יש לו עור בית אחיזה דליכא חשש סחיטה אסור, כדמפרש בגמרא שלא יעשה כדרך שעושה בחול ע"כ. אין סוחטין וכו'. דהוי ליה מפרק [דהיא] תולדה דדש. אסורין. שמא יסחוט לכתחלה. רבי יהודה אומר אם לאוכלין. הם מכונסין אותם הפירות, היוצא מהן מותר, דלא ניחא ליה במה שזבו, וליכא למגזר שמא יסחוט. ואם למשקין. הם מכונסין, דניחא ליה במאי דנפיק מינייהו, ונתקיימה מחשבתו, ואיכא למימר שמא יסחוט, אסור. והכי אמרינן בביצה [ג' ע"א] טעמא דמשקין שזבו משום שמא יסחוט. חלות דבש. מאחר שריסקן הדבש זב מאליו מתוך השעוה ואין דרך לסוחטן. הילכך רבי אליעזר מתיר. וחכמים אוסרין, גזרה אטו אינן מרוסקין, דילמא מרסק להו. גמרא. יטפח. מכניס בו כפו, והשמן נדבק בה, ומקנחו בשפת כלי. ואסרוה משום עובדין דחול. אבל לא לתוך הסל. וא"ת מאי עובדין דחול איכא, והא פרכינן לעיל [קמ"ב ע"א] פרק נוטל גבי מתניתין דתנן כלכלה והאבן בתוכה, ולשדינהו לפירי ולנקטינהו. תירץ ה"ר יונה ז"ל, כגון שנתפזרו בחצירו אחת הנה ואחת הנה. אבל במקום אחד מלקט ונותן לתוך הסל, וכההוא דפרק נוטל. והרמב"ן ז"ל פירש, דהכא במאי עסקינן כגון שנפלו בחצירו בתוך צרורות ועפרורית שבחצר. ומשום הכי נקט חצירו, שהבית עשוי הוא להתכבד בכל יום. ויש לזה קצת הוכחה בתוספתא [פי"ז ה"ו]. על יד ואוכל. כתבו בתוספות, נראה דלא גרסינן "ואוכל". מדקתני סיפא אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, משמע הנך דוקא אסירי משום עובדין דחול, אבל לתוך כסותו שרי עכ"ל. אמר המחבר, תמהני על תירוצי הרבנים ז"ל, דהא לאו קושיא היא כלל, דכל היכא דמשנה משום דלאו חול הוא. בההוא עובדא גופיה לא אסרינן משום עובדין דחול. כך נראה לי ועיקר. עד כאן לשון המחבר.
מודה ר' יהודה וכו'. דאע"ג דמכניסן לאוכלין, היוצא מהן אסור. דכיון דרובן לסחיטה קיימי, כי אתו לידי משקה יהיב דעתיה למיהוי ניחא ליה בהכי. מסתברא בתותים ורמונים פליגי. דאיכא דבעו להו למשקין. הילכך משוו להו רבנן כזיתים וענבים, ורבי יהודה פליג עלייהו. אבל שאר פירות ליכא דבעי להו למשקין, הילכך מודו רבנן בהו. בפגעין. פרונ"ש. להוציא מימיהן לשתות.
<h2>דף קמד:</h2>
ובפרישין. פירי"ש. ובעוזרדין. זערורי"ש דלאו אורחייהו בהכי, ואין כאן משום דש. אבל לא ברמונים. דאורחייהו בהכי. של בית מנשה היו סוחטין. היו רגילין לסחוט בחול ברמונים. אלמא איכא דסחיט להו. הילכך בשבת אסורין. ובגמרא מקשה רבא לרב נחמן שפסק כבית מנשה, וכי בית מנשה רובא בעלמא. לימא בטלה דעתו אצל כל אדם. ופריק ליה. כדרב חסדא דאמר דתרדין שסחטן היוצא מהן פוסל את המקוה בשינוי מראה. והא תרדין לאו בני סחיטה נינהו. ואי לא הוי משקה אמאי פוסל את המקוה. אלא מאי אית לך למימר, כיון דאחשבינהו הוו להו משקה, הכא נמי כיון דאחשבינהו הוו להו משקה. והשתא קשה, אם כן סוחטין בפגעין נימא נמי כיון דאחשבינהו [הוו להו משקה], כדאמרינן בתרדין. ורש"י ז"ל נשמר מזה, ופירש הכי מפרש רב נחמן לברייתא דלעיל, סוחטין בפגעים ובפרישים כדי למתק הפרי, ולא לצורך משקה. אבל לא ברמונים ואפילו למתקן, דשל בית מנשה היו סוחטין ברמונים בחול לצורך משקה, הילכך בשבת אסור ואפילו למתקן, הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה. ולא משום דמנשה רובא דעלמא, אלא חיישינן אי שרי ליה למתק אתי למיעבד לשם משקה, וכיון דאיהו מחשב ליה הוי משקה ומחייב. אבל בפגעין ליכא למיחש להכי, דאין אדם עושה ממנו משקה. ע"כ. נמצא לפירושו ז"ל, דסוחטין דפגעין וכו' דברייתא דוקא למתקן. הא להוציא מהם משקין אסור, דמחשבתו מחשב ליה משקה. הילכך אסור לסוחטן להוציא מהן משקה. אבל לשון רבינו אלפסי ז"ל אינו כן. וזה לשונו, נמצא עכשיו הכלל הראוי מכל הדברים, שזיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת. ואם יצאו מעצמן אסורין בין לאוכלין בין למשקין כדברי הכל. והתותים והרמונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל. ואם יצאו מעצמן, אם לאוכלין היוצא מהן מותר, ואם למשקין היוצא מהן אסור כרבי יהודה. ושאר פירות, כגון פגיעין ופרישין ועוזרדין וכיוצא בהן, סוחטין אותו אפילו לכתחלה בשבת לדברי הכל. ע"כ. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות שבת. וכן הסכימו גדולי האחרונים ז"ל. אמר המחבר. ולפירוש הגאונים ז"ל, [נראה] לי אפשר לומר, דכיון דדחיא רב פפא להא דרב חסדא, לא סמכינן אשינויי. ואי משום דאנן לא ידעינן תירוצא דהא ידע רב נחמן [לתרץ] קושיא דרבא, לא שבקינן משום הכי פסקיה דרב נחמן שפסק בהדיא. ואפשר דהא דפריק "אלא כדרב חסדא", דלאו רב נחמן פריק ליה. עד כאן לשון המחבר.
לתוך הקדרה. של תבשיל לתקנו, דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי לה אלא לאוכל. ואין זה דרך פריקתו אלא כמפרק אוכל מאוכל. ומאי דתנן במתניתין יצאו מעצמן אסורין וכן נמי מאי דאמר שמואל לקמן [קמ"ה ע"א] למימיהן פטור אבל אסור וכן רבי יוחנן דאמר למימיהן חייב חטאת, דוקא לתוך הקערה, אבל לתוך הקדרה לא. אבל לא לתוך הקערה. דזמנין למשקה קאי. ואע"ג דבקערה לא שתי איניש לא מוכחא מילתא ואיכא איסורא. מדברי רבינו נלמוד חולב וכו'. פירש הרי"ף בהלכות, דוקא בי"ט. דבשבת אפילו לתוך הקדרה אסור. והיינו טעמא, דאע"ג דשרינן לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה בשבת, היינו דוקא משום דאשכול גופיה ראוי לאכילה. משא"כ עז דלא חזיא בשבת. דאי שרינן לחלוב לתוך הקדרה, נהי דהאי חלב כיון דבא לאוכל כאוכל דמי, מ"מ הו"ל כבורר אוכל מתוך פסולת. הילכך דוקא בי"ט דעז גופיה חזיא לאכילה. אבל בשבת לא. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתוספות בשם ר"ת ז"ל דאשכול אפילו בשבת ועז דוקא ביו"ט. ולא כאותן מפרשים ז"ל שהתירו לחלוב עז לתוך הקדרה ואפילו בשבת כי היכי דשרינן באשכול. דדבר הלמד מענינו הוא. ועז כיון דחזיא לאכילה, אלא משום איסורא רביע עלה, לא מיקרי פסולת. וכי תימא מכל מקום הרי עז מוקצה מחמת איסור ואף חלב היוצא ממנה ליתסר משום מוקצה. על זה כתב הרמב"ן ז"ל דאפשר דאפילו מאן דאית ליה מוקצה שרי. שאין מוקצה מחמת איסור הבא מחמת עצמו כגון זה, דלא דחייה בידים כגון נר אסור, אלא בעוד שהאיסור עליו, אי נמי בשנסלק האיסור שעבר עליו כגון שוחט בשבת שאסורה משום מוקצה. הא כל שלא עבר על השבת ואפילו בשוגג, מכיון שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה. ומשום הכי שרי האי חלב שנחלב לתוך הקדרה. שאע"פ שהעז היתה מוקצה, מ"מ לאחר שנחלב החלב נסתלק ממנו תורת מוקצה (ולא) [דלא] נעשה איסור בדבר. ובכה"ג ליכא למיחש ביה משום מוקצה. והיינו טעמא דפרכינן בריש ביצה [ב' ע"ב] גבי ביצה שנולדה בשבת, שבת דעלמא תשתרי, ולא אסרינן לה משום מוקצה. עכ"ל הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף קמה.</h2>
כבשים. ירק חי שכובשין אותו בחומץ. לגופן. אם לאכול הכבשין סחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן. מותר. לכתחלה דלאו מפרק הוא, הואיל ולאו למשקה הוא צריך. למימיהן פטור וכו'. שאין זה מפרק, שהרי המשקה הזה אינו מן הכבשים, שלא גדל בתוכן. אבל אסור. גזרה אטו זיתים וענבים. כך פירש רש"י ז"ל. והקשו עליו, מדאמרינן בפרק תולין [קמ"א ע"א], לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה. ומדחיישינן דילמא אתי לידי סחיטה, משמע דאי אתי לידי סחיטה הויא לה מלאכה דאורייתא, ואע"ג שאין המשקה מגופה אלא שנבלע בה. לפיכך פירשו הם ז"ל טעמא לפי שאינו חייב אלא על דריסת זיתים בלבד כדאמרינן הכא בסמוך. אבל שאר פירות, היוצא מהם לא חשיב משקה להתחייב עליו. שלקות בין כו'. אפילו למימיהן לאו משקה נינהו אלא אוכל. דבר תורה. כלומר תורה אסרה מלאכת זיתים וענבים דהוה מלאכה, שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו.
וכתב רבינו אלפסי ז"ל, לית הלכתא כרבי יוחנן לענין חיוב חטאת, דהוו להו רב ושמואל בחד שיטתא דליכא חיוב חטאת אלא בזיתים וענבים. והוי ליה רבי יוחנן חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ועוד הא תנא דבי מנשה מסייע ליה, דאמר דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. ומסתברא לן דהלכתא כותיה דשמואל בהא מילתא, דקאי רבי יוחנן כותיה לענין איסורא. וליכא בינייהו פלוגתא אלא לענין חיוב חטאת עכ"ל. וכן הרנב"ר ז"ל כתב, לענין הלכה נקיטינן כשמואל. וכיון שכן לא קיימא לן כרב דאמר ודג לצירו אפילו לתוך הקערה סוחט. דכיון דבגמרא מדמה דג לצירו בהדי שלקות למימיהן, ובשלקות למימיהן קיימא לן כשמואל דאמר פטור אבל אסור. בדג לצירו נמי לא קיימא לן כרב, אלא פטור אבל אסור עכ"ל. והרא"ש ז"ל היה נוטה בתוספות לספר רבינו חננאל שפסק כרבי יוחנן, דקיימא לן הלכתא כותיה לגבי רב ושמואל. ומתוך זה לא הוה קיימא הא דשמואל דסוחט אשכול וכו'. ותמה על רבינו אלפסי ז"ל שפסק כרב ושמואל דקיימי בחדא שיטתא דליכא חיוב חטאת אלא בזיתים וענבים, משום דבכולי תלמודא קיימא לן כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל עכ"ל.
<h2>דף קמה:</h2>
לעדות אשה. לומר לה מת בעליך, דאקילו בה רבנן משום עיגונא. וכל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה. לעדות בכור. בכור בהמה ביד כהן, כשנתנו לו שלם ואירע בו מום קיימא לן בבכורות [ל"ה ע"א] דנחשדו כהנים להטיל מום בבכורות ואינו נאמן לומר מום זה נפל בו מאיליו וצריך להביא ראיה. ואמר דאשה כשרה לעדות זו. לעדות שאשה כשרה לה. והאי נמי אשה כשרה לה. והלכתא עד מפי עד כשר לעדות בכור. אמר המחבר, ואין לתמוה כיון שכתב הרי"ף ז"ל ועוד. וגם אין להרהר אחר הפסק דאשכול, כיון שעמד הרב על דבריו של רבינו חננאל ז"ל ולא הסכים עמו אלא כתב חזינן לרבינו האיי גאון ז"ל כדפסקינן, ולית בה ספיקא. עד כאן לשון המחבר.
גברא יתירא. רבי שמעון. דבמתניתין רבי אלעזר לחודיה תנן בה. אתא לאשמועינן. בתמיהה, כלומר מה בא ללמדנו אם לא זאת. וכתב הרי"ף ז"ל, פסק בעל ההלכות משמיה דרב צמח בן פלטוי ריש מתיבתא דהלכתא כרבי אלעזר וכרבי שמעון. והרמב"ם ז"ל פרק כ"א מהלכות שבת נתן טעם שהם מותרים, מפני שאין מקום לגזור כמו בפירות שזבו מהן משקין בשבת שהמשקין אסורין לשתות בשבת גזרה שמא יתכוין ויסחוט בשבת, דהכא שכבר ריסקן מבערב אין לגזור.
מתניתין. כל שבא בחמין. שנתבשל. שורין. כדי שיהא נמוח. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, שזהו זמן מרובה, משום דזמן מועט מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתנייה. דכיון דכבר נתבשל אין בישול אחר בישול. אבל שריית זמן מרובה איצטריך לאשמועינן, דכיון דמתקן הוא על ידי שרייה זו, היא גמר מלאכתו וליתסר. וכל שלא בא בחמין. כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי ע"י הדחק. מדיחין אותו. ולא אמרינן זהו בישולו אבל לא שורין. חוץ מן המליח הישן. דג מליח של שנה שעברה. וקוליס האספנן. שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו על ידי הדחק בחמין. והנך אפילו הדחה נמי לא [שריא בהו], שזהו גמר מלאכתן והוי בישול. גמרא. כגון מאי. בא בחמין שחוזרין ושורין אותו בחמין. תרנגולתיה דר' אבא. מבשלה ושורה אותה הרבה בחמין, ונימוחה מאליה, ואוכלה לרפואה. הדיח. קוליס. מאי. חייב חטאת. דהוי בישול.
<h2>דף קמו.</h2>
מתניתין. שובר את החבית. מלאה גרוגרות, בסכין או בסייף, להוציא ממנה גרוגרות. דאין במקלקל שום איסור. כך פירש רש"י ז"ל. והקשו עליו, דנהי דכל המקלקלין פטורין, איסורא מיהא איכא. אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור, הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה. ומיהו (אי) [כי] שרינן, דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה. אבל בכלי גדול לא. והראייה מדאמרינן בפרק בכל מערבין [ל"ד ע"ב], נתנו במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב רבי אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אין עירובו עירוב. ואוקימנא פלוגתייהו במגדל של עץ דקטיר במתנא ובעי סכינא למפסקיה, רבנן סברי כל הכלים ניטלין בשבת לצורך גופן, ורבי אליעזר סבירא ליה כרבי נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. הא לאו הכי אפילו רבנן מודו דאין עירובו עירוב, ולא שרינן לשבור את המגדל. והיינו טעמא משום דהתם במגדל גדול עסקינן, והוי כאהל, ושייך ביה בנין. הא במגדל קטן לא שייך ביה בנין וסתירה. והיינו טעמא דשרינן הכא בחבית. וכ"פ רש"י ז"ל בעירובין. והכי מוכחא סוגיא דהתם. עכ"ל הרנב"ר ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל מוקי לה להא במוסתקי, דהיינו חבית שבורה שמדביקין שבריה בשרף של עץ שעושין ממנו זפת. ומחמת גריעותה לא חייס עלה וליכא למימר שמא יתכוין לעשותה כלי. ובזה ניחא ההיא דעירובין דלא אמרינן שישבור המגדל ויטול את העירוב. ואע"ג דבמסכת יום טוב [ל"ג ע"ב] לא אוקי לה במוסתקי אלא לרבי אליעזר, אומר הרב ז"ל דאף לרבנן צריך לאוקומה בהכי, מדשרינן הכא אפילו לכתחלה. והא דפליגי רבנן עליה דרבי אליעזר, בחיוב חטאת הוא, אבל מודו דאיסורא מיהא איכא.
ואין נוקבין מגופה. הדבוקה בפי חבית לעשות בה נקב אלא נוטל את כולה. אבל כי נקיב לה מתקן פתחא. וחכמים מתירין. דאין דרך פתח חבית בכך. ולא יקבנה מצדה. בגמרא מפרש לה. שהוא ממרח. ויש כאן משום ממחק. בערב. שם מקום. מחטאת. שמא [יהיה] ממרח בשעוה לדבקה בדפני הכלי סביב הנקב. ואינו חושש. ואע"פ שיין לאו למחתכיה בסכין בעי. למברז. לתחוב. פויינד"א בלעז. בבורטיא. ברומח, לתוחבו בדפנותיה לנקוב. עין יפה. להרחיב מוצא היין בנקב גדול. מדלא נקיב ליה כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה. לפתחא קא מכוין. דאי לעין יפה לפתחה מפתח של מגופתה. למעלה. בראש המגופה. התם הוא דשרו רבנן, דלאו אורחא למעבד פתחא התם, אבל נוטל כל המגופה. אבל מן הצד. מצדה של מגופה, זימנין דעבדי ליה משום פיתחא, ואינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר או פסולת ביין. והיינו דקתני וכו'. ואמגופה קאי, ודברי הכל. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, וכן הלכתא. נקב חדש. בכלי. נקב ישן. שנסתם. דכי חוזר ופותחו לאו כעושה פתח הוא, שהרי עשוי ועומד, וסתימתו לאו כלום.
<h2>דף קמו:</h2>
לא שנו. דנוקבין אלא במקום שאין סתימתה זו [לא] נעשית אלא לשמור את ריח היין, שלא יצא ויתקלקל. דכיון דלאו סתימה מעלייתא היא לאו כלום הוא. אבל לחזק. שיחזק את הכלי שלא יצא יינו, וסתימה מעליייתא היא, כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה. למטה מן היין, נמי לשמור הוא. כיון דאין כובד היין נשען עליו סגי ליה בסתימה כל דהו. למטה מן השמרים. אצל שוליו, שכל כובד היין נשען שם. תניא דמסייע לך. דלא פקע שם פתח מיניה אלא בסתימה מעלייתא. יש לו ארבע אמות. קיימא לן בבבא בתרא [י"א ע"א] חצר מתחלקת לפי פתחי הבתים הפתוחין לה. ואם באו לחלוק את החצר בין שנים, שהיה לזה בית שיש לו שני פתחים בחצר ולזה בית שיש לו ארבעה פתחים בחצר, [כל אחד] נוטל לכל פתח ופתח ארבע אמות כנגד פתחו למדת רוחב פתחו. והשאר חולקין בשוה. ואם נסתם אחד מהם קודם חלוקת החצר, ולא פרץ את פצימיו אלא סתם בין שני הפצימין, אינו מפסיד דין פתחו בכך. אבל פרץ את פצימיו ואחר כך סתמו, פקע שם פתח מיניה. בית סתום. והמת בתוכו. פרץ את פצימיו. וסתמו, נעשה קבר ומטמא סביביו ארבע אמות. כדאמרינן בסוטה [מ"ד ע"א] מת תופס ד"א לטומאה. וגזרה דרבנן היא דשמא יאהיל ולא יבין. והרי"ף ז"ל פסק כרבא דתניא מסייע ליה. גובתא. שפופרת לתקוע קנה חלול בנקב החבית שיצא היין דרך הקנה. מחתך. רדוייני"ר בלעז. לתקנה למדת הנקב. אהדורי. אם נפלה. ולא מתקנה. לא נתנה בנקב לידע אם למדתו היא. אילימא ארישא. לחותכה ולשפותה. משחא. שמן עבה. אסור. אסור למרחו. טירפא דאסא. לתת עלה של הדס בנקב חבית. שהעלה עשוי כמרזב, והיין זב דרך שם. גזרה משום מרזב. שמא יכין מרזב ליתן בתוך הנקב להוליך הקילוח מרחוק. וכתב הרא"ש ז"ל, דבלוקח עלה של הדס מקפלו כעין מרזב. אבל בגובתא דלא עביד מעשה לא גזרינן. שמא יקטום. העלה מן הענף, וכיון דקשה הוא הוי ליה מתקן כלי. דתניא במסכת ביצה [ל"ג ע"ב], לחצות בו שיניו, לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת.
מתניתין. לתוך הבור. שאין בו מים. שיהא שמור שלא יסריח מחמת החום. ואת המים היפים ברעים. כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים, כדי להשתמר, שיצננו ולא יחמו. מי שנשרו. שנפלו במים בשבת. מלשון פירות הנושרין. ואינו לשון שרייה, מדאמרינן בריש פרק משילין [ביצה ל"ה ע"ב] מאן דתני מנשירין לא משתבש דתנן מי שנשרו כליו בדרך. ובההיא דמשילין לא שייכא שרייה. הרנב"ר ז"ל. לחצר החיצונה. הסמוכה למבוא העיר, שהוא מקום המשתמר. שוטחן בחמה. ליבשן. אבל לא כנגד העם. שלא יחשדוהו שכבסן. פשיטא. דנותנין תבשיל לתוך הבור. גומות. שבקרקעית הבור שיהא שוה להושיב הקדרה. ורבי אלעזר ורבי שמעון אוסרין. כתב רבינו אלפסי ז"ל, הא מילתא אע"ג דהויא סתם מתניתין, ומחלוקת בברייתא, הלכתא הכא כמחלוקת דברייתא דקאי רב כותיה. ומדקא מקשינן מינה בפ"ק דע"ז [י"ב ע"א], דקאמרינן מאי אינו נראה, אילימא דלא קא מתחזי, האמר רב יהודה אמר רב כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. אלמא הכי הלכתא.
<h2>דף קמז.</h2>
המנער. פירש רש"י ז"ל, מן העפר. חייב חטאת. דזהו ליבונה. ובתוספת הקשו שלא מצינו ליבון כיוצא בזה. ולפיכך נראה כפירוש רבינו חננאל ז"ל שפירש, המנער מן הטל. כההיא דרב יוסף דבסמוך, ולמאן דקפיד איכא משום מכבס ע"כ. אלא באוכמי. שהאבק מקלקל מראיתו וקפיד עלה. והוא דקפיד עלייהו. ללובשם עד שינערם. קא מחללי. דמנערי גלימייהו. לא קפדינן. לא איכפת לן אם יש עליהן עפר. הילכך לאו ליבון הוא. כומתאי. כובע. הוה קא מחסם. לשון [דברים כ"ה] לא תחסום. למיתבה. שצריך לנער הטל מעליה. בטלית מקופלת. לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפיו. חייב חטאת. שאין זו דרך מלבוש. והרטנין. פירש רש"י ז"ל על שם מקומן. ורבינו חננאל פירש כמו רהטנין כלומר רצין. נימא כרוכה על אצבעו. שלא יפול מכתפיו. מרזב. מפרש לקמן.
אסור. משום תקוני מנא. הכי מאי. קולט חלוקו בענין אחר ושואלו. לכנופי. שיהא מתוקן תמיד להעמיד קיפולו לעולם. להתנאות. לפי שעה. מתנאה בסדינו. אחר שנתעטף בו היה מתקנו על גופו ומושיבו. ובחול קאמר, כלומר אלמא דאורחיה בהכי וה"ה לשבת. שני צידי טליתו. שבימינו ושבשמאלו. אבל שיפוליה שלפניה ושלאחריה היו נפולין כדרכן לצד הקרקע, ולא היו מקופלין אלא הצדדין בלבד. ולפיכך היה סבור שיהא מותר, עד דאהדרוה הני רבנן. וכתב הרנב"ר ז"ל, מכאן יש להזהר בחתנים שלנו שלא יצאו בטליותיהם ברשות הרבים כל שצידי הטלית מקופלין על כתפם. וכן אסר ה"ר יונה ז"ל. ובזו לא חייב וכו'. דלאו דרך מלבוש הוא אלא דרך משאוי. דקדק רבי מאיר עד כאן. לחייב רבי מאיר חטאת בדבר הדומה להיות מותר כזה, שאינה מקופלת ואחוריה נופלין למטה מכתפו, אלא שצידיה היו על כתפו. שלשל. והורידה למטה, והראה לו שקבל דבריו. נשאל איתמר. לא אירע מעשה זה לרבי, אלא ששאלו לפניו מהו לצאת כן, וביקש להתיר עד שאמרו לו משום רבי מאיר חייב חטאת. דאיהו סבר הואיל ואינה מקופלת על כתפו שהרי אחוריו היו נופלין למטה מכתפו אלא שצידיה היו ניטלין על כתפו, דרך מלבוש הוא.
כיסי בבליאתא. שמסלקין בגדיהן מן הארץ כשהן ארוכים וכופלים אותם כלפי מעלה. פרונצי"ש בלעז. ומחזיקין אותן על ידי חוטין. והיינו כמין כיס וכמין מרזב. כתב הרא"ש ז"ל בתוספות, מהו לעשות מרזב. נראה דלענין איסור היוצא בו איירי. כגון טלית של ארבע כנפות, ולוקח שני צידי רוחב טליתו של [צד] ימינו ונותן על כתף השמאלית, ואינו פושטו על הכתף, אלא מקופל ומונח על כתפו, ודומה למרזב ולכיסי בבליאתא שעשוי קמטים קמטים זה אצל זה. וכל כיסא וכיסא נראית כמרזב. ומיבעיא ליה מי איכא איסור הוצאה כיון שאינו דרך מלבוש. ואמר דכל אדעתא לכנופי אסור. דהיינו כמו שפירשתי ששני צידי הימין מקובצין על הכתף השמאלית, כדי לזרז הילוכו ולא יעכבו עליו כנפי כסותו. אבל להתנאות שפיר דמי. היינו כשאין צידי טליתו מקובצין, אלא צד האחד מונח על כתפו אצל צוארו. וצד השני מתפשט על זרועו, ואין בו קמטין. והיינו שלשל טליתו דבסמוך, ששלשל צד האחד על זרועו כדי להתנאות, דהיינו דרך מלבוש עכ"ל.
ונסתפג. וקינח. כך כתוב בכל הספרים "ונסתפג". וכתב הרנב"ר ז"ל דאע"ג דמשמעות הלשון הוא דיעבד [לאו דוקא] דאפילו לכתחלה מסתפג, כדקתני סיפא עשרה ב"א מסתפגין. ולא משמע דאיכא פלוגתא בין אחד לעשרה לענין ספוג אלא דוקא לעינן הבאה. ובברייתא תניא בהדיא "מסתפג אדם". (ובספרים) [ולספרים שכתוב בהם] מסתפג אתי שפיר. והקשה הרשב"א ז"ל, היכי שרי, אמאי לא חיישינן דילמא אתי לידי סחיטה, כדאמרינן ר"פ במה טומנין [מ"ח ע"א] גבי ההוא [עבדא] דפריס דסתדר אפומא דכובא, דנזהייה רבא משום דילמא סחיט. ובפרק ואלו קשרים [קי"ג ע"ב] נמי אמרינן, זימנין דמתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה. וי"ל שכיון שכל הרוחצין מסתפגין, אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה. ואי אפשר, שאין הדבר עומד כדאיתא פרק כירה [מ' ע"א]. אפילו בעשר אלונתיות. סדינין שמקנחין בהן זה אחר זה. ורבותא היא דלא נפישי מיא בכל חד וחד, ואפילו הכי לא יביאם בידו לתוך ביתו אפילו על ידי עירוב שמא ישכח ויסחטם בבואו. אבל עשרה בני אדם. הואיל ומרובים הם מדכרי אהדדי. מסתפגין באלונתית אחת. והיינו נמי רבותא בחדא אלונתית לעשרה בני אדם [דהא] נפישי ביה מיא, אפילו הכי מביאין אותה בידם. פניהם ידיהם ורגליהם. אורחא דמילתא נקט וה"ה לכל גופם. סכין. שמן בשבת. וממשמשין. ממשמשין ביד על כל הגוף להנאה. אבל לא מתעמלין. לשפשף בכח. ולא מתגרדין. גרטי"ר במגרדת שקורין אישטריל"א. לפילומה. בפירוש רש"י ז"ל כתוב "לקוריימא". והוא שם נהר. ובגמרא מפרש טעמא. אפיקטויזין. להקיא. דהוי עובדין דחול. ואין מעצבין את הקטן. לשון עצבוני עצבים. שמתקנו ומישב עצמותיו וחליות שדרתו כמדת קומתו. ובגמרא מפרש טעמא. ואין מחזירין את השבר. עצם שנשברה. דכל רפואה אסורה משום שחיקת סמנין. נתפרקה ידו או רגלו. שנתפרקו. אשלוישדור"א בלעז. שיצא העצם מפרק שלו. לא יטרפם. לשון [חולין ס"ד ע"א] ביצים טרופות בקערה.
מי מערה. מי מקוה מקורה, שהוא חם ואין חומו יוצא. ודוקא נקט חמין. ומשום הכי קתני הרוחץ, לשון דיעבד. כך פירש רש"י ז"ל. וכתבו המפרשים ז"ל דדוקא מי מערה שהוחמו על ידי האור. אבל חמי טבריא אף לכתחלה שרו, כדאיתא פרק כירה [מ' ע"א] והניחו להם חמי טבריא. וכתב הריא"ף ז"ל דהא דנקט במתניתין מי טבריא, לגלויי אמי מערה בלחוד נקטיה, דמה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין. ומדבריו ז"ל נראה דמי מערה לא הוחמו באור, אלא (ממי) [כמי] טבריא הן. וטעם איסורן משום דנפיש הבלה ואתי לידי זיעה. אלמא סבירא ליה ז"ל דזיעה בחמי טבריא אסירא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות שבת. ותמהו עליו, דאפילו בחמי האור לא אסרנו זיעה אלא משום לתא דרחיצה. ובחמי טבריא שריא רחיצה, והיאך נאסור הזיעה. אלא ודאי מי טבריא שרו נמי בזיעה ומי מערה הם חמי האור שהוחמו מערב שבת. וכן כתבו הרב רבנו יונה והרמב"ן והרשב"א והרנב"ר, זכר כולם לברכה.
<h2>דף קמז:</h2>
להשתטף. שפכן על גופו, דלאו דרך רחיצה היא, שרי אפילו לכתחלה ואפילו בחמין, ובמתניתין כתבו מה בין [מי] למערה למי טבריא. האוליארין. בלנים. מביאים בלרי נשים. כלי נשים. סדינין שהנשים מסתפגות בהן. ומותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ. סבניתא. סודר גדול שתלוי לו בין כתפיו, וראשו עטוף בו. לקשר שני ראשיה. זה בזה, שלא תפול מראשו. כתב הרא"ש ז"ל, בפרק הנזקין [גיטין נ"ט ע"א] משמע דסבינא בגד דק מאד. (וקאמר) [דקאמר] סבני באמגוזא ופלגא. הלכך צריך לקשר שני ראשיה למטה כדי שלא יפריחנו הרוח מעליו ואתי לאיתויי. או משום דנראה כעין משאוי לפי שהוא דק מאד, ואינו נראה מלבוש אא"כ קשרו. כי מעבריתו מאני וכו'. כשתביאו בגדי הגוים בני החיל המוטלים עליכם לפרנסם, ואתם מביאים להם בגדיהם בשבת דרך רשות הרבים. שרביבו להו וכו'. שלא יהיו שוליהן מונחין בכתפיהן, אלא משוכין למטה, שיהא נראה לבוש.
סך ואחר כך ממשמש. דקס"ד בחול ממשמש. דמסית. שם נהר שמימיו מלוחין. שמעמלת. מתחממת. ומרפאה. שהטיט מלוח. מגררת. אשטרייל"א בלעז. שאדם מגרר בה. ואינו חושש. פסק רבינו אלפסי ז"ל כותיה. משום בקה. טיט של אותו נהר מחליק, ובגדי האדם נישורין במים כשהוא נופל, ואתי לידי סחיטה. אלא בסם. דדמי לרפואה, וגזרינן משום שחיקת סמנין. אבל ביד. להכניס ידו לתוך גרונו עד שיקיא מותר. מפני הפסד אוכלין. שבמעיו. ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, ומסתברא הני מילי היכא דלית ליה צער. אבל היכא דאית ליה צער, וכשמקיא אוכלין שבמעיו מתרפא מותר. וכן אמר בעל הלכות משמיה דרב צמח בן פלטוי גאון ז"ל עכ"ל. לפלופי. אנמליי"ר בלעז. כמו שעושין לקטן שיתישבו אבריו ולא יתעקם. בחומרי שדרה. חליות של שדרה, ואחר זמן קא מיירי. דאי ביום לידה הא אמרינן [קכ"ט ע"ב] כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת.
<h2>דף קמח.</h2>
הלכה מחזירין את השבר. ס"ל לשמואל מחזירין תנן. ורבינו אלפסי ז"ל כתב, והלכתא כותיה דשמואל ע"כ. ומ"מ לענין נפרקה ידו מסקינן בגמרא כפשטא דמתניתין, דאע"ג דבאין מחזירין אמר שמואל דמתניתין ל"ד. היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר.
<h2>דף קמח:</h2>
שלא יאמר לו הלויני. מפרש טעמא בגמרא. שחל להיות בשבת. ולא נזכר בערב שבת לקנות. לאחר י"ט. ליום השלישי. ובלבד שלא יאמר לו הלויני. לשון הרנב"ר ז"ל, כתבו בתוספות דבלשון לעז [הואיל ו]אין חילוק בין הלויני להשאילני, צ"ל "תן לי" וכיוצא בו. שלא יהא משמע לשון הלואה. גמרא. הלויני אתי למכתב. הלויני משמע לזמן מרובה. דקיימא לן במסכת מכות [ג' ע"ב] סתם הלואה שלשים יום. ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי לפלוני, כדי שלא ישכח. בשבת הוא דאסור. לומר הלויני משום מכתב. הא בחול שרי. ולא חיישינן לרביתא. ואע"ג דלשון הלואה קאמר ליה. באתרא דקץ דמייהו. דככרות, לא אתי לידי ריבית. שאם יוקרו יתן דמיהם. וכתב הרנב"ר ז"ל, פירש רש"י ז"ל הלויני משמע לזמן מרובה. משמע לפירושו דשאלה אין לה זמן, אלא כל זמן שהמשאיל רוצה ליטול את שלו נוטל, ולפיכך הצריכוהו לומר כאן השאילני, אע"פ שאינו חוזר בעין וכל שאינו חוזר בעין לא שייך ביה לשון שאלה אלא לשון הלואה ה"ק ליה הריני מחזירו לך כל זמן שתרצה כדינה של שאלה. וא"ת והאמרינן בפרק התכלת [מנחות מ"ד ע"א], טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית, אלמא סתם שאלה שלשים יום. י"ל התם היינו טעמא לפי שדרך המשאילים להשאיל כליהם בפירוש עד שלושים יום, ולפיכך כל הזמן הזה אע"פ שאינו מטיל בה ציצית לא אתו למחשדיה, דמימר אמרי טלית שאולה היא, ובתר הכי איכא חשדא. אבל לעולם משאיל סתם תובע מה שהשאיל אפילו בתוך שלשים יום. זהו דעת רש"י ז"ל, וכך הם דברי הריא"ף ז"ל. אבל רבינו תם ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל סוברים דסתם שאלה נמי שלשים יום. ומוכחי לה מההיא דפרק התכלת. והכא הכי קאמר, שאלה, כיון שהיא חוזרת בעינה, מידכר דכיר ולא אתי למכתב. אבל הלואה שאינה חוזרת בעינה חייש שמא ישכח ואתי למכתב. והכא נמי, אע"ג דלא הדרא בעינה, כיון דהוה ליה למימר הלויני ואמר השאילני. מינכרא מילתא ולא אתי למכתב. אבל לעולם כשם שסתם הלואה שלשים יום כך סתם שאלה שלשים יום. ודברי רש"י נראין עיקר. וראייה לדבר, מדפרכינן לקמן, בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי. ואם איתא דזמן שאלה כזמן הלואה, למה לי למידק דמתניתין דלא כהלל מדיוקא, לידוק ממתניתין גופה דכיון דבשבת בלשון שאלה שרי על כרחין מתניתין דלא כהלל. אלא ודאי סתם שאלה אינה שלשים יום אלא כל אימת דבעי משאיל. ומשום הכי לא מצי למידק מגופה דמתניתין דאיתא דלא כהלל. דאיכא למימר היינו טעמא דשרי לפי ששאלה זמנה מועט וליכא למיחש שמא יוקרו חטים. ומשום הכי איצטריך לאוכחי מדיוקא. עכ"ל.
שמא יוקרו חטים. כתב עוד הרנב"ר ז"ל וא"ת אמאי אסרינן הלואה משום הכי, הא בשעת הלואה לא עביד ולא מידי. ואם יוקרו חטים יטול דמיהם כדאמרינן גבי הלואת סאה בסאה. י"ל דשאני ככרות שאין דמיהן ידועין, שהרי אין בעל הבית עושה לחמו במשקל. משא"כ בסאה שדמיה ידועין. והיינו נמי דמשני, הא באתרא דקיץ, כלומר דכל היכא שדמיהן של ככרות ידועים שרי להלוות כדשרינן סאה סאה ע"כ ולית הלכתא כהלל, וכבר כתבנוהו במקומו בבבא מציעא [ע"ה ע"א]. אמר המחבר, ולבי מגמגם, דשמא לא יודה בעל כרחו החולק. דאפשר לומר דכיון דהא דהלל חומרא בעלמא היא, דהא אפילו מאן דאסר ריבית דרבנן מתיר בהא, אפשר דכל היכא דלא אמר לשון הלואה יתיר הלל. ולשון רש"י ז"ל כך ואע"ג דלשון הלואה קאמר ליה, עכ"ל המחבר.
לא ניתנה ליתבע. בב"ד, שאין ב"ד נזקקין לעולם. דלא לטרחן. בדינא ודיינא, לא לבוא ולדון ולא לברור דיין ולהטריח עצמו. השוחט את הפרה. וחלקה בראש השנה ללוקחים ובהקפה. וקיימא לן שביעית משמטת בסופה דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. אם היה חודש. אלול. מעובר. עשו ראש השנה שני ימים. משמט. דיום טוב ראשון של סוף השנה השביעית היה, ונמצאת זו הלואת שביעית. ואם לאו. הויא לה הלואת מוצאי שביעית ואינו משמט. וכתב הרנב"ר ז"ל, חדש מעובר משמט לא קיימא לן הכי, דהא מני רבי יהודה היא דסבירא ליה דהקפת החנות משמטת. אבל אנן כרבנן קיימא לן דאמרי דאינה משמטת, דלא משמט אלא מלוה. וכדאיתא התם במסכת שביעית. ודקתני הכא אם היה חדש מעובר משמט, אוקמוה בירושלמי [שביעית פ"י ה"א] כרבי יהודה אבל לת"ק דהוא סתם מתניתין לא משמט אלא מלוה ממש. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתבה להא דאם היה חדש מעובר בפ"ט מה' שמיטה ויובל, וכבר השיגו שם הראב"ד ז"ל. הילכך נקיטינן דלא משמט אלא מלוה בלבד, הא הקפת חנות ושכר שכיר וכל מידי דלא הלואה אינן משמיטין אא"כ זקפן [עליו] במלוה. והיינו טעמא נמי דכתובה אינה משמטת, עכ"ל.
ל"ג אי אמרת בשלמא וכו'. אלא ה"ג ואי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט. הואיל ואין ב"ד נזקקין לכופן, שמוטה ועומדת היא. דחול הוא. שהרי החדש מעובר, ולא הוי י"ט עד למחר. הילכך אם לאו דשביעית היא הוה גבי. וכתב הרשב"א ז"ל, מכאן נראה לי ללמוד דלכולי עלמא בי"ט שני דרבנן ניתנה ליתבע. והרנב"ר ז"ל כתב, ואינו ראיה אצלי, דשאני הכא שנהגו בראשון קדש בטעות. אבל לדידן דעבדינן תרי יומי מתקנתא, אפשר דאפילו הלואת י"ט שני לא ניתנה להתבע ע"כ. ואם לאו אינו משמט. אלמא ניתנה להתבע. ומשני מאי אינו משמט, דאי יהיב ליה שקיל. מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל. בתמיהה. רישא. דהלואת שביעית, אי נמי יהיב ליה לווה. צריך למימר ליה. מלוה. ואם אמר לו. לווה. אעפ"כ. איני חפץ לשמטו יקבל ממנו. דבר השמיטה. אפילו מקבל חובו יזכור לו שם שמיטה בדיבורו. שקיל משכון. בשעת הלואה מהלואת יום טוב. מערים איערומי. לאחר י"ט לוקח ממנו שום חפץ ומעכבו. ואיכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל אי פסקינן ניתנה ליתבע או לא ניתנה ליתבע. והריא"ף ז"ל לא הכריע בדבר כלום. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ד מה' י"ט כמ"ד ניתנה ליתבע. ומ"מ לכו"ע אי תפס לא מפקינן מיניה. כי הא דרבה בר עולא דמערים ושקיל מיניה. ולא עוד אלא דאי אזל אידך ותפיס מיניה דמלוה, מפקינן מיניה דיליה ויהבינן למלוה. דהשתא לאו הלואת י"ט מגבינן, אלא גזלה הוא דמפקינן מיניה. ומיהו היכא דלא תפיס מלוה זוזי אלא משכונה והדר לוה ותפס ההוא משכונה גופיה לא מפקינן מיניה, דהא לא קנייה מלוה לגמרי, וכי הדר תפיס ליה לוה דידיה קא תפיס. הילכך אי מפקינן מידי לוה, הלואת יום טוב הוא דקא מגבינן. וכי תימא כיון דפסקי כמ"ד ניתנה ליתבע, למה להו לרב אויא ולרבה בר אבוה למשקל משכונה ולאיערומי. איכא למימר דאינהו מחמרי אנפשייהו. אי נמי משום חששא דב"ד טועין, ע"כ.
מתניתין. פרפרותיו. מיני מגדים ועדנים. אבל לא מן הכתב. אם כתב מערב שבת כך וכך אורחים זמנתי, כדי שלא ישכחם. לא יקרא באותו כתב בשבת. ובגמרא מפרש טעמא. וכתב הרנב"ר ז"ל, כתבו בתוספות דלא אסרו מתוך הכתב אלא בקורא בפיו, דומיא דמונה בפיו דקתני. אבל להסתכל בכתב למנות במחשבתו מותר, דהא אית ליה היכירא. וה"ר יונה כתב, דאפילו הכי אסור, דהא ההיא ברייתא דמייתינן בשילהי שמעתין דקתני כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, תני בה בתוספתא [פי"ח ה"א]. "אסור להסתכל בו" עכ"ל. מפיס. לשון פיס. כמטיל פייס לחלק מי תגיע לו כל מנה ומנה. ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. שיהו מנות שוות, ולא אחת גדולה ואחת קטנה לזכות בגדולה הזוכה על פי הגורל והמתחייב על פי הגורל לקטנה יטלנה. ובגמרא מפרש טעמא משום קוביא דגזל הוא, דאסמכתא לא קניא. והאי אסמכתא הוא. דסמך על הגורל אם יפול לו גורל על המנה הגדולה, ולפיכך תלה עצמו אף על גורל הקטנה מספק. ואילו היה יודע מתחלה שכן, לא היה מרצה. חלשים. גורלות. על הקדשים. בין הכהנים. אבל לא על המנות. בגמרא מפרש מאי טעמא.
<h2>דף קמט.</h2>
גמרא. שמא ימחוק. הכתב מן האורחים. כשיראה שלא הכין להם כל צרכם יתחרט על שזימן יותר מן הראוי, וימחוק מהן מן הכתב כדי שלא יקראם השמש. דכתיב. מנינו. אכותל. ובדיו. ומדלי. שאינו מגיע שם למחוק. ופסק הריא"ף ז"ל, לית הלכתא כרב ביבי, משם דפליג עליה דרבא. דאילו רב ביבי אכותל ומדלי לא חיישינן שמא ימחוק ואילו לרבא דקיימא לן כותיה בההיא דלא יקרא לאור הנר [י"ב ע"ב] אסר אפילו גבוה שתי קומות ואפילו גבוה שתי מרדעות. שאינו מחלק בין מדלי או מתתי. והא דתניא מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו וכמה בחוץ וכמה בפנים וכמה מנות עתיד להניח לפניהם מכתב שעל גבי הכותל אבל לא מן הכתב שעל גבי טבלה ופנקס, ההיא אוקימנא לה בדחייק מיחק, שחקוק בסכין בתוך העץ בטבלא, דאין נוח למחוק. ואדהכי מידכר וליכא למיחש למחיקה. ולגזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות לא חיישינן בכותל, דגודא בשטרא לא מחלף אפילו כתוב בדיו, אבל טבלא, ופנקס שהוא כעין לוחין של גלחים, מחלף בשטרא וגזרינן שמא יקרא בשטרי הדיוטות. נמצא דכתיב מכתב, דהיינו בדיו, לעולם אסור. דבכותל משום גזרה שמא ימחוק בין מדלי בין מתתי. וכל שכן בטבלא ופנקס דאיכא נמי בהו משום גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. חייק מיחק, בכותל דוקא הוא דמותר לעולם. בטבלא ופנקס לעולם אסור. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ג מה' שבת.
אין רואין במראה. מיראדו"ר בלעז. לפי שהרואה במראה אינו אלא לתקן שערות ראשו וזקנו. הלכך חיישינן שמא יראה נימין המדולדלין שאינן שוות עם שאר השערות ויגלחם במספרים. אדהבי והכי. שילך להביא התער והמספרים יזכור לו שהוא שבת. של מתכת. א"צ להביא מספרים, שהיא עצמה מגלחת שער. והכי קיימא לן דבמראה של מתכת פליגי ת"ק ורבי. והלכתא כת"ק דאסר אפילו קבועה. דס"ל כרבא דסבר שהשוו מדותיהם לעיל. מיהו שאר המראה אפילו לת"ק שרו, דאפילו רבא לא החמיר אלא במין אחד, אבל להחמיר במין אחר אותו המין שראוי לחוש בו לא. תדע דהא אמרינן בפ"ק [י"ב ע"ב] דאם אדם חשוב הוא מותר, ולא גזרינן אטו אינו חשוב. ובשמש נמי חלקו בין משחא לנפטא ולא גזרו זה מפני זה. הילכך נקיטינן דמראה שאינה של מתכת בין קבועה בין אינה קבועה שריא. ומראה של מתכת אפילו קבועה אסירא. זהו דעת הריא"ף ז"ל. ומפני זה נהגו הנשים לראות בשבת במראה של זכוכית. וכן פסק הרמב"ם בפכ"ב מה' שבת. עכ"ל הרנב"ר ז"ל. ואחרים פירשו דרך אחרת. ולא נראית נכונה בעיני האחרונים ז"ל.
תחת הצורה. כגון בני אדם שצרין בכותל חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם על שם מעשיהם, כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין תחתיהן זו צורת חיה פלונית ודיוקן פלוני. אסור לקרותן בשבת. שמא יקרא בשטרי הדיוטות. אסור להסתכל בה ואפילו בחול. כתב הרא"ש ז"ל בתוספות, נראה דבעשויה לעבודה זרה קאמר אע"פ שלא נעבדה עדיין. אבל [עשויה] לנוי מותר. כדמשמע מבנן של קדושים [ע"ז נ' ע"א] דלא הוו מסתכלין בצורתא דזוזא. מכלל דאחרים הוו מסתכלי עכ"ל. אל מדעתכם. אשר אתם עושים מדעת לבבכם וחלל שלכם. אלילים לשון חללים. אבל עם אחר לא. מדלא תני ומפיס על המנות. המקפידין. שאין מוחלין ואין מוותרין זה לזה. משום מדה. פירש הרא"ש ז"ל בתוספות, כדאמרינן במסכת יום טוב [כ"ט ע"א], אומר אדם מלא לי כלי זה ובלבד שלא יזכור שום מדה, פירוש כלי שמודדין בו, דדמי למקח וממכר. והני כיון שרגילין תמיד להקפיד, אתי להזכיר מדה, אי נמי כל כלי לגביהו הוי מדה לפי שמקפידין לידע שיעורו לשלם לו הכל. משום משקל. דאמרינן במסכת יום טוב [כ"ח ע"א], אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. ומתוך קפידתם שרגילין לשקול בחול. גם ביום טוב לא ירגישו עד שישקלו. משום מנין. כדאמרינן במסכת יום טוב [כ"ט ע"ב], הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי וכו' ובלבד שלא יזכיר לו שום מקח. שאם היו נותנין מאה אגוזים בדינר ולקח כבר שמונים לא יאמר לו תן לי עשרים אגוזים כדי שאתחייב לך מאה, שנראה כנעשה להשלים המכר, אלא אומר "תן לי עשרים אגוזים" סתם. ומתוך קפידתם יבואו להזכיר השלמת המכר. לווין ופורעין. דגזור רבנן משום שמא יכתוב. וכדברי הלל. דחייש שמא יוקירו חטין בהלואת ככרות. אף משום רבית. לפי שפעמים שוה יותר מה שמשלם מתוך קפדנותו אינו מוחל לו (המוחל) [המותר] והוי רבית. אי נמי אם לא היו מקפידין היה נוטל דמים אם הוקרו כפי מה שהיה שוה בשעת ההלואה. אבל המקפידים אינם רוצים לקבל דמים אלא ככר. ומתניתין דלעיל דאיירי בסתם אדם אתיא דלא כהלל, דסתם בני אדם שאינם חברים מקפידים. אבל אדם עם בניו ובני ביתו אינן מקפידין. לפיכך איכא לישנא בגמרא דאמר מפיס אדם עמהם ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה. אבל כתב הראב"ד ז"ל דלא קיימא לן הכי, אלא אפילו עם בניו אסור משום קוביא, דהא אמרינן פרק איזהו נשך [ב"מ ע"ה ע"א] דלית הלכתא כרב יהודה אמר שמואל שהתיר להלוות רבית לבניו כדי להטעימן טעם רבית. אלא אסור משום דילמא אתי למסרך, עד כאן. ולשון הרנב"ר ז"ל, ולי [נראה] אע"ג דלגבי רבית דאורייתא חששו, אפשר דלסרך קוביא דרבנן לא חששו. והיינו דלא אסיקו בסוגיין "ולא קיימא לן הכי דילמא אתי למסרך" כדאסיקו פרק איזהו נשך עלה דהא דרב יהודה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות שבת. וכן נראין דברי הרז"ה ז"ל. עכ"ל.
<h2>דף קמט:</h2>
של חול. של קדשים של אתמול. מטילין חלשים. הקשו בתוספות, דאמרינן פ"ב דקדושין [נ"ג ע"א] דאין חולקין קדשים כנגד קדשים ומנחות כנגד מנחות ואפילו זבח אחד אין חולקין לשנים. ומפיק ליה מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. ופריך התם מהצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חולקים. ומשני מאי חולקין, חוטפין. וי"ל דאין מועלת חלוקה וגורל שיהא ממונו לקדש בו האשה ולהוציאן בדין. אבל מ"מ היו נותנין לכל אחד חלקו בגורל, פן יריבו זה עם זה כדכתיב [הושע ד'] ועמך כמריבי כהן. והא דלא משני התם הכי, משום דחולקין משמע שכופין אותן לחלוק, לפי שחושבין אותן שהם שלהם.
<h2>דף קנ.</h2>
מתני'. לא ישכור. דכתיב [ישעי' נ"ח] ממצוא חפצך. ולא יאמר לחבירו. בגמרא פריך, פשיטא כיון דהוא אסור חבירו נמי אסור, דהא ישראל הוא והשולחו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. אין מחשיכין על התחום. לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם, שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות, דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו. אבל מחשיך הוא. להיות קרוב לצאת. לשמור. פירותיו אם היו בתוך תחומו. ומביא פירותיו בידו. הואיל ועיקר מחשבתו לא היתה לכך. אין מחשיכין על התחום. הקשו בתוספות, משמע דוקא על התחום אבל בתוך התחום מחשיכין. וקשה מהא דאמרינן בעירובין שלהי פרק בכל מערבין [ל"ח ע"ב], תניא לא יהלך אדם בסוף שדהו לראות מה היא צריכה, כיוצא בו לא יטייל אדם בפתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד. וי"ל דהתם מינכרא מילתא טפי, דהנכנס לתוך שדהו לפקח, על צרכיה הוא נכנס. וכן המטייל בפתח המדינה, ניכר שליכנס למרחץ הוא מטייל, שרגילין [היו] לעשות מרחצאות בפתח מדינה, כדאמרינן פ"ק דמגילה [ו' ע"ב], חמש מאות מעלה עשן היו חוץ לחומה. אבל בתוך התחום אין כל כך הוכחה שמחשיך לשכור פועלים ולהביא פירות. כלל אמר אבא שאול. נותן היה כלל בדבר זה להוסיף דברים אחרים כיוצא בזה. ולקמן בגמרא מפרש לאיתויי מאי. כל שאני זכאי באמירתו. שאני רשאי לאומרו לחבירי או לגוי בשבת לעשותו במוצאי שבת, רשאי אני להחשיך עליו.
גמרא. מה לי הוא מה לי חבירו. פשיטא כיון דאמר לא ישכור הוא הדין דלא יאמר לחבירו דהוא ישראל כמותו, ולא מצי לאוגרינהו. הא קמ"ל דמותר לאדם לומר לחברו שתעמוד אצלי לערב. דבהדיא הוא דלא לימא ליה, אבל סתמא שרי למימר ליה הנראה עכשיו אם תעמוד עמי לערב, אם תבא אצלי לערב כשתחשך. ושניהן יודעין שעל מנת לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו. וכיון דלא מפרש בהדיא שרי, כדמפרש לקמן דיבור אסור הרהור מותר. ודיבור מי אסור וכו'. וכל הני דיבור הוא. פוסקין צדקה וכו'. כתב הרנב"ר ז"ל, תמהני אמאי שרי, דהתנן [ביצה ל"ו ע"ב] אין מקדשין. ומצאתי בשם רבינו נסים ז"ל, דלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע, משום דמחזי כמקח וממכר, אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדיבורו. ועדיין אינו נוח לי, דהא אין מעריכין לאו כלי ידוע הוא ואסור. וצריך לי עיון עכ"ל. פקוח נפש. בדבר שיש בו סכנה. דישקומברימינ"ט בלעז. ופקוח רבים. כגון לרשות (הרבים). קרקסאיות וטרטיאות. מיני פלטרין, בליסקאות שמתאספין שם לבית הועד. ללמדו אומנות. דהא נמי מצוה היא, דכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות. ומצוה היא, כדילפינן מקרא בקידושין [ל' ע"ב] בהאשה נקנית.
<h2>דף קנ:</h2>
של מה לך. של עצה שאינה שלו ואין צורך בהן. כגון הרוצה לבנות כך וכך צריך להוציא. ולי נראה של מה לך, מה לך לחשבונות הללו, אין צורך בהן לא לך ולא לאחר. כגון ההיא דפרישית. ושל מה בכך. כגון שכבר היו לצורך אלא שעברו, כגון "כך וכך הוצאתי בבנין זה". חשבונות שעברו. מוקים [לה] לקמן דלא עברו לגמרי. שעדיין שכר פועלים עליו. דהא קא בעי למידע כמה בעי למיתב להו, והוו חשבונות שצריכין ואסור. כך וכך הוצאתי. אלמא עברו מותרין. תקשי לך היא גופה. ברייתא קמייתא. רישא קתני עברו אסורים, וקתני של מה בכך מותרין, דהיינו עברו. צלף. אילן גדול ובעל ענפים הרבה. ושלשה מיני אוכל יש בפירותיו, אביונות וקפריסין ולולבין. שאם יש בורגנין. משבעים אמה לשבעים אמה. הולך. אפילו בשבת. (יהא) [שהרי] הכל חשוב כעיר אחת, וכל העיר כארבע אמות, כדאמרינן בעירובין [כ"א ע"א]. וכיון [דהוא] (ד)דבר שיש בו היתר על ידי תקנה בשבת, מותר לאומרו ואפילו במקום שאין בו היתר. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, דלא נקט שמואל דוקא "אני הולך למחר". דהוא הדין נמי יכול לומר לחבירו "לך לי לכרך פלוני למחר".
ואע"ג דלא אבדיל. אסיפא דמתניתין קאי, דקתני מביא פירות בידו וקוצצן מן המחובר בלא הבדלה. בין הגתות שנו, דאיכא כוס בשדה. המבדיל בין קדש לחול. להכירא בעלמא ללוות המלך. ועבדינן צורכין. ואחר כך אנו מברכין על הכוס. ומסלתינן סילתי. חוטבים עצים. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, המבדיל בין קדש לחול ועבדי וכו'. כלומר אצ"ל בין אור לחושך וכו'. אלא בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול בלבד עכ"ל. . [אבל ] הרנב"ר ז"ל [כתב ד"ה] ואפכינן סילתי, כתב רש"י ז"ל, להכירא בעלמא ללוות את המלך, ועבדינן צרכין ואחר כך מברכין על הכוס. נראה מדבריו ז"ל, שהוא מפרשה בלא שם כלל, שאינו אומר אלא המבדיל בין קדש לחול, ומיד מותר לעשות צרכיו. וכתב הרשב"א ז"ל, ובלבד שהבדיל בתפלה. ואיני רואה הכרח בזה. אבל מדברי הרי"ף ז"ל בפרק ערבי פסחים נראה שהוא מפרש הא דאמרינן [הכא] בשם ובכוס, שהוא ז"ל כתב שם דרב אשי ורב כהנא דהכא אית להו שאצ"ל אלא הבדלה כהבדלתו של רבי יהודה הנשיא. אלא שאפשר לפרש דבריו שם בענין אחר שיהיו מסכימים לדברי רש"י ז"ל. ואין לי להאריך. גם הרשב"א ז"ל כתב שדברי רש"י ז"ל עיקר. עכ"ל. וזה לשון הרב ר' אהרן הלוי ז"ל שם פרק ערבי פסחים, אסור לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שיבדיל. ואם הבדיל בתפלה דיו. ואם לא הבדיל בתפלה מבדיל במטבע קצר ואומר בא"י המבדיל בין קדש לחול, ומותר לאלתר בעשיית מלאכה. עכ"ל.
<h2>דף קנא.</h2>
כדרב יהודה אמר שמואל. משום כלל דאבא שאול דלא קאי שפיר אמתניתין לא ארישא ולא אסיפא. דאילו ארישא ת"ק איסורא תני, והכי הוה בעי למימר כלל דאבא שאול כל שאיני זכאי וכו' איני רשאי להחשיך. ואי אסיפא דתני ת"ק התירא אבל מחשיך הוא לשמור, ואתא הוא ושוי כללא להביא כל כיוצא בהן, הכי הוא דבעי למימר כל שאני רשאי להחשיך עליו זכאי אני באמירתו. דהיתר דחשיכה תנן, והיכי תלי תניא בדלא תניא. אלא אהא קאי, דאבא שאול ות"ק כולהו פשיטא להו הא דשמואל. וקאמר ליה אבא שאול לת"ק מי לא מודית בהא שאתה מתיר להחשיך, דמותר הוא לומר כשמואל. אלמא הואיל ומותר להחשיך הילכך אמאי נקטת החשיכה לשמור לחודה, שוי כללא למילתך ואימא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו, דנשמע מיניה מת וכלה. דהא נמי זכאי באמירתו הוא כדמפרש לקמן, והלכך מחשיכין עליו.
מותר לאדם וכו' שמור לי וכו'. כתב הרשב"א ז"ל בשם התוספות, דמהא שמעינן דישראל שקבל עליו שבת קודם חשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית. דכיון דלחבירו הוא מותר, אין באמירתו כלום. כדאמרינן הכא שכיון שמותר לישראל חבירו לשומרן מותר לומר למי שאסור בשמירתן. וכתב הרנב"ר ז"ל, ולי אין הנדון דומה לראיה. דשאני הכא אם יש שם בורגנין, הוא עצמו שומר. מחשיכין על התחום. כתב הרא"ש ז"ל בתוספות. יש ספרים דגרסי הכי "לפי שאם יש שם בורגנין הולך ומביא". ובתוספתא [פי"ח ה"ה] גרסינן "אין מחשיכין". וצ"ל דמיירי בבהמה שאינה יכולה לבוא ברגליה כגון טלה אא"כ ישאוהו בכתף. ואפילו יש שם מחיצות אינו יכול להביאו, דאסור לטלטל בעלי חיים (כשהן) [לפי שהן] מוקצין.
לך למקום פלוני. פירוש לך למקום פלוני מחר. אבל לומר [לנכרי] לך בשבת והבא, אסור אפילו לצורך המת ולצורך כלה. דהא אפילו בהביא מעצמו לצורך ישראל תנן במתניתין לא יספוד בהן ישראל. ואע"ג דאמירה לגוי שבות לא שנא אמר לו עשה מלאכה פלונית למחר ולא שנא אמר לו עשה היום, אפילו הכי הקילו במלאכה הנעשית בחול ולא רצו להקל במלאכה הנעשית בשבת. וכן נמי אסור לומר לגוי מערב שבת עשה מלאכה פלונית לצורך המת ולצורך כלה למחר בשבת, דהא כל מאי דשרינן לצורך המת ולצורך כלה אע"ג דליכא תקנתא בבורגנין, שרינן בעלמא כל היכא דאיכא תקנתא בבורגנין ובמחיצות. ואפילו הכי אמרינן בפ"ק [י"ט ע"א] גבי איגרות שאין משלחין אותן ביד גוי מע"ש אא"כ קצץ לו דמים, והא התם אם יש שם מחיצות מביא, דמשום שטרי הדיוטות ליכא באיגרות שלום ושל עסקי רבים, ואפילו הכי כולן אסורין. כ"כ הרמב"ן ז"ל. ומדבריו אתה למד דאיגרות שלום לא מיקרו שטרי הדיוטות עכ"ל הרנב"ר ז"ל. סכום מקח. פירש רש"י ז"ל מנה מאתים. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ד מהלכות שבת, ואומר לו לך למקום פלוני וכו' לא מצאת במנה הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח. נראה מדבריו ז"ל שהוא מפרש "סכום מקח" כדברי בעל הלכות ז"ל, שכתב דאי נקיט מיניה בחמש דנקי והשתא נקיט חד דנקא, דלא לימא ליה מלא לי דינר. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
מתניתין. חלילין בשבת. בשביל ישראל. לא יספוד בהן ישראל. לעולם. וקנסא הוא משום דמוכחא מילתא דבשבילו הוא. דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת. כ"פ רש"י ז"ל. ולא מחוור בעיני המפרשים ז"ל, מדלא קתני לא יספוד [בהן] עולמית כדקתני לא יקבר [בו] עולמית. ועוד מאי שנא ממקום קרוב דלא, הרי נעשית בהן נמי מלאכה שהביאום ארבע אמות ברשות הרבים. אלא ודאי לא יספוד עד שימתין בכדי שיעשו אא"כ באו ממקום קרוב, דמסתמא אינן מספידין ממש בשעה שחשכה ויש בו שיעור קודם הספד. וה"ה לקבר שאינו עומד באסרטיא דמי נמי לחלילין דלא מפרסם שרי בכדי שיעשו. ודקתני לא יקבר עולמית, מוקים לה בגמרא שעומד באסרטיא, שהוא מקום מפורסם ואיכא גנאי למת. ולא בעינן לאפלוגי בחלילין בין הביאום לצורך ישראל או לא כמו בקבר, משום שאין דרכן של גוים לספוד בחלילין. ובודאי בשביל ישראל הביאום. ואיכא פלוגתא ביני רבוותא בהאי לא יספוד ולא יקבר, מהו לישראל אחר, משום ששנו בתוספתא גבי לא יספוד ולא יקבר [בו הוא], הא לישראל אחר מותר. ולשון התוספתא, גוי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר, עשו לו ארון וחפרו לו את הקבר לא יקבר בהן אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר. יש מהן שאמרו דמותר, מותר לאלתר קאמר. ויש שאמרו דדוקא בכדי שיעשו. דלא מקילינן לומר לאלתר אלא באיסורין דרבנן, כגון בא מחוץ לתחום דפרק אין צדין, אבל באיסורין דאורייתא כגון יש ממינו במחובר לא מקילינן בישראל אחר אלא בשהיית בכדי שיעשו. ובתוספתא דמשוה חלילין עם קבר דאסרטיא, משום דמיירי בחלילין שהביאן בפרהסיא. ודמי לקבר דסרטיא. ובתוך כדי שיעשו אסורין אפילו לישראל אחר. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שבת. הרנב"ר ז"ל. ממקום קרוב. בתוך התחום. עשו לו. בשביל גוי או למכור.
גמרא. קרוב ממש. כלומר שידוע לנו בבירור הדבר דממקום קרוב באו, (כמו) [כגון] שראינום בביתו. ושמואל אמר חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו. אפילו הביאום מחוץ לעיר אנו תולין להיתר, ואמרינן שמא בתוך התחום לנו ערב שבת. וסופדין בהן למוצאי שבת מיד. "חיישינן" אמרינן נמי לקולא, כדאמרינן במסכת חגיגה גבי בתולה שעיברה חיישינן שמא באמבטי עיברה ומותרת לכהונה. ולשמואל ה"ק מתניתין לא יספוד בהן ישראל אא"כ יש לתלות שבאו ממקום קרוב, ולאפוקי בידוע דמחוץ לתחום באו. כותיה דשמואל. ומייתי סייעתא לשמואל מדרבי יהודה דתלינן לקולא. ורישא לא קשיא ליה, דכיון דמחצה על מחצה, ודאי בשביל ישראל וגוי הוחמו, שהרי לא לאדם אחד לבדו הוחמו דנימא ספק לגוי ספק לישראל. כך פירש רש"י ז"ל. דתנן. משנה היא במסכת מכשירין [פ"ב ע"ב]. וקיימא לן כשמואל, דהא סייעיה רבא. ונמצינו למדין לפי פירוש רש"י ז"ל דכל היכא דמספקא לן מילתא תלינן לקולא. והקשו לו מגוי שהביא דורון לישראל, (דהא) [דאם] יש מאותו המין במחובר לקרקע [אסור] ולערב [נמי אסור] בכדי שיעשו [ביצה כ"ד ע"ב]. והא התם דאיכא למיתלי שנתלשו מערב יום טוב, ואפילו הכי מצרכינן לערב בכדי שיעשו. תירץ ה"ר יונה ז"ל, דכל שיש מאותו המין במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומן ואין לוקטין אותו מבערב. וכיון דרובן עושין כן אין תולין להקל. אבל הגאונים ז"ל כתבו דשמואל דאמר "חיישינן", לחומרא קאמר והכי פירושה, רב אמר קרוב ממש, דכיון שראינוהו היום שהוא הביאן ממקום קרוב שרי. ושמואל אמר אפילו הכי אסור, דחיישינן שמא בלילה הביאן ממקום רחוק, אלא שלנו חוץ לחומה ועכשיו הוא שהוא מביאן מחוץ לחומה. ולפיכך אינו מותר עד שנדע בברור שלא באו בשבת ממקום רחוק. הא בספק חוששין. וסייעיה רבא לשמואל מדתנן מחצה על מחצה אסור, (ומשמע) [דמשמע] אפילו יש בה רשות. דפליג ת"ק עליה דר' יהודה בהא. אלמא לא תלינן לקולא. אלא כל היכא דמספקא לן מילתא תלינן לחומרא. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שבת. וכתב הרנב"ר ז"ל, ומיהו מסתברא דהני [דוקא] במביא חלילין, שדרכן להביאן ממקום רחוק מחוץ לתחום. וכן נמי בגוי שהביא דורון מפירות ואנו שרויין עמו בעיר, כי ההיא עובדא [ערובין מ' ע"א] דליפתא דאתא למחוזה דחזיא רבא דמכמשה ואמר הא ודאי מאתמול עקירא וכו'. דבכל הני איכא למיחש שמא מחוץ לתחום הביאום. אבל בגוי ששרוי עמו בעירו ופירות המצויין בעיר, מפני מה נחוש בהן דשמא מחוץ לתחום הביאום. אדרבה איכא למימר כאן נמצאו וכאן היו. ועוד דספיקא דרבנן היא ולקולא. וכן כתב הראב"ד ז"ל בעירובין בשמעתא דנכסי הגוי קונין שביתה. וכן דעת הרשב"א ז"ל. עכ"ל.
באמבטי קטנה. שיש לו לתלות ולומר משחשכה הוחמה על יד עבדים וקומקומסין הרבה. רשות. גוי. אדם שליט. רוחץ בה ישראל מיד. דיש לומר משחשכה הוחמו חמיה לאותו גוי. הכא נמי ימתין. פירש רש"י ז"ל דארישא דמתניתין קאי, דקתני עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל, כלומר מיד. ומשום הכי פריך ואמאי, ימתין בכדי שיעשו, דהא איכא לספוקי שמא בשביל ישראל נעשה. נהי דלית לן לאחמורי ולמימר דלא יקבר בו עולמית, כיון שלא נעשה בודאי בשביל ישראל, מ"מ ליבעי כדי שיעשו. ופרקינן בעומד באסרטיא. דבכה"ג ליכא לספוקי שנעשה בשביל ישראל. דאין ישראל קוברים מתיהם שם. ודוקא רישא הוא דמוקמינן בעומד באסרטיא. אבל סיפא דקתני ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית, אפילו אינו עומד בסרטיא קאמר. וכן נראה מדברי הריא"ף ז"ל שלא הביא בהלכות הא דסרטיא. כך כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו. וכתב הרנב"ר ז"ל, אבל הגאונים ז"ל פירשו דאסיפא דמתניתין דקתני ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית פריך אמאי מחמרינן כולי האי, ולא סגי לן בכדי שיעשו כי היכי דסגי בחלילין. ופרקינן בעומד באסרטיא עסקינן, שהוא מקום פרהסיא, וגנאי הוא לישראל ליקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת. ולי נראה שאף הריא"ף ז"ל כדברי הגאונים הוא סובר. וזה שלא הביא בהלכות שעומד בסרטיא משום דה"פ היינו טעמא דבחלילין סגי בכדי שיעשו, ובקבר אמרינן לא יקבר בו עולמית, משום דסתמו של קבר בסרטיא הוא עומד, שהו"ל מקום מפורסם. משא"כ בחלילין שדרכן להביא אותן בצינעא. ולפיכך לא הוצרך הריא"ף ז"ל להביא אלא סתם משנתינו. שאם לא נאמר כן תקשה לך מתניתין אמאי נקט בחלילין היתירא בכדי שיעשו ובקבר איסורא דעולמית. דהא אפילו בחלילין כל שהביאן בפרהסיא אסורין עולמית, וכמו שנראה מן התוספתא שכתבתי למעלה. וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שבת. ואפילו בקבר אי קאי במקום המוצנע שרי בכדי שיעשו. וכיון שכן, אמאי נקט שריותא בחלילין ואיסורא בקבר. אלא ודאי כדאמרן דסתם הבאת חלילין בצינעא, וסתם עשיית קבר בפרהסיא. כך נראה לי. עכ"ל. ארון מאי איכא למימר. להוכיח דלא בשביל ישראל הוא נעשה. במוטל. הארון. על קברו. באסרטיא דמוכח דלשם אותו קבר נעשה הארון.
מתניתין. ומדיחין. במים. שלא יזיז בו וכו'. שלא יגביה לו ידו ולא רגלו ולא ריסי עיניו. וכתב הרנב"ר ז"ל, מהא שמעינן דאפילו טילטול מקצת שמיה טילטול. שלא תאמר עד שיגביה או עד שיגרר. אלא כיון שמזיז ראשו של דבר שאינו ניטל אסור. וא"ת והתניא לקמן [קנ"ד ע"ב] גבי שליף של תבואה, מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר אלמא טילטול מקצת לא שמיה טילטול. י"ל התם משום צער בעלי חיים הוא דהתירו כן ע"כ.
<h2>דף קנא:</h2>
שימתין. שלא יסריח מחמת חום הסדינין. קושרין את הלחי. של מת, שהיה פיו הולך ונפתח. קושרין את לחיו כדי שלא יפתח פיו יותר. ולא שתעלה. להסגר ממה שנפתחה, דהיינו מזיז אבר. אלא שלא יוסיף. להפתח. בספסל. שהרי תורת כלי עליו. לא שתעלה. דהוי ליה בונה. גמרא. אין סכין. אלמא דבר האסור לטלטל אסור לסוך. קרקע בקרקע מחלף. כלומר ההוא לאו משום טילטול הוא אלא משום אשוויי גומות. ואע"ג דמרחץ רצפת אבנים הוא וליכא למיחש לאשוויי גומות, מיחלף מיהא בקרקע אחר. כלי מיקר. שמביאין קרה, כמו זכוכית. ואף שלמה אמר. שכריסו של מת נופחת ונבקעת. זה חוט השדרה. שהוא כמין חבל ולבן ככסף. זו אמה. שהוא מעין של תולדה כמו [יהושע ט"ו] גולת מים. זה פרש. וגלגל לשון [יחזקאל ד'] גלל. אל הבור. שנופל אל תוך פיו. כחגים. בתענוגים.
מתניתין. מאמצין. מעמצין. בשבת. אפילו לאחר יציאת הנפש, שמזיז בו אבר. שופך דמים. כדמפרש בברייתא בגמרא שבטורח מועט מקרב מיתתו. גמרא. ואוחז בשני גודלי רגליו. עוצרן באצבעותיו. וחתכם. לשון חיותכם. אריה אבי תרי לא נפיל. להורגן, כדכתיב ומוראכם וחתכם, תרי. וכתיב על כל חית הארץ, ואפילו ארי. כדרמי בר חמא. דנקנסה עליהם מיתה, ונדמין לארי כבהמה. נמשל. מי שחיה מושל בו, בידוע שכבהמות דמה. עשה. צדקה. עד שאתה מוצא. למי לעשות. ומצוי לך. הממון. ועודך בידך. עודך ברשותך, קודם שתמות. לא זכות. לא דבר לזכות בו, שכולם עשירים. ולא חובה. לאמוץ ולקפוץ. על מדה זו. שלא יבא לידי עניות, דדבר המזומן הוא לבא עליו או על בנו. ונתן לך רחמים. שתרחם על הבריות. זה פדחת. המצח שהוא חלק, ומצהיב. יותר מכל הפרצוף. זה חוטם. שהוא תואר פני האדם. זו נשמה. דכתיב [משלי ז'] נר י"י נשמת אדם. הלסתות. לחיים. ושבו העבים. חשכת עינים יבא ויכסה המאור אחר שירבה בבכיה בזקנותו מחמת תשות כח וצרות רבות הבאות עליו. מרווח. מאור העינים ומכבהו. אפילו מליא. כוחלא בעיניה במכחול גדול. כאכסנא דגרדאי. כובד של גרדיים. אנשוב"ל בלעז. אוקומי. המאור. מוקים. שלא יחשיך יותר ממה שהוא. מאי קמ"ל. רבא דאמר אפילו כאכסן דגרדאי. אלים. עב. מכחלא. עץ שהוא מכניס בשפופרת ונותן בעיניו. וקורין לו מכחול. תכלא ועיורא. שיכול בנים ועיורון הדמעה. של בכי. מתוך אבל של צרה.
<h2>דף קנב.</h2>
של בית הכסא. מתוך יסורין. של פירות. של ריח חרדל. הכסלים. פלנק"ש בלעז. והצלעות. שהם שומרים בני מעים וחיותו של אדם, וסוגרין בעדם. אלו שוקים. שכחו של אדם נסמך עליהם. לבי אבידן. מקום העשוי להתוכח עם המינים והכומרין עם ישראל במקראות. טור תלג. ההר נעשה שלג. כלומר ראשי הלבין. סחרנוהי גלידן. סביבותיו של הר מלאו קרח, כלומר שפמי וזקני הלבינו. כלבוהי לא נבחין. קולי אינו נשמע. טחנוהי לא טחנין. השינים. דלא אבידנא בחישנא. את שלא נאבד ממני אני מבקש ומפשפש. כלומר מרוב זקנה אני הולך שחוח, ונראה כמי שאבדתי דינר. טבא תרתי מתלת. טובות שתי רגלים של ימי בחרות משלש של זקנה, שצריך משענת עם רגליו. ווי ליה. חבל עליה. כלומר יש להתאונן ולזעוק ווי על ההולכת ואינה חוזרת. כלילא דורדא. נזר של ורד. חלפי. אורטיא"ש. דוק בככי ותשכח בנגרי. אכול הרבה, ותמצא האכילה בפסיעותיך שיתחזק כחך. דוק, כמו [דניאל ז'] אכלא ומדקא, לשון כוסס. שרי שקך, פתח פיך. גנוזיא. סריס. ומין היא. מהכא לקרחינאה. כמה מהלך מכאן ועד הקרח. ולהקניטו על קרחתו היה מכוין. מהכא לגוזאה. כמו שמכאן ועד הסריס. אמר ליה. מינא. ברחא קרחא. הקרח לקוח בארבעה. ברחא קרחא הוא עז. ועל שם שאינו מלובש צמר כמו רחל קרוי קרח. אמר ליה. רבי יהושע. עקירא שליפא. [שה] שביציו עוקרין ונתוקין לוקחין בשמונה. חזייה. מינא לרבי יהושע דלא סיים מסאני. קרחא מצית. אתה הקרח במריבה אתה בא עמדי, בתמיהה. אמר ליה עקירא שליפא תוכחה. אתה הסריס להקניטני ולהתוכח עמי באת. לא הקבלנו פניך. לא הקבלת פני. ודרך ענוה קאמר ליה.
סלעים. קטנים. נעשו גבוהים. שזקנתי. קרובים. נדמין לי כרחוקים. משים שלום בבית. תאות תשמיש. שתים נעשו שלש. שצריך אני למשענת. ל"א קרובים נעשו רחוקים. מרוב חולשה של אדם כשמזקין צריך להרחיב רגליו זו מזו. שאינו טוחן. שאין בני מעים טוחנין אכילתו. קורקבן. הוא המסס, שקורין צנפ"ל. כל בנות השיר. כל קולות של שירים הויין לו שיחה. שדעתן של זקנים. דכתיב והאדע בין טוב לרע. ובזקנות מרובה קאמר. מתרפטות. מתבקעות כמו [קמ"א ע"ב] מנעל המרופט.
מתכבדות. כמו [ישעי' ו'] ואזניו תכבד. שטוף. כמו [ירמיה ח'] סוס שטוף במלחמה להוט אחר דבר ורדוף. וטעם של זקנים יקח. ועל כרחיך מדקשו קראי אהדדי, חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק. מגבוה ייראו. מגבשושית שבדרכים יראים הזקנים ואומרים גבוהים הם. תוהים. פוחדים. וינאץ השקד. אילן של שקדים ינץ ויהיו בולטים נצים שלו. זו קליבוסת. עצם של אנק"א שהירך תקוע בו בולט ויוצא מרוב תשות כח. יסתבל החגב. דומה עליו כמשא כבד. ותפר האביונה. תבטל התאוה וחמדת התשמיש. פסיק סדרא. מסדר הפרשיות של פסוקים. נגיד אתנח. רב. חמדתו. תאותו. זו אשה. אם לא על פי גזרת מלך לא היתה ראוייה להתאוות לה, שהיא כחמת מלא צואה, והכל רצין אחריה. מדור לפי כבודו. מדלא כתיב אל בית העולם ש"מ לכל אחד ואחד לבית המוכן לו. בשער אחד. אף כל המתים, [מתים] בענין אחד. שאין לו מנחמים. אדם שאין לו אבלים שיהיו צריכים לנחמו. במקומו. במקום שמת שם.
<h2>דף קנב:</h2>
כל יומי אלו שבעת ימי אבלות. גולל. הוא כסוי שנותנין על ארונו. ונפשו עליו תאבל. כל זמן שיש עליו בשר יש בו נפש, צד חיות להבין. וישוב העפר. כל גופו קרוי עפר. ומשישוב אל הארץ כשהיה, מיד והרוח תשוב, שאין רוחו בו עוד. אשר נתנה. קרא יתירא הוא למדרש. הוי זהיר שתשוב אליו כמו שנתנה לך, בלא עון. ינתנו לאוצר. להצניעם. אף זו (קצתם) [תינתן] תחת כסא הכבוד. לכביסה. ללבנם. אף זו לגיהנם (לשרפה) [לצורפם] שם. בבית האסורין. בחושך בלא אורה ושלום. כף הקלע. רוחב הרצועה, שניתן האבן לתוכה לקלע, עשויה כמין כף. בצרור החיים וגו'. עמו בכסאו. זוממות. כמו [נ"א ע"ב] בזממא דפרזלא, חבושות בבית הסוהר. אלו ואלו. רשעים ובינונים. לדומה. מלאך הממונה על הרוחות. דהוו עפרא. אפילו צדיקים נרקבים ונעשים אפר. קפלואי. חופרים. נהים בהו. רבי אחאי, שהיה נקבר שם. דלא ידענא ליה. ואיני חש לדבריו. מי שיש לו קנאה וכו'. ועליו נאמר וישוב העפר. ליקום מר וליתי. יבא אדוני אל בית המדרש. בפתחי. ובהעלותי, עד שיעלנו הקב"ה מקברותינו אין לנו רשות לעלות. והכתיב ואל עפר תשוב. והאי ליכא לאוקומי ברשעים לחודייהו, דכל קללותיו של אדם הראשון כל דורותיו שווין בהן. ונשמה עולה ושוב אינה יורדת. כתב הרא"ש ז"ל, מיהו לפעמים כשהיא רוצה היא יורדת. כי ההיא דלעיל דר' אחאי ב"ר יאשיה. וכההוא מעשה דר' בנאה בחזקת הבתים [כ"ב נ"ח ע"א] דהוה מציין למערתא כי מטא למערתא דאברהם אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי אבבא אמר ליה מאי קא עביד אברהם וכו' עד אמר ליה אברהם נעול וניתי. אובא טמיא. שמשתמש בעצמות. טמיא בלשון ערבי עצמות. וכ"פ רבינו האיי בפירושי טהרות [אהלות פי"ז ה"ג] בית שהוא מלא טמיא, בית מלא עצמות. בנגידא. כך קורין למכשפות של אוב בלשון ארמי.
<h2>דף קנג.</h2>
אם בן העולם הבא הוא. שאם כשר היה הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרים שבחו. אחים בהספדאי דהתם קאימנא. בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי, שיתחממו, ויכמרו רחמי העומדים ויבכו. דהתם קאימנא. בשעת מיתתי, ואשמע איך תתחמם. אלמא איצטריך ליה לרב לאזהורי, דאמר אחים בהספדאי. וכיון דרב גברא רבא הוה ובן עולם הבא הוה, למה ליה לאזהורי. הא אמרת מהספדו ניכר. הא דמחממי ליה ואחים. לעולם חמומי בעי, שאין דרך בני אדם נכמרין על זקן כל כך. מיהו לחסיד כי מחימי ליה בהספדא חומי. ובכולהו [אחריני] ולמי שאינו חסיד כל כך מחימי ליה ולא אחים. דסנו ליה כולהו בני פומבדיתא. משום דמוכח להו במילי דשמיא. ובני פומבדיתא רמאים הם, כדאמרינן בשחיטת חולין [קנ"ז ע"א] פומבדיתא אלוייך שני אושפיזך. ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה. מאחרי מטתך, כשתמות תשמע אם יאמרו זה הדרך לכו בה. מובטח לו שהוא בן עולם הבא. נוחה הימנו. דעתם נוחה עליהם ממה ששומעין עליו ורואין בו. עשה דברים. שיאמרו לפני מטתך בהספדך. לאחר מטתך. היא היא, אלא שבגליל היו הספדנין לפני המטה וביהודה לאחר המטה. וכ"ש. שמפני שאינו יודע באיזה יום ימות יעשה תשובה יום אחד לפני מיתתו. על כן נמצא כל ימיו בתשובה. בגדיך לבנים. נשמתך נקיה וטהורה. כלום חסר בית המלך. בתמיה הכל מוכן. ושמא יבהילוני פתאם לבא, ואנו צריכין ליכנס לסעודתו מקושטים. כלום יש סעודה בלא טורח. עדיין יצטרכו לטרוח ולזמן [צרכי סעודה] של בית המלך, ויש לנו שהות הרבה להתקשט. יעמדו ויראו. ואף לעולם הבא צדיקים יושבים ואוכלים, ורשעים עומדים ורואים. רבי מאיר אומר אין רואין ועומדין. שאם כן היו נראים מן הקרואים לשמש, שכן דרך המשרתים, עומדין ואין בושין. זה ציצית. שמלובן הבגד. אלו תפלין. שהן שם משמן טוב. דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך ויראו ממך, ותניא [ברכות ו' ע"א] ר"א הגדול אומר אלו תפלין שבראש.
נותן כיסו לנכרי. מבעוד יום. והרא"ש ז"ל פירש משתחשך. דאי מבעוד יום מאי פריך בגמרא מ"ט שרו ליה רבנן, והא ב"ה מתיר בכולן עם השמש [י"ז ע"ב], וע"י קציצת שכר מותר [י"ט ע"א] ע"כ. והרנב"ר ז"ל כתב כפרש"י ז"ל מבעוד יום, כדאיתא בגמרא בסמוך. ואם אין וכו'. הא יש עמו נכרי, לנכרי עדיף כדמפרש בגמרא. לחצר החיצונה. של עיר, שהוא מקום המשתמר. וכשבא לפרק מן החמור. נוטל בידיו מעליו כלים הניטלין בשבת. ושאינן ניטלין מתיר את החבלים. של אוכף שהן קשורין בו והשקין נופלין. גמרא. למיתב כיסיה לנכרי. והרי שלוחו הוא לישאנו בשבת. מעמיד עצמו. מלהציל ממונו. ודוקא כיסו. דכיון דטרח בה, דעל ידי טורח הוא משתכר, חייס עליה. ואי לא שרית ליה אתי לאיתויי.
וכתבו בתוס' בשם רבינו תם ז"ל וכו' בספר התרומה, דמהא שמעינן למי שמתירא מפני הליסטים או השלטון, שהוא מותר לטלטל את המעות כדי להחביאן, דמשום הפסד ממונו שרו ליה רבנן. כי היכי דשרו ליה הכא כי אין עמו נכרי ואינך אחריתי לטלטל כיסו פחות פחות מארבע אמות. ואע"ג דתנן [קט"ז ע"ב] מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות מפני הדלקה, ומשמע דדוקא עם הספר אבל בלא ספר אין מצילין. היינו להציל לחצר שאינה מעורבת, אבל לחצר המעורבת כל כמה דבעי מציל.
והרמב"ן ז"ל סובר דבדליקה אפילו לחצר המעורבת אין מצילין אלא מה ששנו חכמים, דאי שרית ליה אתי לכבויי. כדאיתא בפרק כל כתבי [קי"ז ע"ב] וכמו שכתוב שם. ולפיכך כתב ז"ל, דמי שמתירא מפני לסטים לא שרית ליה מידי מפני הפסד ממונו, אלא הרי לסטים כדליקה. והכא דשרינן, הכי קאמרינן, אין אדם מעמיד עצמו, לכוף את יצרו ולזרוק ממונו שאוחז בידו להפסידו. ומשום הכי שרו ליה הכא. אבל אדם מעמיד עצמו שיהא ממונו נפסד מאליו, ואינו מכניס עצמו לידי איסור בשביל שיצילנו. ומשום הכי לא שרו ליה בדליקה, דהתם פסידא ממילא אתיא. והביא ראיה לדבר מדמסקינן לעיל בפרק נוטל [קמ"ב ע"ב] גבי ארנקי מליאה מעות ששכחן בסטריא, שלא אמרו ככר או תנוק אלא למת בלבד. ואמאי לא שרינן אפילו בלא דבר כי הכא. אלא ודאי היינו טעמא דכל היכא דפסידא ממילא אתיא, כי ההיא דארנקי בסרטיא, אדם מעמיד עצמו. ומשום הכי לא שרו ליה רבנן מידי. אבל אין אדם מעמיד עצמו שישליך לאיבוד מה שבידו. ומשום הכי שרו ליה רבנן הכא.
והרשב"א ז"ל רצה להוכיח דלא מפלגינן בין מאי דנקיט בידיה ובין מאי דמנח אארעא, מדאמרינן הכא בגמרא בלישנא קמא דרבה גבי מציאה, ולא אמרן אלא דלא אתאי לידיה, משמע דדוקא במציאה דלא אתאי לידיה, הוא דלא שרינן מידי. אבל בכיסו דומיא דמציאה דלא נקיט ליה בידיה שרו ליה רבנן. אלמא דא ודא אחת היא. דבכולהו גווני קים להו לרבנן שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. אלא שעדיין הוא ז"ל מגמגם במה שהתירו בשם רבינו תם ז"ל.
והרנב"ר ז"ל כתב כך, אני אומר דהיינו טעמא דשרו ליה רבנן הכא, ובדליקה לא שרו ליה. לפי שכל הפסד שהוא נופל פתאום שאפילו בלא איסור שבת אדם בהול עליו וצריך שימהר הצלתו כגון דליקה, בכי הא שייך למימר מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי. לפי שמתוך שהדבר נחפז הרבה ואין לבו עליו, אי שרית ליה מידי, אף הוא לא יתן דבריו לשיעורין ואתי לכבויי. דכל כה"ג טפי איכא למיחש למתוך שאדם בהול ממאי דאיכא למיחש לאין אדם מעמיד. אבל הכא אין השעה דחוקה כל כך שיהא לבו בהול עליו. ואי שרית ליה אף הוא יציל בההוא גונא דשרית ליה בלחוד. ואי לא שרית ליה מידי לא יעמיד עצמו על ממונו ויציל כי היכי דבעי. והיינו לישנא דלעיל דאמרינן מתוך שאדם בהול, והכא אמרינן לפי שאין אדם מעמיד עצמו, כך נראה לי. ובההיא דפרק נוטל, אע"פ שאין הדבר נחפז שיהא בהול עליו, היינו טעמא דלא שרו ליה רבנן, לפי שכיון שבעיר הוא ואפשר לו לישב ולשמור עד לערב לא שייך למימר אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, שהרי יכול להציל ממונו בלא דחיית איסור. ולענין לסטים נראין הדברים שלבו של אדם בהול עליהם כדליקה. שהרי הצלתן נחפזת אפילו בלא איסור שבת, ואי שרית ליה מידי אתי לידי איסורא דאורייתא עכ"ל.
ובגמרא. אבל מציאה לא, ולא אמרן אלא דלא אתאי לידיה אבל אתאי לידיה כי כיסיה דמיא. פירוש דלא אתאי לידיה קודם שתחשך ולא הגביהה ולא זכה בה. כי כיסיה דמיא. כתב הרנב"ר ז"ל דמשמע דהכי נקיטינן דאע"ג דבלישנא בתרא מספקא לן מציאה הבאה לידו מהו, כיון דההוא איסורא מדרבנן בעלמא הוא נקיטינן לקולא כלישנא קמא. ועוד דאפילו ללישנא בתרא, כיון דספוקי הוא דמספקא לן, הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא. וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"כ מה' שבת, אע"פ שלא נתחוור לשונו שם, אבל לא נראה כן מדברי הריא"ף ז"ל שכתב בהלכות, דוקא כיסו אבל מציאה לא. ולא חלק בין אתאי לידיה ובין לא אתאי לידיה עכ"ל.
תיקו. וכיון דלא איפשט לן יהיב ליה להי מינייהו דבעי, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"כ מהלכות שבת. ומסתברא דכי יהיב לקטן הני מילי דיהיב ליה כשהוא מהלך וכשהוא עומד נוטלו ממנו, וכדאמרינן לקמן בבהמה, דאי לא, ספי ליה איסורא דאורייתא בידים, וקרי ביה לא תאכלום לא תאכילום כדאיתא בפרק חרש [יבמות קי"ד ע"א]. (ואמרינן) [דאמרינן] התם לא יאמר אדם לתנוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק. ובפרק כל כתבי [קכ"ב ע"א] נמי תנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא לה בגמרא בקטן העושה על דעת אביו. וכתב הרשב"א ז"ל שמכאן יש להביא ראיה דאיסורא דרבנן שרי למספי לקטן בידים, וכדמוכח בפרק חרש. ואע"ג דכל היכא דעביד מחמת גדול אפילו בדרבנן אסיר כי היכי דלא ליתי למסרך, דהא כבוי דליקה דרבנן הוא לרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ואפילו הכי אין שומעין לו, הכא כיון דאיכא למגזר דאי לא שרית ליה אתי למעבד איהו איסורא דאורייתא בידים, שרינן ליה ולא חיישינן בכי הא דילמא אתי למסרך. הרנב"ר ז"ל.
גמרא. אתה מצווה על שביתתו. ואע"ג דליכא הכא משום שביתה, דהא אמרינן בסמוך כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה, אפילו הכי כיון דבמלאכה גמורה הוא מצווה על שביתתו, לנכרי יהיב ליה ולא לחמור. הרנב"ר ז"ל. הני אדם. ויש במינו שהוא חייב במצות, ואתי לאיחלופי. לשוטה יהיב ליה. דלית ליה דעת כלל, אבל חרש אית ליה דעתא קלישתא כדאמרינן ביבמות. [קי"ג ע"א].
<h2>דף קנג:</h2>
עוד אחרת היתה. תקנה לכיס להצילו. אמאי לא רצו חכמים לגלותה. להעלים דברי תורה. כבוד אלהים הסתר. מותר להסתיר דברי תורה לשם שמים. וכבוד מלכים חקור דבר. אין להסתירו לכבוד עושר אדם וחשיבותו, אלא שוב וחקרהו. אין שם לא נכרי ולא חשו"ק מאי. דאי איכא חד מהני לא שרינן להוליכה פחות פחות מארבע אמות לפי שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה. ומהא משמע דטפי חמירא הולכה פחות פחות מארבע אמות מנתינת כיסו לנכרי. והלא מחמר. מנהיג חמור טעונה, והא מחמר אחריה. וכתב הרנב"ר ז"ל, מכאן ראיה למה שכתבתי בפ"ק דע"ז [תוספתא שבת פי"ח ה"א] דבאיסורא דמחמר לא שנא בהמתו ולא שנא בהמת חבירו. דהכא נראה דבבהמת חבירו מיירי, מדלא אקשי ליה נמי הא עבר משום שביתת בהמתו. כשהיא מהלכת. לאחר שעקרה ללכת, דלאו עקירה היא, כדאמרינן בפ"ק [ג' ע"א] גבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקין. וכיון דאדם לא מיחייב בה חטאת כה"ג מותר. דהכא נמי מלאכה כתיב והא לאו מלאכה היא. וקא אתי למעבד עקירה והנחה. כשחוזרת ומעקרת לילך אחר הטלת מים וגללים. נוטלה הימנה. ולאחר שתחזור ותעקור רגל לילך יניחנו. אפילו חבירו נמי. על חבירו יכול לעשות כן, כיון דלאו איסורא דאורייתא הוא גבי כיס שרי. כל שבגופו חייב. כי עביד ליה איהו כולה, כגון מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, אפילו עקרו מן הארץ דרך הליכתו חייב, דהא איכא עקירת חפץ בידים. דלא בעינן עמידה אלא בטעון מבעוד היום או בהטעינו חבירו דלא עקר ליה האי לחפץ. אבל הכא עקר ליה, הילכך כי עביד ליה חבריה הוו להו שנים שעשאוה ואסור מדרבנן ולא שריוה גבי כיס. על כתפו. מבעוד יום, וקדש עליו היום. ורץ תחתיה. דכל כמה דלא עמד שרי לפי שאין [כאן] עקירה (לאיסור) [באיסור]. והקשו ז"ל, א"כ ליתני האי תקנתא בכיס. וכי תימא לא רצו לגלותה, נימא אנן לעיל בגמרא הכי "אין שם לא חמור ולא חרש מטלטלו פחות מד"א או רץ". תירץ הרמב"ן ז"ל דבחבילה הוא דשרינן הכי, לפי שאין דרכו של אדם לרוץ עמה, והרץ בה אית ליה היכירא טפי. אבל רץ בכיס לית ליה היכירא ואסור. אבל קלי קלי לא. מעט [מעט], כלומר בנחת. למעבד עקירה. דזמנין דקאי ולאו אדעתיה, אבל רץ איכא היכירא. כלאחר יד. שלא כדרך זריקה, כגון מכתפיו לאחוריו.
<h2>דף קנד:</h2>
כלי זכוכית. שאין נוטלן בידו להניח לארץ. נוטל את וכו'. וכלי זכוכית ניטלים הן ולמה לי מתיר את החבלים. דאומני. מקיז דם שאין ראויין בשבת לכלום לפי שמאוסין. וכתב הרנב"ר ז"ל שהן מוקצין מחמת מיאוס. דרב הונא כרבי יהודה סבירא ליה. אע"ג דאמר בפרק מפנין [קכ"ח ע"א] דבמוקצה דטילטול סבירא ליה כר' שמעון, כבר כתבתי בפרק כירה [מ"ד ע"ב] בשמעתא דמוכני מה שנראה לי. דדוקא במידי דחזי לאכילה הוא דאמרינן דבאיסור טילטול סבירא ליה כרבי שמעון לפי שאינו מקצהו אלא מעיקר תשמישו דהיינו אכילה, אבל במידי דלא חזי לאכילה כי קרני דאומני כי אקצייה מטלטול אקצייה. אי נמי קרני דאומני אפילו לרבי שמעון לא חזו, דעד כאן לא שרי רבי שמעון בשרגא דנפטא אלא משום דחזי לכסויי ביה מנא, אבל הני לא חזו להכי, דכיון דאי נפלי מתברי לא עבידי לכסויי בהו מנא.
והרי מבטל כלי מהיכנו. כרים וכסתות, כשמניחן תחת דבר שאינו ניטל מבטלו מהכנו, ודמי לסותר. בשליפי זוטרי. משואות קטנות ששומט הכר מתחתיהן ונופלין על כר שני, וכן כולן, עד שמגיעין לארץ. וכתב הרי"ף ז"ל, מדאקשינן והרי מבטל כלי מהכנו, ולא אקשינן והא אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, ושרינן להביא כרים וכסתות לקרני דאומני, ש"מ דלא חיישינן לדרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. והרמב"ן ז"ל הסכים עמו אע"פ שלרבינו זרחיה הלוי ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה. ובשלפי זוטרי כתבו ז"ל דכיון שיכול לשמט כל כר וכר מתחתיהן, כדאמרינן במעות שעל גבי הכר בפרק נוטל [קמ"ב ע"ב], לא מקרי מבטל כלי מהכנו. וכי תימא היאך אפשר לנער, והלא מדעת הניחן, וקיימא לן [שם] דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור, ליתא, דלא מקרי הניח אלא כשהניחן על דעת שיעמדו שם, אבל הכא לא נתכוין אלא על דעת לשמטן. אבל בשליפי רברבי שאי אפשר לשמטן אסור משום דמבטל כלי מהכנו. שאע"פ שהתירו לו ליטול כלי שלא לדבר הניטל לא התירו לו ביטול כלי מהכנו דחמיר טפי. אבל בשליפי זוטרי שאפשר לשמטן לית בהו משום מבטל כלי מהכנו, דביטול שעה אינו ביטול אא"כ נתבטל לכוליה יומא. ולפי זה הא דאמר רב חסדא בפרק כירה [מ"ג ע"א], אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, ודייק לה ממתניתין דקתני אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן, דוקא כשמקצה הכלי מדעתו לאותו יום לקבלת הביצה והשמן, שזהו ביטול כלי מהכנו. אבל אם דעתו לנערן מותר. זוהי שיטת הרב רבינו זרחיה הלוי ז"ל. ואחרים אמרו. דודאי אסור לבטל כלי מהכנו נמי למקצת שבת, אלא מיהו מבטל כלי מהכנו לכל השבת חמיר טפי דאפילו במקום פסידא לא שרינן ליה. והיינו דאיצטריך לשנויי הכא בשליפי זוטרי. דאי בשליפי רברבי, כיון דמבטל כלי מהכנו לכל השבת, אפילו במקום פסידא לא שרו ליה רבנן. אבל כיון דשליפי זוטרי נינהו ולא מבטל כרים מהיכנן לגמרי, כל היכא דאיכא הפסד מרובה שרו ליה רבנן. ולפי שיטה זו הא דפרק כירה [מ"ג ע"א] גבי כופין את הסל לפני האפרוחין, דמשמע דלא חיישינן לביטול כלי מהכנו לשעה, אפשר שיש שם הפסד מרובה אם לא יעלו לקינהן. אי נמי אין שם ביטול כלי כלל כיון דבידו להפריחם כל שעה שירצה. נמצא פסקן של דברים. שלפי שיטת הרז"ה ז"ל לא מסתבר לבטל כלי מהכנו אלא לכל השבת. אבל לשעה שרי אפילו היכא דליכא פסידא. ולפי השיטה האחרת שכתבנו, אפילו לשעה אסור, אלא דלשעה להפסד מרובה חששו ושרי, אבל לכל השבת אפילו להפסד מרובה לא חששו ואסור. הרנב"ר ז"ל. של תבואה. של טבל. וכתב הרנב"ר ז"ל, כבר כתבתי למעלה בסוף פרק שואל, דהכא משום צער בעלי חיים הוא שהתירו כן. הא בעלמא טילטולו אסור. וכדתנן ובלבד שלא יזיז בו אבר עכ"ל.
דקא משפשף. בשבת לשעשע התנוק. קא משתמש מר בבעלי חיים. ותנן [ביצה ל"ו ע"א] לא רוכבים ע"ג בהמה וה"ה לכל תשמיש. צדדין הן. שאינו מרכיבו עליו אלא משפשפו על צידי גבו, ואין זה תשמישו, ורבנן לא גזור ביה.
<h2>דף קנה.</h2>
יתד. נגר. קבילי"א בלעז. ותלה בה כלכלה. ונתן בה עירובו, ונתכוין לשבות למטה תחת האילן. למטה מעשרה טפחים. אם הכלכלה בתוך עשרה לארץ. עירובו עירוב. דהוא ועירובו ברשות הרבים. למעלה מעשרה. וסתם כלכלה רחבה ארבעה הויא כלכלה רשות היחיד. והוא נתכוין לשבות ברשות הרבים, ואינו יכול ליטלו משום ולאוכלו. וכיון דאינה סעודה הראויה לו אינו קונה שביתה על ידה. טעמא דנעץ יתד. דכי שקיל ליה לעירוביה משתמש בצידי צדדין. הא לא נעץ. אלא שקשרה בצידי אילן לא. בכלכלה דחוקה. שפיה צר, והיא קצרה, ומכניס ידו לתוכה בדוחק. הילכך אם ממש הוה קשר לה בצידי אילן, כי שקיל ליה לעירוביה מניד ליה לאילן. הלכך כי איתיה ליתד הוא דשרי ואי לא לא. דמדליא. סולם שעולין בו לסוכת נוצרים שעושין ע"ג קונדיסין גבוהין, והיא סמוכה לאילן. לא לינחיה. לראש הסולם. אדיקלא. לא יסמוך ראש הסולם לצידי דקל. דכי סליק ביה משתמש בצדדין. אלא אגווזא לבר מדיקלא. יתקע יתד בצידי האילן, ויסמוך הסולם עליו. דהוי ליה יתד צדדין, וסולם צידי צדדין. וכי סליק לא לינח כרעיה אגווזא אלא ליתחינהו אקנים. לא לינח כרעיה על היתד אלא על הקנים, על שליבות הסולם או קנים היוצאים מן הקונדסין.
מתניתין. פקיעי עמיר. קשין של שבלים שאגדן, מתירין אותן כדי שיהו נוחין לבהמה לאוכלן. ומפספסין. שכן דרך בהמה שמפזרין לפניה העשבים, ויפין לה לאוכלן. כי כשהן דחוקין מתחממין, ואינה מריחת ריחה כל כך וקצה בהן. את הכיפין. מפרש בגמרא וכן זירין. אין מרסקין. אין מחתכין. שחת. עשב של תבואה, והיא אספסתא. ומשום דטירחא, דלאו צורך הוא. לדקה. ששיניה דקות, וקשין לה. בגמרא. הן הן פקיעין הן הן כיפין. כולם קשין של שבלים הם. מיהו פקיעין תרין, שאין קשורים אלא בשני ראשים. זירין תלתא. קשורים שלשה אגדים. כיפין ארזי. ענפים של ארז שמזרדין אותם, ובעודן לחין ראויין לבהמה. ורוב בני אדם מניחין אותן לעצים. וה"ק. לעולם מה שהתיר בפקיעין התיר בזירין. ודקתני "אבל לא את הזירין". אפספוס קאי. והכי קאמר מתירין פקיעי עמיר. דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא [הוא] ומתירו לשוויי אוכלא. ומשום צער בעלי חיים שריוה ליה. אבל פספוס לא. דסגי ליה בהתיר ואיעביד ליה אוכלא, ופספוסי לתענוג בעלמא הוא, ומטרח באוכלא בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה לא טרחינן. וכיפין פספוסי נמי. דבלאו פיספוס לא הוו אוכלא. אבל לא את הזירין. אפספוס קאי דלא מפספס, אבל להתיר שלש אגדיהן כפקיעין שרי, דהתרת אגדיהן שוויי אוכלא הוא.
<h2>דף קנה:</h2>
מתניתין. אין אובסין. מאכילין אותו הרבה על כרחו שתוחבין בגרונו. ובגמרא מפרש אובסין, עושין לה כמין אבוס בתוך מעיה. והא דאמרינן בעירובין פרק עושין פסין [נ' ע"ב], גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים והא תנן אין אובסין, הא פירש רבינו שמואל ז"ל, דההיא הלעטה היא, אלא דלא דק בלישנא. ולא דורסין. שדורס לה בתוך גרונה את העמרים. ומיהו לא הוי כל כך כמו אובסין. אבל מלעיטין. מפרש בגמרא. אין ממרין. מפרש בגמרא. מהלקטין. מפרש בגמרא. לפני דבורים. מפרש בגמרא אי משום דאין מזונותיהן עליו שיוצאין ואוכלין בשדה אי משום דמים באגמא שכיחי להו. הרדסיות. על שם מקומם, וניזונין בתוך הבית. גמרא. המראה. למקום שאינה יכולה להחזיר. פוקס את פיה. נותן חרס לתוך פיה שלא תוכל לסגור את פיה. בבת אחת. והמים מבליעין את הכרשינין לתוך בית בליעתה על כרחה. מאכילה מעומד. נותן לתוך פיה. וכל זמן שאינו מרביצה אינו יכול לתחוב כל כך. דספי ליה בידיה. תחבו לתוך פיו. ומיהו במקום שיכולה להחזיר. דשדי לה קמה. נותן לפניו והוא לוקט מאליו. אין מזונותן עליך. דשכיחי להו בדברא. חזיר. אין מזונותיו עליך, דארור אדם שיגדל חזירים.
<h2>דף קנו.</h2>
קלי. קמח של תבואה שנתיבשה קליות בתנור. ואותו קמח לעולם מתוק. והוא קמחא דאבישונא. ועושין ממנו שתית של שמן ומים ומלח שמערבין בו. רבי יוסי בר' יהודה היא. דאילו רבי לא מהני ליה שנוי, דמנתינת מים מיחייב, ואפילו לאו בר גיבול הוא כדאמרינן גבי מורסן, דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי, רבי יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. ורבי יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגבל, הכא גובלין כלאחר יד, כדמפרש ואזיל. והני מילי הוא דקא משני. על יד על יד. מעט מעט. שבוחשין. בתמד. והיינו גובלין. ושותין זיתוס. דבלאו רפואה נמי משקה הוא. ותנן [ק"ט ע"ב] כל המשקין שותה אדם לרפואה. בעבה. אין גובלין. רכה. בוחשין. שאין זו לישה. בחול נותן את החומץ. כלומר כן דרכן בחול. דבי נשא. שומר בהמות אביו ומגבל את מאכלן. דקא גביל. מורסן ע"י שנוי. בטש ביה. הכהו ברגלו, דהא לכולי עלמא "אבל לא גובלין" תנן. גובלין. מורסן ע"י שנוי, כדמפרש ואזיל והוא דקא משני. ולא מספין. לתורי. אין מאמירין אותו. ודלא לקיט בלישניה. עגל קטן שעדיין לא למד לאכול. והני מילי. דאמרן דמותר לגבל מורסן. שתי וערב. פעם אחת מוליך המקל שתי, ופעם אחת מוליך המקל ערב. אבל אינו ממרס בידו, אף לא מסבב את התרווד. מנערו לכלי. והוא מתערב מאליו, וגם ינערנו מכלי לכלי.
אפינקסיה. לוחות קשורות זו בזו, כאותן של גלחים. מהו לפרק. מתוך כלי שלפני בהמה זו ולתת לפני חברתה. חדא מקמי חדא. מילתא באפי נפשה היא. חדא מדה שרגילין לפני בהמה מותר לתת לפניה בשבת. וכן תרתי קמי תרתי, האוכלת באבוס. אבל תלתא קמי תרתי. הואיל ובחול לא יהיב להו כה"ג הוי טירחא דלא צריך. וכל שכן תרתי קמי חדא. והקשו ז"ל [על] פירוש רש"י ז"ל מהו לפרק, דאם איתא, מתניתין בפרק תולין [ק"ג ע"ב], נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה אחרת. וברייתא נמי תניא נוטלין מפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רעה. אלא ודאי הכי פירושא, מהו לפרק ולנער מכלי אל כלי. ואמר ליה מותר, וכדאמר רב יהודה מנערו לכלי. כתב רבינו אלפסי ז"ל, מדמתרצינן אליבא דרבי יוסי בר' יהודה ש"מ הלכתא כותיה. והשיג הרז"ה ז"ל ואמר דלא קיימא לן הכי, דשמעתא כרבי אזלא. והרמב"ן ז"ל כתב בספר המלחמות. דלא קשיא ליה מידי, דהא בגיבול גמור קאמר רבי. ורבי יוסי בר' יהודה לא שרי אלא ע"י שנוי. וכתב ז"ל, שכך הוא פסקן של דברים, דגיבול מורסן לתרנגולין לעולם אסור. קלי ושתית לאדם על יד על יד מותר ואע"פ שמגבל גיבול גמור. וכן נמי בשמגבל שמשנה, שנותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ נמי שרי ואפילו טובא. וממרס ביד מורסן לשוורים במגבל לגמרי אסור. והיינו דאמר מהו לגבל א"ל אסור. אבל כשאינו מגבל לגמרי אלא שתי וערב וחוזר ומנערו לכלי שרי. אלו דבריו ז"ל. מכלל דסבירא ליה ז"ל דגיבול מורסן לתרנגולין אפילו על ידי שנוי אסור. ולא ידעתי מנין לו, אי משום דתנן במתניתין אבל לא גובלים, ההוא בגבול גמור עסקינן. ומכיון שמצינו בגמרא דלשוורים שרי על ידי שנוי למה לא נלמוד ממנה לתרנגולין. דא ודא אחת היא. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות שבת. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
<h2>דף קנו:</h2>
מתניתין. את הדלועין. התלושין. ומיהו סתמן לא למאכל בהמה קיימי אלא לאדם. ואת הנבלה. שנתנבלה היום, ובין השמשות היתה עומדת לאדם. ואפילו הכי מחתכין כרבי שמעון דלית ליה מוקצה. על מה שפירש רש"י ז"ל דלועין תלושין, הקשו בתוספות מאי למימרא, פשיטא, אטו לא מצי יהיב לחם ובשר לבהמה משום דקיימי לאדם. הא דאמרינן [ביצה ו' ע"א] מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה, היינו [היכא] דמעיקרא הוה קיימא לאדם והשתא חזיא לבהמה אבל לא לאדם. וי"ל הא קמ"ל, או למטרח באוכלא או לשווי אוכלא, [שרי] למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. גמרא כרכי דזוגי. מחצלאות העשויות לספינות לכסות פרקמטיא שבתוכה. זוגי בלשון ארמי ספינות. כך מצאתי בתשובת הגאונים. בבהמת קדשים. דאסורה בהנאה ולא חזיא לכלבים.
<h2>דף קנז.</h2>
מתחילין. להסיק. בערמת התבן. וקס"ד בתבנא סריא דסתמיה להסקה. שבמוקצה. שהניחם ברחבה והקצם לימות הסתיו. מוקצה. רחבה שאחורי הבתים. שהוקצו אחורי ביתו להכניס שם דבר העומד לאוצר. בארזי ואשוחי. [ארז זכר וארז] נקבה שעומדין לבנין. משקין. אורחא דמילתא נקט, משום סירכא דמשכא, שתהא נוח להפשיט. מדבריות. שרועין באפר תמיד. סתמא אחרינא. ב"ה חשיב כסתמא. וכתבו המפרשים ז"ל דהא דמדבריות הוה מצי למימר דכגרוגרות וצמוקין דמו. כדאמרינן לעיל פרק במה מדליקין [וכן] בפרק כירה [מ"ה ע"ב]. כל הכלים ניטלין. ואפילו מלאכתן לאיסור. ורבי שמעון היא. מסר הגדול. מגירה שהיא לאומנין לקצץ בו עצים. ומוקצה מחמת חסרון כיס הוא, שלא ישתבר חרציה. שהוא עשוי כסכין מלא פגימות. יתד. קלטור"א בלעז. ופסק רבינו אלפסי ז"ל דהכי קיימא לן דהלכתא כותיה דרבי שמעון. מדאפליגו בה רב אחא ורבינא וקיימא לן בכ"מ דאפליגו הלכה כדברי המיקל. וכתב הרמב"ן ז"ל, דמדאמרינן בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון, שמעינן דאף במלאכה שאצ"ל הלכה כר"ש דאמר פטור עליה. דלישנא דבכל השבת כולה הכי משמע דבכל מאי דאמר ר"ש בשבת נקיטינן כותיה [כדאמרינן הלכה] כדברי ר"ש בעירובין [מ"ו ע"ב] הלכה כדברי המיקל באבל. ועוד אי במוקצה בלחוד קאמרינן למ"ד בר ממוקצה מחמת מיאוס וכ"ש מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה דגרוגרות וצימוקין אפילו ר"ש מודה בהו. וכיון שאפילו בדין מוקצה בטלו ארבעה חלקיו, היכי לימא בכל השבת כולה. ועוד למ"ד נמי חוץ ממוקצה מחמת איסור, היה לו לפסוק במוקצה כרבי מאיר [מ"ד ע"א] דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס ואית ליה מוקצה מחמת איסור. אלא ש"מ שהוא כלל גדול לכל מילי דשבתא דנקיטינן בכולהו כרבי שמעון. הלכך נקיטינן כותיה במלאכה שא"צ לגופה דפטור עליה. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
מתניתין. מפירין. בעל לאשתו. ונשאלין. לחכם. לצורך שבת. כגון שנדר שלא יאכל היום. ופוקקין את המאור. כרבנן דאמרי [קכ"ה ע"ב] פוקקין פקק החלון. ומודדין את המקוה. במדה לדעת שיהא בו אמה על אמה ברום שלוש אמות. המטלית. שיהיו בה שלש אצבעות על שלש אצבעות, כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות. בטפיח. פך של חרס הנשבר. מקדה. כלי חרס. אם יש בגיגית פותח טפח. בגמרא מפרש להו. ומודדין. להתלמד על דבר הוראה. וקושרין. קשר שאינו של קיימא. גמרא. לצורך. דמתניתין. אתרוייהו. אהפרה ואשאלה. מעת לעת. וגבי הפרה ביום שמעו כתיב, וזה ששמע בשבת יכול להפר משתחשך בתוך מעת לעת של שבועה. הילכך שלא לצורך לא טרחינן בשבתא כל היום עד שתחשך. דאי אינו יכול להפר אלא אותו יום ששמע ותו לא, אם כן אפילו שלא לצורך השבת נמי היה יכול להפר, שאם לא יפר עכשיו לא יפר עוד. אלמא הפרה מעת לעת, מדלא שרינן שלא לצורך. אשאלה הוא. דיכול לישאל למחר. אפילו שלא לצורך. כדאמרן שאם לא יפר עכשיו לא יפר עוד כיון שאין לו זמן אלא כל היום. ופסק רבינו אלפסי ז"ל הלכתא הפרת נדרים כל היום. וליתא לדרבי יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון. דבפרק נערה המאורסה [נדרים ע"ו ע"ב] גרסינן אין הלכה כאותו הזוג. ושמעינן דמפירין נדרים בשבת בין לצורך בין שלא לצורך. והיכא דנדרה שלא בפני בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה הויה הפרתו הפרה, דתניא [נזיר כ"ג אע"א] אישה הפרם וי"י יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין ומטמאה למתים. וכשהגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה אם מי שנתכוין לאכול חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריך כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה. ואיתא להאי תוספתא בסוף גמרא דקדושין [פ"א ע"ב] עכ"ל. בשלא היה לו פנאי. הא דקתני נשאלין על נדרים שהן לצורך, בשלא היה לו פנאי לישאל מע"ש קאמר. או דילמא. אפילו בשהיה לו פנאי. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, גרסינן בפרק נערה המאורסה [נדרים ע"ז ע"א] אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא נשאלין נדרים עומד יחידי ובשבת ובקרובים, ואפילו אפשר להם מבעוד יום. וכיון דהכי לא מחזי בשבת כי דינא, דדין אינו כשר בקרובים ובלילה.
הלקטי קטנה. שביל קטן בין שני בתים. וגיגית סדוקה נחת על גביו. והמת מוטל בהלקטי תחת הגיגית כנגד הסדק. ולפני מות המת פקקו המאור בטפיח, שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל וחור שבין שני הבתים מכניס את הטומאה לצד שני כמלא אגרוף. לפיכך סתמוהו בכלי חרס, וכלי חרס אינו מטמא מגבו וחוצץ. וקשרו את המקדה. שהיא רחבה. בגמי. לידע. אם הגיגית תכנס בסדק. ובמסכת אהלות [פ"י מ"ג] שנינו, חלוק בארובה שבתוך הבית וטומאה מקצתה כנגד ארובה ומקצתה בבית, בין שיש בארובה פותח טפח לאין [בה] פותח טפח. ואני לא יכולתי להבין בו. ולהכי נקט גמי, שראוי למאכל בהמה ולא מבטל ליה להיות קשר של קיימא עד כאן. ורבינו חננאל ז"ל פירש, הלקטי היינו כדאמרינן תל המתלקט. והוא כמו קיר חוצץ בין שני בתים. והמת היה בבית אחד, ואותה הגיגית על התל, ומגעת מהתל עד התקרה. והגיגית לא היתה טמאה, שהרי קבועה לשם ונתבטלה מתורת כלי. והיתה סדוקה הגיגית. והיה הסדק גבוה יותר מקומת אדם ופישוט זרועותיו. ועלו על הגג, וקשרו מקדה שרחבה טפח בגמי ושלשלוה, והעמידוה כנגד סדק הגיגית לראות אם סדק הגיגית כמלואה, שהרי יש בה פותח טפח ומביאה הטומאה מבית לבית. אי נמי קשרו המקדה בגמי בראש קנה לשער אם יש בו פותח טפח עד כאן. וכתבו בתוספות, ולפירושו צריך לגרוס "גיגית סדוקה מונחת על גבה". ובשם רבינו מאיר הלוי זצ"ל מצאתי כך. הלקטי קטנה היתה בין שני בתים (כגון) [כעין] שביל. ולא היה מקורה אלא שגיגית סדוקה מונחת על גבה. והיו חלונות פתוחות להלקטי מזה ומזה, אחד לבית זה ואחד לבית זה. וחלון זה הוא הנקרא "מאור". והיו חוששין שמא ימות מת בבית הא' והיתה הטומאה באה דרך החלון להלקטי ומן ההלקטי לבית השני. לפיכך פקקו את המאור הפתוח (לפי) [לבית] שהטומאה בתוכה בטפיח, שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא הגיגית מאהלת על ההלקטי והטומאה באה דרך ההלקטי מבית זה לבית זה. ואחר כך מדדו את המקדה וקשרוה בגמי והושיטה כלפי מעלה דרך החלון הפתוח מצד זה, לידע אם יש בסדק הגיגית פותח טפח ואין כאן אהל בהלקטי להביא את הטומאה, אלא הטומאה יוצאה מן ההלקטי כלפי מעלה בסדק פותח טפח. נמצאת ההלקטי כאהל ומביאה את הטומאה מבית לבית. ומפני זה הוצרכו לידע אם יש בגיגית פותח טפח, הואיל והמאור היה פקוק בטפיח, לפי שהיו צריכין לאוירו של מאור. אי נמי שמא ימות המת בין כך ובין כך ותכנס הטומאה מבית לבית. ואחר כך באו לידע, אם יש בסדק הגיגית פותח טפח להוציא את הטומאה כדי שיוכלו לפתוח את המאור, או שאין בו פותח טפח והיו צריכין להניחו פקוק כמות שהוא ע"כ. באוזנאה. גיגית מלאה מים. ובערוך פירש אמבטי של מים. מתעסק. שלא לצורך אלא לאיעסוקי בעלמא.
